קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב עקב ''כמעט'' תאונת דרכים: 1. זוהי תביעת נזיקין בשל תאונת דרכים שהגיש התובע נגד צור שמיר חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן - הנתבעות) שארעה לו, לטענתו, בעת שנהג באוטובוס. התובע טוען כי במהלך נסיעתו הגיחה מולו מכונית פרטית שסטתה ממסלולה וכדי למנוע תאונה הוא הסיט את האוטובוס לשולי הדרך. בכתב התביעה טען התובע כי מיד לאחר מכן חש כאבים בחזה שהקרינו ליד שמאל וסבל מקוצר נשימה, ובשעות הערב פנה למד"א, משם הועבר לבית חולים בצפת שם אובחן כי לקה באוטם שריר הלב. 2. התובע טוען כי התאונה הוכרה על ידי הביטוח הלאומי כתאונת עבודה ונקבעו לו % 25נכות לצמיתות. לטענתו קביעת הועדה הרפואית של המל"ל מחייבת את הנתבעות הן לעניין הקשר הסיבתי והן לעניין שיעור הנכות שקבע המל"ל. 3. הנתבעות כפרו באירוע התאונה ובקביעת המל"ל בשאלת הקשר הסיבתי. לטענתן התובע לא הוכיח את ארוע התאונה לו טען בתביעתו ולטענתן גם אם אירוע זה התרחש, לא היה זה הגורם לאוטם שריר הלב בו לקה התובע. 4. בישיבה מיום 3.7.95 החלטתי לפצל את הדיון ובשלב ראשון לדון בשאלת האחריות בלבד. לפיכך השאלות שיש לדון ולהכריע בהן הן האם הוכח אירוע התאונה כגירסת התובע ואם כן, האם קביעת המל"ל מחייבת לעניין הקשר הסיבתי בין הארוע לנכות שנקבעה. להלן אבחן שאלות אלה בשים לב לראיות שנשמעו בפני, המסמכים שהוגשו, טיעוני הצדדים והמצב המשפטי. 5. התובע הוא נהג אוטובוס של חברת "דן" וביום 5.11.92נסע נסיעה שגרתית במהלך עבודתו כשהוא מסיע תיירים בטיול מאורגן. לטענתו, בשעות אחר הצהריים, סמוך לפני שהגיעו לצפת, הגיחה מולו מכונית וכדי למנוע תאונה הוא הסיט את ההגה, ירד לשוליים ועצר את האוטובוס: "ככה מנעתי תאונה. רציתי לחזור לעצמי והמשכתי לנסוע לאט לאט כי לא היה נעים לי מהתיירים ומהמדריכה. ניסיתי לחזור לעצמי וראיתי שאני מתחיל להזיע ולא טוב לי והמשכתי ככה עד צפת" (עמ' 5ו- 6לפרוטוקול). התובע סיפר כי המשיך בנסיעה עד צפת, החנה את האוטובוס, התיירים ירדו לטיולולאחר כשעה הם חזרו והוא המשיך בנסיעה עד איילת השחר. שם - לאחר שהאוטובוס פונה מהתיירים והמזוודות - ביקש לראות רופא והפנו אותו לתחנת מד"א בחצור הגלילית. התובע נסע לשם ורופא, לאחר בדיקה ראשונית, הורה לפנותו לבית חולים ברזילי בצפת. 6. מטעם התובע העידה מדריכת התיירים שעבדה יחד עימו וסיפרה כי אותו יום התובע מנע, כלשונה, "כמעט תאונה". לדבריה ראתה מכונית קטנה שבאה לקראתם נהוגה בידי אשה והתובע "היה צריך להסיט את האוטובוס, אבל שם אין מקום להסיט את האוטובוס כדי שלא תקרה תאונה". 7. עדויות התובע והמדריכה לא היו משכנעות ונתגלו בהן סתירות ותמיהות. המדריכה סיפרה כי מיד לאחר האירוע התובע אמר לה: "'אני מרגיש לא טוב' והוא התחיל להזיע". בהמשך סיפרה שכאשר הגיעו לצפת התיירים ירדו מהאוטובוס לטייל בצפת ואילו התובע המשיך בנסיעה. לדבריה כשחזרו מהטיול נפגשו עם התובע שחיכה להם: "כשהוא חזר הוא אמר לי שוב 'אני לא מרגיש טוב' בכל זאת הוא המשיך בדרך, עד קיבוץ איילת השחר". (עמ' 1ו- 2לפרוטוקול). גירסה שונה היתה בפי התובע שעמד על כך שלא סיפר דבר למדריכה על המקרה, לא אמר לה שהוא מרגיש לא טוב והיא לא ידעה דבר עד למחרת היום, כשנוכחה שהגיע במקומו נהג מחליף: "ש. האם הודעת למדריכה על המקרה. ת. לא הודעתי למדריכה על המקרה. היא לא ידעה דבר עד שהגעתי לבית החולים. למחרת בבוקר, כשהיא ראתה שיש לה נהג אחר שם, והיא שאלה אותו איפה הנהג שלי? הוא פנה אליה ואמר שהוא נהג מחליף והוא אמר ש"הנהג שלה בבית חולים" ואז היא התקשרה לבית חולים ואמרו לה שאני שמה מאושפז. היא לא דיברה איתי. אני הייתי בטיפול נמרץ. ש. אתה לא אמרת לה בשום שלב שאתה מרגיש לא טוב? ת. לא אמרתי לה." (עמ' 8ו- 9לפרוטוקול). זאת ועוד, המדריכה סיפרה כי התובע הוריד אותם אך הוא עצמו לא ירד והמשיך בנסיעה ואילו התובע העיד כי כשהגיע לצפת ירד יחד עם התיירים על מנת לטפל בעצמו: "והדבר הראשון שעשיתי ירדתי לטפל בעצמי ורחצתי פנים ונסיתי לחזור לעצמי וראיתי שזה לא הולך". (עמ' 8לפרוטוקול). מתיאור העדויות עד כה עולה שבעניינים מהותיים נתגלו סתירות בין עדות התובע לזו של המדריכה. יש לזכור שלא מדובר בעד ניטראלי לחלוטין, כגון אחד מנוסעי האוטובוס, אלא במדריכה שעבדה יחד עם התובע כצוות. ארבע שנים לאחר האירוע זכרה העדה פרטים שוליים מהאירוע, כגון: שהמקום בו ארע המקרה היה 5ק"מ מצפת, "בשעות הערביים" מונח בו השתמש גם התובע, זכרה שמדובר בנהגת למרות שברור שהמכונית נסעה במהירות וכלל לא עצרה או תיאור עליו חזרה "שהשמש זרחה על השמשה של המכונית" שבאה ממולם. העדה הודתה שהתובע התקשר אליה ושאל אם היא "מוכנה להעיד בשבילו": "אז נפגשנו ודיברנו על העניין ואז ראיתי אותו פעם הבאה" (עמ' 4 לפרוטוקול). התובע תיאר את הרגשתו לאחר האירוע כ"פיק ברכיים וגם פיפי ירד לי" ובהמשך "הרגשתי שאין לי אוויר ואני מזיע ולא מרגיש טוב". למרות זאת הוא המשיך בנסיעה לכיוון צפת כאילו לא ארע דבר ולדבריו "לא היתה לי סיבה לרדת" (עמ' 7לפרוטוקול) וגם כשהתובע הגיע לצפת והוריד את התיירים המשיך בנסיעה ולא ירד מיד, כך לפחות לגירסת העדה. מהמסמכים הרפואיים שהוגשו עולה שהתובע פנה לקבל טיפול רפואי רק בשעה 00: 22בלילה למרות שהאירוע ארע בשעות אחר הצהריים (בין 16:16-30:00). ממסמך של מוקד "מגן דוד" בחצור עולה שהתובע הגיע לשם רק בשעה 30: .22ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי מיד לאחר האירוע החל התובע לחוש כאבים בחזה שהקרינו ליד שמאל וקוצר נשימה. טיעון זה יש לדחות שכן מהנתונים בפני עולה שהתובע לא התלונן על כאבי חזה ויד שמאל לאחר האירוע, אדרבא כאבים אלו החלו רק בשלב מאוחר יותר בשעות הערב, כך עולה מעדותו בבית המשפט (עמ' 6- 8לפרוטוקול) וכך עולה מהמסמך הרפואי הראשון הוא התעודה של מוקד חצור לשם פנה התובע לראשונה בשעה 30: 22בו נכתב על כאבים משך 30דקות. כך גם עולה מהמסמך של חדר המיון של בית חולים בצפת בו נכתב: "תלונות של כאבים בחזה שהופיעו בשעות הערב". עדותו של התובע בבית המשפט לא היתה משכנעת ואמינה. למרות שבמסמך הרפואי של המחלקה הפנימית של בית החולים בצפת נרשם "מספר שנים סובל מלחץ בחזה" התובע הכחיש זאת וטען שלא סבל מלחץ בחזה לפני האירוע נשוא התביעה. כך גם לגבי נושא העישון. בכל המסמכים הרפואיים של בית החולים נרשם "עישון כבד" לגבי התובע, ובמסמך של המחלקה לטיפול נמרץ נכתב: "מעשן כבד כחצי קופסת סיגריות ליום", וכן במסמך נוסף של בית החולים נכתב: "סובל מעישון כבד 28שנים". בבית המשפט טען התובע "לא הייתי מעשן כבד וגם עכשיו אני לא מעשן הרבה". גם לגבי רמת הכולסטרול התובע הכחיש שסבל מכולסטרול גבוה "היה לי קצת אבל היה לי רמת כולסטרול נורמלית" (עמ' 12לפרוטוקול). גם עדות זו היתה בניגוד לרישומים הברורים במסמכים הרפואיים של בית החולים. נראה שהתובע היה מודע היטב לקשר שעלול להיות בין גורמי הסיכון בעברו (עישון כבד, כולסטרול או כאבים בחזה) ובין התקף הלב ממנו סבל ולכן בבית המשפט ניסה התובע להכחישם, כאילו לא היו מעולם, וזאת למרות מה שנכתב בבירור בעניינים אלה במסמכים הרפואיים. ב"כ התובע,עורך דין תאונות דרכים, מפנה למסמך השחרור מבית החולים בכתב-יד, שם נכתב "בשלב מסויים מנע כמעט תאונת דרכים" ולטענתו יש בפיסקה זו כדי לתמוך בגירסת התובע. אין בטיעון זה כדי לעזור. בכל המסמכים של בית החולים, כולל המסמך של מוקד חצור שנערכו סמוך לאירוע, לא נזכר כלל האירוע של "כמעט תאונה" והוא נזכר לראשונה במסמך השחרור מבית החולים מספר ימים לאחר האירוע. כאמור התובע עשה רושם של אדם שמבין היטב את המשמעות של הקשר בין אירועים קודמים בעברו להתקף ממנו סבל ולכן יש ליתן חשיבות בעיקר לאותם מסמכים שנערכו מיד ובסמוך לאחר האירוע. 8. מהאמור עד כה עולות המסקנות הבאות: הנטל להוכיח את עובדות התרחשות אירוע התאונה מוטל על התובע. יש לזכור שמדובר באירוע גבולי במובן זה שהוא "כמעט תאונה" ועל מנת שאירוע זה יוכר על פי החוק יש צורך שעובדותיו יהיו ברורות וחד משמעיות. גירסתו של התובע בבית המשפט לא שיכנעה ולא ניתן להגיע לכלל מימצא מסודר ומסתבר על סמך גירסה של בעל עניין כשהעד מטעמו עבד בצמוד עימו וגם בעדותו לא נמצאה תמיכה מלאה ומשכנעת. 9. זאת ועוד ולמעלה מן הצורך אציין כי גם אם אצא מההנחה שאירוע כלשהו של "כמעט תאונה" ארע, אין בפני תשתית עובדתית לקביעת קשר סיבתי בינו ובין התקף הלב ממנו סבל התובע. ב"כ התובע טוען בעניין זה כי בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשנ"ה- 1975(להלן - החוק) קביעת המל"ל מחייבת את בית המשפט גם לעניין קביעת הקשר הסיבתי בין האירוע וההתקף. טיעון זה יש לדחות. סעיף 6ב' לחוק קובע לאמור: "נקבעה על פי דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה". השאלה אם קביעת המל"ל מחייבת גם לעניין הקשר הסיבתי תלוייה בנסיבות המקרה ובקביעות העובדתיות הקונקרטיות שנקבעו על ידי המל"ל. אכן יתכן שאירוע יחשב כ"תאונת דרכים", גם כאשר לא התרחשו בו סימנים חיצוניים של פגיעה בחפץ או בגופו של אחר. אלא שבמקרה כזה יש להוכיח שאותו אירוע של "כמעט תאונה" הוא גם אירוע שגרם לנזק גופני למשתמש ברכב ורק אז ניתן יהיה לקבוע שהוא נכלל בגידרה של "תאונת דרכים", במובן החוק. בענייננו עיון במסמכי המל"ל מעלה שאין בקביעת המל"ל מימצא עובדתי מחייב הקושר בין "תאונת דרכים" במובן החוק לבין ההכרה בתאונה כתאונת עבודה. יש לזכור שהמבחנים לקביעת הקשר הסיבתי כאשר מדובר בתאונת עבודה הם שונים שכן לעניין זה די בכך שהפגיעה ארעה תוך כדי ועקב העבודה ואילו לצורך הוכחת "תאונת דרכים" יש להוכיח שהנזק נגרם עקב האירוע הספציפי של "כמעט תאונה". ההכרה של המל"ל בתאונה כתאונת עבודה משמעותה הכרה בקשר שבין הנזק לעבודת התובע, אך באין מימצא מפורש אין בכך קביעה מחייבת בדבר הקשר שבין השימוש ברכב באירוע הספציפי נשוא התביעה ובין הנזק הנטען. בענייננו אין במסמכי הפוסק הרפואי של המל"ל כל מימצא עובדתי מחייב הקושר את הנזק לאירוע הספציפי של התאונה דווקא. יש לזכור שבעניננו מדובר באירוע של "כמעט תאונה" בלבד כשמדובר בנהג מקצועי הנוהג על רכב ציבורי מזה 28שנה וסביר להניח שאירועים דומים כאלה או אחרים נהג בכלל ומקצועי בפרט ניתקלים בהם מידי פעם. התובע המשיך בנהיגתו ולמרות שאירוע ה"כמעט תאונה" ארע בשעות אחר הצהריים הוא הגיע לקבל טיפול רק בשעות הלילה והכל כשברקע של התובע היו גורמי סיכון נוספים (התיק הרפואי של בית החולים בצפת). בנסיבות אלה אין בקביעת הפוסק הרפואי של המל"ל די שכן קביעתו מתייחסת רק לקשר של הנכות לעבודת התובע, אך אין בה מימצא מסודר או התייחסות כלשהי לשאלה אם הנכות כולה או חלקה נובעת דווקא מאותו אירוע ספציפי של "כמעט תאונה", הוא האירוע נשוא התביעה. כדי שהחלטת המל"ל תחייב לא רק לעניין שיעור אחוזי הנכות יש צורך לכל הפחות בקביעה ברורה ובמימצאים עובדתיים שיש בהם כדי לקשור במיוחד, מן הבחינה העובדתית והרפואית את אירוע ה"כמעט תאונה" לנזק שנגרם לתובע. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו במידה הנדרשת במשפט אזרחי להוכחת האירוע כ"תאונת דרכים" במובן החוק כמו גם להוכחת הקשר הסיבתי לנזק שנגרם לו לטענתו ושהוכר על ידי המל"ל. לפיכך דין התביעה להידחות. התובע ישא בהוצאות ושכ"ט הנתבעת בסכום של 7,500 ש"ח בערכם היום. התקף לב / אוטם שריר הלבתאונת דרכים