1. עניינה של התביעה שבפנינו הן זכויות שונות שלטענת התובעת היא זכאית להן עקב פיטוריה שלא כדין בהיותה בהריון: פיצויי סטטוטורי בגין הפרת הוראות חוק שויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שויון הזדמנויות"); פיצוי בגובה שכרה עד למועד הלידה; פיצוי בגין שכרה בתקופה המוגנת בת 60 ימים שלאחר תום חופשת הלידה; תמורת הודעה מוקדמת; פיצויי פיטורים; דמי הבראה; פדיון חופשה שנתית ופיצוי בגין עגמת נפש. 2. ואלו הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. הנתבעת היא זכיינית של חברת פלאפון ועיקר עיסוקה בהתקנת פלאפונים ואזעקות לרכבים. ב. התובעת התחילה לעבוד בשירות הנתבעת בחודש ספטמבר 2006. ג. התובעת הועסקה בתפקיד של מזכירה האחראית על התקנת פלאפונים ועל תיאומים עם חברת פלאפון. ד. התובעת הייתה בהריון ותאריך הלידה המשוער היה יום 20.6.07. התובעת הודיעה על הריונה לנתבעת לא יאוחר מחודש אוקטובר 06' (ולטענתה, הודיעה על כך מיד כשנודע לה). 3. הפלוגתאות הנטושות בין הצדדים: המחלוקות הנטושות בין הצדדים הוגדרו על ידם במסגרת הדיון המוקדם שנערך בפני בית הדין, אלא שבאחת מהמוסכמות נקבע שהתובעת פוטרה מעבודתה, וכתוצאה מכך נותרה לכאורה לדיון סוגיית נסיבות הפיטורים בלבד. ברם, מהתצהירים, מהעדויות וכן מהסיכומים שהגישו הצדדים ניתן ללמוד כי השאלה אם התובעת פוטרה או התפטרה זכתה למקום נרחב בכתבי טענותיהם של הצדדים כך שיש לכלול אותה למעשה במסגרת הפלוגתאות. בנוסף נחלקו הצדדים בשאלות כדלקמן: א. מה היו נסיבות פיטוריה של התובעת - האם פוטרה בגין הריונה או שמא, כטענת הנתבעת, בשל אי שביעות רצון מעבודתה. ב. במידה וייקבע שהתובעת פוטרה בשל הריונה - מה שיעור הפיצוי שלו היא זכאית. ג. האם התובעת קיבלה הודעה מוקדמת כמגיע לה מכח הדין. 4. העדים התובעת הגישה תצהיר מטעמה ונחקרה אודותיו בפנינו. כן הגישה התובעת את תצהירה של גב' גב' לובוב ברכמן, שעבדה גם היא בשירות הנתבעת במקביל לתקופת עבודתה של התובעת (להלן: "גב' ברכמן"). הנתבעת הגישה את תצהירה של גב' דולי אלגרסי, מבעליה של הנתבעת (להלן: "גב' אלגרסי"), וכן את תצהירו של מר יחיאל פרץ, שעדיין עובד בשירות הנתבעת כמתקין וכאחראי על ההתקנות (להלן: "מר פרץ"). העדים נחקרו על תצהיריהם בפנינו. בנוסף הגישה התובעת קלטת שמע שבה הוקלטה שיחה שערכה עם מר אפי אלגרסי (להלן: "מר אלגרסי") ולאחריה עם גב' אלגרסי. תמליל מהקלטות נמסר אף הוא לידינו (להלן: "התמליל"). האם התובעת פוטרה מעבודתה על רקע הריונה? 5. בתצהירה חזרה התובעת על שטענה בכתב התביעה, והסבירה כי החלה את עבודתה בשירות הנתבעת ביום 12.9.06 בתפקיד של מזכירה אחראית על התקנת דיבוריות לרכב, על תיאומים עם לקוחות ועל סידור עבודה למתקינים. התובעת טענה כי נודע לה על הריונה ביום 12.10.06 והיא הודיעה על כך מיידית לנתבעת. ביום 13.11.06 אושפזה התובעת ליום אחד בבית החולים "העמק" עקב דימום שממנו סבלה. התובעת קיבלה אישור למנוחת מחלה לתקופה בת 15 יום החל מיום 26.11.06 ועד 10.12.06. לדבריה, משקיבלה את אישור המחלה ביום 26.11, הודיעה על כך מידית לגב' אלגרסי, וזו הבהירה לה כי לא תוכל להמשיך ולהעסיקה וביקשה ממנה להגיע כדי לקבל מכתב פיטורים. מכתב הפיטורים מיום 21.12.06 (ת/3), נקט את הסיבה לפיטורים בהאי לישנא: "לאור צמצומים בכח אדם בחברתנו אנו נאלצים להודיע לך על סיום עבודתך". ברם, בפועל, כך טענה התובעת, מיד לאחר פיטוריה גייסה הנתבעת לשירותה עובדת אחרת. 6. גרסתה של גב' אלגרסי בתצהיר שהגישה שונה לחלוטין. לדבריה, עבדה התובעת החל מיום 12.9.06 ועד ליום 4.10.06, יום שבו התפטרה מיוזמתה מעבודתה ללא כל הודעה מוקדמת. גב' אלגרסי הצהירה כי במהלך חודש אוקטובר, עת שבה לעבודה לאחר ניתוח, הגיעה התובעת במפתיע למשרדי הנתבעת ובשיחה שהתנהלה בין השתיים סיפרה לה התובעת כי היא בהריון וכי מצבה הכלכלי רע **. גב' אלגרסי הצהירה כי **. לדבריה, בהמשך השיחה ביקשה ממנה התובעת לשוב לעבודה ולעזור לה, זאת על רקע החלמתה מהניתוח שעברה, עד שתמצא מזכירה אחרת. גב' אלגרסי המשיכה ואמרה כי היא הסכימה להחזיר את התובעת לעבודה זמנית בלבד. התובעת אכן שבה לעבודה, עבדה בחודש אוקטובר עשרה ימים ובחודש נובמבר 16 יום נוספים. התובעת שהתה בחופשה בת חמישה ימים, וכן בחופשת מחלה בתאריך 13.11 ומיום 26.11 ואילך. ביום 11.12.06 שבה התובעת לעבודה אך עבדה במשך ארבעה ימים בלבד במהלך כל החודש, כשביתר הימים היא נעדרה מבלי שהציגה אישורי מחלה. לדברי גב' אלגרסי, ביום 21.12.06, לאחר פרק זמן של העדרות לא ברורה, הגיעה התובעת למשרד הנתבעת וביקשה לקבל תלושי שכר פיקטיביים כדי לצבור למראית עין די ימים לצורך קבלת גמלה מהמוסד לביטוח לאומי. משסירבה בתוקף גב' אלגרסי לעשות כן, ביקשה התובעת מכתב פיטורים בתקווה שאולי באמצעותו תוכל ליהנות מזכויות מסוימות שמעניק המוסד, או למצער להשתמש בו לאחר תום חופשת הלידה לשם מציאת מקום עבודה חדש. 7. אשר לדעתנו: מתלושי השכר שהופקו לתובעת ושהוצגו בפנינו עולה כי בחודש ספטמבר עבדה התובעת 17 ימים, בחודש אוקטובר 10 ימים, בחודש נובמבר היא הועסקה 21 יום, ובנוסף נוכו משכרה חמישה ימי מחלה ושלושה ימי חופש. בחודש דצמבר עבדה התובעת ארבעה ימים בלבד. לגרסתה של גב' אלגרסי התפטרה התובעת מעבודתה ביום 4.10.06, על רקע העובדה שהיא ומר אלגרסי, שניהל בפועל את הנתבעת, לא הסתדרו ביניהם (סעיף 10 לתצהיר). בחקירתה אמרה גב' אלגרסי, כי ביום 4.10 שחל במוצאי שבת, שלחה התובעת מסרון (sms) למר אלגרסי ובו הודיעה לו כי היא לא באה לעבודה, וביום ראשון היא אכן לא הופיעה. לקראת סוף החודש הופיעה התובעת במשרדי הנתבעת "היא הגיעה אם אני לא טועה לקבל את התלוש האחרון למשרד ורק אז היא סיפרה שהיא בהריון" (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון, ש' 25-26). התובעת אמנם אישרה בעדותה כי היא הודיעה למר אלגרסי שהיא עוזבת לאחר שפרץ ביניהם ויכוח, אך לדבריה היה זה " באחד מימי שישי הודעתי לו שיהיה לי קשה להמשיך אבל ביום ראשון הגעתי לעבודה כרגיל" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 20-21). לגרסת התובעת, אם כן, מדובר על ויכוח שלתוצאותיו לא הייתה כל נפקות מעשית שהיא. בנקודה זו אנו מעדיפים את גרסתה של גב' אלגרסי על פני זו של התובעת, זאת חרף אי הדיוקים שנמצאו בה. ונטעים דברינו. בתמליל אישרה התובעת בתגובה לדברי גב' אלגרסי שגם לפני ההריון היא עזבה וחזרה: "נכון, עזבתי וחזרתי". דברים אלה לא היו נאמרים על ידי גב' אלגרסי לו דובר על עובדת שעזבה ביום שישי וביום ראשון שבה לעבודה כרגיל, ובוודאי שהתובעת לא הייתה מאשרת אותם מבלי להסביר שלא מדובר בעזיבה של ממש אלא ב"עידנא דריתחא" שאפילו לא באה לידי ביטוי בהעדרות מהעבודה, שעה שמדובר על סוף שבוע. גם מעיון בתלושי השכר וברישומים שהעבירה גב' אלגרסי לרואה החשבון שסיפק שירותים לנתבעת (נספחים תצ 3-6) עולה כי אכן התובעת חדלה לעבוד ביום 4.10.06. בתצ-3, תרשומת בגין חודש ספטמבר 06' שנשלחה בפקס ביום 8.10, צוינו הפרטים הבאים בהקשר של התובעת: "אביבית - משכורת בסיס לפי 123 שעות + 405 ₪ נסיעות", כשמס' השעות נמחק ושונה, כנראה על ידי משרד רואה החשבון, ל-137 שעות, והוסף בכתב יד, לא של גב' אלגרסי: "תחילת עבודה-12.9, כולל 3.10, 4.10, סיימה ב- 4.10". הדברים תואמים לגמרי את הנתון שנכתב בתלוש השכר של חודש ספטמבר, שם צוין כי התובעת עבדה 17 יום. אין חולק שהתובעת החלה את עבודתה ביום 12.9, ומעיון בלוח השנה עולה כי ימי עבודתה בחודש זה יכלו להגיע למקסימום 15 יום. בחודש אוקטובר לעומת זאת, הימים 1 ו-2 היו ערב יום כיפור ויום כיפור, והימים 3 ו-4 היו ימי עבודה. מכאן, ש-17 ימי העבודה שצוינו בתלוש השכר לחודש ספטמבר כוללים, בהתאם לאמור בתצ-3, גם את שני ימי העבודה לחודש אוקטובר, שלאחריהם לא שבה התובעת לעבודתה עד לקראת סופו של החודש. חרף כל זאת ועל אף שאנו מקבלים את גרסתה של גב' אלגרסי ולפיה התובעת התפטרה ביום 4.10, לא נוכל שלא להעיר כי מצאנו בעדותה אי דיוקים. כך למשל התעקשה גב' אלגרסי כי המסרון שנשלח על ידי התובעת היה במוצאי שבת הוא יום 4.10.06. בא כח הנתבעת שאלה את התובעת לגבי המסרון ששלחה למר אלגרסי במוצאי שבת, וזו השיבה: "אני לא שלחתי שאני עוזבת אלא באיזה שהוא שלב שלחתי SMS שאני בחופשת מחלה". התובעת לא זכרה את התאריך שבו היא שלחה את המסרון, ובא כח הנתבעת הקשתה עליה ואמרה לה: "אני מזכירה לך שזה היה ב-4.10 ומאז לא באת יותר", אך התובעת עמדה על שלה והשיבה: "זה לא נשמע לי". בא כח הנתבעת לא הרפתה והוסיפה על התובעת: "ביום שבת שלחת לו SMS שיש לך חופשת מחלה ובכל מקרה באת לעבודה ביום ראשון?", והתובעת לא התבלבלה והשיבה: "את מכניסה שני נושאים שלא קשורים". התובעת הסבירה שבהודעת טקסט היא כתבה למר אלגרסי "שאני לא יכולה להגיע בגלל שאני בחופשת מחלה, אני לא זוכרת SMS אחר" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 22- עמ' 8, ש' 6). דבריה של התובעת מתיישבים היטב עם העובדה הפשוטה שיום 4.10.06, הוא היום שבו נטען כי התובעת עזבה את עבודתה והודיעה על כך למר אלגרסי, חל ביום רביעי בשבוע, ולא במוצאי שבת כמו שהעידה גב' אלגרסי בנחרצות. המסרון ששלחה במוצאי שבת ובו הודיעה לדבריה למר אלגרסי כי היא בחופשת מחלה, היה כנראה ביחס לאחד משני אישורי המחלה שהמציאה לנתבעת בגין הימים 5.11 עד 12.11, ובגין ימי המחלה מיום 26.11 עד 10.12. שתי תקופות מחלה אלו החלו ביום ראשון, וסביר להניח כי התובעת הודיעה למר אלגרסי במוצאי שבת כי לא תגיע לעבודתה ביום המחרת. 8. מסקנתנו אם כן היא שהתובעת עזבה את עבודתה ביום 4.10 לאחר החג, ללא קשר להריון שאודותיו ככל הנראה טרם ידעה. עזיבתה זו באה, כך עולה, על רקע המתיחות שהייתה לה עם מר אלגרסי, שאף היא ציינה אותה כגורם מפריע בעבודתה, והדברים קיבלו אישור גם מדבריו של מר פרץ, העד מטעמה של הנתבעת, וגם מדבריה של גב' אלגרסי. מאוחר יותר, כשגילתה התובעת שהיא בהריון, ביקשה לשוב לעבודתה והתקבלה אליה. גב' אלגרסי העידה כי היא קיבלה את התובעת לאחר שזו הגיעה לפתע למשרד וסיפרה לה שהיא הרה ושמצבה הכלכלי בכי רע. גב' אלגרסי סיפרה כי היה זה לאחר שהיא נותחה בידה והתובעת ראתה שהיא מתקשה לתפקד וראתה גם שאין פקידה אחרת "אז אני חשבתי שזה מתוך טוב לב היא אמרה שהיא תעזור לי בינתיים עד שאמצא מישהי כי אני לבד, אז היא הגיעה ופשוט ישבה על השלחן שלה לשעבר, של הפקידה והתחילה לענות לטלפונים והתחילה להדפיס ...ואמרתי לה או קיי. זה אותו יום שהיא סיפרה לי שהיא בהריון ואני אמרתי שאין לי בעיה בינתיים עד שאני אחלים, ואם זה יעזור לה גם כלכלית שתוכל לעבוד עוד קצת ולהרוויח עוד קצת כסף אז אין לי בעיה עם אישה בהריון" (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון, ש' 9-15). מני אותו יום ואילך שבה התובעת ועבדה. כך בחודש אוקטובר, כפי שמופיע בתלוש השכר, עבדה התובעת עשרה ימים, כשלגרסת גב' אלגרסי מדובר על הימים שבסוף החודש כך שממילא מדובר על עבודה רציפה של כשבועיים (מבלי שנמנה את היומיים הראשונים לחודש אוקטובר שחושבו כאמור בתלוש השכר של חודש ספטמבר), ובחודש נובמבר היא עבדה לפי תלוש השכר במשך 21 ימים, למעט ימים שבהם שהתה בחופשה, ונוכה לה שכר בגינם (ייתכן ובגין מחלת ילדיה - ראו דבריה בפרוטוקול הדיון, עמ' 8 ש' 21-22), וכן בימים שבהם יצאה למעשה לשמירת הריון. התובעת לא ידעה בשלב חזרתה לעבודה כי היא נמצאת בסיכון בנוגע להריון, ואכן זה לא היה קיים עד אישור המחלה הראשון שקיבלה התובעת ביום 5.11, ושניתן לה עד ליום 12.11, ובו מופיעה האבחנה (באנגלית) של "חשד להפלה". התובעת ניצלה יומיים מחלה בלבד בתקופה זו, כפי שאף כתבה גב' אלגרסי למשרד רואה החשבון על גבי אישור המחלה, והמשיכה בעבודתה. ביום 13.11, הצהירה התובעת, היא אושפזה עקב דימום. התובעת הסבירה כי בבוקרו של יום זה היא הגיעה למשרד כהרגלה, ומשסבלה מדימום היא לא המתינה עד בואו של מר אלגרסי אלא השאירה לו פתק ובה כתבה שיש לה דימום וכי היא חייבת ללכת לבית החולים (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-2). לדבריה, היא שוחחה איתו אחר כך בטלפון והוא אמר לה שלא תדאג וכי הכל בסדר. התובעת אושפזה ליום אחד בלבד, ושבה לעבודתה, עד שביום 26.11 נצטוותה לנוח לתקופה בת 15 יום לצורך שמירת הריון, וכך עשתה. 9. לדברי התובעת, ביום 26.11, כשהודיעה לגב' אלגרסי על שמירת ההריון, אמרה לה זו בתגובה כי היא לא תוכל להמשיך להעסיק אותה בשירות הנתבעת וביקשה ממנה להגיע לקבל מכתב פיטורים. גב' אלגרסי לעומתה הצהירה כי ביום 11.12 שבה התובעת לעבודה, אולם עבדה בסך הכל במהלך החודש ארבעה ימים בלבד, עד שביום 21.12 הגיעה לפתע למשרד וביקשה לקבל תלושים פיקטיביים. משסורבה בקשתה, "עלה נושא עניין מכתב פיטורין בתקווה שאולי זה יסייע בידה במוסד לביטוח לאומי ולאחר הלידה במציאת מקום עבודה חדש" (סעיף 8 לתצהיר). בחקירתה העידה גב' אלגרסי על הסיבה שגרמה לה לפטר את התובעת והשיבה: "אני פיטרתי אותה מתוך הסכמה שזו הדרך היחידה שיכולה להיות איך שהוא אולי לעזור לה, אני לא יכולה לפטר מישהי שלא מגיעה לעבודה...לי אין בעיה עם אשה בהריון אבל היא פשוט לא הגיעה וגם לא המציאה לי אישורים. בחודש דצמבר היא עבדה 4 ימים ואחרי זה לא הגיעה וגם לא המציאה לי אישורים. היא הגיעה באותו תאריך שרשום על מכתב הפיטורים - 21.12...אם אתה טוען שאני פיטרתי אותה בטלפון שב-4.12, זה היה היום האחרון שלה והיא הגיעה ב-21, אז איפה היא הייתה לפני כן במשך כל חודש דצמבר?...היא פשוט הפסיקה להגיע בלי להודיע..." (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון, ש' 19- עמ' 16, ש' 22). איננו מקבלים את גרסתה של גב' אלגרסי. בתצ-6, הדיווח על חודש דצמבר, רשמה גב' אלגרסי בנוגע לתובעת: "עבדה 4 ימים בחודש 12, להוריד 41 מניכויי רשות - להוריד 1.5 שעות, סה"כ: 34.5 שעות". על גבי הדו"ח הזה שנשלח למשרד הרואה חשבון, נרשמה שאלה בכתב יד שאינו כתב ידה של גב' אלגרסי, כנראה מטעמו של רואה החשבון: "מתי סיימה לעבוד, מה לגבי מחלה". התאריך שנכתב ליד שאלות אלו היה: 5.12.06. תאריך זה חייב להיות תשובה לשאלה האמורה, והוא אינו יכול לבטא את תאריך רישום המכתב, שמסכם את רכיבי השכר ואת התוספות בגין חודש דצמבר, וממילא נשלח בתחילת חודש ינואר. והדברים לא ברורים - התובעת החזיקה בידיה אישור מחלה עד יום 10.12. לדברי גב' אלגרסי היא שבה לעבודה ביום 11.12 ועבדה בסך הכל 4 ימים במהלך החודש, עד ליום 21.12 שבו הופיעה "לפתע" במשרד. משמע, שיום סיום עבודתה לא היה ביום 5.12, שאז שהתה בחופשת מחלה, אלא מתי שהוא בין יום ה-11.12 ליום ה- 21.12, כשבמהלכם עבדה ארבעה ימים. יתירה על כך. בשיחה שקיימו התובעת וגב' אלגרסי ביום 21.12 (השיחה המוקלטת), שאלה גב' אלגרסי במפורש את התובעת: "כמה קיבלת מחלה עכשיו?", וזו השיבה: "עד סוף החודש". גב' אלגרסי שאלה אותה אם יש לה את האישור בידיה והתובעת ענתה בשלילה. ודוק: מניין ידעה גב' אלגרסי שהתובעת בחופשת מחלה? הרי לגרסתה היא נטשה את העבודה וכלל לא הופיעה מבלי להודיע דבר ולכן אין מדובר כלל בפיטורים?! מדוע כשפגשה גב' אלגרסי את התובעת ביום 21.12 לא פנתה אליה מיד בנזיפה על העדרותה הלא מוצדקת והבהירה לה את מעמדה כתוצאה מעזיבתה את מקום העבודה? 10.בית הדין האזין לקלטת שבה הוקלטה השיחה שניהלה התובעת עם מר אלגרסי ועם גב' אלגרסי, ומצא את הדברים מכוּוַנִים במדויק לאמור בתמליל. בכך נדחות טענות הנתבעת באשר לכך. להלן מספר ציטוטים מהתמליל, שמהם ניתן ללמוד שאכן כגרסתה של התובעת, גב' אלגרסי פיטרה אותה עוד קודם לפגישתן ביום 21.12 והדיון שהתקיים ביניהן בפגישתן סבב סביב השאלה כיצד ניתן לסיע לתובעת למרות הפיטורים (ונזכיר: אביבית היא התובעת, דולי, היא גב' אלגרסי): אביבית - ברמה העקרונית אם את מפטרת אותי, בתור מובטלת אני לא מקבלת הבטחת הכ..אה...לא הבטחת הכנסה, שמירת הריון. דולי - את רוצה שנחכה אחרי שלושים יום? ואז אני אפטר אותך ואז יהיה לך טוב? אני לא יודעת מה... אביבית - אני לא...אין אני...מה...זה דופק אותי כי ברגע שאת מפטרת אותי זה לא משנה, אני מפוטרת אני לא מקבלת. דולי - ואם אני אפטר אותך אחרי שלושים יום את כן תקבלי? אביבית - עדיין אני...ברגע שאני מובטלת אני לא מקבלת, ברגע שאני מובטלת אני לא מקבלת... ... אביבית - העניין ש...בדיוק באמצע ההריון את מפטרת אותי, זה נותן לי מן...אני מבינה אותך דולי...באמת דולי - ...אין לי מה? לא לפטר אותך ולהחזיק פה מישהי...תהיי פה יומיים ותגידי לי.. ... אביבית - כי זו האמת, כי את לא מפטרת אותי בגלל שאני ...לא טובה בעבודה שלי דולי - תשמעי, אה...אני לא אכתוב דבר כזה כי זה כן יכול לתבוע כי את בהריון...". מתוכן הדברים עולה שהשיחה נוהלה כשברור היה לתובעת ולגב' אלגרסי שהתובעת פוטרה, אלא שהיא ביקשה להסביר לגב' אלגרסי שהפיטורים הללו מונעים ממנה לממש זכויות מסוימות מהמוסד לביטוח לאומי. גב' אלגרסי לא הפסיקה את התובעת ולו פעם אחת כדי להזכיר לה, לאור דבריה, שהיא התפטרה או שסוכם ביניהן מראש על תקופת זמניות בלבד (וראו דבריה בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון, ש' 13-15). גב' אלגרסי האזינה לתובעת בקשב רב וניסתה להבין כיצד היא תוכל לעזור לה לממש את זכויותיה, אך בסופו של דבר היה ברור גם לה שבמצב הדברים הנוכחי אין היא מתכוונת להמשיך ולהעסיק את התובעת. הרקע העובדתי כפי שעולה מחומר הראיות (שאינו תואם לא את גרסתה של התובעת ולא את זו של גב' אלגרסי), הוא שהתובעת חזרה לעבודתה ביום 11.12, לאחר חופשת מחלה בת 15 יום, המשיכה לעבוד לפחות עד ליום 16.12 (זאת ניתן להסיק מהאמור בסוף הקלטת, עת התובעת וגב' אלגרסי עברו על דף הפירוט של נתוני העבודה לחודש דצמבר, שיחה שלא תומללה במסגרת התמליל), ואז, ככל הנראה, הודיעה התובעת שוב לגב' אלגרסי על יציאתה לחופשת מחלה בסמוך ליום 21.12 (וראו תשובתה של התובעת כפי שצוטטה לעיל מתוך התמליל, על כך שהיא קיבלה חופשת מחלה עד סוף החודש), או אז הודיעה לה גב' אלגרסי שבנסיבות הללו היא לא תוכל להמשיך ולעבוד בשירות הנתבעת. 11. בשיחה שניהלו גב' אלגרסי והתובעת, נאמרו משפטים רבים המלמדים על כך שאכן העדרותה של התובעת, שכידוע נבעה מהריונה, עומדת לה לרועץ ומהווה בעצם את יסוד הפיטורים. כך אמרה מפורשות גב' אלגרסי כי "אז עכשיו שמירה, את תגידי אני חודש בבית, ואז תחזרי ליומיים ואחרי זה עוד פעם. וזה הולך ורץ ומסתבך, מה זה מסתבך? זה נהיה יותר קשה...אני לא אמרתי שאת בהריון, אל תבואי. את לא יכולה לבוא לעבוד, את במחלה, מה את רוצה שאני אעשה?" ובהמשך, כשדנו השתיים על עילת הפיטורים שתיכתב במכתב, והתובעת הציעה שייכתב כי היא פוטרה כיוון שהיא נעדרת רבות מהעבודה, אמרה גב' אלגרסי: "אני לא אכתוב כזה דבר כי זה כן יכול לתבוע כי את בהריון, ואת לא נעדרת על זה שבא לך ללכת לים או כי את עצלנית ובגלל זה את לא באה...". הווה אומר: התובעת אינה יכולה להבטיח יציבות על רקע הריונה וממילא אין הנתבעת יכולה להמשיך ולהעסיקה. גב' אלגרסי גם מודעת למשמעות פיטורי התובעת בהריון מחד, אך יודעת כי היא חייבת לתת מכתב פיטורים כי היא זו שפיטרה את התובעת, ולכן מנסה למצוא את הנוסחה היעילה שיהיה בה גם כדי להועיל לתובעת אך גם כדי להגן עליה מפני עילת תביעה. גב' אלגרסי אומרת מפורשות בשיחה, ואף העידה בעניין ואנו מאמינים לדבריה, כי אין לה דבר כנגד עובדת שהיא בהריון, אלא שהנסיבות המיוחדות של התובעת, שנעדרת ממושכות ורבות על רקע הריונה, הן אלה שבגינן אין מנוס מלפטרה. גב' אלגרסי, כך התרשמנו,לא פיטרה את התובעת מתוך כעס או מתוך כוונה להביע בה זלזול או לגרום להשפלתה (למרות נסיונה של התובעת להציגה כך, וראו דבריה סעיף 12 לתצהירה). התובעת עצמה הביעה הבנה לקושי שבפניו ניצבת גב' אלגרסי, ואמרה בשיחה שביניהן, בהתייחסה לפיטורים במהלך ההריון: "בדיוק באמצע ההריון את מפטרת אותי, זה נותן לי מן...אני מבינה אותך דולי,באמת". אולם בכך לא די. המחוקק אסר את הפליתה של עובדת גם מחמת "הריון", מתוך כוונה ברורה לפרוש מטריה של הגנה מעל ראשה של העובדת ההרה. ברי כי המחוקק היה מודע לקושי הקיים למעסיקים להעסיק עובדות הרות ולהיות חשופים בגין כך להעדרותן על רקע הריונן ולידת ילדם, אולם בדיוק בשל כך הוא ביקש לשמר את "זכויות היתר" של הנשים (כלשון דברי ההסבר בהצעת החוק, תשמ"ז, 1848, עמ' 324) ולהגן עליהן. וראו בהקשר זה בהרחבה דבריו של בית הדין הארצי בעע 627/06 אורלי מורי נ' מ.ד.פ ילו בע"מ (לא פורסם, מיום 16.3.08 - להלן: "פרשת מורי"), העוסק בערך השוויון ובתכלית חוקי המגן על הנשים. 12. סעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות מטיל את נטל ההוכחה על המעביד להוכיח כי לא פעל בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק ולא הפלה את העובד הטוען כך. לעניין פיטורים מעביר המחוקק את הנטל למעביד רק לאחר ש"העובד הוכיח שלא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו". לעניין זה כבר נפסקה בפרשת מורי הנ"ל ההלכה הבאה: יצוין, כי על מנת לבסס את אחריותו של המעביד ולהקים עילה לפיצוי על פי החוק, די שהעובד עמד בנטל ההוכחה על פי סעיף 9 והוכיח כי אחת מהעילות לפיטורים היתה הפליה בניגוד להוראות חוק שוויון ההזדמנויות. גם אם היתה הצדקה עניינית כלשהי לפיטוריו של העובד, ואחד השיקולים שלקח המעביד בחשבון במסגרת מכלול השיקולים המלא היה שיקול פסול שמבוסס על הפליה אסורה על פי אחת מהעילות המופיעות בסעיף 2 לחוק, יש בכך משום הפרה של חוק שוויון ההזדמנויות המקימה זכות לפיצוי עבור העובד. עצם ההפליה הפסולה היא התנהגות לא ראויה. לו נקבע כי אם קיימים לצד השיקול הפסול (או השיקולים הפסולים) שיקולים ענייניים אשר "מכשירים" את השיקול הנגוע בהפליה פסולה, הדבר לא יעלה בקנה אחד עם רוחו של חוק שוויון ההזדמנויות ובכך נחטא למטרתו ותכליתו. מטרת החוק היא לעגן את ערך השוויון בעבודה, לבסס ולהטמיע בקרב המעבידים נורמות של שוויון ולמנוע ממעבידים לקחת בחשבון שיקולים הנגועים בהפליה אסורה. מכאן, שעצם ההתנהגות הפסולה היא בגדר הפרה של הוראות החוק (השוו לפסק דין פלוטקין). מחומר הראיות אנו מסיקים כי לא הוכח ולו בבדל ראיה שהתובעת פוטרה בגין התנהגותה או מעשיה. התובעת הועסקה בשירות הנתבעת גם לאחר שעזבה מרצונה על רקע סכסוך עם מר אלגרסי. התובעת חזרה מיוזמתה, הודיעה שהיא הרה, וגב' אלגרסי קיבלה אותה לעבודה ולא פיטרה אותה על רקע אי התאמתה בשל התנהגות או מעשים שאינם מקובלים עליה. עילת הפיטורים "צמצומים" כפי שצוינה במכתב הפיטורים, לא שיקפה את המציאות. מהתמליל, כמו גם מעדותה של גב' אלגרסי, עולה בבירור כי היה זה רק סיפור רקע שנועד למצוא פתרון מסוים שנועד לעזור לתובעת לנסות ולמצוא מזור למצבה במוסד לביטוח לאומי או במקום עבודה אחר. הנתבעת התכוונה להעסיק עובדת אחרת במקומה של התובעת ואף עשתה כן בפועל (וראו עדותו של מר פרץ, עמ' 19 לפרוטוקול הדיון, ש' 25 - עמ' 20, ש' 2), וגם אם היו אי אלו קשיים כלכליים לנתבעת (וראו דבריה של גב' אלגרסי בעמ' 14 לפרוטוקול הדיון, ש' 5), לא זו הייתה הסיבה לפיטורים. בנוסף, איננו מקבלים את הטענה כי התובעת לא הייתה עובדת טובה. גרסתו של מר פרץ, שהינו יד ימינו של מר אלגרסי (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון, ש' 3-4) ועובד עדיין בשירות הנתבעת, ולפיה תפקודה של התובעת היה לקוי לא הוכחה. הספק מתעצם גם לאור העובדה כי דברים אלה לא הושמעו על ידי גב' אלגרסי עצמה, לא בחקירתה ולא בתצהירה. אף מהתמליל לא עולה כל טענה על תפקודה של התובעת. גב' אלגרסי כמו גם מר אלגרסי, לא העלו בשיחתם עם התובעת טענות על ליקויים בעבודתה. מכל האמור לעיל עולה שהנתבעת פיטרה את התובעת מחמת הריונה ובכך פעלה בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות. 13. סעיף 10 לחוק מותיר לבית הדין שיקול דעת באשר לפיצוי שיפסוק "בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". הגענו למסקנה כי הגם שבמקרה זה הוכח שהתובעת פוטרה על רקע ההריון, אין לפסוק לה את מלוא הפיצוי לו עתרה, וזאת מהנימוקים הבאים: התובעת לא המציאה אישורי מחלה לתקופה שלאחר יום ה-10.12, וגרסתה כי היא פוטרה ביום 26.11 ומני אז לא שבה לעבודתה, נסתרה ונדחתה בדבריה שלה כפי שהם מופיעים בתמליל. התובעת לא הצהירה ואף לא העידה על כך שעזבה את עבודתה מרצונה בתחילת חודש אוקטובר, על אף שכפי שכבר הוכח לעיל היא אכן עזבה את עבודתה ביום 4.10. התובעת מסרה גרסאות לא מדויקות בכל הנוגע להתרחשות הדברים, ולא מצאנו לנכון להתעלם מעובדה זו. כך לא העידה התובעת כלל שחזרה לעבוד לאחר 10.12, והצהירה שהיא פוטרה בשיחת הטלפון שקיימה עם גב' אלגרסי ביום 26.11, לאחר שהודיעה לה כי היא יוצאת לחופשת מחלה. אלא שכפי שהוסבר לעיל, התובעת שבה לעבודתה לאחר 10.12 ואף עבדה במשך ארבעה ימים, אחרת לא ברור מדוע קיבלה שכר עבור ארבעה ימים בדצמבר. הרי ימי מחלה בהתאם לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 לא עמדו לזכותה יותר בגין תקופת עבודתה הקצרה, מה גם שימים אלה לא הוגדרו בתלוש השכר "מחלה", כימים אחרים בחודש נובמבר!? בנוסף, בתמליל ניתן לראות כי חרף העובדה שהתובעת ניסתה לצייר את פיטוריה כנובעים מהריונה בלבד, הבהירה לה גב' אלגרסי (במתינות רבה), שלמעשה גם קודם להריון לא הצטיינה התובעת בנוכחות רבה בעבודה: אביבית - יפה, אבל מה אני עושה שאני במחלה וכאילו זה לא תלוי בי זה ש...זה שנכון, אז נכון עבדתי שבוע ואחרי זה יצאתי לחופש, נכון. דולי - תשמעי, גם בוא נגיד מהיום שהתחלת לעבוד, גם לפני, עבדת פה איזה חודש לפני שהיית בכלל בהריון? את אפילו לא עבדת חודש אחד שלם מתחילתו עד סופו גם לפני ההריון. כי אחרי זה עזזבת וחזרת. אביבית - נכון עזבתי וחזרתי. דולי - בתכלס אולי חודשיים לא עבדת פה מתוך שלושה חודשים, אם עושים ת'חישוב. אני אומרת בגדול... הווה אומר: מדובר על עובדת שהועסקה במשך זמן קצר, ובמסגרת זמן זו עד להריון עזבה את העבודה מיוזמתה, וחזרה כשהיא בהריון. התובעת אישרה בעדותה כי היא בקיאה בזכויות המוקנות לה מהמוסד לביטוח לאומי "כי יש לי עוד שני ילדים ובהריונות יש לי רעלת הריון" (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, ש' 6). צירוף הדברים מוביל להנחה כי לא מן הנמנע שהתובעת חזרה לעבודתה לנוכח מצבה הכלכלי הקשה (וראו דבריו של מר פרץ בעדותו, עמ' 22 לפרוטוקול הדיון, ש' 8). היא הייתה זקוקה לפרנסה, ומשהרתה, ועל רקע נסיונה הרפואי הקודם בהריונות, היא הבינה כי היא לא תוכל למצוא עבודה חלופית ועדיף לה לחזור ולעבוד במקום העבודה שאותו היא מכירה ושייתן לה אפשרות לשוב ולעבוד בו, מה גם שייתכן אף שהיא תצא למנוחה בגין שמירת הריון ובוודאי שהיא תיהנה מחופשת לידה, עם סיום הריונה. התובעת, נאמנה לשיטתה, הבהירה בשיחת הסיום עם גב' אלגרסי את צרכיה. היא אמרה לגב' אלגרסי כי היא זקוקה ל-30 ימים שבהם תשהה בשמירת הריון בתוך תקופת עבודתה, כשלמעשה לצורך הזכאות לקבלת הגמלה מהמוסד, היא צריכה להמשיך ולהיות מועסקת עד הלידה. התובעת ציינה בפני גב' אלגרסי שכדי לשהות בשמירת הריון רציפה ולקבל בגינה קצבה מהמוסד לביטוח לאומי, צריך הרופא להאריך לה בכל פעם את תקופת השמירה ב-14 יום נוספים, וייתכן שאם לא, היא תחזור לתקופות אלו ואחרות לעבודה. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני בגין הפרת חוק שויון הזדמנויות בעבודה בסך כולל של 25,000₪. בקובענו סכום זה נתנו דעתנו, בין היתר, לקביעתו של בית הדין הארצי בפרשת מורי, שם קבע בית הדין שיעור פיצוי זה בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה לעובדת שהפגם שנמצא בפעולת מעבידתה היה שלא אפשרה לה לעבוד בפועל בתקופה המוגנת שלאחר חופשת הלידה, אם כי שילמה לה את מלוא הזכויות הכספיות המגיעות לה בשל כך. בית הדין שם קבע כי: "גם אם במסגרת מערכת השיקולים שהנחתה את המשיבים היו שיקולים ענייניים שהצדיקו את פיטורי העובדת, כפי שקבע בית הדין האזורי, סבורה אני כי הוכח שנשקלו גם שיקולים פסולים בפיטוריה של העובדת. גם אם ההפליה האסורה היתה אחד מהשיקולים, יש בכך כדי לבסס טענה להפרה של חוק שוויון ההזדמנויות". בדומה למקרה שם, קבענו את שיעור הפיצוי בהתחשב בנסיבות המקרה דידן, המצביעות על כך שמלבד ההריון היו שיקולים אחרים שעמדו לחובת התובעת כפי שנמנו לעיל בהרחבה. התביעה לפיצוי בגין נזק ממוני 14. התובעת עתרה לתשלום זכויות נוספות הנובעות, לטענתה, מפיטוריה שלא כדין. בנקודה זו נדגיש, כי חרף העובדה שהתובעת לא התייחסה כלל לקורות אותה לאחר מועד הפיטורים, אין בכך כדי לעמוד לחובתה בכל הנוגע לסוגיית הקטנת הנזק. התובעת אמנם לא הציגה אישורים רפואיים על שמירת הריון בתקופה שלאחר הפיטורים, לא על התייצבות בלשכת התעסוקה לניסיון לקבל עבודה, ולחילופין - לא על הכנסות שהיו לה ממועד הפיטורים עד מועד הלידה לרבות דמי אבטלה, אך הואיל ובהתאם להלכה הפסוקה חובה על המפר, הנתבע לפיצויים, להעלות את הטענה על דבר אי נקיטת צעדים סבירים במסגרת הגנתו ולהוכיח את הטענה בעת הדיון, וזאת לא נעשה - אין מקום להפחתה מסך הפיצויים שנתבעו בגין נזקים ממוניים כל סכום שהוא בעילה של הקטנת נזק (וראו: דב"ע נד/128-3 אהרון דב קמחי - דיור לעולה בע"מ פד"ע כח 342; דוד קציר תרופות בשל הפרת חוזה חלק ב' 943-944). 15. נקדים ונאמר כי בפסיקת הפיצויים בגין הרכיבים הנוספים שלהם עתרה התובעת, הבאנו בחשבון את העובדה שהנזק שנגרם לה הוא לתקופה שבה הייתה מוגנת על פי החוק מפני הפיטורים, קרי: מיום תחילת עבודתה בספטמבר 06' עד יום 25.11.07. תקופה זו כוללת את תקופת חופשת הלידה (ובהתחשב שמדובר על לידת תאומים ולאחר תיקון מס' 37 לחוק עבודת נשים עסקינן ב-17 שבועות), את תקופת 45 הימים שבהם נאסרו פיטוריה של עובדת בהריון ואת תקופת ההודעה המוקדמת בת 30 יום (שאין לה השלכות על הזכויות הנתבעות כולן). קביעתנו זו מבוססת על האמור בדב"ע מח/3-8 קופל - וייס-ארלוביץ, פד"ע כ 57, 59, שם נפסק, בין השאר, כך: "פיטורים בניגוד לחוק מגן בטלים מעיקרם. לכן היתה העובדת זכאית להמשיך בעבודתה, ומשחדל המעביד להעסיקה, זכאית היא לפיצוי בגובה השכר שהיתה מקבלת, לו המשיכה בעבודתה בתקופה המוגנת, כלומר עד יום הלידה... ". (וראו גם ע"ע 1353/02 אפלבוים - הולצמן, לא פורסם מיום 22.9.03, שם פסק בית הדין הארצי לעובדת שפוטרה קודם לששה חודשי עבודה, פיצוי בגין נזק ממוני בשיעור השווה לשכר שאמור היה להשתלם עד ללידה בתוספת דמי הלידה שלא שולמו בשל הפיטורים, זאת רק מטעם הפרת חוזה העבודה, הואיל ולא חל על התובעת שם לא חוק עבודת נשים ולא חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, מהטעם שמעסיקתה העסיקה פחות מששה עובדים, בהתאם לסעיף 21 לחוק, סעיף אי התחולה). משכך, אנו פוסקים לתובעת את הסכומים הבאים: א.פיצויים בסך כולל של 16,905 ₪ עבור השכר שעתידה הייתה להשתכר מעבודתה אלמלא פוטרה (מיום 21.12.06 ועד יום הלידה, 15.5.07) לפי שכר מינימום ובהתאם לכתב התביעה. נציין כי הנתבעת לא טענה מאומה באשר לסכומים הנתבעים לבד מהכחשה כללית וסתמית. ב. פיצוי בגין שכרה לתקופה המוגנת בת 45 בסך 5,250 ₪. אף שהתובעת אינה זכאית להגנה מפני פיטורים האמורה בחוק עבודת נשים משום שפיטוריה היו בטרם מלאו שישה חודשים לעבודתה בנתבעת, הרי שאלמלא היתה הנתבעת מפרה את הוראת סעיף 2(א)(5) לחוק שוויון ההזדמנויות, הייתה התובעת זכאית לעבוד עד ליום הלידה ועוד תקופה של 45 ימים מתום חופשת הלידה בהם היה על הנתבעת לאפשר לתובעת לעבוד, ובהם לא היתה נמנית תקופת ההודעה המוקדמת לפיטורים. משכך היא זכאית לפיצוי בגין הפסד השכר המשוער לימים אלה. התובעת עתרה אמנם לתשלום פיצוי עבור 60 יום, כקבוע בתיקון מס' 39 לחוק עבודת נשים, אלא שהחוק פורסם ביום 7.8.07, ותחולתו נקבעה ליום 7.9.07. בסעיף התחולה (סעיף 16 לתיקון לחוק) נקבע, כי תחולתם של סעיפים שונים, ובכללם סעיף 9(ג)(1א) הקובע את האיסור של המעביד לפטר עובד או עובדת בתוך 60 הימים שלאחר תום חופשת הלידה, היא "לגבי עובד שיום הלידה של ילדו חל ביום התחילה ואילך". התובעת הצהירה כי ילדה את תאומיה במזל טוב ביום 15.5.07, ומשכך הוראות התיקון אינן חלות לגביה והיא זכאית לקבוע בחוק טרם התיקון. ג. תמורת הודעה מוקדמת בגין חודש עבודה בסך 3,500 ₪. בהקשר זה נציין כי התובעת החלה לעבוד בשירות הנתבעת בספטמבר 2006 וילדה ב-15.5.07. לתקופה זאת יש להוסיף את התקופה שבה היא הייתה בחופשה על פי חוק, שאינה גורעת מרציפות תקופת העבודה, וממילא מסגרת הזמן שבה הייתה זכאית לעבוד בשירות הנתבעת על פי חוק עלתה על שנת עבודה ומכאן זכאותה לתמורת הודעה מוקדמת בשיעור שכר חודש מלא. ד. פיצויי פיטורים בסך 4,083 ₪. גם רכיב זה נקבע בהתחשב ברציפות תקופת העבודה המוגנת מכח ההריון, העולה לכדי שנה וחודשיים (ללא התחשבות בתקופת ההודעה המוקדמת שאינה מזכה בתשלום זכויות נלוות בגינה עת עסקינן בחוזה לתקופה בלתי קצובה). ה. דמי הבראה - בהסכם הקיבוצי הכללי לעניין קצובת הבראה שהוראותיו הורחבו, נקבע בפירוש כי לצורך חישוב תקופת הזכאות לדמי הבראה תובא בחשבון חופשת לידה על פי חוק. לתקופה זו נוסיף את מלוא התקופה המוגנת ונקבע כי התובעת זכאית לדמי הבראה בסך ששה ימים (אין לקחת בחשבון את תקופת ההודעה המוקדמת שבה יכולה הייתה הנתבעת לוותר על עבודתה בפועל של התובעת וממילא הייתה נשללת ממנה הזכאות לדמי הבראה בגינה). משזכאותה היא לסך של 318 ₪ בגין כל יום הבראה, זכאית התובעת לפיצוי בשיעור של 1,908 ₪. ו. פדיון חופשה שנתית - חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 מתנה את אורך החופשה שלו זכאי עובד בימי העבודה בפועל בשנת העבודה, ולא רק בקשר המשפטי שביניהם, כך שעובד שבמשך שנת העבודה עבד בפועל 200 ימים ומעלה, יהיה זכאי לאורך החופשה הקבועה בסעיף 3 לחוק, ואילו עובד שהועסק פחות מכך, יהיה זכאי לחלק היחסי של ימי עבודתו בפועל למספר 200. כעולה מהתלושים עבדה התובעת עד מועד פיטוריה 52 ימי עבודה, וקיבלה בגינם שני ימי חופשה בפועל. הזכות לקבלת חופשה במהלך עבודה מורכבת משתיים: האחת, הזכות להעדר מהעבודה לצורך חופשה, התאווררות והתרעננות מבלי שיינתקו יחסי העבודה, והשנייה - הזכות לקבל תמורה בשיעור השכר שהגיע לעובד בגין אותו פרק זמן שבו שהה בחופשה. התובעת שבפנינו לא הועסקה בפועל במשך הזמן שממועד פיטוריה אלא אנו פוסקים לה פיצוי בגין התקופה שבה הייתה צריכה להיות מוגנת מפני פיטורים. בתקופה זו קיבלה התובעת פיצוי בשיעור שכר עבודה מלא המבטא גם את התשלום בגין הימים שבהם הייתה שוהה בחופשה בתקופת עבודתה על פי זכותה ועל פי חובתה של הנתבעת לנהוג בהתאם להוראות החוק, ומשכך אין לזכותה בכפל תשלומים בגין אותם ימים (וראו דב"ע נד/128-3 קמחי - קמחי פד"ע כח 342). הפיצוי בגין עגמת נפש בשיעור 10,000 ₪ שלו עתרה התובעת, בא לידי ביטוי בפסיקת הפיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות, ומכאן שאין אנו פוסקים פיצוי נוסף בגין רכיב זה. 16. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אנו מקבלים את התביעה ומורים לנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 25,000 ₪ פיצוי בגין פיטורים שלא כדין על פי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. סך של 16,905 ₪ פיצוי בגין שכר עבודה עד למועד הלידה. הואיל ומדובר על שכר שווה לתקופה שמיום 21.12.06 ועד 15.5.07, יתווספו לסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.3.07, הוא אמצע התקופה, ועד מועד התשלום בפועל. סך של 5,250 ₪ כפיצוי בגין השכר ל-45 הימים שלאחר תום תקופת הלידה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום זה (הוא יום 25.10.07) ועד מועד התשלום בפועל. סך של 3,500 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.11.07 ועד מועד התשלום בפועל. סך של 4,083 ₪ בגיו פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.07 ועד מועד התשלום בפועל (לא נלקחה בחשבון תקופת ההודעה המוקדמת, שבה רשאית הייתה הנתבעת לוותר על עבודתה בפועל של התובעת וחלות הפיטורים הייתה אם כן חודש קודם). סך של 1,908 ₪ פיצוי בגין דמי הבראה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 25.10.07 ועד מועד התשלום בפועל. התביעה לפדיון חופשה שנתית וכן לפיצוי בגין עגמת נפש - נדחית. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. 17. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. לידהחופשת לידה