זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד) בגין נזק גוף שנגרם לתובעת ביום 8.12.05 בעת עבודתה, כשהיתה כבת 21. אין חולק על חבותה של הנתבעת, אך הצדדים חלוקים בהערכת הנזק. נכותה של התובעת נקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), קביעה עפ"י דין המחייבת גם בהליך זה לפי סעיף 6ב לחוק פלת"ד. 5% נקבעו לתובעת בשל פגיעה נפשית שאינה מגיעה לדכאון מג'ורי, לפי תקנה 34 א-ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. עוד נקבעו לה 10% נכות בגין פגיעה ברגל לפי תקנה 75(1)(ב) שעניינה "צלקות בגוף - מכאיבות או מכערות." התובעת סבורה שלשתי הנכויות משמעות תפקודית מלאה. הנתבעים סבורים שלצלקת יש רק משמעות אסתטית והם ספקנים מאוד גם כלפי משמעותה התפקודית של הנכות הנפשית. שתי הנכויות שנקבעו לתובעת נראות כשלובות זו בזו לבלי הפרד. הצלקת עצמה ניכרת לעין גם ממרחק של מטרים אחדים, והיא מכסה חלק ניכר מהחלק הנמוך האחורי ברגלה של התובעת, שם נראה עיוות במראה העור. בהחלט צפוי שפגיעה שכזאת, תשפיע על בחורה צעירה. הדברים באו לידי ביטוי בדברי התובעת בועדות הרפואיות של המל"ל, שלהן סיפרה שהצלקת מפריעה לה, ובטחונה העצמי נפגע. שלא במפתיע, התובעת גם דיווחה על המנעות מחשיפת הצלקת בציבור בחוף הים. בהיבט אחר של הדברים, ציינה התובעת שהיא לא יכולה להכנס לקשר זוגי בגלל המראה של הרגל וכי היא מתקשה להיות במצבים אינטימיים. לטענת הנתבעים בינתיים יושבו לפחות מקצת הקשיים הללו: התובעת נישאה וילדה ילד והקשר הזוגי שלה נמשך כבר כשלוש שנים. התובעת גם מסרה לועדות הרפואיות, שהיא מתקשה לעמוד זמן רב בגלל הכאבים ברגל. הנתבעת נאחזת בצילומים שנערכו בעת חתונתה של התובעת, שבהם היא נראית מרקדת במשך שעות ארוכות. התובעת הסבירה שחתונה הוא אירוע חד-פעמי, שהיא נטלה אופטלגין ורקדה למרות הכאבים. קשה להעריך את משמעותן הממשית של הנכויות שנותרו לתובעת. התובעת טוענת שהצלקת שנשארה על רגלה היא למעשה פגיעה בעלת אופי כירורגי ולא רק פגיעה אסתטית. לשיטתה, היא מכאיבה ומפריעה לתפקודים הרגילים, של התובעת. הנתבעים מצביעים על כך, שהתובעת אינה דוגמנית, אשר אצלה לכל פגיעה אסתטית משמעות כלכלית ואילו הצלקת אצלה נמצאת במקום יחסית מוצנע, אשר לא קשה להסתירה בלי למשוך תשומת לב. הם מסתמכים על פסיקה עניפה שראתה בנכות בנובעת מצלקות, נכות שאין לייחס לה משמעות תפקודית. יתכן שלצלקת תהיה השפעה רגשית, כגון שתפגע בדימוי העצמי, בביטחון העצמי או בתפקודים החברתיים. היבט זה של הצלקת מתבטא בנכות הנפשית שנקבעה לתובעת. התובעת גם טוענת שהצלקת מכאיבה לה ומפריעה לפעולות שונות. קשה להתווכח עם מה שאדם מספר על תחושותיו הסובייקטיביות.לעומת זאת, קשה גם למצוא בראיות שהובאו לבית-המשפט אודות קורות התובעת מאז פציעתה, ראיה ממשית להפרעה ממשית שגרמו לה פגיעותיה. הראיות שהביאה התובעת הסתכמו בעדותה שלה ובעדות דודתה. לא הובאה עדות של אדם אחר כלשהו (בוודאי שלא עדות של אדם שמחוץ למעגל המשפחתי הקרוב שלה) היכול להעיד על תפקודה בחיי השגרה שלה או בעבודותיה השונות במרוצת הזמן. במידה ידועה, בירור המשמעות התפקודית של הנכות אצל התובעת ייעשה תוך השוואת קורותיה התעסוקתיות לפני פציעתה ואחריה. התובעת נפצעה כשעבדה בשמירה בנמל אשדוד. לפי תצהירה, היא שהתה בחופשת מחלה כשלושה חודשים (למעשה, מעט פחות), פוטרה ושבה לעבוד כשנתיים אחרי התאונה. בגין תקופה זו ביקשה פיצוי של 96,638₪ "על בסיס שכרה דאז" (אף שהשכר לא פורט בסיכומים). מאז שחזרה לעבודה ועד מועד עריכת החישוב, טענה התובעת להפסד גלובאלי בסך 130,000₪, גם זה באופן סתמי למדי. התובעת לא הביאה ראיות ממשיות אודות הכנסותיה לפני התאונה ומעט מאוד ראיות אודות הכנסותיה אחריה. בחקירתה הנגדית היא נשאלה בעניינים אלה אך בסופו של דבר לא סיפקה שום נתונים המאפשרים לאמוד את הפסדיה. התיעוד הרלבנטי היחיד הובא דווקא ע"י ההגנה -המסמך נ/ 3, תעודת עובד ציבור של המל"ל. מסמך זה מפרט את מקומות העבודה הרבים שבהם הועסקה התובעת והשכר ששולם לה שם. המידע אינו רב, אך בכל זאת ניתן לחלץ ממנו תובנות אחדות. בשלושה החודשים שלפניהם ובמהלכם נפצעה התובעת היה שכרה 6913₪. בניגוד לטענתה, חזרה התובעת לעבודה אחרי שנה ולא אחרי שנתיים (ב"לוי פלורה - ניהול תחנת דלק" בשכר של 1452 ₪). בהמשך תועדה עבודת התובעת (אצל שיש א. וינקלר אשדוד בע"מ) בשכר של 31,300₪ לתקופת של 10 חודשים (עם הפסקה). גם בהמשך עבדה התובעת בתעסוקות שונות בשכר נמוך. התובעת היתה ונשארה עובדת בלתי מקצועית. היא הועסקה בעבודות בלתי מקצועיות שונות ולפני שנפצעה היא השתכרה בהן שכר נמוך מאוד, לעיתים פחות מ-2000₪ בחודש. אחרי שנפצעה המשיכה להשתכר שכר דומה, ולעתים גבוה מזה. בעקבות היכרותה עם בן זוגה, שלו נישאה, היא הועסקה רוב הזמן בעסק שבבעלותו (או לפחות שבו הוא היה שותף) ונראה ששכרה החודשי עלה. נתוני השכר של התובעת (זה שדווח למל"ל) מלמדים על שכר חודשי ממוצע של 5700₪ בשנת 2008, 6100₪ בשנת 2009 ו - 5300₪ בשנת 2010. התובעת לא הביאה תיעוד מאוחר יותר של שכרה, אך לפי עדותה שכרה האחרון 6219 נטו (הברוטו היה בערך 7,000₪). מכל שפורט עולה, שקשה לסמוך על עדות התובעת אשר הצהירה שלא עבדה שנתיים אחרי התאונה. הוכח שזו אינה אמת, אך הדבר כלל לא מנע מהתובעת להמשיך לטעון בסיכומיה לפיצוי עבור מלוא התקופה. הטענה שמגיע לתובעת פיצוי גלובאלי של 130,000₪ בגין התקופה שבין 2007 (שאז הודתה כי חזרה לעבודה), למועד עריכת החישוב, לא מבוססת על ראיות כלשהן. בפועל היתה לתובעת הצדקה רפואית שלא לעבוד במשך פחות מ-3 חודשים אחרי התאונה. סביר, שגם אחר-כך התקשתה למצוא עבודה, אך אין כל הצדקה רפואית לכך שלא עבדה במשך עוד 9 חודשים. כשחזרה התובעת לעבודה, נמשכו דפוסי העבודה והשכר הקודמים שלה. מדובר בשכר צנוע למדי עבור עבודות הדורשות כישורים צנועים. ככל שהיו שינויים בשכר התובעת, הם היו דווקא לטובה. לאור כל זאת אני פוסק לתובעת פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין הפגיעה בכושר השתכרותה בעבר. התובעת מבקשת פיצוי בסך 313,925₪, בגין הפסדי השתכרותה בעתיד "עפ"י תחשיב אקטוארי" אלא שבסיכומיה לא מפורט התחשיב. הנתבעים סבורים שלאור מגמת השיפור בשכרה של התובעת יש להסתפק בפיצוי גלובאלי של 25,000 ₪. התובעת טוענת שיש לפסוק לה גם פיצוי בגין הפסד פנסיה, שכן עפ"י דין יש להפריש לעובד הפרשות פנסיוניות. הנתבעים משיבים כי בפועל אין לתובעת כל סידור פנסיוני והמעביד (מפר החוק) אינו אלא בעלה, שנגד מחדליו התובעת לא הלינה כלל. בהתקיים נתוני אמת על השתכרות התובעת, אין צורך להזקק לפיקציות משפטיות וסטטיסטיות כדי להעריך את הפסדיה. כישורי התובעת ומגמת חיה מצביעים על פוטנציאל השתכרות נמוך למדי. לזכות התובעת יש לומר, שהיא אשה חרוצה שהתמידה בעבודה והכנסותיה גדלו עם השנים. לא נראה שלצלקת או לנכות הנפשית הקלה היתה השפעה משמעותית על כושרה להפיק הכנסה. עם זאת, דומה שראוי לפסוק לתובעת פיצוי בגין האפשרות שבמרוצת השנים אולי תשפיע נכות זו על כושר השתכרותה. בשים לב לרמת ההכנסה של התובעת ולנכויותיה, אני פוסק לה 60,000 ₪ פיצוי בגין הפגיעה האפשרית בכושר השתכרותה בעתיד, לרבות זכויות סוציאליות ופנסיה. התובעת מבקשת 120,000 ₪ בגין עזרת זולת בעבד ובעתיד. כמו בכמעט כל פרטי הנזק בסיכומיה, מדובר במספר סתמי שאינו מבוסס על ראיה כלשהי ואינו נתמך אפילו בקבלה אחת. הנתבעים טוענים שהתובעת לא העסיקה כל עזרה בשכר והיא לא שילמה לאיש בגין עזרה שקיבלה. דודתה של התובעת העידה על עזרתה לתובעת, אך למעשה מדובר לטענתם בעיקר בעזרה בטיפול בילד שאינה קשורה לנכות. סביר שבתקופה הסמוכה לאחר הפגיעה אכן קיבלה התובעת עזרה החורגת מהשגרה מבני משפחתה. אין כל ראיה לכך שניתן לייחס לעזרה זו משמעות כלכלית ניכרת. הדודה העידה שהיא מסייעת לתובעת בעבודות הבית מפני שהתובעת סובלת מכאבים ברגלה. היא מבוגרת מהתובעת וכיום עובדת בחצי משרה כפקידה בבי"ס לנהיגה. בעבר עבדה בבקרים חצי משרה נוספת במשק בית. אף שאני בהחלט מאמין שהדודה מסייעת לעתים לתובעת במשק הבית, נראה שמדובר בעזרה בעלת אופי זמני הקשורה מצד אחד לזמינותה היחסית של הדודה ומצד שני, לכך שהתובעת מטופלת כיום בילד קטן והעזרה ניתנת, כמקובל בין בני משפחה קרובים (ונראה שבין השתיים קשר חם) בנסיבות כאלה. לאור זאת, אני פוסק לתובעת בגין ראש נזק זה פיצוי בסך 5,000₪. התובעת מבקשת 50,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ובהן טיפול נפשי שאינו מכוסה בסל הבריאות. הנתבעים טוענים, שבפועל לא פנתה התובעת לקבל טיפול שכזה ואינה זקוקה לו. נכותה הנפשית של התובעת נקבעה ע"י המל"ל, בגין נכות שנגרמה בעבודה. לא מצאתי במסמכיו אינדיקציה לכך שהתובעת זקוקה לטיפול נפשי. אילו היתה זקוקה לו, דומה שהיה זה מחובת המל"ל לספקו (או לממנו). מכל מקום, אין כל ראיה שהתובעת ביקשה שהמל"ל יממן הוצאה זו והוא סירב. בפועל לא קיבלה התובעת טיפול נפשי כלשהו במשך שש וחצי שנים שחלפו מאז שנפצעה. אין כל סיבה להניח שתזקק לו בהמשך. גם כאן לא הפנתה התובעת בסיכומיה אף לקבלה אחת המוכיחה הוצאה רפואית כלשהי שהוציאה בפועל. לאור זאת, איני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה. התובעת מבקשת הוצאות ניידות בסך 20,000 ₪, גם זה בלי להגיש אפילו קבלה אחת על הוצאה כזאת במהלך שש וחצי השנים שמאז התאונה. הנתבעים טוענים שגם לסכום זה אין כל בסיס שהרי התובעת נפצעה בתאונת עבודה וכל הוצאה הנחוצה לה לניידות אמורה להיות משולמת לה ע"י המל"ל. עוד הם מזכירים שאין לטענתה שהיא מתקשה בהליכה כי נפגעה בפועל בשרירים, כל בסיס בקביעות המל"ל. אכן, דומה שגם בטענות לענין ראש נזק זה, התבקש פיצוי ללא כל ביסוס בראיות. לאור זאת איני פוסק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה. עפ"י כללי החישוב לנזק לא ממוני שלפי חוק פלת"ד מגיע לתובעת פיצוי בסך 32,935 ₪ בגין נזק זה. סך כל נזקי התובעת 112,935 ₪. מזה יש לנכות 51,450 ₪ שקיבלה התובעת מהמל"ל. לפיכך, התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת 61,485 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% וכן את האגרה. תאונת דרכיםחזרה לעבודה