ערעור זה נסוב על החלטת הועדה לעררים (נפגעי עבודה), מיום 4/11/13, בכל הנוגע להפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז 1956 (להלן: "החלטת הועדה" ו"תקנה 15"). הועדה, אשר קבעה כי למערערת דרגת נכות יציבה בשיעור10% לפי סעיף 37 7 (א), דחתה את ערעורה של המערערת וקבעה כי המערערת מסוגלת לחזור לעבודתה וכי אין מקום להפעלת תקנה 15. רקע עובדתי המערערת, ילידת 1963, עבדה במשך שנים רבות בעבודות משק בית, אצל מעסיקים שונים. בשנים 2006 ו- 2010 נפגעה בגבה. לטענתה, לאחר הפגיעה בשנת 2006 המשיכה לעבודה באותו היקף משרה ובאותה הכנסה. לטענת המערערת, לאחר הפגיעה בשנת 2010, אשר הוכרה כתאונת עבודה, חלה הדרדרות במצבה הרפואי והתפקודי והיקף משרתה צומצם מאוד. בעקבות הפגישה בשנת 2010 חלה ירידה ניכרת בהכנסותיה החודשיות. היא פוטרה ע"י מספר מעסיקים ואינה מסוגלת עוד לעבודה באותו הספק ובאותו היקף משרה. ביום 4/11/13 נבדקה המערערת ע"י ועדה רפואית לעררים. המערערת העלתה תלונותיה בפני הועדה: "כיום לדבריה עובדת בפחות מקומות ויש לי ירידה בשכר. פוטרתי ממספר מקומות..". הועדה קבעה במסקנותיה כדלקמן: "הועדה שמעה את דברי הנבדקת שמסרה שסובלת ממחלות נוספות כמו יתר לחץ דם. כמו כן מוסרת שפוטרה מעבודתה לא פעם אחת. עפ"י התיק הרפואי מדווח שכאבי גב תחתון מזה שנים רבות. לכן הועדה בדעה שאין מקום להפעלת תקנה. מסוגלת לחזור לעבודתה". כאמור, על החלטתה זו של הועדה הוגש הערעור שבפני. טענות הצדדים לטענת המערערת בהחלטת הועדה נפלו פגמים. טענותיה העיקריות של המערערת הינן בתמצית, כדלקמן: קביעת הועדה כי המערערת מסוגלת לשוב לעבודתה הינה קביעה כללית. הועדה לא פירטה החלטתה ולא נימקה אותה. מדובר בפגם משפטי שיש בו כדי לבטל את החלטת הועדה. משהמערערת העלתה בפני הועדה טענה כי לא שבה לעבודתה בהיקף הקודם טרם התאונה, כי היא עובדת בפחות מקומות וכי חל צמצום בהכנסותיה נוכח פיטוריה ממספר מעסיקים היה על הועדה להתייחס לטענה זו ולדון באופן מעמיק בהפעלת תקנה 15. הדברים נכונים במיוחד נוכח הלכת בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 386/07 לפיה בשלב הראשון של בחינת הפעלת תקנה 15 נבחנת מסוגלות לחזור לעבודה במתכונת ובהיקף שבהם עבד קודם קרות התאונה. על הועדה היה להתייחס לגילה של המערערת ולעובדה שהיא עובדת בעבודה פיזית קשה מזה שנים רבות כמו גם לשינויים במצבה הרפואי. הועדה אף לא ביקשה חוות דעת ועדה הרשות בעניינה של המערערת. המשיב התנגד לעמדת המערערת, וזאת מן הנימוקים העיקריים שלהלן: לא נפל כל פגם משפטי בהחלטת הועדה, המאפשר התערבות בית הדין וביטול החלטתה של הועדה. הועדה שמעה את המערערת ואת תלונותיה, לפיהן מסוגלת לחזור לעבודתה אך מפוטרת מעת לעת. עסקינן בעובדת משק בית ששיעור נכותה הינו 10%, היא סובלת מתחלואים נוספים שאינם קשורים לפגיעה נשוא התביעה, ותביעתה הוגשה כשלוש שנים לאחר קרות התאונה. הועדה היתה צריכה לבחון רק את מסוגלות המערערת לחזור ולעבוד באותה עבודה שבה עבדה טרם קרות התאונה, וכך עשתה הועדה. בהתחשב בכלל נסיבות הענין החלטת הועדה הינה סבירה ומנומקת. הפעלת תקנה 15 מותנית בשני תנאים מצטברים. האחד שהמערערת לא מסוגלת להמשיך בעבודתה ערב הפגיעה והשני שקיימת ירידה ניכרת בהכנסותיה. הואיל והתנאי הראשון לא התקיים, לא היה מקום לבחון את התקיימות התנאי השני. לא היה מקום לקבל את המלצת ועדת הרשות, שכן שיעור נכותה של המערערת הינו פחות מ 20%. ביום 18/3/14 התקיים דיון אשר במהלכו סיכמו הצדדים טענותיהם, בעל פה. דיון והכרעה במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד (ר' עב"ל 10014/98 הוד נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213). בהתאם להלכה פסוקה ומושרשת על ועדה לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, מוטלת חובת הנמקה, שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (ר' דב"ע 1318/01 עטיה נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). תקנה 15 לתקנות הנכות קובעת, כדלקמן: "(א) הוועדה רשאית לקבוע דרגת נכות יציבה גדולה עד מחצית מזו שנקבעה לצד המבחנים או מזו שנקבעה מכוח תקנה 14 או 31 (ב) בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע, ובלבד שדרגת הנכות היציבה כתוצאה משינוי זה לא תעלה על 19% אם דרגת הנכות פחותה מ- 20%, ובכל מקרה אחר לא תעלה על 100%. (ב) הוועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו". תקנה 15 לתקנות הותקנה כהשלמה לשיטת קביעת דרגת הנכות בענף ביטוח נפגעי עבודה, המושתת על הנכות הפיזיולוגית האובייקטיבית. תקנה 15 "נועדה להסיט את אלומת אורו של הזרקור מן הנכות אל הנכה, מן הנזק השווה לכל גוף, לאותו ניזוק הטוען לנזק מיוחד. לשון אחר - מן האובייקטיבי לסובייקטיבי" (ראו: דב"ע נו/42-01 המוסד לביטוח לאומי - עדה פנץ, פד"ע ל 321; דב"ע לא/25-0 המוסד לביטוח לאומי - אילנה לאור (לא פורסם)). כאמור, בבואה לשקול אם להפעיל את תקנה 15, על הוועדה להתייחס באופן ספציפי למקצוע שבו עסק הנפגע הספציפי ולשקול אם הוא מסוגל לעסוק באותו מקצוע. כמו כן, על הוועדה לשקול, האם הביאה הנכות לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו של הנפגע. אמנם, הצדק עם המשיב בטענתו כי התנאים הקבועים בתקנה 15 הינם תנאים מצטברים, ולכן ככל שלא מתקיים המבחן הראשון (מסוגלות לחזרה לעבודה קודמת), אין טעם לבחון את התקיימות התנאי השני (ירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסות). אלא שלא זאת השאלה הרלבנטית העומדת לערעור בעניינו. הסוגיה העיקרית שיש לבחון בערעור דנן הינה האם אכן בחנה הועדה כראוי את התקיימות התנאי הראשון בתקנה 15: האם במסגרת בחינת התנאי שעניינו מסוגלות לחזור לעבודה קודמת, על הועדה לבחון אך ורק האם הנפגע מסוגל לחזור לעבודה קודמת, או שמא על הוועדה לבחון האם הנפגע מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת באותה מתכונת עבודה ובאותו היקף. לשון אחרת, האם בעת שנפגע מלין בפני ועדה כי חרף חזרתו לעבודה, אין זו חזרה באותו היקף עבודה ו/או באותה מתכונת, על הועדה להביא טענות אלה בחשבון בבחינתה את התקיימות התנאי של מסוגלת חזרה לעבודה קודמת. הרציונל העומד מאחורי תקנה 15, כמו גם הפרשנות שניתנה לה ע"י בתי הדין, מחייבים את המסקנה כי בשעה שהועדה בוחנת את התקיימות התנאי הראשון, אין היא יוצא ידי חובתה בבחינת מסוגלת הנפגע לחזור לעבודה בלבד, אלא שעליה לבחון בהקשר לתנאי זה האם מסוגל הנפגע לשוב לעבודתו הקודמת או לעיסוקו הקודם באותה מתכונת ובאותו היקף. ככל שעולות בפני הועדה תלונות ביחס לאי מסוגלות הנפגע לשוב לעבודה קודמת באותו היקף, על הועדה ליתן את דעתה לאותן תלונות ולבחון אותן בהקשרו של התנאי הראשון. היעדר התייחסות לשינוי היקף החזרה לעבודה למעשה אינה מאפשרת התייחסות עניינית לנזק הסובייקטיבי של הניזוק הסובייקטיבי, כמצוות תקנה 15. בעב"ל 386/07 המוסד לביטוח לאומי נגד משה פיתוסי, קבע בית הדין הארצי בפסק דינו מיום 5/7/07: "תקנה 15 לענין חלופת המקצוע צריכה להיבחן במקביל על פי שתי אמות מידה: האחת, מסוגלותו של הנכה לחזור לעבודתו הקודמת במתכונת ובהיקף שעבד בה קודם קרות התאונה בעבודה. השניה - הצמצום בהשתכרותו של הנכה שחייב להיות עקב התאונה במידה ניכרת ולא לזמן מוגבל." [ההדגשה הוספה] בב"ל (ב"ש) 29250-05-13 פתחי נגד המוסד לביטוח לאומי; 3/10/13 קבע בית הדין כי הוועדה לעררים לא יצאה ידי חובתה עת קבעה שהמערער מסוגל לחזור לעבודתו באופן מלא, משלא נתנה דעתה לשאלת כשירותו של המערער לבצע את עבודתו הקודמת במתכונת ובהיקף שבהם עבד עובר לפגיעה. בית הדין קבע כי על הוועדה היה לפרט ולהסביר את הקביעה כי המערער מסוגל לחזור לעבודתו באופן מלא, על רקע תלונותיו בנוגע לשינוי אופי עבודתו, בשל שינוי מתכונת העבודה. בית הדין פסק כי היעדר פירוט והנמקה מסוג זה אינו מאפשר לעקוב אחר הלך מחשבתה של הועדה, ומשכך מהווה טעות משפטית המצדיקה התערבותו של בית הדין. (ר' גם ב"ל (ב"ש) 7657-07-13 בת חן מלכה נגד המוסד לביטוח לאומי; 14/10/13 בו חזר בית הדין ופסק כי בעת הפעלת תקנה 15 יש לדון בשאלת כשירות הנפגע לבצע את עבודתו הקודמת במתכונת ובהיקף שבוצעו עובר לפגיעה וכן ב"ל (ת"א) 5371/06 המוסד לביטוח לאומי נגד קצב אהרון, 13/4/08 וב"ל (ב"ש) 3199-10-13 המוסד לביטוח לאומי נגד אליה סלים מיום 16/3/14). לאחר עיון בכתב הערעור, על נימוקיו, בתשובת המשיב, בפרוטוקול הועדה ובטיעוני הצדדים כפי שנטענו בדיון מיום 18/3/14 מצאתי כי דין הערעור להתקבל. להלן אפרט טעמיי. בפני הועדה נרשמו תלונות המערערת, לפיהן לאחר הפגיעה היא פוטרה ממספר מקומות וכיום היא עובדת בפחות מקומות ויש לה ירידה בהכנסה. הוועדה ציינה כי שמעה את תלונות המערערת לפיהן פוטרה מעבודתה לא פעם. עוד מציינת הועדה כי המערערת סובלת ממחלות נוספות והתאם לתיקה הרפואי סובלת מכאבי גב תחתון מזה שנים רבות. הועדה, כאמור, קבעה כי אין מקום להפעלת תקנה 15, תוך שהיא קובעת כי המערערת מסוגלת לחזור לעבודתה. הועדה אינה מנמקת את קביעתה הלקונית לפיה המערערת מסוגלת לחזור לעבודתה. נימוק זה מתבקש, במיוחד נוכח תלונות המערערת לפיהן אינה מסוגלת לחזור לעבודה באותו היקף. היעדר ההנמקה במקרה זה אינו מאפשר לעקוב אחר הלך מחשבתה של הועדה ולהבין מדוע הגיעה למסקנתה והאם הביאה בחשבון את תלונות המערערת בענין השינוי בהיקף עבודתה. הוועדה לא בחנה כראוי את התנאי הראשון שבהתקיימו יש לבחון הפעלת תקנה 15, שכן לא נבחנה מסוגלותה של המערערת לחזור לעבודתה הקודמת באותו היקף בה עבדה טרם הפגיעה. היעדר ההתייחסות וההנמקה הינם פגם משפטי היורד לשורשה של החלטת הועדה. לאור מסקנתי לא מצאתי צורך להידרש ליתר טענות הצדדים. נוכח כל האמור לעיל מצאתי כי יש להשיב את עניינה של המערערת לועדה הרפואית לעררים (אי כושר), על מנת שזו תדון בהפעלת תקנה 15, תוך שתתייחס לטענות המערערת בדבר שינוי היקפי עבודתה לאחר מועד התאונה. החלטת הועדה תהיה מפורטת ומנומקת. המערערת תוזמן להופיע בפני הועדה ולטעון בפניה, טרם מתן החלטתה. מאחר שהתובעת יוצגה על ידי הלשכה לסיוע משפטי אינני עושה צו להוצאות. על פסה"ד ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. חזרה לעבודה