שינוי תנאי פרישה בדיעבד

1. זהו פסק דין בתביעת התובע לפיצויים, בגין נזקים והפסדים שנגרמו לו לטענתו, עקב שינוי בדיעבד של תנאי פרישה, אשר נקבעו בהסכם פרישה אשר נכרת בינו ובין הנתבעת, ואשר נחתם בין היתר, על ידי הנתבע 2, שהינו ראש עירית באר שבע. זאת, כאשר לטענת התובע, ביצעו התובעים נגדו, עוולות רשלנות ותרמית, משלא פעלו לקבל אישור מראש לתנאי הסכם ממשרד האוצר, כמתחייב על פי חוק. הוחלט לדחות את התביעה נגד שני הנתבעים, ולהלן הנימוקים. 2. סמוך לאחר הגשת התביעה, הופנו הצדדים להליך גישור (החלטת כב' השופט ע. רוזין מיום 30.3.05), אלא שהליך זה לא התקיים בפועל משום שהמגשרים לא התייצבו לישיבת הגישור, וכאשר ב"כ הנתבעים התנגדו להליך. ביום 2.10.05, החליט כב' השופט ע. רוזין, לאחד את הדיון בתיק זה ובת.א. 7163/04, כהן נ' עירית באר שבע ויעקב טרנר, בהסכמת הצדדים. ביום 15.11.05, דחה כב' השופט א. יעקב (עוד בשבתו בבית משפט זה), טענת הנתבעים, לפיה מסורה הסמכות היחודית לדון בתביעות, לבית הדין הנכבד לעבודה. נקבע בהחלטה האמורה, כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעות, משום שעילתן הינה ביצוע עוולות נזיקיות, ולא טענות חוזיות. התביעה נגד הנתבע בת.א. 7163/04, נדחתה לבקשת התובע (מר שלום כהן) עצמו ביום 13.12.06, וביום 18.5.08 ניתן פסק דין בתיק האמור, בו נדחתה התביעה נגד הנתבעת. 3. התובע עבד אצל הנתבעת במשך כ- 22 שנים, משנת 1977, עד פרישתו בתחילת שנת 1999. החל מחודש מרץ 1997, הועסק התובע אצל הנתבעת, כממלא מקום ראש אגף שפ"ע, על פי חוזה מיוחד שנחתם בין הצדדים. ביום 28.1.98, הודיעה הנתבעת לתובע על שינוי בתנאי העסקתו, באופן ששכרו הועמד על 75% משכר בכירים. החל מיום 1.9.97, כיהן התובע כמנהל אגף הרכש והאפסנאות אצל הנתבעת, ומילא תפקיד זה עד פרישתו. ביום 17.1.99, נכרת הסכם פרישה בין הנתבעת והתובע. בהסכם האמור נקבע כי התובע יפרוש לגמלאות ביום 31.1.99, וסוכמו תנאי הפרישה. בין היתר סוכם, כי התובע יקבל פנסיה בשעור 58.26%, לפי משכורת קובעת בשעור 80% משכר בכירים, תשלום 3 חודשי חפיפה והודעה מוקדמת, וכן 3 חודשי הסתגלות, מענק פרישה, פדיון ימי חופשה ופיצוי עבור ימי מחלה. ההסכם האמור נחתם על ידי התובע, על ידי הנתבע, כראש העיריה, ועל ידי מר חיים גור - סמנכ"ל הנתבעת באותו מועד. אין מחלוקת, כי פרישת התובע נעשתה במסגרת תוכנית הבראה כללית לנתבעת. לטענת התובע, סירב בתחילה לפרוש, משום שחש כי הפרישה נכפית עליו משיקולים פוליטיים, ובסופו של דבר, חתם על הסכם הפרישה לאחר שהופעל עליו לטענתו, "...מכבש לחצים עצום". אין מחלוקת, כי הנתבעת קיימה את הסכם הפרישה עד תחילת שנת 2004 , כאשר ביום 16.2.04, נשלח אל התובע מכתב החתום על ידי שמואל נחמני, סגן בכיר (אכיפה) לממונה על השכר במשרד האוצר. המכתב נושא כותרת: "חריגות לכאורה בהסדר הפרישה שלך", ונטען בו , כי במסגרת הסכם הפרישה, נקבעו תנאי פרישה חריגים בניגוד להוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל - 1970, ואשר לא אושרו מראש על ידי משרד האוצר, חרף הוראת סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב התשמ"ה - 1985. מר נחמני הודיע לתובע במכתבו, כי הממונה על השכר סבור, כי יתכן שתנאי הפרישה שנקבעו בהסכם הפרישה או חלקם, בטלים בנסיבות האמורות. התובע התבקש להגיב על הטענה, וכן התבקש להתייחס לאפשרות, שידרש להשיב סכומים שקיבל שלא כדין, מכח סמכות שר האוצר , שנקבעה בסעיף 29 ב לחוק יסודות התקציב. הנתבעת השיבה לפניית מר נחמני, וטענה, כי תנאי הפרישה שנקבעו לתובע , היו כמקובל אצל הנתבעת. התובע ניהל מגעים עם משרד האוצר, ועם הנתבעת, ודרש מהנתבעת להסדיר את הבעיה שנוצרה, מול משרד האוצר. לאחר שהענין לא הוסדר לשביעות רצונו, פנה התובע ביום 28.4.04 במכתב אל הנתבע, בו פירט את המצב, טען כי הוא נאלץ להסכים חרף רצונו, להצעת פשרה של משרד האוצר, והוסיף בשולי מכתבו: "לכן לאור כל האמור לעיל, אני מתריע באדוני ראש העיריה ובעירית ב"ש שיש להחזירני לעבודה לאלתר ומיידית למרות שאני מתכוון לחתום על ההסכם עם האוצר וזאת מחוסר ברירה ואם לא, אני אראה בזה הפרת הסכם הפרישה שלי מצידך ומצד עירית באר-שבע". מכתב זה נענה על ידי מנהל אגף משאבי אנוש של הנתבעת, אשר דחה טענות התובע, לענין הפרת הסכם פרישה, והודיע כי הנתבעת הודיעה לממונה על השכר, כי תתנגד לכל הסכם פשרה, אשר לא יכלול התחייבות של התובע, להמנע מהגשת תביעה בגין שינוי הסכם הפרישה. במכתב נוסף ששלח התובע אל הנתבע, הודיע כי אם תקוצץ גמלתו, יתבע את הנתבעת ואת הנתבע באופן אישי, "...על הפרת הסכם שכר הפנסיה...". ביום 16.5.04 הודיע מר נחמני לנתבעים, על הסכמה שהושגה בינו ובין התובע, במסגרתו יופחת שעור הגמלה ל- 50%, על פי משכורת קובעת בסך 20,249 ₪. כן הוסכם לדברי מר נחמני, כי במשך 120 חודשים יקוזזו 10% מהקיצבה שתשולם לתובע. בו ביום הודיע התובע, כי אם ינוכה משכרו סכום כלשהו, יראה בכך הפרת הסכם הפרישה ויפנה לערכאות. בסופו של דבר, בוצעו ניכויים מגמלת התובע, על פי הוראות משרד האוצר, כאשר ההתכתבות בין הצדדים נמשכה עד סמוך לפני הגשת התביעה. התובע טען בכתב התביעה, כי הנתבעים פעלו כלפיו ברשלנות רבתי ובתרמית, בכל האמור בחתימת הסכם הפרישה, כאשר התובע חתם על ההסכם מתוך אמון בנתבעים, וכאשר סבר כי ההסכם נחתם בסמכות ועל פי דין. סכום התביעה במועד הגשתה (14.12.04) - 1,052,292 ₪. מתוכם 121,440 ₪, שהינו הסכום שקוזז מגמלתו, וסך 930,852 ₪, בגין הפחתת הגמלה עד גיל 78. 4. כאמור, נדחתה טענת הנתבעים לענין העדר סמכות לבית משפט זה, לדון בתביעה. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, בין היתר, כי כתב התביעה איננו מבסס עילת תביעה נגד הנתבעים, ובוודאי לא עילת תביעה בנזיקין, משום שפרישת התובע, נעשתה במסגרת רה-ארגון אצל הנתבעת, כאשר הסכמתו לפרישה לא נדרשה כלל משום שהועסק על פי הסכם אישי - "הסכם בכירים", לפיו רשאית הנתבעת לפטרו בכל עת. לטענת הנתבעת, לו הובאו תנאי הפרישה מראש לאישור הממונה, הרי שלא היה מאשר אותם, ועל כן במקרה כזה, היתה הגמלה שהיתה משולמת לתובע, קטנה יותר מתחילה. הנתבעת טענה, כי התובע מושתק מלתבוע כספים עליהם ויתר, במסגרת הסכם הפשרה שנכרת לאחר התערבות הממונה על השכר באוצר. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי: "יהיה זה אבסורדי כי כספים ציבוריים שהתובע הסכים לוותר עליהם מאחר ולא היה זכאי להם מלכתחילה - כעולה מהחלטת הממונה על השכר לענין זה - בית המשפט ישיב לו אותם בחזרה בדרך זו או אחרת". הנתבעת הכחישה, את נזקיו הנטענים של התובע וטענה, כי לא ניתן לתבעם במסגרת תביעה בנזיקין בבית משפט זה. יצויין, כי התובע הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה מטעם הנתבעת, בו חלק על טענותיה. 5. הנתבע טען בכתב הגנתו, בין היתר, כי אין עומדת נגדו עילת תביעה אישית, באשר פעל כאורגן של העיריה. לטענתו, פעל בתום לב ובנאמנות, ולא היה מעורב במשא ומתן לקראת כריתת הסכם הפרישה. הנתבע טען כי התובע היה מעונין לפרוש, עוד טרם תחילת כהונת הנתבע כראש העיריה. לטענתו, התובע היה מודע לחובת אישור תנאי הפרישה על ידי הממונה. גם הנתבע טען, כי אין לקבל את התביעה, משום שהיא נוגדת את הוראות החוק, לענין סמכות משרד האוצר להתערב בהסכמי פרישה, ומשום שהתביעה נוגדת את הסדר הפשרה, לו הסכים התובע. הנתבע טען, כי לתובע לא נגרם נזק. כן טען, להעדר קשר סיבתי בין ההתנהגות שיוחסה לנתבע על ידי התובע (ואשר הוכחשה), ובין הנזקים הנטענים. 6. הראיות בתיק זה ובת.א. 7163/04, נשמעו במאוחד, בהתאם להחלטת כב' השופט ע. רוזין. התובעים העידו לעצמם, וכן העיד מטעמם מר חיים גור, שהיה סמנכ"ל הנתבעת, ולאחר מכן ממלא מקום מנכ"ל הנתבעת. הנתבע העיד לעצמו, וכן העיד מטעמו מר שאול אמיניה, שכיהן בעבר כמנהל מחלקת השכר של הנתבעת. מטעם הנתבעת העידה הגב' תמי ציזר, מנהלת מחלקת הסכמי שכר גמלאות ותקינה בנתבעת. במהלך שמיעת עדי הנתבעים, ביקשו התובעים לזמן לעדות את הגב' יפה נחמני, אשר כיהנה בעבר כמנהל אגף משאבי אנוש של הנתבעת. הנתבעים התנגדו לבקשה, אך הוחלט לקבלה (החלטה מיום 4.10.06), והעדה העידה לאחר שמיעת עדי הנתבעים. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. לאחר ששבתי וקראתי את המסמכים שבתיק, לרבות כתבי הטענות, התצהירים, הפרוטוקולים, המוצגים וסיכומי הצדדים, סבורני כי אין לקבל את התביעה נגד מי מהנתבעים. 7. הסמכות היחודית לדון בטענות חוזיות, הכרוכות בהסכם הפרישה, לרבות המשא ומתן לכריתתו, קיומו והפרתו, מסורה לבית הדין הנכבד לעבודה, ובית משפט זה אינו מוסמך לדון בהן, אלא אך ורק' בעילות הנזיקיות שפורטו בכתב התביעה ובסיכומים. לפיכך, לא תידונה להלן טענות התובע, הנוגעות לחוסר תום לב בניהול המשא ומתן עימו, ולהפרת הסכם הפרישה, מן ההיבט החוזי שלהן. יוער, כי בסיכומי הטענות מטעם התובע, בסעיף 39, נכתב בין היתר: "לסיום יאמר, כי אין בין העוולות שנעשו לתובע ע"י הנתבעים, לבין הוראות חוק יסודות התקציב דבר וחצי דבר, שכן עניינו בתחום החוזי ולא בתחום הנזיקי". מכאן, כי התובע עצמו הכיר בכך, שאין בית משפט זה אמור להדרש לטענות החוזיות שהועלו במפורש או במשתמע, בכתב התביעה ובסיכומים. 8. שיבות רבה בענייננו, להוראות הרלוונטיות בחוק יסודות התקציב, שעניינן הסכמי פרישה, ולתכלית של הוראות אלה. זאת באשר כפי שיפורט להלן, תכלית הוראות אלה, משליכה גם על הדיון בענייננו. ס"ק 29 (א) לחוק יסודות התקציב מורה כי: "גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה, או באישורו של שר האוצר; ואולם רשאי שר האוצר, באישור הוועדה לפטור מהוראות זה...". רשות מקומית (לרבות עיריה), נכללת בהגדרת "גוף מתוקצב", על פי הוראת סעיף 21 לחוק. ס"ק 29 (ב) לחוק, מורה כי: "על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א)". סעיף 29א לחוק, מפרט את אופן הבדיקה שעל שר האוצר לקיים, ביחס להסכם או הסדר, כאשר הוא סבור, כי הוא נוגד לכאורה את הוראות ס"ק 29 (א). סעיף 29ב לחוק, שכותרתו, "תוצאות בטלות ההסכם החורג", מפרט את סמכות שר האוצר, להורות על בטלות ההסכם או ההסדר, ולהורות מהו ההסכם או ההסדר אשר יחול על הצדדים, במקומו. לשון הסעיף הינה: " (א) הסכם או הסדר ששר האוצר ראה לגביו כי הוא נוגד את הוראות סעיף 29 (א) וכי חלות עליו הוראות סעיף 29 (ב), לא יחולו עליו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. (ב) שר האוצר רשאי לפעול לגבי הסכם או הסדר כאמור בסעיף קטן (א) גם לפי כל אחד מאלה: (1) להודיע לצדדים להסכם על בטלות ההסכם או ההסדר כאמור בסעיף 29 (ב) (להלן- ההסכם הנוגד), ועל החובה של הגוף המתוקצב או הגוף הנתמך להפסיק לאלתר כל הטבה כספית הקשורה לעבודה שמקורה בהסכם הנוגד: (2) בהתחשב במדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי , במידת החריגה של ההסכם הנוגד מן הנהוג לגבי כלל עובדי המדינה, ומטעמים שבצדק - (א)לקבוע מהו ההסכם או ההסדר אשר יכול לחול על הצדדים במקום ההסכם הנוגד, לרבות בדרך של אישור הוראה מהוראות ההסכם הנוגד. (ב)לקבוע הוראות אשר יחולו על הגוף המתוקצב או הנתמך אשר הינו צד להסכם הנוגד, בדבר חובתו לתבוע השבה של הטבה שהוענקה על פי ההסכם הנוגד, היקפה של ההשבה ומועדיה; פעולה לפי פסקה זו תינקט לאחר שניתנה לצדדים להסכם הנוגד הזדמנות להשמיע את טענותיהם , ואולם אם צד הביא את טענותיו לפי סעי 29א (א) (2) תינתן לו הזדמנות להוסיף עליהן בלבד; (3) להורות על העברת הכספים שהופקדו לפי סעיף 29א (ב) (3) לגוף המתוקצב או הנתמך, או לעובד, לפי הענין, ובהתאם להודעתו". סעיפים 29א, ו- 29ב לחוק יסודות התקציב, הוספו במסגרת תיקון 24 לחוק. בדברי ההסבר לתיקון, נאמר כי הוספת סעיפים 29א ו- 29ב לחוק, לתקופה מוגבלת, נועדה "...לסייע באכיפה של הוראות חוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985, ולמנוע למעשה את הכפיה של ההסדרים החורגים על הקופה הציבורית". (ה"ח 2650, מיום 27/10/97, עמ' 22) כן פורשה בהצעה, הסמכות שניתנה לשר האוצר, להפריד את התשלומים החריגים מיתר התשלומים, ולקבוע את ההסדר או ההסכם, אותו יש להחיל על הצדדים, במקום ההסדר הבטל. הפסיקה פירשה את תכלית סעיפים 29 - 29ב לחוק יסודות התקציב, כבאה "ליצור מנגנון בקרה ופיתוח שלטוני על מתן הטבות שכר חריגות בגופים ציבוריים, לבל ייעשה בכספי ציבור שימוש קל ובלתי ראוי, ולבל יותר לגופים ציבוריים, ובהם גופי השלטון המקומי , לפעול בקופה הציבורית כבתוך שלהם בניגוד לנוהלים ולכללים המחייבים את כלל המשק..." (בג"ץ 556/07 דני דדון נ' החברה למוסדות חינוך ותרבות ברמלה מיסודה של הסוכנות היהודית בע"מ ואח', בג"ץ 2802/06 אירית אורון נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח'). 9. עילות התביעה נגד הנתבע, הינן כאמור, עוולות רשלנות ותרמית. ברי, כי נטל השכנוע לעניין עילת התביעה רובץ במלואו על התובע, וכי נוכח הטענות אין מדובר בנטל קל. סבורני, כי התובע לא הרים את הנטל האמור. התובע טען, כי הנתבע ניהל באופן אישי, את המשא ומתן עימו, ואף התחייב בפניו, לגרום לאישור תנאי הפרישה במשרד האוצר, כאשר לטענת התובע, הוא הסתמך על כך בעת חתימת הסכם הפרישה, ובסופו של דבר התברר, כי תנאי הפרישה לא קיבלו אישור של משרד האוצר. עוד טען התובע, כי הופעלו עליו לחצים לפרוש ביוזמת הנתבע. גרסת הנתבע לענין זה היתה, כי התובע עצמו היה מעונין לפרוש, עוד קודם כניסת הנתבע לתפקידו, ואף חתם על הסכם פרישה ביום 11.8.97. הנתבע הכחיש, כי עסק בענין הפסקת עבודתו של התובע, או בתנאי פרישתו, וכי הסיכום לענין פרישת התובע נעשה מול חיים גור. לטענת הנתבע, הסתכם חלקו בענין פרישת התובע, בחתימה על הסכם הפרישה, כאשר תנאי הפרישה היו כמקובל אצל הנתבעת באותו מועד, וכאשר הנתבע סמך על פקידי העיריה, כי יפעלו כפי שהנחה אותם - בהתאם להוראות הדין. כן טען, כי עם פרישתו של התובע, בוטלה משרתו ובכך נחסכו כספי ציבור. התובע פירט את גרסתו בתצהיר עדותו הראשית, ונחקר בחקירה נגדית. התובע טען, בין היתר, כי ניהל את כל המשא ומתן לקראת פרישתו, עם הנתבע עצמו. לדבריו, הוצגה בפניו טיוטת הסכם הפרישה על ידי מר חיים גור, כאשר הנתבע הוא שסיכם עימו את תנאי הפרישה, והנתבע ערך תיקונים בטיוטת ההסכם. התובע העיד, כי השינויים שהוכנסו בטיוטת ההסכם, היו לדבריו: "...עקב דרישות שלי. היו דברים שלא נראו לי בהסכם". הנתבע העיד, כי מר חיים גור הודיע לו, שהנתבע דרש לגרום לפרישת התובע בכל תנאי. לדבריו, עיין בהסכם במשך חצי שעה, בין הפגישה עם מר חיים גור לבין הפגישה עם הנתבע. התובע לא זכר, איזה שינויים נערכו בהסכם לפי דרישתו. בתחילה העיד התובע, כי נפגש עם הנתבע פעם אחת בלבד, וכי לא היו לו, "...ישיבות נוספות עם ראש העיר בענין תנאי הפרישה". עם זאת , בהמשך עדותו העיד כי נפגש עם הנתבע פעם נוספת, אשר עסקה לדבריו "...בענין תיקון קטן..." , פגישה שהתקיימה בלשכת הנתבע, כאשר הנתבע קרא למר שאול אמיניה, לערוך תיקון נוסף בהסכם. לאחר מכן העיד, כי הפגישה אליה זומן מר שאול אמיניה, היתה הפגישה הראשונה, במסגרתה נחתם הסכם הפרישה, ואילו בפגישה השניה, נערך "תיקון קטן" בכתב ידו של הנתבע, כאשר בפגישה זו לא נכחו מר שאול אמיניה ומר חיים גור. גרסה זו השתנתה שוב, כאשר העיד התובע, שבמהלך הפגישה השניה עם הנתבע, "...לא היה תיקון בהסכם, אלא היו כמה דברים בעל פה...". התובע שהועמד על הסתירה בין גרסאותיו, מסר גרסה נוספת, לפיה יתכן שהנתבע ערך תיקון בכתב ידו במהלך הפגישה הראשונה, אך איננו זוכר אם כך נעשה, וכי מר שאול אמיניה נקרא אל הנתבע רק בסוף הפגישה הראשונה. התובע העיד לאחר מכן, כי מר חיים גור לא נתן לו את ההסכם טרם הפגישה המשולשת בלשכת הנתבע, והעיד כי: "פעם ראשונה ראיתי את הסכם הפרישה אצל ראש העיריה. קראתי את ההסכם אצל ראש העיריה. אני אומר שהוכנסו כמה שינויים אני לא זוכר את השינויים". על פני הדברים עומד חלק זה של עדותו, בסתירה לדברים שאמר קודם לכן : "אני עיינתי בהסכם בחצי השעה בין הפגישה עם חיים גור בפגישה עם ראש העיר". התובע העיד, כי הנתבע התחייב לגרום לאישור תנאי הפרישה במשרד האוצר, ולדבריו: "אני ידעתי באותו רגע שהוא אמר לי שהוא מעביר את זה באוצר, ידעתי שההסכם טעון אישור של הממונה על השכר באותו רגע. הבנתי מה הוא אמר לי וסמכתי עליו. ראש העיריה אמר לי, שההסכם טעון אישור של משרד האוצר, ושהוא יעביר את זה. הוא אמר לי אל תדאג לך תנוח. אני סיפרתי לבא כוחי עו"ד מנע, את כל מה שאמרתי כאן כולל שראש עיר אמר לי שצריך אישור של משרד האוצר. הוא אמר לי שהוא נבחר חדש ויש לו את כל האישורים להבריא את העיריה ולעשות את הכל", אלא שדברים אלה, נטענו לראשונה במהלך החקירה הנגדית של התובע, ולא פורטו בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית של התובע, וכל שנכתב לענין זה בתצהיר העדות הראשית, כציטוט מפי הנתבע היה: "יתר על כן, הנתבע 2 אמר לי מפורש: "אני הייתי מפכ"ל המשטרה ואל תדאג כי אני אעביר כל הסכם עם האוצר." הנתבע 2 ביקש ממנו עוד באותו היום לעזוב את תפקידי ...". התובע נחקר לענין הסכם פרישה שנחתם על ידו עוד בשנת 1997, טרם כניסת הנתבע לתפקידו כראש העיריה ואישר כי הסכים לפרוש באותו מועד, אלא שאז קודם לתפקיד אחר. עד התובע מר חיים גור, העיד בתצהירו, כי התובע ניהל את המשא ומתן עם הנתבע, ועם מר גור עצמו, כאשר הנתבע היה "...מודע לכל שלבי המו"מ ולסיכום עם התובע, חלק גדול מהמו"מ היה בנוכחות ובהשתתפות רוה"ע ולא נכחד ממנו דבר". כן טען, כי הנתבע הבטיח לתובע שלא יפגע בו ובמשפחתו, וכי הנתבע אמר לתובע בנוכחותו, "...כי היה בעבר מפכ"ל המשטרה וכי אין לו מה לדאוג היות וזה לא עניינו איך שזה יעבור באוצר. רוה"ע אמר כי הוא יעביר את זה באוצר". בחקירתו הנגדית, העיד מר גור בין היתר, כי פנה אל משרד האוצר וקיבל תנאי מסגרת להסכמי פרישה של עובדים, וכי תנאי הפרישה נעשו בהתאם למה שהבין , מתנאי המסגרת האמורים. לדבריו, הביא אל הנתבע, מסמך שהוכן על ידי אגף משאבי אנוש בענין תנאי הפרישה, כאשר הנתבע לא הסכים לחלק מהתנאים, והתובע לא הסכים לחלק מהתנאים. כאשר הנתבע והתובע הגיעו לסיכום, נמסר ההסכם למר גור לצורך ביצועו. בהמשך העיד, כי התקיימו שתי פגישות בהשתתפות התובע, הנתבע, ומר גור עצמו. מר גור טען כי במהלך הפגישות האמורות, לא נכנס אדם אחר לחדר. לאחר מכן טען, שהיתה "בעיה" עם מר שאול אמיניה, שלא היה מוכן לבצע "בעיה טכנית", ואז נקרא אל הנתבע, אשר אמר לו שאין לו מה לדאוג, והוא יכול לבצע את ההסכם כלשונו. יצויין כי מר שאול אמיניה העיד בתצהירו, כי לא קיבל הוראות בענין תנאי פרישה מהנתבע, ולא נכח בישיבה כלשהי בענין תנאי הפרישה של התובע. מר גור העיד גם, על הליכים משפטיים בהם נקט, נגד הנתבעת ונגד הנתבע באופן אישי, והוגשו באמצעותו כתבי הטענות והתצהירים עליהם חתם במסגרת אותם הליכים, הכוללים טענות לא קלות נגד הנתבע. נוכח התרשמותי מן העדויות, סבורני כי יש להעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת התובע. התקשיתי ליתן אמון בעדות התובע, בין היתר נוכח הסתירות שפורטו לעיל, בעדותו שלו, ובין עדותו לעדות מר גור. כמו כן, התקשיתי לקבל טענתו, לענין הלחצים שהופעלו עליו לפרוש, ואשר כתוצאה מהם חתם על הסכם הפרישה, כאשר הוכח, כי הנתבע עצמו ביקש לפרוש כשנתיים קודם חתימת הסכם הפרישה, וחתם על הסכם פרישה מול הנתבעת. כמו כן, נראה זה תמוה, כי הנתבעים נדרשו להפעיל על התובע לחצים לפרוש, כאשר התובע הועסק אצל התובעת בחוזה מיוחד, בו הותנה, כי לא יחולו על היחסים בין הצדדים, "... הסכמים קיבוציים פנימיים, לרבות חוקת העובדים ברשויות המקומיות...". במסגרת החוזה האמור, רשאית היתה הנתבעת, לכאורה, לפטר את התובע על פי שיקול דעתה, וללא צורך בהנמקה, נוכח התנאי בסעיף 7.ב לחוזה: "החליטה ההנהלה או מי מטעמה בדבר פיטורי העובד, תנאי הפרישה יקבע במשא ומתן כמקובל למנהלי אגפים". אשר לעדות מר חיים גור, סבורני כי נכון יהיה לנקוט לגביה זהירות, משהוכח, כי עד זה, ניהל מאבק משפטי נגד הנתבעת ונגד הנתבע באופן אישי, במסגרתו העלה העד טענות קשות נגד הנתבע. עוד יוער לעניין עדות מר גור, כי בעדות הגב' יפה נחמני, הועלו טענות לעניין תפקודו של מר גור עצמו, בענייני כח אדם אצל הנתבעת. בין היתר העידה הגב' נחמני, כי מר גור "... נסחט על ידי נבחרים והוא נסחט על ידי וועד העובדים...", וכן העידה, כי ניהל את ענייני כח האדם "... כמו חנות מכולת במעברה של שנות ה-50". לא ניתן אפוא לשלול טענות ב"כ הנתבעים בסיכומיהם, לפיהן יתכן שלמר גור מניע אישי להעיד נגד הנתבע. סבורני על כן, כי קשה לקבל את עדות מר גור, כעדות נייטרלית. אשר לעדות הנתבע - לא מצאתי כי יש לדחותה כבלתי מהימנה, ויתרה מזאת, גם בסיכומי הטענות של ב"כ התובע, לא הועלתה טענה כלשהי לעניין מהימנות העדות ולא נטען, כי נמצאו בה סתירות. סבורני אפוא, כי יש לדחות טענת התובע לעניין התרמית. סבורני כי יש לדחות גם הטענות, לעניין ביצוע עוולת רשלנות על ידי הנתבע. התובע לא הוכיח, כי הנתבע התרשל באופן אישי, בענין הסכם הפרישה. משהתקבלה גרסת הנתבע, כי לא התחייב לפני מר גור, לגרום לאישור התנאים במשרד האוצר, אין לייחס לו אחריות אישית למחדל הנתבעת בענין זה. טענת הנתבע, לפיה סמך על הגורמים המקצועיים בעיריה כי יפעלו בענין כנדרש, כאשר הנחה אותם לפעול על פי הדין הינה סבירה והגיונית. אין לצפות מראש רשות אשר מעסיקה עשרות רבות של עובדים, ואשר יש לה מנגנון מקצועי, לטיפול בענייני כח אדם, כי יעסוק בעניינים טכניים מקצועיים, כגון קבלת אישורים פרטניים, לתנאי פרישה של עובדים. ברי גם, כי אין בחתימת הנתבע על הסכם הפרישה לכשעצמה, כדי לבסס טענה לעניין רשלנות כלפיו. התוצאה אם כן, כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבע. 10. ש לקבל את טענת התובע, לפיה התרשלה הנתבעת, כאשר הציעה לו את תנאי הפרישה, אשר הוסכמו על הצדדים במסגרת הסכם הפרישה. בכתב ההגנה, הודתה הנתבעת למעשה, כי תנאי הפרישה שנקבעו בהסכם הפרישה, היו חריגים. הנתבעת אף מתייחסת לכספים שנדרש התובע להשיב, לאחר התערבות סגן הממונה על השכר, ככספים שלא הגיעו לתובע על פי דין. גם בסיכומי הטענות מטעם הנתבעת לא נטען, כי תנאי הפרישה שנכללו בהסכם הפרישה לא היו בגדר תנאים חריגים. מכאן, כי על הנתבעת היה לקבל אישור לתנאים אלה מראש, ממשרד האוצר בהתאם להוראת סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב. בתצהיר הגב' תמי ציזר נטען לעניין זה, כי התנאים שנקבעו בהסכם הפרישה של התובע, היו תנאים שהיו מקובלים אז אצל הנתבעת במשך שנים רבות. לטענתה, הנתבעת קיבלה הנחיות כלליות ממשרד האוצר וממשרד הפנים, באשר לתנאי פרישה, בהתאם לתוכניות ההתייעלות וההבראה לפיהן פעלה הנתבעת, וכן נטען, כי: "קודם להתערבות הממונה על השכר בהסכמי הפרישה של עובדי העירייה לא היה נהוג לשלוח הסכמי פרישה פרטניים לאישורו של הממונה". גם אם טענות אלה נכונות, הרי עדיין אין בהן להכשיר את מחדלי הנתבעת, כאשר הוראות החוק המפורשות מורות לה לנהוג אחרת. מעבר לכך, מסיכום דיון שנערך בין הנתבעת ונציגי משרד האוצר ביום 21.1.99, אשר הוגש כראייה על ידי התובע, עולה בבירור, כי הנתבעת ידעה שעליה לקבל אישור מראש, לתנאי פרישה חריגים. הדברים עולים במפורש מן המסמך האמור, ובין היתר התחייבה הנתבעת במסגרתו מפורשות: "העירייה תעביר למשרדי הפנים והאוצר נתונים לגבי העובדים שבכוונת העירייה לפטר ולהוציא לפנסיה בפירוט התנאים, אחוזי הפרישה / הפיצויים, דרגת העובד...". דיון זה נערך למעלה משנה לפני כריתת הסכם הפרישה, ונוכח התחייבויות הנתבעת המפורטות בו, אין לקבל את טענות הגב' ציזר שפורטו לעיל. עדות הגב' יפה נחמני, שהוזכרה לעיל, אף היא מבססת את המסקנה, כי הנתבעת התרשלה בטיפול בהסכם הפרישה של התובע. מעדותה עולה, כי היה ידוע לפקידי הנתבעת, כי יש לקבל אישור לתנאי פרישה ממשרד האוצר. כמו כן העידה, כי ענייני כח האדם אצל הנתבעת, נוהלו בתקופה הרלוונטית, באופן בלתי תקין, עקב התערבותו של מר חיים גור. נראה אפוא כי הנתבעת התרשלה, כאשר לא פנתה לקבל את אישור משרד האוצר מראש לתנאי הפרישה של התובע, ואולם, כפי שיפורט בהמשך, חרף ההתרשלות האמורה, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע, הן נוכח תכלית ההוראות הרלוונטיות בחוק יסודות התקציב, והן משום שהתובע לא הוכיח, כי נגרם לו נזק שיש לפצותו בגינו. אשר לעוולת התרמית - סבורני כי משנדחתה הטענה לעניין ביצוע תרמית על ידי הנתבע, יש לדחות הטענה בעניין זה גם כלפי הנתבעת, אשר לא נטען כי מי מפקידיה האחרים, פעל בתרמית נגד התובע. 11. ש לקבל את טענת הנתבעת, לפיה גם מקום שהנתבעת התרשלה בעצם כריתת הסכם הפרישה עם התובע, אין לחייבה בפיצוי התובע בגין כספים שהשיב, במסגרת הסדר הפשרה שנערך לאחר התערבות הממונה על השכר בעניינו, שכן פסיקת פיצויים מעין זו, נוגדת את תכלית הוראות חוק יסודות התקציב. ברי, כי אילו התקבלה התביעה נגד הנתבעת, ואילו חויבה לשלם כפיצויים נזיקיים, את אותם כספים שהשיב התובע, ואת ההפרשים, בגין כספים שיופחתו מכספי גמלה שיקבל בעתיד, היתה משמעות ההחלטה, אכיפה בפועל של אותו הסכם פרישה. זאת, כאשר אין מחלוקת, כי המדובר בהסכם אשר תוקפו נשלל מכח הוראות החוק, ובפועל בא במקומו הסדר הפשרה. להלכה, ניתן היה להחיל את המסקנות שפורטו לעיל, לעניין התרשלות הנתבעת באי קבלת אישור מראש להסכם הפרישה, על כל הסכם פרישה הכולל תנאים חריגים. אילו הוכרה הזכות לפיצויים נזיקיים, בגין התנהגות כזו של גוף מתוקצב, היו הוראות חוק יסודות התקציב מעוקרות בפועל, ולא היתה מושגת תכלית החוק שהינה שמירה על כספי הציבור, כפי שפורט לעיל. התוצאה של הכרה בזכות היתה אפוא, הנצחת התוצאה הבלתי רצויה, של פעולת הגוף המתוקצב, תוך התרשלות ובניגוד להוראות הדין, וזאת על חשבון הקופה הציבורית. על חשיבות המטרה, שבמניעת הפגיעה בקופה הציבורית, כתוצאה מפעולה של הרשות בניגוד לדין, נלמד מן מהפסיקה העוסקת בחוזים, אשר רשות מקומית היתה צד להם, ואשר נחתמו תוך אי הקפדה על מילוי הדרישות הטכניות לחתימה, כמפורט בסעיף 203 לפקודת העיריות (ובסעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות). נפסק ביחס לחוזים כאלה, כי בשל החשיבות הרבה של הצורך בשמירה על כספי הציבור, אין ליתן להם תוקף, "...גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות - דין בשל כך" (ע"א 739/86 ארי שם-אור נ. עיריית קרית גת פ"ד מד(2) 562 , 565, וראה סקירת הפסיקה בענין זה, בע"א (מרכז) 07-08-6504 מועצה אזורית חבל מודיעין נ' עו"ד זרח רוזנבלום). אין מקום בענייננו, לבחון את השאלה אם עשויים היו לעמוד לזכות התובע בעבר, סעדים כל שהם מכח החוזה, כגון החזרה לעבודה, נוכח הפגם בחוזה שנכרת עימו, שכן עניין זה הינו בסמכות ייחודית של בית הדין לעבודה. מכל מקום, נכון לקבוע בנסיבות שפורטו לעיל , כי אין עומדת לתובע זכות לפיצוי מכח פקודת הנזיקין, כלפי הנתבעת. 12. יתר על האמור לעיל, סבורני כי התובע לא הוכיח, קיום נזק שניתן לחייב את הנתבעת בגינו, במסגרת דיני הנזיקין (גם אילו הוכרה זכותו לתבוע בנזיקין). זאת, באשר אילו פעלה הנתבעת כפי שנדרשה על פי הוראות חוק יסודות התקציב, ואילו העבירה את תנאי הפרישה מראש, לבדיקת משרד האוצר, הרי אין להניח, כי היה ניתן להם כמות שהם אישור. במקרה כזה, מובן כי לא היה התובע זכאי לאותם תנאי פרישה, ולתשלומים היתרים שקיבל בהתאם להסכם הפרישה, טרם התערבות הממונה בעניינו. יתכן, כי במקרה כזה לא היה התובע פורש במועד שבו פרש, אך וודאי שלא היה זכאי לתבוע , אותם תנאים וכספים שלא היו מאושרים על ידי הממונה. התובע בחר לתבוע "פיצויי קיום" או "פיצויי ציפיה" מלאים, והוא תובע על כן פיצוי עבור מלוא הפסדיו, בסכום שהיה זוכה לו, מקום שהסכם הפרישה היה נותר על כנו ומקויים במלואו. אלא שמטרת הפיצויים בדיני הנזיקין, הינה השבת המצב לקדמותו, דהיינו העמדת הניזוק במקום בו היה עומד, אלמלא בוצעה נגדו העוולה; דיני הנזיקין לא נועדו בדרך כלל להגשים ציפיותיו של הניזוק, אשר לא התגשמו עקב העוולה. בהתאם לעקרונות אלה, נפסק לענין תביעת נזיקין שהוגשה על ידי חברה קבלנית נגד עיריה, בגין היתר שניתן ברשלנות, מבלי לקבל אישור אשר נדרש באותן נסיבות: "...אין לפצות את החברה במטרה להביאה למצב ששקול לקיומה של הבטחה שניתנה שלא כדין (הטבת נזק שמקורו בתחום אינטרס הציפיה), אלא יש לפצותה על מנת להשיב את מצבה לקדמותו, למצב שקדם להיגד השווא הרשלני (הטבת נזק שמקורו בתחום אינטרס ההסתמכות)"(ע"א 324/82 עירית בני ברק ואח' נ' ברוך רוטברד ואח' פ"ד מה (4) 102, 123, ור' גם ע"א 5610/93 יוסף זלסקי ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון , פ"ד נא (1) 68, 80-85). מכאן, כי בגדריה של תביעה נזיקית כזו שבפנינו, אין כלל מקום, לפסיקת פיצוי עבור מלוא הפסדיו של התובע, בגין הרעת תנאי הפרישה, כתוצאה מביטול החוזה שנכרת עמו עקב התרשלות הנתבעת, או כתוצאה משינויו. נראה, כי מסקנה זו לא היתה משתנה, גם אילו התקבלה טענת התובע לענין התנהגות זדונית של הנתבעת, במטרה להביאו לחתום על ההסכם, שכן נפסק, כי הפיצוי שיש לפסוק, לצורך השבת המצב לקדמותו כאמור לעיל, "...אינו משתנה על פ מצבו הנפשי של המזיק. הפיצוי אינו קשור למידת זדוניותו, ולמידת סטייתו מרמת ההתנהגות הראויה" (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובניה (1992) בע"מ ואח' נ' בהג'את מוסא ואח', סעיף 9 לפסק הדין). 13. נוכח האמור לעיל, סבורני כי יש לדחות את התביעה. אציין, כי בנסיבות הענין, בהתחשב בכך שניהול התביעה, יחד עם התביעה בת.א. 7163/04, חסך מזמן הדיון, ובהתקיים טעם מיוחד לכך (כנדרש בתקנה 512 (א), לתקנות סדר הדין האזרחי), אפסוק להלן לזכות הנתבעת, שכ"ט עו"ד הנמוך מן הנקוב בכללי לשכת הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977. 14. שיטה אחרונה, התביעה נדחית. התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט בסך 1000 ₪. פרישה