תנאי התפטרות כפיטורין

השופט ס' ג'ובראן: העתירה שלפנינו עניינה ברצונו של העותר להשיג על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 251/09 וע"ע 257/09) מיום 15.9.2011. עניינו של ההליך בבית הדין הארצי לעבודה היה ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי, במסגרתו נתבררו התביעות ההדדיות בין רו"ח ליפסקי (הוא העותר) לבין רו"ח לויטה (הוא המשיב 2). בתמצית, ליפסקי ואביו של לויטה היו שותפים במשרד רואי חשבון. לויטה החל עובד בשותפות החל מיום 30.7.1995. עם מחלת אביו של לויטה, השותפות נקלעת לקשיים כלכליים, אשר הובילו לאי סדרים בתשלומים השונים שהיה על השותפות לשלם ללויטה, ולבסוף הוא סיים את עבודתו בשותפות ביום 31.8.2005. לאחר ניסיונות שונים להסדרת הטענות ההדדיות שעניינן חובות כספיים בין השותפות ולויטה אשר לא צלחו, ולאחר פטירתו של אביו של לויטה, הגיעו טענות אלו לבירור בפני בית המשפט. לויטה תבע מהשותפות תשלום פיצויי פיטורין (בניכוי כספי צבירת פיצויי הפיטורים בביטוח מנהלים), שכר עבודה והוצאות נסיעה בגין שלושה חודשים בשנת 2000, יתרת שכר עבודה בסכום של 777 ש"ח בגין שנת 2004, דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות וכן דמי חבר בלשכת רואי החשבון. מנגד, תבע ליפסקי כי לויטה ישלם לשותפות את כספי פיצויי הפיטורין ששוחררו מביטוח המנהלים, וכן פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות. בית הדין הארצי קבע כי לויטה זכאי לתשלום שכר עבודה בגין שלושת החודשים בשנת 2005 וכן לפדיון דמי הבראה בגין שתי שנות העבודה האחרונות שלו בשותפות. לעניין פיצוי הפיטורין, הפך בית הדין הארצי לעבודה את פסק דינו של בית הדין האזורי, וקבע כי לויטה זכאי לקבלם. בית הדין קיבל את גרסתו העובדתית של העותר, ודחה את הטענה כי ההתפטרות נבעה מהרעת תנאים. יחד עם זאת, בית הדין קבע כי מקרה זה נופל בגדר הסיפא לסעיף 11 לחוק פיצויי-פיטורים התשכ"ג-1963, על פיו תראה התפטרות כפיטורין אם נבעה "מחמת נסיבות אחרות לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". זאת, נוכח כוונת העותר ואביו של לויטה לפרק את השותפות, ויחסי העבודה העכורים בין השניים. בית הדין הארצי פסק כי בנסיבות אלו לא ניתן לדרוש את המשך עבודתו של לויטה עבור מי שהיה מצוי ביחסים עכורים עם אביו. לצד זאת, קיבל בית הדין הארצי את הערעור שכנגד וקבע כי על לויטה לשלם לליפסקי פיצוי בגין אי הודעה מוקדמת. כאמור, על פסק דינו של בית הדין הארצי מבקש העותר להשיג ככל שהוא נוגע לחיוביו בתשלום ללויטה. במסגרת זו, שתיים הן טענותיו של העותר. ראשית, טוען העותר כי פסק הדין קובע הלכה חדשה ומרחיבה לעניין פרשנותו של סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורין. שנית, טוען העותר כי נפל פגם בהליך בשל קביעת בית הדין כי אין לו סמכות עניינית לצירוף עיזבון אביו של המשיב 2 בהליך. דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה (ראו בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1984)). טענותיו של העותר לעניין פיצויי הפיטורין, רובן ככולן נוגעות לקביעות העובדתיות של בית הדין הארצי. בקביעות אלו ספק אם היה מקום להתערבותו של בית משפט זה לו היה יושב כערכאת ערעור, וודאי שאין מקום להתערבותו ביושבו כבית המשפט הגבוה לצדק. העיון בפסק הדין מעלה כי אין ממש בטענה כאילו שונתה ההלכה באופן משמעותי, הפוגע בכללי הצדק, ומצדיק את התערבותו של בית משפט זה. אף לעניין טענותיו של העותר באשר לצירוף העיזבון לא מצאנו כי אלו מקימות טעם להתערבותו של בית משפט זה. פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מנומק ובהיר, ואינו חורג מההלכה הקיימת במשפט העבודה לעניין מיהותם של הצדדים להליך. סוף דבר, העתירה נדחית על הסף. העותר ישא בשכר טרחת עו"ד של המשיב 2 בסכום של 5,000 ש"ח. פיטוריםהתפטרות