עניינו של הליך זה בזכאות התובע להוון קצבת הנכות מהעבודה אותה הוא מקבל, בהתאם להוראות סעיף 113 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: החוק). בישיבתו המקדמית של בית הדין מיום 14.3.2012, בפני חברי סגן הנשיאה אברהמי, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה לפיה לא נותרו ביניהם מחלוקות עובדתיות ועל כן בקשו לסכם פרשותיהם בכתב, וכי העניין יוכרע בדן יחיד. להסכמות הצדדים ניתן תוקף של החלטה ונקצבו מועדים להגשת הסיכומים. או אז הועבר התיק לטיפולי. אטעים כי לא נקבעה רשימת מוסכמות ופלוגתאות. התשתית העובדתית הצריכה לעניין, כפי שהיא עולה מכלל החומר שהונח בפני היא זו: [א] התובע, יליד 1974, נפגע בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה ובגינה הוא מקבל קצבת נכות מעבודה. אי כושרו להשתכר נקבע לרמה של 100%. [ב] התובע נשוי לשתי נשים ואב לשבעה ילדים. הוא ובני משפחתו הם תושבי האזור. [ג] בשלהי שנת 2011 הגיש התובע לנתבע בקשה להוון קצבת נכותו מעבודה, בהתאם לסעיף 113 לחוק, מן הטעם שלטענתו הקצבה החודשית אינה מספיקה לפרנסת בני משפחתו, ובאמצעות הוון הקצבה בדעתו לרכוש דירת מגורים גדולה וכן להקים חנות שתהווה מקור פרנסה לו ולבני משפחתו. הבקשה נדחתה מן הטעם שאין לתובע הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו. על החלטה זו של הנתבע נסב ההליך שבפנינו. טענות הצדדים לטענת התובע, סעיף 113 נועד לפרוש רשת בטחון לנפגע ולבני משפחתו בדרך של מניעת התדרדרות לעוני, ובתוך כך להגן על קופת הנתבע והמדינה בכללותה, בדרך של מניעת הצורך לדאוג לנפגע ולבני משפחתו באם יגיעו למצב של עוני. התובע, אשר אינו חולק על כך שאין לו הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו, טוען כי יש להחריג אותו מהכלל הקבוע בסעיף 113 לחוק לעניין קיומה של הכנסה קבועה, באשר נסיבותיו ייחודיות, ומאפשרות הגשמת תכליות סעיף 113, אף אם הנתבע יסטה מהכלל האמור. במה דברים אמורים? מצד אחד, התובע מייעד את כספי היוון הקצבה לפתיחת עסק שיהווה מקור פרנסה עבורו ועבור בני משפחתו, ומצד שני, ככל שהדבר לא יסתייע והוא יתדרדר חלילה לעוני, הוא ממילא לא יהיה רשאי לבקש סיוע מהנתבע, באשר הוא תושב האזור. בשים לב לנסיבות מיוחדות אלה, חריגה מהכלל הקבוע בסעיף 113 לחוק לעניין קיומה של הכנסה קבועה, לא תסכל את התכליות העומדות בבסיסו, ולפיכך יש לאשר את בקשתו להיוון הקצבה. הנתבע מצדו מתנגד לעמדת התובע. לטענתו, בית הדין אמור לבחון את סבירות החלטת הנתבע ולא להפעיל את שיקול הדעת במקומו. משאין מחלוקת כי לא מתקיימים בתובע התנאים להיוון הקצבה לעניין קיומה של הכנסה קבועה, כפי שנקבעו בחוק ובנהלים הפנימיים של הנתבע, הרי שהחלטתו סבירה ואין עילה להתערב בה. כך, אין יסוד לבקשת התובע לפיה במקרה דנא הוא יפעל בניגוד לדין, שכן הנתבע כפוף למרותו של החוק ואינו רשאי לסטות ממנו, מקום בו אין הרשאה לכך, ובפרט כאשר הדבר עשוי להוביל להפליה, שאף בה אסור לנתבע לנקוט. בהמשך מתייחס הנתבע גם באופן פרטני לטענות התובע. לדידו, קצבת נפגעי עבודה היא קצבה מחליפת הכנסה וככזו הינה סוציאלית. בהתאם, מטרתו של סעיף 113 לחוק היא דאגה להכנסה יציבה ובטוחה לנפגע ולבני משפחתו. היות שקבלת גמלה אחת, אפילו היא מהוונת, מונעת קבלת גמלאות אחרות, הרי שמטרתו היחידה של הסעיף היא שמירה מפני מצב בו לנפגע ולבני משפחתו לא תהיה הכנסה כלל. משום כך, מצבו של התובע, אינו שונה ממצבם של מבוטחים אחרים המקבלים קצבה זו. כמו כן וכאמור, לתובע נקבעו 100% אי כושר להשתכר, ועל כן מתפקידו של הנתבע לדאוג שתהיה לתובע ולבני משפחתו הכנסה קבועה. אשר לטענת התובע כי איננו תושב ישראל, הרי שמדובר למעשה, בבקשה להפלות בין נפגעי העבודה תושבי ישראל ובין נפגעי העבודה שאינם תושבי ישראל, והרי ברי שהדבר פסול. כמו כן, תושבותו של התובע באזור עשויה להשתנות במהלך השנים, בניגוד לכושר עבודתו, ולכן גם שיקול זה אינו רלוונטי בענייננו. הנתבע ציין עוד, כי שיקול נוסף שלא להוון את גמלת התובע בהיותו תושב האזור, היא מניעת האפשרות לממש את סעיף 324ב לחוק, לפיו לא תשולם גמלה לשוהה שלא כדין בישראל, באם התובע ישהה שלא כדין. לאור כל האמור, ובעיקר מן הטעם שאין לתובע הכנסה קבועה, הרי שאין לסטות מהאמור בסעיף 113 ולהוון את קצבתו. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית: סעיף 113(א) לחוק קובע כך: "נכה מעבודה שדרגת נכותו אינה פחותה מ - 20%, ולדעת המוסד יש לו הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו או סיכוי מבוסס להכנסה כאמור, רשאי המוסד, בהסכמת נכה העבודה, לשלם לו מענק במקום קצבה;...." (ההדגשה שלי - רב.ה.). סעיף זה ופירושו נדון בהזדמנויות שונות על ידי בית הדין הארצי, וההלכות המנחות בנוגע אליו סוכמו בעב"ל 361/97 המוסד לביטוח הלאומי - יהודה באשה פד"ע לד 433 (1999). נקבע כי מטרת התניית ההיוון בקיומה של הכנסה קבועה או סיכוי להכנסה כזו, היא למנוע מהנכה להגיע לכדי דלות והזדקקות לשירותי הרווחה לשם הבטחת קיום מינימלי. כמו כן נקבע כי לנכה אין זכות לכך שקצבתו תהוון במענק, וכי הנתבע רשאי להסכים להיוון או לסרב לו מטעמים סבירים וענייניים. אשר לתפקידו של בית הדין בתובענות מסוג דא נקבע, כי בית הדין בוחן את סבירות ההחלטה ואת השיקולים שעמדו בבסיסה. הוא אינו מוסמך להחליף את שיקול דעתו של הנתבע בשיקול דעתו שלו, בעניינים בהם אין לו את הכלים לעשות זאת. בית הדין מוסמך, במקרים המתאימים, להחזיר את העניין לבחינת הנתבע, תוך מתן הנחיות לשקול את השיקולים הרלוונטיים. מן הכלל אל הפרט: לאחר עיון בכלל החומר שהונח בפני, דעתי היא כי יש להשיב את עניינו של התובע לבחינה מחודשת של הנתבע, אף אם לא מהטעמים שמנה התובע. בראש אבהיר, כי לא מצאתי טעם של ממש בטענתו העקרונית של התובע לפיה, בהיותו תושב האזור, אין לחשוש מפני הזדקקותו לשירותי רווחה, באם יגיע למצב של היעדר מקורות קיום, וזאת מן הטעמים שמנה הנתבע. כך, בקשת התובע להחריגו מבחינת סעיף 113 לחוק פירושה הלכה למעשה בקשה להבחין בין נכים מעבודה שהם תושבי ישראל לבין נכים מעבודה שהם תושבי האזור. הלכה פסוקה היא כי "הפליה היא... הבחנה בין אנשים או בין עניינים מטעמים לא ענייניים" (השופט מ' חשין בבג"ץ 6051/95 רקנט - בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נא(3) 289, 312 (1997) (להלן - פרשת רקנט). "מושג השוויון משמעו יחס שווה אל בני אדם, אשר אין ביניהם שוני שהוא רלוונטי לעניין נשוא השוויון" (דנג"ץ 4191/97 רקנט - בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נד(5) 330, 345 (2000)). לאמור, הבחנה פסולה היא הבחנה שאין בבסיסה הבדלים רלוונטיים. כך הוא במקרה דנא, שכן שאלת תושבות של התובע אינה רלוונטית, שעה שכל תכליתה של קצבת הנכות מעבודה היא ליתן לנכה שנפגע בעבודתו בישראל, הכנסה קבועה שתאפשר את קיומו של הנכה ושל בני משפחתו. נכון הוא כי בכך מושגת מטרה נוספת והיא למנוע אפשרות שהנכה ובני משפחתו יגיעו לדלות והזדקקות לשירותי הרווחה. אולם נוכח הוראת סעיף 320(ג) לחוק, ברי כי לא רק השמירה על קופת הנתבע היא שעמדה לנגד עייני המחוקק, אלא בראש ובראשונה, שמירה על הנכה ורווחתו. אולם, אף אם לא היה בטענת התובע כדי לגרום להפליה, הרי שלא היה בידינו לקבל את טענתו בדבר השפעת תושבותו באזור. בצדק טען הנתבע, כי תושבות היא מאפיין שעשוי להשתנות ברבות השנים, אף אם לא בנקל, ולכן טענה המושתתת על מאפיין זה בלבד אינה יכולה לעמוד, כאשר עסקינן בקצבה שנועדה להיות משולמת במשך שנים ארוכות. אשר לטענת הנתבע לעניין סעיף 324ב לחוק, אוסיף, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי סעיף זה אינו יכול להוות שיקול יחיד לבחינת זכאותו של נכה להיוון קצבה, שכן אף בו יש כדי לגרום להפליה. כללו של דבר, לא שוכנעתי כי טענות התובע צריכות להוביל לקבלת בקשתו להיוון קצבת הנכות. יחד עם זאת, מכלל החומר שהונח בפני וכאמור לעיל, עולה כי בהחלטת הנתבע לדחות את בקשת התובע נפל פגם, בעטיו יש להשיב את בקשת התובע לבחינה מחודשת של הנתבע ולכך אפנה עתה. מטענות הנתבע עולה כי השיקול שהוביל לדחיית בקשת התובע להיוון קצבה, הוא היעדרה של הכנסה קבועה ויציבה ונדגיש שגם התובע אינו חולק שאינה בנמצא. אלא שסעיף 113 קובע שתי חלופות לבחינת זכאות להיוון הקצבה: האחת, קיומה של הכנסה קבועה; השניה, קיומו של סיכוי מבוסס להכנסה קבועה. הלכה פסוקה היא כי "תנאי מוקדם להפעלת שיקול הדעת הנתון למוסד לביטוח לאומי...הוא, שלנכה 'הכנסה קבועה מספיקה לפרנסתו' או שיהא לו 'סיכוי מבוסס להכנסה כאמור', ויכול שאותו סיכוי יבוא כתוצאה מההמרה" (דב"ע לח/ 6 - 0 אירן אנגל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט' 353 (1978) 362 - 263). לשון אחרת, בהחלט יתכן שהעתרות לבקשת ההיוון היא שתוביל בסופו של יום "לסיכוי מבוסס להכנסה". או אז יוכל המוסד לשקול האם ההמרה של הקצבה במענק תשרת שירות טוב יותר את הנכה מבחינת מטרת חוק הביטוח הלאומי, ולהחליט האם אכן להמיר את הקצבה במענק. על סמך החומר שהונח בפני באתי לכלל מסקנה, כי הנתבע הסתפק למעשה בבחינת החלופה הראשונה בלבד - קיומה של הכנסה קבועה, ומשגם התובע מסכים כי זו אינה בנמצא, דחה את הבקשה. אלא שנוכח הוראות החוק והתוכנית שהגיש התובע לניצול כספי ההיוון, בה פירט את ייעוד הכסף ובפרט להקמת עסק, הרי שלא יצא הנתבע ידי חובתו. למעשה, הנתבע התעלם מקיומה של החלופה השניה וגם בסיכומיו בפנינו, במסגרתם ציטט את הוראות סעיף 113(א) לחוק, משום מה, חלופה זו הושמטה מהציטוט. התעלמות מבחינת החלופה השניה, פירושה אפוא כי שיקולי הנתבע בדחותו את הבקשה אינם סבירים דיים. אשר על כן, דעתי היא כי יש להשיב את עניינו של התובע לבחינה מחודשת של הנתבע. אוסיף ואציין שניים אלה: ראשית, לא מן הנמנע כי עמדת הנתבע באה משלא דק פורתא בשני חלקי בקשת התובע: הבקשה לרכישת דירה והבקשה להקמת עסק. נכון הוא שאם להשקעה מכוון הסכום שיתקבל כתוצאה להוון, אזי נכון הוא שתנאי בלעדיו אין הוא קיומה של הכנסה קבועה המספיקה לפרנסת המבקש. אלא שכאמור התובע מבקש גם לפתוח עסק עצמאי והדבר מצריך בדיקה נפרדת. שנית, עיון בהנחיות הפנימיות של הנתבע לעניין הוון אשר צורפו לסיכומיו מלמד, כי הנתבע נתן דעתו לאפשרות להמיר קצבה לצורך "שיקום כלכלי" (ראו למשל: סעיף 6 להנחיות) ואף קבע כי במקרה שאין לתובע הכנסה מעבר לקצבת הנכות ניתן לאשר היוון עד גובה קצבת הבטחת הכנסה ואף לתקופה בת 5 שנים, בכפוף להמלצת כלכלן. טרם חתימה נדגיש כי אין בהשבת ענייננו של התובע לפתחו של הנתבע כדי לקבוע דבר באשר לסיכויי הבקשה, ולשאלה האם טיב ההשקעה המוצעת על ידי התובע תבטיח את שמירת הקרן במידה מספקת. סוף דבר - על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת והריני מורה על השבת בקשת התובע להוון קצבת נכותו לפתחו של הנתבע לבדיקה מחודשת. הנתבע ישווה לנגד עיניו את ייעוד כספי ההיוון, את התכנית שהציג התובע לניצולם ואת הסיכוי לצמיחתה של הכנסה קבועה כתוצאה להוון. בתוך כך, יתייחס הנתבע לנהליו הוא ולאפשרות להוון חלק מהקצבה, תוך השארת קצבה חודשית בסכום מינימאלי לצורך הבטחת תנאים מינימאליים לתובע ולבני משפחתו, ואף לתקופה קצובה. אך ברור הוא שהנתבע רשאי לדרוש מהתובע להשלים בקשתו, ככל הנדרש. הנתבע יישא בהוצאות ושכר טרחת בא כוח התובע בסך 1,000 ₪. לא ישולמו ההוצאות ושכר הטרחה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לנתבע פסק הדין, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור - לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום. היוון קצבאותהיוון