א. הסוגייה המבקשת הכרעה: 1. התובעת והנתבע 1 הינם מוסלמים שהסדירו יחסיהם בשני הסכמים ("הסכם חיים משותפים ויחסי ממון" ו"הסכם נישואין"), אך לא רשמו את הנישואין בשל חשש לביגמיה מצד הנתבע (להלן יכונו "התובעת" ו"הנתבע"). 2. הצדדים חיים בפירוד וכעת עותרת התובעת לפיצוי כספי מוסכם בסך 100,000$ בגין הפרת החיובים נשוא ההסכם לחיים משותפים או לחילופין לאכיפת ההסכם במובן זה שמחצית מזכויות דירה ששייכות לנתבע ולאשתו הראשונה (היא הנתבעת 2) תעבורנה להיות רשומות על שמה. השאלה היא האם יש מקום להיענות לעתירות אלו, בשים לב לטיב ההסכמים, לעובדה שלא אושרו בבית המשפט ולטיב החיובים שבהם? ב. העובדות וההסכמים שנערכו בין הצדדים: 3. בעלי הדין שבכותרת הינם מוסלמים: התובעת הייתה רווקה ותושבת העיר *** ואילו הנתבע נשוי ואב לחמישה ילדים והוא מתגורר בכפר *** . 4. הצדדים הכירו זו את זה 5 שנים ובשלב מסוים, במהלך שנת 2009, ביקשו למסד הקשר באמצעות חוזה נישואין שרעי והסכמים נוספים. בדיבור מיסוד היחסים, הכוונה היא ששני הצדדים רואים בקשר כקשר נישואין לכל דבר ועניין. 5. לתובעת היה ידוע שהנתבע נשוי לאשה נוספת ולשני הצדדים היה ברור, שאין במיסוד היחסים ביניהם באמצעות הסכמים שונים כדי לפגוע בקשר שיש לנתבע עם אשתו הראשונה היא הנתבעת 2 (להלן : "ס.א.ר."). ב.א. ההסכם לחיים משותפים: 6. ביום 13/6/2009 ערכו וחתמו הצדדים על הסכם שכותרתו היא "חוזה לחיים משותפים והסכם יחסי ממון" (להלן : "ההסכם לחיים משותפים"). ההסכם נוסח ונחתם בפני עו"ד מ.מ. מחיפה. 7. ההסכם לחיים משותפים לא אושר מעולם בערכאה שיפוטית כלשהי, למרות שבסעיף 14 שבו נרשם, כי הצדדים יפעלו לאישור ההסכם כהסכם ממון על פי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973. 8. במסגרת המבוא להסכם לחיים משותפים, קבעו הצדדים, כי כל תנאי ההסכם מקבלים תוקף של "תנאי כתובה" (ראה פסקת "ההואיל" השלישית). 9. בסעיף 2 להסכם קבעו הצדדים, כי כל התחייבויותיהם הינן בלתי חוזרות ותחייבנה אותם ואת יורשיהם וכל הבאים במקומם. 10. הצדדים התחייבו לכיבוד הדדי, להשתתפות במימון צרכי מחייתם והימנעות מאלימות. עוד קבעו הצדדים, כי נאסר על התובעת לעזוב את בית הנישואין וללון בבית אחר ללא הודעה וקבלת הסכמת הנתבע (סעיף 7 להסכם). 11. בסעיף 10 להסכם נקבע פיצוי מוסכם בסכך 100,000$ אמריקניים שישולם מהצד הראשון לצד השני באם יופר תנאי מתנאי ההסכם. 12. בסעיף 11 להסכם סוכם, כי התובע ידאג לרשום את מחצית הזכויות בדירה ברחוב *** בעיר *** (להלן : "הדירה") על שם הנתבעת. 13. בסעיף 12 להסכם נרשם, כי לאחר ביצוע רישום הזכויות בדירה על שם התובעת, יבוטל החיוב בפיצוי מוסכם שנקבע בסעיף 10 להסכם. ב.ב. הסכם המכר בין התובעת לבין ס.א.ר. (אשתו הראשונה של הנתבע): 14. ביום 8/6/09 (שבוע קודם חתימת ההסכם לחיים משותפים), נכרת הסכם מכר מקרקעין בין ס.א.ר. (אשתו הראשונה של הנתבע) לבין התובעת (להלן: "הסכם המכר"). 15. בהסכם המכר הסכימה ס.א.ר. למכור לתובעת את כל זכויותיה בדירה בתמורה לקבלת סך של 135,000 ₪ (סעיף 4 להסכם המכר). 16. עוד נקבע, כי בחתימה על ההסכם מאשרת ס.א.ר., כי קיבלה מהתובעת סך של 54,000 ₪ וסך נוסף בשיעור של 81,000 ₪ ישולם לאחר סילוק הלוואת המשכנתא הרובצת על הדירה (סעיף 5 להסכם המכר). 17. בתחתית עמוד 3 להסכם מתחת לחתימותיהן של התובעת ושל ס.א.ר. חתם הנתבע על הסכמה למכר ועל כך שהוא ערב באופן אישי הן להתחייבויות אשתו הראשונה שהיא "המוכרת" באותו הסכם והן להתחייבויותיה של אשתו השנייה (התובעת) שהיא "הקונה" על פי ההסכם. 18. יש לציין, כי על יסוד הסכם המכר שנכרת ונחתם בין הצדדים, נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום מקרקעין בנצרת. 19. אין מחלוקת, כי למרות האמור בסעיף 5א' להסכם המכר, התובעת לא שילמה תמורה כלשהי לס.א.ר.וס.א.ר. אישרה, כי אף לא קיבלה תמורה זו מהנתבע ו/או ממי מטעם הצדדים (ראה עדות התובעת בעמ' 15 שורה 25, עדות הנתבע בעמ' 38 שורה 14 ובשורה 19, עדות ס.א.ר. בעמ' 46 שורה 20 לפרוטוקול). ב.ג. "הסכם הנישואין": 20. ביום 11/10/12 הגישה התובעת בקשה דחופה לזימון עדים בטענה שנערך בין הצדדים הסכם נוסף, שהוא הסכם נישואין וכי יש ביכולת העדים לסייע לתובעת להוכיח טענותיה לשם קבלת זכויותיה הנובעות מההסכם לחיים משותפים ומהסכם המכר. לבקשה זו צורף לראשונה "הסכם נישואין" הנושא עמוד 1 ואשר תורגם מערבית לעברית (להלן "הסכם הנישואין"). 21. כותרת הסכם הנישואין הינה: "הסכם נישואין". מדובר במסמך שדומה חזותית עד כדי זהות לחוזי נישואין שנערכים בידי קאדי של בית הדין השרעי. 22. הצדדים קבעו את תאריך הנישואין בהסכם זה ליום 13/6/09 בעיר ***. 23. בקטיגורית המוהר רשמו הצדדים, כי ביתו של הנתבע יירשם על שמם של שני בני הזוג וזאת לאחר סיום הבנייה וביצוע התשלומים הרובצים עליו (ללא פירוט איזו דירה ו/או אלו תשלומים). עוד סיכמו הצדדים, כי במעמד ההסכם ניתן מוהר מיידי לתובעת בסך 100 ₪. 24. בקטגוריית "מקום המגורים המוסכם לאחר הנישואין" קבעו הצדדים את העיר ***. ב.ד. היחסים המשותפים עד לפרידה: 25. כאמור, הצדדים היו בקשרי חברות קרובים מזה 5 שנים וביום 13/6/2009 חתמו על הסכם הנישואין וההסכם לחיים משותפים. 26. אלא שאין חולק, כי זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הרתה התובעת לנתבע וכבר בחודשי ההיריון המוקדמים נותק הקשר ביניהם והיא החליטה לעזוב הדירה ולעבור להתגורר בבית אמה בעיר ***. 27. מאז למעשה, לא שבו היחסים על תיקונם והצדדים חיים בפירוד גמור, כאשר כל צד מאשים את הצד האחר : התובעת טוענת, כי הנתבע בייש אותה בהאשמותיו, כי הילדה אינה שלו ועל כן לא יכולה הייתה להישאר בדירה שבעיר *** ואילו הנתבע טוען, כי התובעת מחויבת הייתה להישאר בדירת הצדדים בעיר *** וסירובה לעשות כן מהווה הפרה יסודית של ההסכמות ביניהם. הנתבע הוסיף, כי הוא מעוניין גם כיום לשקם היחסים, אך התובעת סבורה, כי מדובר בהצהרה מן הפה אל החוץ ועובדה שהנתבע אף אינו מסדיר המפגשים עם בתם הקטינה. 28. מכל מקום, עובדה מוסכמת היא כעבור מספר חודשים קצר מאז הסכם הנישואין בין הצדדים, התובעת עזבה את הדירה בעיר *** (ראה סעיף 6 לכתב התביעה, סעיף 5 לכתב ההגנה ועדויות בעלי הדין בפרוטוקול ההוכחות). 29. מאוחר יותר, נולדה לצדדים בתם המשותפת ל.א.ע. וזאת ביום 22/11/10 (להלן: "הילדה" ו/או "הקטינה"). 30. במסגרת בירור שיפוטי שנעשה בתובענות קשורות שהגישה התובעת כנגד הנתבע, ואשר במסגרתן נערכה בדיקה גנטית לבירור קשרי הורות נמצא ונקבע, כי אכן הנתבע הוא אביה הביולוגי של הקטינה (תמ"ש 11360-04-11) ובהתאם ניתן פסק דין לעניין מזונותיה השוטפים והעתידיים של הילדה ולעניין החזר מזונות העבר (תמ"ש 41298-04-11, תמ"ש 11310-04-11). הסכסוך היחידי שנותר בלתי פתור הוא זה המגולם בתובענה שבכותרת. ג. טענות התובעת: 31. ב"כ התובעת מודה, כי ההסכם לחיים משותפים לא אושר כנדרש בבית המשפט לענייני משפחה ולכן הוא אינו "הסכם ממון" כמשמעות דיבור זה בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973. עוד היא מוסיפה, כי מדובר בהסכם שאינו צופה גירושין או מוות ועל כן, חרף עובדת אי אישורו בבית המשפט הוא שריר, תקף וקיים ומחייב את הצדדים (סעיפים 9-11 לכתב התביעה). 32. הטיעון הבא של ב"כ התובעת הוא שההסכם לחיים משותפים הופר הפרה יסודית על ידי הנתבע, בכך שהוא לא ביצע האמור בסעיף 11 להסכם (רישום מחצית הזכויות בדירה על שמה) ועל כן היא סבורה שקמה לה עילה לקבלת הפיצוי המוסכם בסך 100,000$ אמריקניים כקבוע בסעיף 10 להסכם (ולא 12 כפי שנרשם בטעות בתביעה וראה סעיף 13 לכתב התביעה. 33. ב"כ התובעת הוסיפה בסיכומיה, כי התחייבות הנתבע להעביר לשולחתה מחצית מהזכויות בדירה הייתה תנאי יסודי בהסכם הנישואין ביניהם ובלעדיו היא לא הייתה מסכימה להינשא. היא טענה, כי ההסכם לחיים משותפים נבנה על הסכמות נוספות בע"פ ובכתב לרבות הסכם הנישואין (עמ' 50 שורות 17-25). הסכם המכר בין התובעת לס.א.ר. הוא המנגנון שבאמצעותו אמורים היו הצדדים לבצע ההסכם לחיים משותפים. לדבריה, מדובר בהסכם מתנה ללא כל תנאי והמתנה נגמרה בעצם עריכת ההסכמים ולא ניתן לקרוא לתוך הסכמים אלו תנאים אחרים כלשהם שלא נרשמו בהם. 34. לחילופין, טענה ב"כ התובעת במסגרת כתב התביעה, כי שולחתה זכאית לסעד של אכיפת הסכם המכר וההסכם לחיים משותפים במובן זה שבית המשפט יורה לנתבע לשלם לאשתו הראשונה ס.א.ר. התמורה הנקובה בהסכם המכר או למלא אחר כל תנאי שדרוש ונחוץ לשם ביצועו של הסכם זה כך שמחצית הזכויות בדירה אכן תירשמנה על שם התובעת (סעיף 13 לכתב התביעה). יש לציין, כי לצורך סעד אכיפה זה צורפה לקראת הדיון האחרון אשתו של הנתבע 1 כנתבעת 2. ד. טענות הנתבע: 35. הנתבע העלה מספר טענות עובדתיות ומשפטיות, חלקן סותרות אלו את רעותן ואפרטן כעת בתמציתיות ככל הניתן. 36. יש לפתוח בכך, כי הנתבע טען שההסכם לחיים משותפים נעדר כל תוקף באשר מדובר בהסכם ממון שלא אושר כדרישת סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (סעיף 5ד' לכתב ההגנה). לדבריו כפועל יוצא מאי אישור ההסכם, הוא אינו בתוקף ואינו מחייב מי מהצדדים. 37. הנתבע טוען עוד, כי מי שהפר את ההסכם לחיים משותפים היא התובעת, אשר למעשה עזבה אותו ואת הדירה זמן קצר לאחר כריתת ההסכם ללא קבלת הסכמתו (סעיף 6 לכתב ההגנה). 38. לדברי הנתבע, ההסכם לחיים משותפים הוא למעשה התנאי לתחולתו וקיומו של הסכם המכר. רוצה לומר, כי רק אם אכן התובעת תתגורר בדירה, מגורים של קבע היא תהיה זכאית לקבל מחצית הזכויות בה בהתאם להסכם החיים המשותפים והסכם המכר (סעיף 6ה', 6ז', 6י' לכתב ההגנה וראה עמ' 51 שורה 21 לפרוטוקול). כן הוסיף ב"כ הנתבע כי מדובר למעשה בסיכול החוזה לחיים משותפים וסיכול חוזה המכר גם יחד (סעיף 6ז' לכתב ההגנה). 39. הנתבע הוסיף, כי התובעת לא מילאה אחר התחייבויותיה נשוא הסכם המכר, בכך שלא שילמה המקדמה בסך 54,000 ₪ לס.א.ר. ומשכך היא לא זכאית לסעד של אכיפה (ראה סעיפים 6ו', 6ח' לכתב ההגנה). 40. באותה נשימה טוען ב"כ הנתבעים, כי דרישת התמורה שבהסכם המכר היא דרישה למראית עין ונועדה רק לאפשר רישום הערת אזהרה לטובת התובעת (סעיף 10א' לכתב ההגנה ועמ' 53 שורות 11-14 לפרוטוקול). בהקשר זה פירט ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי למעשה בהסכם המכר מוסווית עסקת מתנה בין הנתבע לבין התובעת, ברם כיוון שהנתבע אינו צד להסכם ומכיוון שמדובר בעסקת מקרקעין ויש צורך במסמך בכתב כדי להכיר בעסקת מתנה מסוג מקרקעין (לפי הוראות חוק המתנה) ומדובר בהסכם מכר בכתב ולא בהסכם מתנה, הרי שלא ניתן להיענות לתביעה. 41. יש לציין, כי במסגרת עדות הנתבע הועלתה טענה נוספת וסותרת, לפיה ההסכמים כולם נערכו תחת כפייה, אונס ואיומים, אך אין בדעתי כלל להתייחס לטענות אלו הואיל והן לא הועלו בכתב ההגנה ו/או בשלב מוקדם יותר. נהפוך הוא, בכתב ההגנה נמסר הסבר מפורט לרקע לחתימת ההסכמים. בנוסף, עד לשעה זו לא הוגשה תובענה לביטול ההסכמים והנתבע עצמו העיד, כי הוא מעוניין בקיומם של החיים המשותפים על פי ההסכם ובמקרה שכזה ייאות לבצע רישום הזכויות בדירה על שם התובעת. ה. השאלות המצריכות הכרעה: 42. לצורך הכרעה בתובענה נדרשים אנו להכריע במספר עניינים מקדמיים ואלו הם: 42.1 ראשית, מה תוקפו של ההסכם לחיים משותפים? 42.2. שנית, מה תוקפו של הסכם המכר והאם מדובר בהסכם למראית עין? 42.3. שלישית, מה תוקפו של הסכם הנישואין? 42.4. האם ההסכמים אכן כרוכים ושלובים אלו באלו וכיצד הדבר משפיע על האפשרות של התובעת לדרוש הסעד המבוקש על ידה? 42.5. האם התחייבות הנתבע להעביר מחצית הזכויות בדירה מהווה התחייבות מסוג מוהר דחוי? 42.6. ככל שמדובר בהתחייבות מסוג מוהר דחוי - האם יש לבית המשפט סמכות עניינית להידרש לאכיפה או להצהרה בעניין זה? 42.7. במידה ויש סמכות עניינית לבית משפט זה, האם אכן הפר הנתבע התחייבויותיו כלפי התובעת? ו. מעמד ההסכם לחיים משותפים: 43. לא יכול להיות כל חולק בעיני, כי ההסכם שביקשו בעלי הדין לערוך ואשר כונה "הסכם לחיים משותפים הינו אכן "הסכם ממון". אני דוחה בהקשר זה טענות ב"כ התובעת, כי הואיל וההסכם אינו צופה פני גירושין או מוות הוא אינו בגדר הסכם ממון. מסכים אנוכי עם הקביעה העקרונית שהמבחן, אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו "הסכם ממון", יהיו ממדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני-אדם - לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות - לפנינו הסכם רגיל, שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו (ע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד לט(3) 776, בעמ' 782 (28/10/1985)). כן סבורני, כי מבחן נוסף הוא האם מדובר בהסכם שנועד להסדיר את יחסי בני הזוג בכל הנוגע ליחסיהם המתמשכים (בר"ע (חי') 1937/07 א.פ.ב. נ' ד.ב. (20/09/2007)). 44. אראה כעת מדוע אליבא דאומד דעת הצדדים, מדובר "בהסכם ממון": נפתח בכך שבפסקת "ההואיל" השלישית שבהסכם נקבע, כי תנאיו הינם כדין כתובה והדבר מלמד הרבה על כוונת הצדדים לראות בהסכם כהסכם כולל שילווה אותם בחייהם המשותפים. נמשיך לסעיף 2 להסכם שקובע, כי כל התחייבויות הצדדים הינן בלתי חוזרות ותחייבנה אותם ואת יורשיהם וכל הבאים במקומם (משמע מדובר בהסכם צופה פני פטירה). בסעיף 3 החילו הצדדים על עצמם את הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג. ההסכם אף קובע התחייבויות בין בני זוג המלמדות על כך, כי הוא נועד להסדיר יחסיהם המתמשכים (כבוד הדדי, דאגה משותפת למשק הבית, לינת התובעת בדירה וכיו"ב התחייבויות שנקבעו בסעיפים 3-8 להסכם). די בכל כל אלה כדי להביא לקביעה, כי מדובר הן בהסכם צופה פני גירושין או פטירה. 45. לאור דבריי אלו, מדובר איפוא בהסכם ממון אשר היה צריך וחייב לקבל אישור בית המשפט" כדרישת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973. אך האם בכך שההסכם לא אושר יש משום להביא לבטלותו? התשובה מורכבת. 46. נקודת המוצא הנורמטיבית לבחינת תוקפו של הסכם ממון היא זו שבסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן : "החוק") הקובע כדלהלן: "אישור ואימות 2.(א) הסכם-ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה... או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג... וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור. (ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו...". 47. החוק אומר, ולא בכדי, כי הסכם ממון טעון אישור בית המשפט. מדובר בדרישה פורמליסטית שהוסברה בעבר ממערכת היחסים המיוחדת שבין בני זוג נשואים מחד גיסא והמעובדה שהסכם ממון עשוי להחליף הסדר סטטוטורי - הוא הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון. בשל כך, נקבע בעבר, כי בהיעדר אישור שיפוטי להסכם ממון, הרי שאין לו תוקף (ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421, 428; ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2) 621, 624). 48. ביחס להסכם ממון שנחתם בין צדדים אך לא זכה לאישור שיפוטי בהתאם להוראות החוק רווחות שתי גישות מרכזיות בפסיקה, כאשר כל גישה או השקפה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ; יש הסוברים, כי אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו, ויש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני הזוג, אשר לפיו, גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על פי דיני החוזים (לסקירה ממצה של הגישות בעניין, ראו בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית (11/6/2006); ניסים שלם,יחסי ממון ורכוש - הלכה ומעשה 153-173 (2001)). 49. מכל מקום, כאשר מדובר בהסכם ממון שלא אושר, אך כאשר אין חולק כי הצדדים פעלו על פי הוראותיו, הרי שקיימת דוקטרינה פסיקתית המעניקה לו ככלל תוקף מעשי מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות (ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186, בעמ' 193-194 ; ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817, 843-842; בג"ץ 8820/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי- אשקלון (לא פורסם); בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (26/1/2006); בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית, (27/04/2010)). 50. יחד עם זאת, יש להבהיר, כי מכיוון שמדובר בהסכם שלכאורה עומד בניגוד להוראת חוק, אותם מקרים בהם יינתן לו תוקף מחייב בין צדדים צריכים להיות במסגרת החריג לכלל. בדומה לכך, כשם שרק במקרים חריגים חוזה שלא נחתם יחייב את הצדדים לו מכוח עקרון תום הלב, כך רק במקרים חריגים יחייב הסכם ממון שלא אושר (אף אם נחתם) את הצדדים לו מכוח עיקרון זה. על בתי המשפט וצדדים לזכור, כי דרך המלך היא אישור ההסכם כדין בהתאם להוראות החוק (בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית, (27/04/2010)). על כן החריגים יהיו אותם מקרים שבהם צד להסכם מושתק מלהעלות טענה לגבי היעדר אישור כדין נוכח התנהגות הצדדים להסכם (שם). 51. משכך הם פני הדברים, הרי שבנסיבותינו, נקודת המוצא היא, כי ההסכם לחיים משותפים אשר לא זכה לאישור שיפוטי לא יהיה לו תוקף, אלא אם כן הוא נופל לגדר החריגים. לטעמי, נסיבות המקרה שלפניי מלמדות, כי אכן משתייך מקרה זה לאותם מקרים שיש ליתן תוקף להסכם חרף העובדה שלא אושר. 52. ראשית, מדובר בהסכם שאינו עומד ברשות עצמו אלא מהווה חלק מהסכם הנישואין של הצדדים. בני הזוג הינם מוסלמים וכאשר רשמו בהסכם, כי כל תנאיו כדין תנאי כתובה, (זו עדות התובעת בעמ' 13 שורה 9 לפרוטוקול וזו עדות העדים מטעמה להסכם הנישואין), למעשה הם הכפיפו בכך ו/או הפכו את ההסכם לחלק בלתי נפרד מהסכם הנישואין שיידון בהמשך. 53. שנית ועוד בהקשר זה שני הצדדים מודים כי פעלו, לפחות בחלק מהזמן על פי הסכמים אלו (ראה עדות התובעת בעמ' 15 שורה 25-26 שם היא מודה, כי גרה בדירה על פי ההסכם לחיים משותפים במשך 7 חודשים ועדות הנתבע בעמ' 35 שורות 19-21). הנתבע אף הוא מודה, כי הוא מוכן להמשיך להתנהל ולפעול על פי הסכם זה (ראה עמ' 36 שורה 25 שם הנתבע משיב לשאלות בית המשפט, כי אם התובעת חוזרת לדירה הוא עומד מאחורי ההסכם). 54. בנוסף, גם הסכם המכר שנכרת בין התובעת לבין ס.א.ר. ימים ספורים קודם הסכם החיים המשותפים מלמד על כוונה של בני הזוג לבצע ולהתנהל על פי ההסכם לחיים משותפים, כאשר הסכם זה קובע סנקציה חמורה המושתת על הנתבע באם יפר התחייבותו לרשום הזכויות בדירה על שם התובעת. 55. רביעית, אף אחד מן הצדדים לא עתר לביטולו של ההסכם מאז שנכרת ועד הלום, חרף הזדמנויות ו/או זמן רב שהיה להם לעשות כן. 56. לאור כל אלה, העלאת טענות בשלב זה מצד הנתבע כנגד כשרותו של ההסכם ו/או כנגד תוקפו, דינן להיות מושתקות ולהידחות מטעמי חוסר תם לב ומניעות. 57. אני קובע איפוא, כי על אף שההסכם לחיים משותפים הינו הסכם ממון שהיה טעון אישור בית המשפט לפי סעיף 2 לחוק ולא אושר, מחייב את שני הצדדים לכל דבר ועניין. ז. תוקפו של הסכם המכר בין הנתבעת לבין ס.א.ר.: 58. טוען הנתבע, כי הסכם המכר בין אשתו הראשונה -ס.א.ר., לבין אשתו השנייה - התובעת, הינו הסכם למראית עין ועל כן אינו הסכם מחייב. לשיטתו, הכוונה מאחורי ההסכם הייתה להעביר מחצית הזכויות בדירה במתנה מס.א.ר. לתובעת ללא תשלום כפי שנרשם. לשם בירור הטענה נבחן מהו הסכם למראית עין בחקיקה ובפסיקה ולאחר מכן ניישם העובדות. 59. סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". 60. עניינו של סעיף 13 לחוק החוזים הוא, בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים. ודוק, השאלה מה היתה כוונתם בעת כריתת ההסכם היא שאלה שבעובדה, הנלמדת ממכלול נסיבותיו של המקרה (ע"א 623/85 משה סלהוב ואח' נ' גליה ו-3 אח', פ"ד מג(2) 214).בע"א 630/78 יוסף ביטון ואח' נ' דוד מזרחי, פ"ד לג(2) 576 ,עמ' 581-582, מבחין כב' הנשיא ברק, בין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין לא מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים (סימולציה מוחלטת), לבין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין מסתתרת עסקה משפטית אחרת בין הצדדים (סימולציה יחסית), כאשר בשני המקרים, החוזה הינו בטל. 61. המאפיין חוזה למראית עין, הוא שהצדדים מלכתחילה אינם מתכוונים למלא אחרי תנאי ההסכם אך משימים עצמם כאילו התקשרו בהסכם, וזאת כדי ליהנות מיתרונות ממוניים.בעוד שבחוזה מלאכותי הצדדים מעוניינים בקיומה של העיסקה המוצהרת אולם הגיעו אליה בדרך מלאכותית, בחוזה למראית עין אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ (ראו: ע"א 4015/95 פקיד שומה ירושלים נ' ברזני, פ"ד נב(2) 269 ; ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 580 ; תמ"ש (ת"א) 13461/96 אמיר אלטשולר נ' אהובה אלטשולר(08/12/2002)). 62. יש לזכור, כי הטוען שחוזה הינו למראית עין - עליו הראיה (ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה,פ"ד נ(1) 259, בעמ' 262 (1996). 63. בחוזה למראית עין קיימת אי-התאמה מכוונת בין הצהרות מרצון חיצוניות של הצדדים לבין רצונם הפנימי המשותף של הצדדים לחוזה. 64. בחוזה למראית עין אי-ההתאמה משותפת לכל הצדדים לחוזה. כאשר אי-ההתאמה היא נחלתו של צד אחד לחוזה - אין לפנינו חוזה למראית עין אלא חוזה שיכול ותקום לגביו עילת ביטול לפי פרק ב' לחוק החוזים (תמ"ש (ת"א) 13461/96 לעיל). 65. כאמור, ב"כ הנתבע טוען, כי העובדה שס.א.ר. לא קיבלה תמורה כספית כאמור בסעיף 5 להסכם המכר הופכת אותו למעשה להסכם למראית עין, כאשר ההסכם האמיתי והמוסווה הוא הסכם מתנה. 66. אלא שלטענה זו לא שותפים שולחיו של ב"כ הנתבע : כך הנתבע העיד בהקשר זה, כי התובעת חייבת הייתה לשלם לאשתו 53,000 ₪ ולא שילמה. כן הוסיף, כי לאחר סיום המשכנתא אמורה התובעת לשלם 81,000 ₪ ואז מחצית הדירה שלה (עמ' 38 שורות 14-34). 67. הנתבע שב ואמר במהלך עדותו, כי ההסכם שריר וקיים, אלא שהוא מוכפף להסכם הנישואין ולחובת התובעת להתגורר בדירה (עמ' 40 שורות 3-13). 68. בהמשך מעיד הנתבע שוב ושוב, כיצד אמורה הייתה התובעת לשלם וכיצד ס.א.ר. אשתו הצהירה בהסכם בכזב כי קיבלה התמורה, תוך שהודיעה כי היא מסכימה להמתין לקבלתה. אך בשום מקום, הנתבע לא העיד, כי מדובר בהסכם למראית עין או במתנה שעמדה מאחוריו (ראה בעמ' 41). 69. גם עדותה של ס.א.ר. אינה משאירה כל מקום לספק, כי מבחינתה הסכם המכר שריר תקף וקיים ואין מדובר בהסכם מכר. היא הסבירה, כי אמנם לא קיבלה התמורה הכספית המוסכמת בהסכם, אך אישרה כי אכן ההסכמה הייתה שהתובעת והנתבע ישלמו לה 54,000₪ כמקדמה על חשבון זכויותיה בדירה (עמ' 46 שורות 19-21). בהמשך היא אומרת, כי עורך הדין שערך ההסכם וציין כי קיבלה התמורה שגה וכי היא מבחינתה המשיכה הלאה לטובת "שלום הבית" והיחסים הידידותיים עם התובעת (עמ' 47 שורות 21-24). אלמלא ההליכים המשפטיים שנקטה התובעת, לא הייתה מתנגדת ס.א.ר. להסכם ו/או פועלת לביטול הערת האזהרה מכוחו (שם בין השורות 29-30). גם בהמשך חוזרת ס.א.ר. ומאשרת כי לאחר סילוק המשכנתא וקבלת הסך של 81,000 ₪ מהתובעת, תעבורנה הזכויות להיות רשומות על שמה. 70. זו גם הייתה עמדת התובעת בעדותה (ראה עמ' 14 ועמ' 15 לפרוטוקול) שם היא שבה ומעידה כי ההסכם בינה לבין ס.א.ר.אמיתי. לדידה, מכוח העובדה שהנתבע התחייב להביא לרישום מחצית הזכויות בדירה על שמה ומכוח ערבותו להסכם המכר, הרי שהוא זה שאמור היה לשלם התמורה הכספית לס.א.ר.. 71. מדברים אלה ברור לחלוטין, כי הסכם המכר אינו הסכם למראית עין. כל "השותפים" והצדדים להסכם העידו כך. אמנם בהסכם ישנה אמירה שאינה אמת ולפיה במעמד חתימתו קיבלה סוהר 53,000 ₪ בעוד שאין חולק כי סכום זה לא שולם לה, אך הדבר אינו הופך את ההסכם למראית עין. 72. ערבותו של הנתבע לחיובי שני הצדדים בהסכם המכר מאפשר לתובעת להישען על התחייבותו כי הוא זה שיסדיר התשלום לאשתו הראשונה. בכך אין הסכם המכר הופך למראית עין בלבד או להסכם מתנה. 73. אגב דברים אלה, ברור שלמתבונן מן הצד, ההתקשרות החוזית "והעסקית" הזו בין הנתבע ובין נשותיו אינה מובנת מאליה. אך לאחר היכרות עם הנפשות הפועלות ובשעה שמדובר במגזר הערבי המוסלמי ובצורך לספק צרכים ורצונות של שתי נשים, הדברים הופכים לברורים יותר. 74. לאור כל האמור לעיל, נדחית גם טענת ב"כ הנתבע כי הסכם המכר הינו הסכם למראית עין. ח. תוקפו של הסכם הנישואין: 75. למעשה אין חולק, כי הסכם הנישואין שנכרת בין הצדדים הינו תקף ומחייב אותם. אף צד לא העלה הטענה, כי ההסכם צריך היה להיערך בידי רושם נישואין שהוא איש דת או קאדי ולפיכך איני מוצא לדון כלל בפן זה של הסוגיה. 76. נישואין במשפט המוסלמי נעשים באמצעות חוזה (ראו י.מירוןהדין המוסלמי בראייה השוואתית, בעמ' 177), כאשר התמורה מצד הבעל היא המוהר ומצד האשה התמורה היא הסכמת בני המשפחה של האשה לקיום חיי משפחה עם נותן המוהר (גויטיין ובן שמש, המשפט המוסלמי במדינת ישראל (1957) בעמ' 218). 77. עיון בעדויות הצדדים מלמד בדיוק על מערכת נסיבות זו : התובעת מספרת על מנהגי העדה ועל דרישת בני המשפחה שלה להסדרת היחסים בחוזה נישואין והנתבע מספר על דרישות בני משפחתה למוהר כתנאי לנישואין. הדברים מתיישבים היטב עם חוזה הנישואין שנערך. 78. הסכם הנישואין קובע למעשה התחייבויותיו של הנתבע להסדיר את המוהר של התובעת, על שני סוגיו : המוהר המיידי והמוהר הדחוי. על פי סעיף 81 לחוק המשפחה העותמאני, כאשר מוסכם בין הצדדים על המוהר, ניתן להסכים על אופן תשלומו, כך שחלקו יהיה מיידי בעת חתימת החוזה וחלקו ישולם מאוחר יותר (גויטיין ובן שמש בעמ' 222 לספרם לעיל ומירון בעמ' 180-181 לספרו לעיל). 79. כך או אחרת, כאשר נקבע שחלק מהמוהר ישולם במועד מאוחר יותר, אין האישה זכאית לתבוע פירעון המוהר אלא במועד הגירושין או מות אחד הצדדים (ראו, שם וכן סעיפים 82 ו-83 לחוק המשפחה העותמאני). 80. המוהר המיידי שנקבע בהסכם הנישואין הוא 100 ₪ והוא שולם בפועל (ראה עדות התובעת בעמ' 14 שורה 12 לפרוטוקול). 81. המוהר הדחוי שנקבע בהסכם הוא אותה התחייבות של הנתבע בהסכם לחיים משותפים לרשום על שם הנתבעת מחצית הזכויות בדירה. 82. בעניין זה נקבע בהסכם הנישואין, כי חיוב זה אינו מיידי אלא שהדבר ייעשה לאחר סיום התשלומים הכרוכים בכך ודומני, כי אף אחד לא יחלוק כי הכוונה הייתה לסילוק הלוואת המשכנתא (לא בתשלום אחד, אלא עד לאחר עמידה בתשלומי החזרה ההלוואה במלואה על פי התקופה המקורית שהנתבע התחייב לה מול הבנק). 83. זה המקום להדגיש, כי אם אכן התחייבות הנתבע לספק לתובעת מחצית הזכויות בדירה מהווה מוהר דחוי, הרי שלמעשה אין התובעת יכולה לעתור לאכיפת התחייבות זו כאשר הצדדים נשואים. למסקנה זו הגעתי על יסוד שני אלה: ראשית, הסכם המכר בין שתי נשותיו של הנתבע קובע, כי רישום והעברת הזכויות בדירה על שם התובעת ייעשו לאחר סילוק הלוואת המשכנתא ותשלום 81,000 ₪. שנית, מוהר דחוי אינו ניתן לאכיפה או ביצוע, אלא בפקיעת הנישואין עקב גירושין או פטירה. רוצה לומר, כי כל עוד הנישואין בתוקפם (ואף צד לא טען אחרת) וכל עוד הלוואת המשכנתא הרובצת על הדירה לא סולקה, אין באפשרות התובעת לעתור לאכיפת התחייבות הנתבע בהסכם לחיים משותפים. ט. האם ההסכמים כרוכים ושלובים אלו באלו? וכיצד הדבר משליך על עילות התביעה? 84. עיון בהסכמים המפורטים לעיל, בעדויות הצדדים ואף בטענות באי כוחם מביאני למסקנה הבלתי נמנעת כי עסקינן בשלושה הסכמים שלובים שתניותיהם כרוכות אלו באלו. 85. מתבקשת איפוא השאלה, מדוע נדרשו התובעת והנתבע לערוך גם הסכם חיים משותפים וגם הסכם נישואין. אף אחד מהצדדים לא מסר הסבר לכך, אך ברור שהדבר נבע מהצורך של התובעת בביטחון. 86. במקרה שנסיבותיו היו דומות מאוד למקרה שבפניי, מצאתי הסבר המתאים גם לענייננו. אין לי אלא להביא דבריו המאלפים של חברי כב' השופט ס. ג'יוסי: עולה השאלה אם כן, לשם מה ערכו הצדדים שני הסכמים, שלכאורה סותרים האחד את השני?התשובה לכך נעוצה בעובדה, כי הנתבע היה נשוי לאישה אחרת, ולמרות שהצדדים גילו את דעתם להינשא על פי הדין המוסלמי, הרי שהם נמנעו מלהביא ה"עקד" לאישורו של בית הדין, ונמנעו מלהירשם לפניו כנשואים, בשל החשש לפיו יואשם הנתבע בפלילים בגין עבירת ביגמיה.הצדדים, ערכו איפוא מה שמוכר בערבית מדוברת כ"עקד בראני", כזה שמכשיר מבחינה דתית את הקשר הזוגי, אולם מאידך אינו זוכה לגושפנקה של בית הדין השרעי משאינו מובא לאישורו, ומכאן גם אינו מקנה להם מעמד של זוג נשוי על פי דיני המדינה.על רקע דברים אלה הדעת נותנת, כי "ההסכם לחיים משותפים" נערך על מנת להבטיח לתובעת זכויות מאותו קשר זוגי שלא זכה לגושפנקה של בית הדין השרעי. כל עוד ובית הדין השרעי לא היה מכיר בצדדים כנשואים, הרי שלתובעת לא היתה קמה הזכות לתבוע במקרה של סכסוך כלשהו בינה לבין הנתבע, זכויות הנובעות מקשר נישואין, להבדיל מזכויות הנובעות מחיי זוגיות. על כן ההסכם לחיים משותפים נועד על מנת להבטיח זכותה לפיצוי כלשהו בדומה למוהר הדחוי שמקבלת אישה מוסלמית עם גירושיה כאשר סכום המוהר הדחוי נקבע בהסכמה במסגרת הסכם הנישואין." (תמ"ש (נצ') 7894/02 ח.ר.ס. נ' ש.נ.מ. (09/01/2011)) 87. ברור איפוא לבית המשפט, כי ההסכמים הם משום "תעודת ביטוח" לתובעת להבטחת זכויותיה מכוח היחסים עם הנתבע ; הסכם הנישואין נועד להבטיחה ככל שמבחינת הדין השרעי יוכרו הנישואין כתקפים. הסכם לחיים משותפים נועד להבטיחה למקרה שהנישואין לא יוכרו כתקפים. הסכם המכר הוא המנגנון לביצוע התחייבויות הנתבע בפועל. 88. אלא וכאן בניגוד למקרה שצוטט לעיל, בענייננו אין מדובר בהסכמים סותרים האחד את משנהו. מדובר בהסכמים שלובים המחילים האחד על משנהו. וזאת כל כך מדוע? משום שבפסקת "ההואיל" השלישית בהסכם לחיים משותפים קבעו הצדדים מפורשות, כי לכל תנאי הסכם מעמד של תנאי כתובה (קרי תנאי מוהר או תנאי הסכם נישואין). זאת ועוד, גם ההתחייבויות של הנתבעת בהסכם לחיים משותפים הינן התחייבויות הלקוחות מדיני המשפחה השרעיים כגון חובת הריתוק, החובה שלא ללון בבית אחר ללא הסכמת הבעל וכיו"ב. 89. התוצאה היא שהסכם לחיים משותפים והסכם הנישואין הינם הסכמים שיש לקרוא אותם כמקשה אחת, כמסמך אחד. 90. כפועל יוצא והואיל והתחייבות הנתבע בהסכם לחיים משותפים להעברת מחצית הזכויות בדירה על שם התובעת הינה התחייבות למוהר דחוי, הרי שהתובעת לא יכולה הייתה לעתור לאכיפת התחייבות זו כל עוד הנישואין בתוקף והנתבע בחיים. בוודאי שהיא לא יכולה לעשות כן כאשר הדבר נוגד תנאי בהסכם הנישואין ולפיו העברת הזכויות תיעשה לאחר סיום תשלומי המשכנתא (וכך גם נרשם בהסכם המכר). 91. אם אין לתובעת עילת תביעה לאכיפה, ברי שלא קמה לה העילה לתבוע הפיצוי המוסכם בסך 100,000$. עילה זו תקום לה רק אם וכאשר הצדדים יתגרשו ו/או מי מהם ילך לעולמו ורישום הזכויות על שמה לא יושלם חרף סילוק הלוואת המשכנתא. י. תהיות בשולי פסק הדין לעניין הסמכות העניינית: 92. בשולי הדברים ובשעה שהגעתי למסקנה שעסקינן למעשה בתביעה לאכיפת מוהר דחוי עלתה בדיעבד ההתלבטות, האם אין מדובר בתביעה שכלל אינה מצויה בסמכות עניינית של בית הדין השרעי. כידוע, מוהר מהווה חלק בלתי נפרד מהסכם הנישואין וכל שאלה הנוגעת למחלוקת הנוגעת לתוכנו של הסכם הנישואין הדתי מסורה לסמכות ייחודית של בית הדין השרעי (ראו בהקשר זה פסק דינה של חברתי, כב' השופטת א. אלון בתמ"ש (קר') 13360/06 ש.ע.כ. נ' מ.ע.כ., (9/4/2008)). 93. אלא שבענייננו אין מדובר רק בהסכם הנישואין, אלא בתביעה שעניינה אכיפת ההסכם לחיים משותפים. בנסיבות שכאלה, וכאשר התביעה לא הוגדרה מראש כאכיפת חוזה הנישואין וכאשר קיים הסכם "אזרחי" בין הצדדים, יכול ומוסמך בית המשפט לענייני משפחה להידרש לתביעת האכיפה של התניות הממוניות שבו (ראה בהקשר זה פסק דינה של חברתי, כב' השופטת ש. גליק בתמ"ש (חד') 6820/02 ת.א.ס. נ' י.ע.ח. (4/9/2006)). 94. הגם שמדובר בתביעה שמוסמך בית המשפט לענייני משפחה להידרש אליה, הרי לנוכח קביעתי כי ההסכם האזרחי (לחיים משותפים) כרוך והופך לחלק מההסכם הדתי (הסכם הנישואין), ייתכן ובבוא היום, כאשר יהיה מקום לבחון האם הנתבע עמד בחיוביו, השאלה תדרוש בירור גם של שאלות נלוות כגון האם התובעת מילאה וקיימה התנאים החלים עליה מכוח הדין האישי השרעי ואו-אז דומה, כי הסמכות הייחודית תהיה לבית הדין השרעי ולא לבית משפט זה. אלא שבענייננו, כאמור, מדובר בתביעה שהוגשה בטרם הגיע המועד (החוזי והדתי) לבצע התנאים שנקבעו בה ואשר התובעת מעוניינת בקיומם ועל כן, אין צורך להידרש לדיון בשאלות אלו. יא. סיכום ותוצאה: 95. התוצאה המתקבלת בסופו של יום הינה כזו : טענותיה של התובעת בדבר תקפות ההסכמים מתקבלת וטענותיו של הנתבע, כי מדובר בהסכמים למראית עין נדחות. עם זאת, התובעת אינה יכולה לזכות בסעד המבוקש על ידה, כיוון שעוד לא הבשילו התנאים לאכיפת הסכם המוהר הדחוי ו/או רישום הזכויות על שמה מכוח ההסכמים האזרחיים. 96. הסכמים אלו קובעים כאמור, כי רק בעת פקיעת הנישואין וסיום התשלומים לבנק בגין הלוואת המשכנתא וביצוע תשלום לס.א.ר. בסך 81,000 ₪ תעבורנה הזכויות בדירה להיות רשומות על שם התובעת. תנאים אלה, שהינם כאמור כרוכים ושלובים אלו באלו מכוח הצהרות הצדדים בהסכמים עצמם ובעדויות שבפניי, טרם הגיע מועדם או פרקם ולכן לא ניתן היה לעתור לאכיפת ההתחייבויות של הנתבע כלפי התובעת בהקשר זה. אם לא ניתן היה לעתור לאכיפת ההסכמים, נהיר, כי הנתבע אינו חב בפיצוי כלשהו לתובעת מכוח הסכם לחיים משותפים. לפיכך, חלק זה של טענות ב"כ הנתבע מתקבל במלואו. 97. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה, על כל רכיביה. 98. בעניין הוצאות המשפט, אני מאמץ עמדת ב"כ התובעת לפיה יש אכן מקום לפסוק הוצאות ריאליות בגין ההליך שהתנהל. בענין זה, סבורני עוד כי התביעה הוגשה בחוסר תם לב על ידי התובעת, כאשר היא עצמה מפרה ההסכמים (לנישואין ולחיים משותפים) ובאותה נשימה מבקשת סעד מכוחם. עוד יש לקחת בחשבון, כי הנתבע הוטרח למספר לא מבוטל של דיונים, כי גם אשתו צורפה כצד להליך, כי מדובר בהליך שהתנהל לרבות באמצעות הוכחות וכי הנתבע מצדו הסכים כל העת למלא אחר כל ההסכמים (ובמהלך הדיון אף מסר מפתחות הדירה לנתבעת בתקווה שתשוב לחיות בה). 99. לפיכך ולאור תוצאת ההליך, ובשעה שלצורך תביעה זו הוקדש רוב דיון ההוכחות, אני מחייב התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום באמצעות ב"כ הנתבע שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק. 100.חוזהמשרד הפניםחיים משותפים