מבוא התובעת, ילידת 15.12.94, נפגעה בתאונה שאירעה ביום 11.5.05 במהלך יום הלימודים בבית הספר "בית יעקב רמות פולין" בירושלים שבו למדה במועד התאונה (להלן: "בית הספר"). על פי המתואר בכתב התביעה, נפגעה התובעת בשורש כף יד ימין לאחר שלוח הכיתה נעתק מן הקיר ונפל על כף ידה הימנית. ממקום האירוע פונתה התובעת לט.ר.מ ירושלים ומשם הופנתה בדחיפות לחדר מיון בבית החולים "הדסה". ביום 24.5.05 אושפזה התובעת ל-3 ימים במחלקה כירורגית פלסטית ילדים בבית החולים "הדסה", ובמהלך האשפוז נותחה בהרדמה מלאה. כתב התביעה הוגש נגד הרשות המקומית שבשטח שיפוטה ממוקם בית הספר (להלן: "העירייה"), ונגד משרד החינוך והתרבות (להלן: "משרד החינוך"). משרד החינוך שלח הודעת צד ג' למרכז החינוך העצמאי המפעיל את בית הספר במסגרת מוסדות מוכרים שאינם רשמיים (להלן: "מרכז החינוך העצמאי"), אשר שלח מצידו הודעת צד ד' לעירייה ולמבטחת שלה במועד התאונה. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות ובשאלת הנזק שנגרם לתובעת. הראיות עדות התובעת 6. התובעת, שהייתה קטינה במועד עדותה, לא הגישה תצהיר עדות ראשית. במהלך חקירתה הראשית תיארה התובעת את נסיבות התאונה כך : "הגעתי לביה"ס כרגיל, היתה הפסקה לצלצול, קמנו לשחק עם הכדור, ושלחו את הכדור והוא נפל מתחת ללוח, הלכתי להרים זאת והלוח נפל. הגיעה מדריכה והיא לקחה אותי למזכירות בית הספר ועצרה לי את הדם. משם נסענו לטר"מ." (עמ' 2 שורות 3-5) כשהתבקשה לתאר את הכדור בו שיחקו ענתה : "זה היה כדור קטן שעשוי משערות גומי שמחוברות בנק' אחת." (עמ' 2 שורה 7). 7. בחקירתה הנגדית השיבה התובעת שבעת ההפסקה לא הייתה בכיתה מורה (עמ' 3 שורות 9-14). עוד השיבה התובעת שהתאונה אירעה בתוך קרוואן, וכי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נשארו התלמידות בכיתה במהלך ההפסקה ושיחקו בכדור (עמ' 3 שורות 17-29). 8. התובעת השיבה כי הכדור היה כדור רך, כמו כדור טניס (עמ' 6 שורות 22-25). לשאלה האם פגע הכדור בלוח השיבה שאינה זוכרת (עמ' 6 שורות 26-27). התובעת השיבה שהמורות לא הסתובבו בהפסקות ליד הקרוואנים, אלא שהו בחדר מורות, וכי חצר בית הספר לא הייתה בסמוך לכיתה אלא במקום אחר. (עמ' 7 שורות 9-12). על פי עדותה של התובעת, לאחר התאונה הגיעה לעזרתה מדריכה ששהתה בכיתה הסמוכה. בחקירה החוזרת הבהירה התובעת שהמדריכה אינה מורה: "לא, היא מגיעה פעם בשבוע בשבת לעשות פעילות. כנראה שהיא הגיעה זה היה כדי להודיע על פעילות." (עמ' 9 שורות 10-11) 9. בחקירה הנגדית השיבה התובעת כי במשחק השתתפו בין 15 ל-20 בנות, ובמהלכו הן זרקו את הכדור מאחת לשנייה. המחק בכדור היה בכל תחום הכתה, וזריקת הכדור הייתה בחזקה. (עמ' 7 שורות 20-25). התובעת אישרה כי מטרת המשחק הייתה לתפוס את הכדור ולא לזרוק אותו על הלוח בחזקה (עמ' 7 שורות 26-27). עוד אישרה התובעת שאינה יודעת האם בזמן שהותה בכתה שהו מורות בין הכתות, אף אישרה שאינה יודעת מה סוכם בין המנהלת או המורים באשר להשגחה בין הכתות. (עמ' 7 שורות 31-32; עמ' 8 שורות 1-2). עדות גב' ח. ו. - אמה של התובעת 10. בתצהיר עדות ראשית הצהירה אמה של התובעת, כי ביום התאונה דווח לה טלפונית שהתובעת נפגעה במהלך ההפסקה, בשעה ששיחקה בכדור עם חברותיה בכיתה. בסעיף 4 לתצהירה תיארה האם את נסיבות התאונה כפי ששמעה אותן מפי התובעת "לדברי ל.., התאונה ארעה כשהושיטה ידה להרים כדור מעל הרצפה, לוח הכיתה, כבד המשקל, נעתק מן הקיר ונפל בעוצמה רבה על ידה הימנית. מכיוון שלא היו מורות בכיתה באותה שעה, ניסתה אחת מחברותיה, מירב גפני, להרים את הלוח מידה של לאה, בכדי שלאה תוציא את ידה. מירב הצליחה להרים את הלוח קצת ולאה הוציאה את ידה, אך כיוון שהלוח היה כה כבד, נפל שוב, הפעם על ידה של מירב גפני ושבר לה שתי אצבעות" . 11. האם הוסיפה שהמחנכת של בתה, גב' רבקה שמולביץ', לקחה את התובעת לט.ר.מ ושהתה עמה עד הגיעה של האם למקום. כשהאם הגיעה, בתה כבר הייתה חבושה, המחנכת עזבה אותן ושתיהן המשיכו לבדן לחדר מיון בבית החולים הדסה עין כרם (סעיף 5). 12. בחקירה הנגדית השיבה האם שהיא לא דיברה ישירות עם מזכירת בית הספר "היא העבירה את ההודעה למזכירת בית הספר שלי והמזכירה הוציאה אותי באמצע שעור" (עמ' 11 שורות 23-24). ניתן ללמוד מעדותה של האם שהגרסה הראשונית שנמסרה לה הייתה שהתובעת נפגעה מכדור ורק "כשהגעתי לשם לטר"מ לאה היתה שם עם המחנכת שלה והיא אמרה שהלוח נפל עליה, שהיא ניסתה להרים כדור, הושיטה את היד ובאותה דקה הלוח צנח על כף ידה ... אמרו לי שהיא הושיטה את היד להרים את הכדור מתחת ללוח ואז הלוח נפל עליה." (עמ' 11 שורות 31-32; עמ' 12 שורה 2). עדות מר ש. ו. - אביה של התובעת 13. אביה של התובעת, העיד בתצהיר עדות ראשית באשר לנסיבות התאונה "כפי שדווח לי ביום 11.5.05 ע"י טלפון שקיבלתי מגיסתי ברוריה, אשת אחי, אשר טענה שדיברה עם אשתי אשר אמרה לה, כי לאה נפגעה קשה בידה הימנית מלוח כבד משקל שנפל בכיתה על ידה. עוד הוסיפה כי לאה הובהלה לט.ר.מ ע"י הגב' רבקה שמולביץ'... בט.ר.מ לאה נחבשה וכעת, אשתי ולאה נמצאות במיון ביה"ח "הדסה עין כרם". נסעתי למיון ופגשתי אותן שם." (סעיפים 3-4). עדות מר איתמר בר-עזר - מטעם העירייה 14. מר איתמר בר-עזר, ממונה על החינוך החרדי במנהל החינוך של עיריית ירושלים, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "בית הספר שבו למדה התובעת, רמות פולין, איננו בית ספר עירוני. הוא משתייך לזרם החרדי ומסווג כמוסד מוכר שאינו רשמי." (ס' 2). מר בר-עזר הוסיף בתצהירו כי "מבנה בית הספר הועמד לרשות המוסד רמות פולין ע"י העירייה, אולם... התאונה קרתה בכיתת לימוד ששכנה בקרוואן... הקרוואן האמור נמסר לבית הספר ישירות, לא ע"י העירייה, ולעירייה לא הייתה מעורבות בכך." (ס' 3). 15. בחקירה הנגדית העיד מר בר-עזר כי בעת התאונה עדיין לא היה עובד עירייה (עמ' 13 שורה 8) וכי "ערכתי בירור באגף, כי הרבה אנשים לא נמצאים מאז. הדברים ברורים. מהברור שערכתי התאונה אירעה בקרוון, הקרקע שייכת לעיריית ירושלים. בית הספר נחשב כמתקן של העירייה, שניתן ברשות שימוש לעמותה, לרבות הקרוון. רשות שימוש יש לגבי את הנהלים שלה." (עמ' 13 שורות 10-12; וחזר על כך גם בעמ' 17 שורות 7-8). 16. לשאלה האם נערכת ביקורת לקראת פתיחת שנת הלימודים ובמהלכה השיב "אנו לא חייבים לערוך ביקורות. תאגיד הוא המנהל את בית הספר, בעלות, שעל שמה יוצא הרישיון, על שמה - רשת החינוך העצמאי בארץ ישראל, כך זה בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים. עליהם החובה לבדוק ולעשות את הביקורות, להוציא רישיונות ולוודא שבית הספר בטיחותי. החובה הזו לא הייתה ידועה לעיריית ירושלים. זה התברר במהלך הזמן. כל פעם זה התחדש. השרת נמצא בבית הספר הוא של העירייה ולא ניתן לפטרו. יש יועץ בטיחות, אני לא יודע אם בזמנו הוא היה של העירייה, אך כיוון שאב הבית הוא של העירייה, היא שלחה את יועץ הביטחון שלה. היא תורמת את יועץ הבטיחות או השרת, אך זה לא אומר שהיא צריכה לבדוק אם הלוח מתנדנד." (עמ' 13 שורות 14-20). 17. עוד השיב מר בר-עזר כי בתקופת התאונה נערכה הביקורת אחת ל-5 שנים ואולם כיום נערכת הביקורת מדי שנה (עמ' 13 שורה 22). העד פירט כי "בודק שנכנס לבית הספר מוצא ליקויים. עד שלא מתקנים את הליקויים לא מונפק הרישיון על ידי משרד החינוך. סביר להניח שמשרד החינוך קיבל דוח שתוקנו הליקויים. כל זה מדובר בין הרשת לבין משרד החינוך. עיריית ירושלים התנדבה לעזור גם בכך, אך זה לא באחריותה או בסמכותה. היא שלחה פועלים, שיפוצניקים, עזרה לבית הספר כדי שהוא יהיה סביבה נאותה ללימודים." (עמ' 14 שורות 1-4). 18. כשנשאל העד האם הוא אינו מוודא שהליקויים תוקנו בפועל השיב: "ביום שאעשה זאת, אקח את האחריות. חוק נהרי לגבי מוכר שאינו רשמי, שהרשות רק מתקצבת, עוזרת, נותנת רשות שימוש, מי שמשתמש אחראי לליקויים. אנו משתדלים לא להיכנס, להזהיר ולומר שאני מתקצב בלבד." (עמ' 14 שורות 20-22). 19. לשאלה האם הוא נותן הוראה לעובד לתקן מפגע כאשר הוא מקבל הודעה על ליקוי השיב "שרת שנמצא בבית הספר, אינו מקבל הוראות מהעירייה אלא ממנהל בית ספר, הוא נותן לו חומרים... אני אומר לה שזו בעיה שלה בתפעול היומיומי, ומפנה אותה גם לשרת." (עמ' 14 שורות 24-30). 20. מר בר-עזר הוסיף כי לפי הבנתו, תפקידו אינו כולל אחריות על נושא הבטיחות בבית ספר מוכר שאינו רשמי וכיום העירייה אמנם שולחת ביקורת בטיחות מדיי שנה, ואולם היא עושה זאת בהתנדבות. העד לא ידע להשיב האם נציג של משרד החינוך עושה אף הוא ביקורת בטיחותית. (עמ' 14 שורות 6-20). 21. בחקירה נגדית השיב העד כי מרכז החינוך העצמאי אינו קשור לעירייה וכי העירייה עזרה לבתי ספר שלהם. (עמ' 15 שורות 3-6) לשאלה אם זהו בית הספר היחיד שבו מועסק שרת שהינו עובד עירייה השיב "כל רשת החינוך העצמאי, שזה כ-40 בתי ספר מועסקים שם שרתים ע"י עיריית ירושלים. זו תרומה." (עמ' 15 שורות 14-15). לשאלה איזה הנחיות מעבירה העירייה לשרתים השיב "את תפקידי השרת: הרבה עזרה בנושאים של ארגון אולם ספורט, ארגון בכתות כל מיני דברים שצריך לעשות, תליית תמונות. יש לשרת תפקידים." (עמ' 15 שורות 17-18). 22. מר בר-עזר טען שעד שהליקוי שהתגלה אינו מתוקן, אחראית המנהלת להרחיק את התלמידות מהמגע (עמ' 14 שורות 11-14; עמ' 17 שורה 4). העד אישר שהעירייה אפשרה להציב את הקרוואנים בשטח, וכי בחלק מהשנים סיפקה העירייה את הציוד לבית הספר (עמ' 17 שורות 11-19; עמ' 18 שורות 12-13). 23. לשאלה מיהו בעל התפקיד בעירייה המטפל בתלונת בית ספר אודות מפגעים, השיב "היום זה מגיע ללשכתי, כי אין לנו כיום בדק בית. בזמנו כנראה שזה הגיע למח' בדק בית. אבל זה לא משנה, העירייה מתארגנת אם היא יכולה לעזור. יש באגף בדק בית אם הוא שולח את הפועל לעשות, אם אני שולח את הפועל יוצא עובד של בדק בית אין מקור חוץ." (עמ' 18 שורות 17-19). העד הוסיף כי לא בדק מה היו הנהלים המחייבים בעת קרות התאונה כיוון שמנהלת בדק בית אינה עובדת עוד בעירייה, ותיאר את הפרוצדורה בעניין "מגיעה תלונה כזו אנו ברצון שלנו לעשות, אבל לוחות הזמנים והאפשרות לעשות נקבעים ע"י בדיקת פרוצדורה לגופו שעוברת דרך חשבות ויועץ משפטי כי יש לכל פעולה כזאת השלכות רוחב, על המוכר שאינו רשמי, כי בתי הספר בכל זאת אינם עירוניים." (עמ' 18 שורות 26-29). 24. בחקירה הנגדית לב"כ מרכז החינוך העצמאי נשאל העד: "אנו חושבים שהעירייה מתנהלת כבת יענה, היא מתקצבת, היא בעלת המבנה, בעלת המקרקעין, היא זו שתבנה מבנה קבע, במידת הצורך. היא אחראית על אב הבית, אבל היא אומרת שאין לה אחריות. זה נשמע לך הגיוני?" והשיב "המפץ הזה נפל עלינו לפני בערך 10 שנים שבית המשפט באזור פתח תקווה קבע בקשר להקצאת מבנים, וזה סימן לכל הארץ שרשות חינוך עצמאי ומעיין חינוך התורני שמתוקצבות ע"י המדינה ב95% על אף זאת לא עירונית והן עמותה ככל העמותה, ומאז הכדור שלג הזה מתגלגל, ונכתבו על זה חוזה מנכ"ל של משרד הפנים, של משרד החינוך, נכתב חוק נהרי ואחריו נהיה תיקון של חוק גפני. שאפשר לתת את השירותים האלה... אנו נמצאים בסבך של חוקים ובסבך של נהלים... " (עמ' 21 שורות 3-13). עדות מר רותם זהבי - מטעם משרד החינוך 25. מר רותם זהבי, ממונה בטיחות ארצי במשרד החינוך, בזמנים הרלבנטיים לתביעה וגם כיום, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "הן במוסד רשמי והן במוסד מוכר שאינו רשמי האחריות על בטיחות המוסד החינוכי מוטלת על הבעלות וזאת בהתאם לחוזר מנכ"ל לאבטחת הבטיחות במוסדות חינוך סב/6ב פברואר 2002. על בעלות בית הספר המבקשת רישיון להפעלת בית הספר ו/או המבקשת לחדש רישיון הניתן לבית הספר. להמציא אישורי יועצי בטיחות וכך נעשה, מרכז החינוך העצמאי המציא אישורים כאמור של חברת "בקר בטיחות" וניתן לו רישיון." (ס' 5-6). אשר לתקופה הרלבנטית לתאונה הצהיר "בהתאם למסמכים שאותרו עולה כי בהתאם לחוות הדעת של "בקר בטיחות" מתאריך 12.3.03 המתייחס למבדק אשר נעשה בבית ספר בתאריך 15.5.02 בסעיף הסיכום נרשם: "אין מניעה למתן רישיון". ולבית הספר ניתן רישיון להפעלתו החל מתאריך 1.9.02 ועד לסוף שנת הלימודים תשס"ז 2007. בהתאם לבירור שנעשה עם הגב' אילנה כהן, אחראית מתן רישיונות הפעלה למוסדות חינוך, בחינוך המוכר שאינו רשמי, בשנים הרלבנטיות לתביעה נדרשה בדיקת בטיחות אחת לחמש שנים והרישיון שניתן תואם את התקופה." (ס' 7). 26. לתצהירו צירף מר זהבי מספר מסמכים בנושא הבטיחות. האחד, חוות דעת של בקר בטיחות מתאריך 12.3.03 שנכתבה ונחתמה על ידי יועץ הבטיחות בני יוסף. בחוות הדעת, במקום המיועד לציון של שם הבעלות, נכתב - "מרכז החינוך העצמאי". עוד נכתב בחוות הדעת כי המבדק האחרון התבצע ביום 15.5.02 על ידי מר יוסי שחר. היועץ סימן כי אין מניעה למתן רישיון; השני, דוח ביקורת בטיחות במוסד חינוכי שנחתם על ידי מר חיים ויצמן ונשלח לגב' מזל יאיר מאגף בכיר לחינוך מוכר שאינו רשמי במשרד החינוך והתרבות ביום 19.5.02. על הדוח הוסף בכתב יד כי אין מניעה למתן רישיון בתאריך 30.7.02 בחתימת יד שאינה ברורה, הנחזית להיות של מר אלכס סטפני. במקום המצוין לרישום ה"בעלות" נרשם מנח"י חרדי; השלישי, מכתב שנשלח למרכז החינוך העצמאי ביום 18.11.01 על ידי גב' מזל יאיר, מרכזת רישוי והכרה במוסדות וגנ"י, בו נאמר כי לא ניתן לבית הספר רישיון עקב מפגעי וליקויי בטיחות, פורטו מפגעי הבטיחות וקדימות תיקונם; הרביעי, דוח ביקורת בטיחות שנשלח לגב' מזל יאיר ונערך על ידי מר חיים ויצמן ביום 16.7.01. בדו"ח נקבע כי אין מניעה למתן אישור בטיחות לבית הספר; החמישי, דוח ממצאים מקובץ של בית הספר שנכתב על ידי מר אלכס אוסטרניק מיום 21.2.01. בדוח פורטו ממצאים קריטיים וממצאים חמורים. בממצאים הקריטיים נכתב, בין השאר, כי נדרש אישור לקרוואנים על ידי בודק מוסמך. על הדוח מופיעה חותמת של משרד החינוך - אגף בכיר לחינוך מוכר נתקבל בתאריך 22.2.01. 27. בחקירה נגדית אישר העד כי החל בתפקידו בשנת 2001 (עמ' 22 שורות 21-22). מר זהבי תיאר את הפעולות שאותן הוא עושה במסגרת תפקידו בכלל ובחינוך העצמאי בפרט (עמ' 22 שורות 25-30): "אם אנו מדברים על החינוך העצמאי, אנו מדברים על רשת, אנו בודקים שהם אכן מבצעים את תפקידם כי האחריות לתחזוקת בטיחות לסביבה של בית הספר, לתחזוקה השוטפת היא של הבעלות ולכן אנו עושים בדיקה. מה התדירות אני לא יכול לומר, היום הגדרנו את זה אחת ל-5 שנים, אנו הגדרנו זאת מעת לעת מזמן לזמן כך שאני לא יכול לומר מה התדירות בתקופת התאונה. אנו עוזרים לבעלויות בתקציבים, אם אנו מדברים על מרכז חינוך עצמאי, אנו מכשירים להם אנשים שינהלו בטיחות. אנו בתקופה הזאת הכשרנו בסביבות 40 איש בעיריית ירושלים לחינוך העצמאי ויש להם היום מנהל בטיחות המנהל את הבטיחות בצורה מסודרת..." (עמ' 22 שורות 31-32; עמ' 23 שורות 1- 6). 28. לשאלה האם בזמן התאונה הייתה פונקציה של תפקיד "קצין בטיחות" כפי שקיים היום בעיריית ירושלים השיב העד שהיה מנגנון שלם שעסק בבטיחות, וכשנדרש לנקוב בשמות פירט את המנגנון ואת העומד בראשו: "בעיריית ירושלים מדובר במנגנון שלם שעמד בראשו דוד כהן, יש מנגנון שנקרא תחזוקת בטיחות של מוסדות בטיחות שבנוי ממפקחים שכל אחד אחראי על רובע מסוים ומעליהם יש מנהל, מהנדס, ומעליהם יש מנהל מנח"י שעומד בראש הפרמידה הזאת. הוא מנהל את כל מנהל החינוך בירושלים... אבל בסופו של דבר אני יודע שיש פה אחריות שלוקחת על עצמה עיריית ירושלים... והיא עוזרת לטפל בנושא הבטיחות ויש בעלות פרטית שהיא מבחינת משרד החינוך היא האחריות המוחלטת בסופו של דבר..." (עמ' 23 שורות 12-21). 29. העד השיב כי מפקח מטעמו המוצא ליקויים במוסד של החינוך החרדי מוסר את הדוח לרשת החינוך העצמאי, שהיא ה"בעלות" על המוסד, ויכול להיות שהוא גם מכתב את מנח"י או מנח"ח [מנהל חינוך חרדי בעירייה] (עמ' 23 שורות 22-24; עמ' 24 שורות 18-19). 30. כאשר נשאל לפירוש חוזר מנכ"ל שצורף לסעיף 5 לתצהירו פירט כי "הנושא הזה של החזקת בטיחות שוטפת הבעלות הפרטית היא אחראית באופן מוחלט על הבטיחות וצריך לומר שהסיפור כאן בירושלים הוא סיפור מיוחד שאנו בתוך החוזר לא מתייחסים אליו. ז"א כאן עיריית ירושלים לקחה על עצמה לעזור לרשת. החוזר שלנו לא מתייחס לאפשרות זו." (עמ' 24 שורות 1-3). 31. מר זהבי העיד כי "בעקבות הדו"ח שלנו משנת 2001 שלחו לנו דו"ח המעיד על תיקון הליקויים וזה היה חוות הדעת של בקר הבטיחות, והדו"ח הזה מעיד שאכן ההערות שהופיעו בדו"ח של המשרד אכן טופלו." (עמ' 24 שורות 30-31). 32. מר זהבי נשאל על כך שביום 16.7.01 אישר מר חיים ויצמן כי אין מניעה למתן אישור בטיחות לבית הספר, וביום 18.11.01 יש דוח נוסף בו מצוין כי אין רישיון לבית הספר. בתשובתו פירט כי באותה תקופה הוא טרם נכנס לתפקידו ואינו יכול לדעת מה הייתה הסיבה לאי מתן הרישיון (עמ 28 שורות 4-9). 33. לשאלה האם קצין בטיחות מטעמו בודק את הקיבוע של לוחות הכיתה במסגרת הביקורת השיב "לא הוא לא יכול לבדוק את זה, הוא גם לא יכול לבדוק את החיבור של הקרוואן ולכן הסיפור של האישורים לא שייך לתאונה." (עמ' 28 שורות 19-20). 34. מר זהבי אישר כי אין זה תקין שהתלמידות נשארו בכיתה ללא השגחה, והעיר כי יש בכך פוטנציאל למפגע (עמ' 30 שורה 9). עוד השיב כי האחריות למנוע מצב כזה מוטלת על המנהלת (שם שורה 11). העד אישר כי עניין הבטיחות בבית הספר מוטל על הבעלים של אותו מוסד (שם שורות 12-13). 35. לשאלה מי נותן את הרישיון השיב- "משרד החינוך והמנכ"ל חותם. אתה קיבלת רישיון ופג התוקף, אתה צריך לפעול לחידוש." (עמ' 30 שורות 28-29). 36. לשאלה מדוע נכתב על ידי יועץ הבטיחות של משרד החינוך כי "אין מניעה למתן רישיון" (ביום 30.7.02) מבלי שיש דו"ח של היועץ כי קיבל אישור לקרוואן - כפי שדרש, השיב העד:" אנו לא יכולים לדרוש את כל האישורים שישלחו אותם. מי שצריך לעשות זאת זו הבעלות הפרטית, כלומר רשת החינוך העצמאי. אין שום סיכוי שמשרד החינוך יוכל לפקח על כל האישורים ..." (עמ' 32 שורות 12-13). העד אישר שהדבר מוטל על הבעלים של המוסד "ואז הוא שוכר שירותי יועץ בטיחות שדואג לבדוק שהכול תקין" (שם שורה 17). 37. באשר לבדיקת הלוח על ידי יועץ הבטיחות השיב מר זהבי כי אינו צריך לבדוק אם הוא מקובע בחוזקה "אם הוא רואה לוח מחובר מבחינתו זה מספיק. הוא איש מקצוע, הוא מסתכל ועובר בכתות" (עמ' 32 שורות 23-26). 38. מר זהבי השיב בשלילה לשאלה האם יש דרישות לדרך בה מקבעים לוח במבנה יביל (עמ' 36 שורות 3-4). עוד הוסיף שבמקרה בו נופל לוח"...מנהלת בית הספר צריכה לבדוק זאת, אם היא לא יודעת היא צריכה להיעזר באנשים שיכולים לעזור לה. יש נהלים... מי שתולה לוח אמור לדעת... אני לא אומר לו איך. הוא אמור לדעת כאיש טכני. צריך להיות מישהו שמבין בזה ויודע לעשות זאת ואי אפשר כל דבר שמתבצע בבית הספר להתחיל לפרט לגביו." (עמ' 36 שורות 12-24). עדותו של מר דוד אלמקייס - מטעם משרד החינוך 39. מר דוד אלמקייס, אב הבית של בית הספר, השיב בחקירה ראשית כי הוא עובד של עיריית ירושלים וכי תפקידו לתקן דברים. "אם יש דברים שאני יכול לתקן אני מתקן, אם אני רואה. אם אני לא רואה או שאומרים למנהלת, היא אומרת לי ואני מתקן, או שמתקשרים לעירייה והם שולחים אנשי מקצוע" (עמ' 38 שורות 22-23). 40. אשר לתאונה השיב מר אלמקייס שהוא זוכר רק מקצת מהאירוע "באו והודיעו לי שנפל לוח, באתי הסתכלתי ראיתי את הלוח על הרצפה, אמרתי למנהלת שנפל לוח. היא שאלה אותי אם אני יכול לתקן את זה... הסתכלתי וראיתי, אמרתי שאני יכול לתקן את זה. היא אמרה לי לבדוק את שאר הלוחות. ... בדקתי איפה יש ניצבים וקבעתי אותם בניצבים, כך עשיתי בשאר." (עמ' 39 שורות 25-32). 41. מר אלמקייס השיב כי לא זכור לו שהוא מסר לחוקר שלפני התאונה התרופפו הברגים והוא התקין ברגים חדשים (עמ' 39 שורות 10-11). כאשר הוקרא לו מדוח החוקר שעובר לתאונה הוא הבריג ברגים חדשים לעמוד המתכת שעליהם נשענים לוחות הגבס השיב "אז אני הסברתי לו מה עשיתי אחרי התאונה והוא כתב זאת שזה היה לפני התאונה." (עמ' 40 שורה 1). מר אלמקייס חזר על אמירה זו גם בחקירה לב"כ משרד החינוך (עמ' 44 שורות 7-8). 42. כשנשאל למי הוא פונה כאשר יש לתקן דבר שאינו בתחום הכשרתו, השיב "או שאני נותן נתון למנהלת ואומר שאני לא יכול להמשיך עם זה, או שאני מתקשר לעירייה לבדק בית ואומר להם שיש מצב כזה וכזה וצריך לבוא לתקן. במקרה הזה אני תיקנתי את זה. יש מצבים של סתימות וכל זה, אני מתקשר לבדק בית אז הם באים." (עמ' 40 שורות 9-11). 43. בחקירה נגדית לב"כ התובעים, לשאלה האם ערך בדיקות בטיחות בתוך הקרוואנים השיב : "יש דברים שמסתכלים כל כמה זמן. אין נתון שכל יום אתה בודק, אתה מסתכל ובודק. יש דבר שצריך לתקן, אני מתקן. יש דבר שהבנות רואות שמשהו התקלקל ונפל ומודיעות ואני מתקן. יש דברים כמו אסלות, או נייגרות שהבית ספר אינו יכול להוציא על זה כסף אז אנחנו מתקשרים לבדק בית והם באים ומחליפים. תמיד יש בדיקה של כל דבר" (עמ' 41 שורות 1-4). 44. מר אלמקייס אישר שמדיי שנה מגיע נציג של העירייה לבדוק את הבטיחות, ובדק בית מגיעים כ-7 פעמים בשנה. עוד אישר שיש אחראים בעירייה השולחים איש אחזקה כאשר מדובר בתיקון הכרוך בהוצאה גבוהה (עמ' 41 שורות 11-19). העד אישר שבתחילת השנה מגיעים גם נציגים של החינוך העצמאי (שם שורה 23) 45. כאשר התבקש לתאר מה ראה כאשר נכנס לכיתה לאחר התאונה השיב העד שהוא ראה את הלוח על הרצפה. הוא לא זכר האם היה הלוח מנותק בצד אחד או בשני הצדדים, ואף לא ידע לומר אם הברגים נשברו. להערכתו יצאו הברגים מהקיר עם הלוח (עמ' 41 שורות 29-32; עמ' 42 שורה 1; עמ' 42 שורות 27-30). העד הוסיף שבאותו היום הלוח הוחלף ללוח קטן, יותר ויכול להיות שהמנקה עזר לו בהחלפת הלוח (עמ' 45 שורות 13-18). 46. בחקירה לב"כ משרד החינוך הכחיש את האפשרות שהוא סיפר למנהלת שפנה לעירייה לפני התאונה והתריע שהלוח עומד ליפול (עמ' 44 שורות 18-20). בחקירה לב"כ מרכז החינוך העצמאי השיב כי את הלוח החליפי הוא הזמין מהנגרייה וכי הוא חושב שבית הספר שילם תמורתו. (עמ' 45 שורות 23-28). עדות גב' מלכה קאהן - מטעם מרכז החינוך העצמאי 47. גב' מלכה קאהן, מנהלת בית הספר ב - 16 השנים האחרונות, העידה בתצהיר עדות ראשית כי מבנה בית הספר ומתקניו, כולל הקרוואן שבו אירעה התאונה, הינם בבעלות עיריית ירושלים (ס' 2). עוד העידה כי תחזוקת בית הספר הייתה והינה באחריות עיריית ירושלים. ובמסגרת זו היא מעסיקה אחראי על תחזוקת בית הספר ומתקניו. (ס' 3-4). 48. גב' קאהן העידה כי הלוח אשר נפל על התובעת הותקן על ידי עובדי עיריית ירושלים, וכי זמן מה לפני האירוע פנה איש התחזוקה לעירייה והתריע על בעיה בחיבור הלוח לקיר הכיתה. לאחר פניית איש התחזוקה לא עשתה העירייה דבר לתיקון הלוח, ורק לאחר התאונה הגיעו עובדים של העירייה ותיקנו את הלוח (ס' 5-8). 49. בס' 9 לתצהירה ציינה כי "ביה"ס עובר מדי שנה ביקורת של משרד החינוך, באשר לתקינות מבנה ביה"ס ומתקניו, ומשרד החינוך אישר את פתיחת שנה"ל בה קרה האירוע, ללא כל הערת ביחס ללוח הכיתה". 50. אשר להשגחה על התלמידות ציינה בס' 10 כי "בכל הפסקה מוצבות 4 מורות תורניות להשגחה, כאשר 2 מורות ממוקמות במסדרונות ביה"ס ו-2 מורות בחצר, כשאחת מהן מוצבת בחצר הסמוכה לקרוואנים.". 51. בחקירה הנגדית אישרה העדה כי בית הספר שייך לרשת החינוך העצמאית של אגודת ישראל וכי הם אלה שמשלמים לה ולצוות המורים משכורות (עמ' 46 שורות 15-18). והוסיפה כי "עיריית ירושלים אחראית על המבנה וגם משכורת לאב הבית ולמזכירות, שירותי הניקיון גם במימון עיריית ירושלים ..." (עמ' 46 שורות 18-19). 52. לשאלה מה הייתה המדיניות שלה בהפסקות ענתה "בהפסקות הילדות רשאיות להישאר בכתה או בחצר, הן רשאיות להישאר או לצאת, יש לנו תורנות מחוץ לכתות אך לא בתוך הכתה ולכן אין שמירה בכתה." (עמ' 47 שורות 3-4). אשר לחוזר משרד החינוך בדבר החובה להשאיר את הכתות ריקות במהלך ההפסקות השיבה " אף פעם לא קיבלנו הוראה שהכתה תשאר ריקה בהפסקה." (עמ' 47 שורות 10-14). 53. גב' קאהן עומתה עם עדותו של אב הבית שהכחיש את האמור בסעיף 6 לתצהירה לפיה הוא הודיע לעירייה אודות הבעיה בחיבור הלוח לקיר לפני התאונה. על כך השיבה העדה "אני לא ידעתי מזה, לא שמעתי שהיתה התראה קודמת, שאב הבית אמר יכול להיות שאמר זאת להם, אני לא יודעת. (עמ' 48 שורות 29-30). על פי הסברה חתמה העדה על התצהיר לאחר ששוחחה עם עורך הדין בטלפון, והוא זה שאמר לה שכך העיד אב הבית (עמ' 47 שורות 24-25). כשנשאלה מדוע חתמה על התצהיר השיבה "אמרתי שאם אב הבית אמר לו, אז יכול להיות שיש דברים בגו... קראתי את הדברים ברפרוף." (עמ' 49 שורות 18-21). 54. גב' קאהן העידה שבזמן קרות התאונה, הודיעה לעירייה על כל בעיה של בטיחות. היא לא הודיעה דבר באשר ללוח, כיוון שלא ראתה כל בעיה בלוח, וכיון שלא קיבלה דיווח על בעייתיות כאמור. (עמ' 50 שורות 7-9). 55. אשר לטופס ההודעה על התאונה שנשלח לעירייה, על פי עדותה חתמה על הטופס שנכתב בידי המזכירה. כאשר נשאלה על כך שבטופס נכתב שגב' שמואלביץ הייתה נוכחת במקום, השיבה כי המחנכת הייתה בחדר המורים וירדה מיד למקום התאונה. היא עצמה הלכה בעקבותיה (עמ' 51 שורות 11-22). 56. גב' קאהן תיארה את שראה כשהגיעה למקום התאונה "ראיתי שכל הילדות מסביב, והילדה ישבה על הרצפה, והלוח לא היה על הרצפה, הוא נפל... היא מאד בכתה ולא יכלה להזיז את היד... הזעקתי את ההורים. האמא הגיעה לבית הספר." (עמ' 51 שורות 24-29). למרות שנאמר לה שהאם העידה כי הגיעה לט.ר.מ טענה כי האם הגיעה לבית הספר, והיא דיברה איתה ולקחה את הילדה. (עמ' 51 שורות 31-32; עמ' 52 שורות 1-8). 57. בחקירה נגדית לב"כ התובעת השיבה כי "הילדות שיחקו בכתה ואז באו בריצה להגיד שהלוח נפל והתובעת קיבלה מכה ביד." (עמ' 52 שורה 15). לשאלה האם ערכה דוח בדיקה אודות נסיבות האירוע השיבה בשלילה. (עמ' 52 שורה 17). העדה אישרה שהייתה ילדה נוספת שנפגעה קלות באצבעותיה בעת שניסתה לשחרר את ידה של התובעת (עמ' 52 שורות 23-28). 58. גב' קאהן אישרה שלאחר התאונה חיזק אב הבית את כל לוחות הקיר בקרוואנים (עמ' 53 שורות 11-13). עוד העידה כי לפני התאונה כאשר היו מפגעים בבית הספר היא הייתה מפנה את הטיפול בעניין לעיריית ירושלים "אז היה לנו טלפון של מזכירות שהיינו מדווחים. הם אמרו שנחכה ועד שהם היו שולחים ... מה שיכולנו היינו עושים. מה שלא היינו בטוחים היינו מחכים להם לעשות." (עמ' 53 שורות 18-24). 59. בחקירה נגדית השיבה כי בשנת 2001 היא לא עסקה בקבלת הרישיון לבטיחות המוסד, וכי אינה יודעת האם העירייה היא זו שטיפלה בנושא, או שמא מרכז החינוך העצמאי (עמ' 54 שורות 1-20). לשאלה אם היא עצמה טיפלה בקבלת הרישיונות השיבה: "לא. אם היו באים לבדוק את הנושא של הביקורות של הבטיחות אב הבית היה מתלווה אליהם. אני לא יודעת איך היו מוציאים רישיונות בתקופה הרלבנטית לתאונה." (עמ' 54 שורות 29-30). הדיווח הראשוני אודות התאונה 60. התובעת צירפה כראיה את הדיווח הראשוני אודות התאונה כפי שדווח על ידי בית הספר. בתיאור התאונה נכתב "הילדה שחקה בכתה והלוח מהקיר נפל על היד הימנית, וקבלה חתך עמוק ושבר ביד.". בטופס צוין שמן של שלוש תלמידות שהיו עדות לתאונה - א. כ., מ. ג., ות. ו., וכן מורה שנכח - רבקה שמואלביץ מחנכת. תחת הכותרת "טיפול רפואי בנפגע במוסד החינוכי" צוינה המחנכת כמטפלת וכי היא זו שהעבירה את התובעת לטיפול נוסף בט.ר.מ בשעה 10:50. עוד צוין שנמסרה הודעה לאם התובעת בשעה 11:30 על ידי המחנכת. חוזר מנכ"ל סב/6(ב) פברואר 2002 61. משרד החינוך הגיש את החוזר כראיה מטעמו. 62. החוזר עוסק בהבטחת הבטיחות בפעילויות במהלך ההפסקה ובמניעת משחקים מסוכנים. בסעיף 3.3.1 ניתנו הנחיות כלליות ונאמר כי "כדי להבטיח את בטיחות התלמידים בעת ההפסקה מנהל בית הספר חייב לנקוט את הפעולות האלה..." בין הפעולות המפורטות צוין איתור מוקדים אפשריים לפורענות ולתקלות בעת ההפסקה, ומינוי מורים תורנים ומיקומם בשטח בית הספר בזמן ההפסקה. 63. עוד צורף חוזר מיוחד י"ב תשנ"ג נוהל 9 בדבר בטיחות בהפסקות / תורנות מורים בו נקבע בסעיף 2 כי "חדרי הכיתות יישארו ריקים בשעת ההפסקה (יהיו בהם רק תורנים)." נסיבות התאונה 64. על יסוד הראיות שהובאו בפני, ניתן לסכם ולקבוע שהתאונה אירעה במהלך ההפסקה, בכיתה שבה למדה התובעת. הכיתה הייתה במבנה יביל (קרוואן) שהוצב בתוך בית הספר. 65. על סמך עדותה של התובעת ניתן לקבוע שהתאונה אירעה בשעה שהתובעת וחברותיה שיחקו בכדור קטן ורך. לא ברור מעדותה של התובעת האם עובר לתאונה פגע הכדור בלוח. בשעה שניגשה להרים את הכדור, נפל הלוח על ידה של התובעת. אחת מחברותיה של התובעת ניסתה להרים את הלוח על מנת שהתובעת תחלץ את ידה, ולאחר שעלה בידה של החברה לעשות כן, נפל הלוח על אצבעותיה של החברה ופגע אף בהן. 66. אמנם אף אחת מהעדות הישירות לתאונה לא זומנה לעדות באשר לנסיבות התאונה, ואולם עדותה של התובעת נתמכה בעדותה של מנהלת בית הספר, שאמנם לא הייתה עדה ישירה לתאונה, ואולם היא קיבלה דיווח אודות נסיבותיה בסמוך לאירוע, והגיע למקום מיד לאחר מכן. תיאורה את שראתה מתיישב עם תיאור הנסיבות כפי שתואר על ידי התובעת. גם אב הבית העיד שהוא הגיע לכתה סמוך לתאונה, וראה את הלוח על הרצפה. למיטב זכרונו נעקרו הברגים מהקיר ביחד עם הלוח. לאחר התאונה חיזק את כל הלוחות בבית הספר. כמו כן הלוח שנפל הוחלף בלוח קטן יותר. טופס ההודעה אודות התאונה אף הוא תומך בגרסת תובעת, כך גם המסמכים הרפואיים שנרשמו סמוך לתאונה, וכך גם עדות הוריה של התובעת, שהעידו על נסיבות האירוע כפי שדווח להם סמוך לתאונה. העדים האמורים לא היו עדים לתאונה, ואולם הם קיבלו דיווח אודות נסיבותיה סמוך למועד שבו אירעה. 67. עולה מהעדויות שהתאונה אירעה בראש ובראשונה בשל בעיות בתחזוקת הלוח, התרופפות הברגים, אולי אף התרופפות קיר הגבס של המבנה היביל. אב הבית העיד כאמור שלמיטב זכרונו נעקרו הברגים מהקיר ביחד עם הלוח. לאחר התאונה חיזק את כל הלוחות בבית הספר. המנהלת העידה שהמבנה היביל נמצא במקום 16 שנים, קירותיו רעועים ומתבלים והיא נאלצת לסתום את החורים בו בתכיפות רבה. ניתן ללמוד מעדותה שהיא הייתה מודעת למצבו העגום של המבנה היביל. לאחר התאונה הנחתה המנהלת את אב הבית לבדוק את הלוחות ולחזקם. 68. עולה מהראיות שהילדות שיחקו בכתה בכדור במהלך ההפסקה, ללא השגחה של מורה ומבלי שניתנו להן הנחיות באשר לפעילות המותרת בכיתה, או באשר לפעילות האסורה, כגון משחקי ספורט. יחד עם זאת, התרשמותי הייתה ששהותן של התלמידות בכיתה במהלך ההפסקה, והמשחק שבו שיחקו, לא היו הגורם לתאונה. התאונה נגרמה בראש ובראשונה בשל תחזוקה לקויה, ולא בעטיו של המשחק. דיון והכרעה 69. לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))". 70. אין בין הצדדים מחלוקת על קיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על הנתבעות ועל צד ג' כאחד. כפי שנקבע בפסיקה, מוטלת על בית הספר ועל המורים חובת זהירות מוגברת, שאותה משווה הפסיקה לחובת הורה זהיר כלפי ילדו. חובת זהירות מושגית חלה גם על העירייה כרשות המקומית, מכוח היותה בעלת המבנה, מעסיקתו של אב הבית, וכפי שנפרט להלן גם מבצעת עבודות תחזוקה. גם על משרד החינוך מוטלת חובת זהירות מושגית כגוף המפקח על בתי הספר ועל הפעילות המתנהלת בהם. דומני כי ככלל מוטלות חובות זהירות מוגברות באשר לפעילות ילדים בשעת שהותם בבית הספר, לאור גילם, פגיעותם, והצורך בטיפול מיוחד בהם. יחד עם זאת, חובות אלו אינן יוצרות אחריות מוחלטת. בגדרה של חובה זו מוטל על בית הספר לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת פגיעה כאמור בתלמיד (ר' לעניין זה למשל ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 811 ). 71. קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, נבחן בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה, האם בנסיבות הייחודיות של האירוע יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שהתממש לכדי נזק. בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש לשקול את העובדה שמדובר בענייננו בילדה רכה בשנים, שהייתה במועד התאונה בת כ- 10 שנים, ושהתאונה אירעה כאמור בעת שהותה בבית הספר. 72. כפי שנקבע ע"י כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113 (להלן- "פרשת ועקנין"), ע"מ 126-121- "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. ... סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. ... אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום ... ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה ... המשחק עם כלב עשוי להישרט. ... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו." 73. עוד נקבע באותו פסק דין- "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים אליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו".... חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות...". 74. השאלה הראשונה הנשאלת אפוא הינה האם מדובר בענייננו בסיכון סביר. דומני שיש להשיב לשאלה זו בשלילה. אין זה סביר שתלמיד בן כ- 10 שנים ייפגע מלוח רופף שנפל עליו. כתת הלימוד, כמו גם סביבת שהותם של הילדים בבית הספר, צריכה להיות פנויה ממכשולים ובטוחה לשימושם של ילדים. יש לצפות שלוח קיר עלול ליפול, במיוחד אם הוא מחובר לקיר גבס במבנה יביל, ובמיוחד אם הוא מצוי במקום במשך שנים רבות. יש אף לצפות את תוצאת נפילתו, פגיעה בילדים, שתוצאתה יכולה להיות אף חמורה מתוצאת נפילתו של הלוח בענייננו. אחריות העירייה 75. עולה מהראיות שמבנה בית הספר, כמו גם המבנים היבילים, הם בבעלות העירייה, והם הועמדו על ידי העירייה לרשות רשת החינוך העצמאי, המפעילה במקום בית ספר. 76. אמנם העד מטעם העירייה מר איתמר בר- עזר העיד "מבנה בית הספר הועמד לרשות המוסד רמות פולין ע"י העירייה, אולם... התאונה קרתה בכיתת לימוד ששכנה בקרוואן... הקרוואן האמור נמסר לבית הספר ישירות, לא ע"י העירייה, ולעירייה לא הייתה מעורבות בכך." ואולם במהלך חקירתו הנגדית הוא השיב כי כל מבנה בית הספר, לרבות הקרוואן נחשב לבניין של העירייה. עוד השיב שהעירייה אישרה את הצבתו של המבנה היביל בשטח בית הספר. 77. מהראיות עולה שאף שמבחינת משרד החינוך ועל פי הנחיותיו האחראי לבטיחות המבנים ולתחזוקתם הינו מרכז החינוך העצמאי, בפועל נטלה על עצמה העירייה את החובה לתחזק את המבנים ולתקנם. העד בר- עזר העיד שלא מוטלת על העירייה החובה לדאוג לבטיחות המבנים, אלא על מרכז החינוך העצמאי, ואולם העירייה התנדבה לעשות כן. על פי עדותו, "עיריית ירושלים התנדבה לעזור גם בכך, אך זה לא באחריותה או בסמכותה. היא שלחה פועלים, שיפוצניקים, עזרה לבית הספר כדי שהוא יהיה סביבה נאותה ללימודים". העד אף השיב כי מאחר שהעירייה מעסיקה את אב הבית, שלחה גם היא יועץ בטיחות לבדוק את בית הספר. העד השיב שכאשר מגיעה תלונה על ליקוי בבית הספר, הוא זה ששולח פועל למקום על מנת לתקן את הליקוי. 78. גם מנהלת בית הספר, גב' מלכה קאהן, העידה בתצהיר עדות ראשית כי מבנה בית הספר ומתקניו, כולל הקרוואן שבו אירעה התאונה, הינם בבעלות העירייה. עוד העידה כי תחזוקת בית הספר הייתה באחריות עיריית ירושלים ובשל אחריותה העסיקה העירייה אחראי על תחזוקת בית הספר ומתקניו. בכל ליקוי פנתה המנהלת לעירייה. 79. כיון שהעירייה נטלה על עצמה לטפל בתחזוקת בית הספר, אין היא רשאית להתנער מאחריות בטענה שעשתה זאת בהתנדבות. כמבצעת בפועל של עבודות האחזקה, הרי שהאחריות מוטלת עליה. על העירייה אף מוטלת החובה לדאוג לקיומם של מבני חינוך המיועדים להפעלת בית ספר. אב הבית בבית הספר הינו עובד העירייה, ובמסגרת תפקידו הוא מצוי בבית הספר מדי יום. בגדר תפקידו עליו לא רק לטפל בתקלות במבנה לאחר שהתגלו וגרמו לנזק, אלא גם למנוע אותן. 80. עולה מהראיות שאף שהעירייה נהגה לתחזק את המבנה, שלחה ביקורת בטיחות לבית הספר, והעסיקה את אב הבית, איש לא בדק את הלוחות. אב הבית חיזק את הלוחות לקיר רק לאחר התאונה. אף שהמבנה היביל היה מוצב במקום במשך שנים לפני התאונה, לא נעשתה כל בדיקה לגבי יציבות הלוח. 81. לפיכך מצאתי שיש לקבוע שהעירייה הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה, הפרת חובות הזהירות היא שגרמה לנזקים, ועל כן יש להשית על העירייה אחריות לנזקי התובעת. אחריות משרד החינוך 82. אחריות משרד החינוך לנזקי התובעת הינה במספר מישורים. ראשית, למשרד החינוך אחריות למתן רישיון להפעלת בתי ספר, וכפי שעולה מהראיות הוא מתנה את מתן הרישיון בעריכת בדיקות בטיחות. 83. עולה מעדותו של מר רותם זהבי שבדיקת יציבות הלוחות המקובעים לקיר אינה חלק מהבדיקות התקופתיות שיש לבצע כתנאי למתן הרישיון. כמו כן עולה מהעדויות שלא קיים תקן באשר למידותיו של הלוח ולאופן קיבועו. אב הבית העיד כי לאחר התאונה הוחלף הלוח שנפל בלוח קטן יותר במידותיו, ועל כן יש יסוד להניח שהלוח לא התאים מבחינת מידותיו לקיבוע לקיר המבנה היביל. 84. בין מבחני הבטיחות הנערכים כתנאי למתן רישיון יש לכלול את בדיקת כל האלמנטים המסכנים את חיי התלמידים או את גופם. במסגרת זו יש לבדוק האם ניתן ליפול מהחלונות או שמא הם מסורגים, האם גופים כבדים, דוגמת לוחות, מזגנים, אמצעים לכיבוי אש, וכיוצ"ב, העלולים ליפול על תלמיד ולגרום לפגיעה בו. 85. עולה מעדותו של מר זהבי וכן מעדותו של מר בר- עזר , שמשרד החינוך הסתפק בעריכת בדיקות בטיחות אחת לחמש שנים, ובמקביל נתן רישיון לחמש שנים. העד מר זהבי לא הסביר בעדותו האם די בפרק זמן זה כדי למנוע מפגעים דוגמת המפגע שהתגלה בענייננו. האם די בפרק זמן זה לגבי בטיחות מבנים יבילים הבנויים מחומר קל. אין זה סביר שלא תיערך כל בדיקה תקופתית ללוחות המקובעים למבנה יביל המוצב במקומו במשך שנים רבות, ושניתן להניח לגביו שמעצם טיבו כמבנה הבנוי בנייה קלה, מחומרים בלתי קשיחים, הבלאי בו גבוה מהבלאי במבנה של קבע. 86. על משרד החינוך לצפות את האפשרות ששהותם של ילדים סמוך ללוח, משחק של ילדים, אף התפרעויות או היתקלויות בו, עלולים לפגום באחיזתו של הלוח, ועל כן הלוח צריך להיות מקובע לקיר באופן שאחיזתו לא תתרופף גם אם ייזרק לעברו כדור, או שיידחף לעברו ילד. 87. דומה שעל משרד החינוך לתת דעתו גם למצב הייחודי שנוצר בירושלים, שבה מצד אחד מוטלת האחריות לבטיחות ולתחזוקה על רשת החינוך העצמאי, המפעילה את בית הספר, ומצד שני העירייה היא שעוסקת בפועל בתחזוקה. מר זהבי העיד במפורש שחוזר המנכ"ל אינו מתייחס למצב האמור. יתכן שבמצב דברים זה, אין לצדדים וודאות באשר לגורם האחראי. אי הוודאות עלולה לגרום להתרשלות בביצוע פעולות התחזוקה והבטיחות, שכן כל צד מגלגל את האחריות לפתחו של משנהו, ולפיכך יש לקבוע הנחיות בהתאם. 88. מישור נוסף שבו יש לבחון את אחריותו של משרד החינוך הינו מישור ההשגחה על הילדים במהלך ההפסקות. 89. משרד החינוך קבע אמנם במסגרת הוראות המנכ"ל כלל שלפיו אין להשאיר ילדים בכיתה במהלך ההפסקה, זולת התורנים. משרד החינוך לא נתן מענה לשאלת המנהלת היכן אמורים הילדים לבלות במהלך ההפסקה, בעיקר בתנאי מזג אוויר קשים השוררים באזורינו ברוב ימות השנה, בשעה שהטמפרטורות גבוהות או נמוכות, או בשעה שיורד גשם. לא ניתן הסבר לשאלה האם אין מקום להגביל את הפעילות המתבצעת בכתה במהלך ההפסקות, חלף האיסור הגורף על השהות בכיתה במהל ההפסקה. לא ברור האם בחוזר המנכ"ל נקבע כלל הקובע שבכל בית ספר יהיה אזור מקורה המיועד לשהותם של התלמידים בהפסקות, בשעה שאין לצפות שהם ישהו תחת כיפת השמיים, חדר שיהיה ממוזג או מחומם, יאפשר משחק ופעילות גופנית הנחוצה לילדים בשעת ההפסקה, ויבטיח את שהותם במקום תחת השגחה. 90. בשל כל אלו מצאתי שמשרד החינוך הפר את החובות המוטלות עליו וכי התרשלותו גרמה לנזקיה של התובעת. אחריותו של מרכז החינוך העצמאי 91. אחריותו של מרכז החינוך העצמאי נובעת הן מהעובדה שהוא מפעיל בית הספר, מעסיקם של המנהלת וצוות המורות, הן מאחר שעליו בראש ובראשונה מוטלת החובה לוודא את תקינות המבנה ומניעת המפגעים. 92. כפי שהעיד מר רותם זהבי ממשרד החינוך, על פי חוזר המנכ"ל לאבטחת הבטיחות במוסדות חינוך סב/6ב פברואר 2002, האחריות לבטיחות בבתי הספר מוטלת על ה"בעלות", ובענייננו- על מרכז החינוך העצמאי. העד העיד שבהתאם לחוזר המנכ"ל, המרכז הוא שביקש את הרישיון להפעלת בית הספר, המציא את אישורי יועצי בטיחות של חברת "בקר בטיחות" ועל בסיס האישור האמור ניתן הרישיון לבית הספר. 93. מרכז החינוך העצמאי הוא האחראי לתחזוקה השוטפת, ואף שהעירייה נטלה את האחריות על עצמה, אין בכך כדי לפטור את המרכז מאחריותו שלו. אמנם אב הבית הוא עובד העירייה, ואולם את הוראותיו הוא מקבל מהמנהלת. העד בר- עזר העיד כאמור ש"שרת שנמצא בבית הספר, אינו מקבל הוראות מהעירייה אלא ממנהל בית ספר, הוא נותן לו חומרים... אני אומר לה שזו בעיה שלה בתפעול היומיומי. המנהלת העידה שהמבנה היביל נמצא במקום 16 שנים, קירותיו רעועים ומתבלים והיא נאלצת לסתום את החורים בו בתכיפות רבה. ניתן ללמוד מעדותה שהיא הייתה מודעת למצבו העגום של המבנה היביל. לאחר התאונה הנחתה המנהלת את אב הבית לבדוק את הלוחות ולחזקם. כל אלו מעידים שגם למרכז ולעובדיו קיימת אחריות ויש לראות בכך שלא נערכה בדיקה של הלוחות את הפרת חובות הזהירות המוטלות על מרכז החינוך העצמאי. 94. מרכז החינוך העצמאי אחראי גם מבחינת ההשגחה. התאונה אירעה במהלך ההפסקה, בעת שכ- 20 תלמידות שהו בכיתה ושיחקו בכדור ללא השגחה של מורה (ראו לעניין מבחן ההשגחה את פסק הדין בדנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי (מיום 12.6.96). על פי הוראות מנכ"ל משרד החינוך התלמידים אינם אמורים לשהות בכיתה במהלך ההפסקה. גם אם מדובר בילדות שקטות ובלתי אלימות, יש לשקול את העובדה שלא הייתה השגחה על התלמידות במהלך ההפסקה, אף לא ניתנו לתלמידות הנחיות באשר לפעילות המותרת בכיתה, או הנחיות באשר לפעילות האסורה, כגון משחקי ספורט וכיוצ"ב. 95. בנסיבות האמורות מצאתי שמרכז החינוך העצמאי הפר את החובות המוטלות עליו ובשל רשלנותו נגרמו לתובעת הנזקים. חלוקת האחריות 96. אשר לחלוקת האחריות, כפי שפורט לעיל, התביעה הוגשה נגד העירייה ונגד משרד החינוך בלבד. הודעת צד ג' הוגשה נגד מרכז החינוך העצמאי על ידי משרד החינוך בלבד. העירייה נמנעה ממשלוח הודעה לצד השלישי. 97. אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעות, כפי שנפסק, המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק. מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ראו למשל ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344; ת"א (מחוזי י-ם) 9107/07 פסקו נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ (מיום 9.1.12)). בהתאם למבחן זה, ובהתאם לראיות שהובאו בפני, מצאתי שחלקה של העירייה באחריות במישור הנזיקי גבוהה יותר מחלקו של משרד החינוך. בפועל העירייה הינה בעלת המבנים, היא שזו שעסקה בטיפול בליקויים ובאחזקת המבנה. אב הבית מטעמה היה בבית הספר ונוכח במצב. לעומת זאת, תפקידו של משרד החינוך היה תפקיד פיקוחי. בשל כך מצאתי שיש לקבוע כי אחריותה של העירייה הינה בשיעור של 60%, בעוד שאחריותו של משרד החינוך הינה בשיעור של 40%. 98. אשר להודעה לצד השלישי, כזכור הודעה לצד השלישי נשלחה על ידי משרד החינוך בלבד, ולא על ידי העירייה, ולפיכך היקף אחריותו נגזר מאחריות משרד החינוך בלבד, ששלח הודעת צד ג'. כיון שתפקידו של מרכז החינוך העצמאי הינו להבטיח את הבטיחות במוסדות שבהנהלתו, מצאתי שיש לקבוע כי אחריותו של מרכז החינוך העצמאי הינה בשיעור של 30% מהאחריות הכוללת, ולפיכך, אחריות העירייה לנזקים היא בשיעור של 60%, אחריות משרד החינוך בשיעור של 10%, ואחריות מרכז החינוך העצמאי הינה בשיעור של 30%. 99. לא מצאתי שיש מקום לקבל את ההודעה לצד רביעי. לא הוכחה עילה כלשהי, חוזית או ביטוחית, המטילה על העירייה חובה לשפות את מרכז החינוך העצמאי בגין אחריותו הנזיקית של מרכז החינוך העצמאי. הנזקים הנכות הרפואית 100. במהלך התאונה נפל לוח הכיתה על שורש כף ידה הימנית של התובעת. בעקבות התאונה פונתה התובעת לט.ר.מ ירושלים שם אובחן כי היא סובלת מחבלה ומפצע רחב מעל הגידים המישרים ביד ימין והופנתה בדחיפות למיון אורטופדיה פלסטית בבית חולים הדסה עין כרם. בבדיקה שנערכה בבית החולים אובחן כי היא סובלת משבר בדיסטל רדיוס לסרציה עמוקה של אמה דיסטלית ביד ימין, ועוד אובחן שסובלת מכאבים, מרגישות, מנפיחות ומקרע בגיד המישר. התובעת שוחררה עם המלצה לחבישה, ליד מורמת, לנטילת משככי כאבים ולהגעה לביקורת בעוד שבועיים. 101. ביום 24.5.05 אושפזה התובעת ל- 3 ימים במחלקה כירורגית פלסטית ילדים בבית החולים הדסה עין כרם. במחלקה אובחן כי התובעת סובלת משבר בדיסטל רדיוס עם לסרציה עמוקה של אמה דיסטלית, מכאבים ומנפיחות בשורש כף יד ימין וגם מקרע בגידים המישרים של אצבעות 1 ו-2 ביד ימין. התובעת נותחה בהרדמה כללית ובוצע תיקון של הגידים. 102. לכתב התביעה צירפה התובעת את חוות דעתו של ד"ר משה לוטם, מומחה לאורתופדיה, מיום 25.7.08. בחוות דעתו קבע המומחה שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 34.39%. בשל מגבלת תנועה בשורש כף היד בשיעור 10% לפי פרט 41(10)ה' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - "התוספת לתקנות"); בשל תת-פריקת שורש היד בשיעור 10% בהערכה חופשית - ללא פרט מתאים בתוספת לתקנות; בשל השינויים בעצמות שורש היד אשר יגרמו לארתרוזיס עתידית בשיעור של 10% לפי פרט 35(1)ב' לתוספת לתקנות; בשל הגבלת יישור אצבעות 2,4 בשיעור 10% לפי פרט 42(2)2 לתוספת לתקנות. 103. מטעם משרד החינוך הוגשה חוות דעתו של פרופ' יואל אנגל, מומחה לאורתופדיה, מיום 13.2.09. המומחה קבע כי בשל הגבלה בטווחי תנועת היד נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי פרט 41(10) לתוספת לתקנות. לדעת המומחה אין לקבוע לתובעת נכות בשל מצב של תת-פריקה כיוון שתת הפריקה היא זו שגורמת להגבלת התנועה ואין לזכות בנכות כפולה גם בשל ההגבלה וגם בשל הסיבה להגבלה. המומחה סבר כי הסיכויים שייווצרו שינויים ארטריטיים עתידיים נמוכים, אך כיוון שייתכנו, מצא שיש לזכות את התובעת בשיעור 5% לפי פרט 35(1) א'-ב' מותאם. בגין הגבלת תנועת היישור של האצבע הרביעית נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 2.5% לפי פרט 42(2)ד'I. 104. מטעם העירייה הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס, מומחה לאורתופדיה, מיום 1.4.09. המומחה קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי פרט 41(10)(ה) לתוספת לתקנות. נכות זו כוללת את הצלקת. המומחה התייחס לחוות דעתו של ד"ר לוטם וציין כי הענקת נכות גם בגין הגבלה בתנועות שורש כף היד וגם עבור תת הפריקה היא כפילות. 105. בשל הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונתה ד"ר מ' עמית-כהן כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. בחוות דעתה פירטה המומחית שבניתוח שעברה התובעת ביום 25.5.05 נמצא שהגיד המיישר הארוך של האגודל קרוע, וזוהו שברים ברדיוס דיסקטלי, בסקפואיד, בלונטום, ובטרקוטרום עם פריקה פרילונרית. פורט בחוות הדעת שבניתוח נעשתה החזרה פתוחה של הפריקה ושל השברים וקיבוע בעזרת תיילי קרישנר. כן פורט שהגיד נתפר. לאחר הורדת הגבס קיבלה התובעת טיפול פיזיותראפי ממושך. 106. במהלך הבדיקה ציינה התובעת בפני המומחית ש"אין ממש כאבים ביד ימין" ושהיא משתמשת בה וכותבת בה. התובעת התלוננה על היישור הסופי של אצבע 4 ועל הצלקת שמפריעה. המומחית ציינה שלדברי אמה של התובעת היא לא העבירה את פעילות היד ליד שמאל. 107. אשר לבדיקה הקלינית שנערכה לתובעת ביום 13.10.09, פירטה המומחית לצד ממצאי בדיקת טווח התנועות שמצאה, כי קיימת תנועה מלאה של האגודל, יישור כיפוף ואבדוקציה מלאים. כן ציינה פיגור ביישור של אצבע 4 מימין, קיים כיפוף מלא של כל האצבעות, אף ציינה ש"כח תפיסה, כח PINCH ואגרוף בצורה מינימאלית מעט מימין אך יש תפיסה טובה...". 108. בפרק הסיכום והמסקנות פירטה המומחית שבבדיקה נמצאה הגבלה בתנועת שורש כף ימין עם פיגור ביישור אצבע 4, כח תפיסה, כח PINCH ואגרוף מוחלש מעט מימין, אך קיימת תפיסה טובה. כן ציינה שקיימת צלקת מכערת. על יסוד בדיקות העזר קבעה המומחית "נראה כי הגיד והשברים נרפאו. נותרה אי סדירות בעצמות הפגועות ותת פריקה באזור אולינרי של שורש כף היד". 109. המומחית ציינה שיש אפשרות להחמרה ושינויים ארטרטיים, אך מכיון שמדובר במפרקים שאינם נושאי משקל, ולאור מהלך הדברים עד הבדיקה, לא סביר לצפות שינויים קשים. 110. על יסוד ממצאי הבדיקה והמסמכים שעמדו בפניה, לרבות בדיקות העזר, העריכה המומחית שלתובעת נותרה נכות צמיתה בגין הגבלת התנועה בשורש כף יד ימין בשיעור של 10%, לפי פרט 41(10)ה' לתוספת לתקנות; כן העריכה המומחית שבשל התפתחות שינוים ניוונים בעתיד צפויה לתובעת נכות בשיעור 5% לפי חלקיות פרט 35(1)ב' לתוספת לתקנות; המומחית העריכה שבשל הפרעה ביישור אצבע 4 נותרה נכות נוספת בשיעור של 2.5% לפי חלקיות פרט 44(4) לתוספת לתקנות; המומחית הוסיפה וציינה כי נותרה לתובעת צלקת מכערת בשורש כף יד ימין, והעריכה את הנכות בגינה בשיעור 10% לפי פרט 75(1)ב' לתוספת לתקנות. המומחית העריכה אפוא את סה"כ הנכות המשוקללת שנותרה לתובעת בשיעור של 24.97%. 111. הצדדים לא הזמינו את המומחית לחקירה נגדית ולא העלו טענות באשר לממצאיה של המומחית או באשר להערכתה. לאחר בחינת חוות הדעת מצאתי שיש לאמץ את הערכת המומחית מטעם בית המשפט ולקבוע שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 25% במעוגל. 112. יחד עם זאת, יש לציין כי נכות בשיעור של 5% נקבעה הן על ידי מומחית בית המשפט, הן על ידי המומחה מטעם העירייה, והן על ידי המומחה מטעם התובעת, בגין שינויים ניווניים עתידיים. המומחה מטעם התובעת העריך שהסיכוי לשינוי אינו גבוה, בעוד שמומחית בית המשפט קבעה כי "יש אפשרות" להחמרה, ואולם כיון שהמפרקים הפגועים אינם מפרקים נושאי משקל, ולאור מהלך הדברים עד הבדיקה, לא סביר לצפות שינויים קשים. הנכות התפקודית 113. לטענת התובעת, יש לקבוע שנכותה התפקודית הינה בשיעור גבוה יותר משיעור נכותה הרפואית. התובעת הפנתה בסיכומיה לכך שהחבלה הינה ביד ימין דומיננטית. 114. במהלך עדותה בפני העידה התובעת כי "גם הכוח של היד פחות ממה שהיה בגלל זה כל מיני פעולות, כמו כתיבה, אחרי קצת זמן זה כואב לי, קשה לי להחזיק ילדים קטנים. כל מיני פעולות בבית, כמו לסחוט סמרטוט ולשטוף את הרצפה זה קשה לי. אני מפחדת לעלות על מתקנים. יש תנועות שאני מוגבלת בהן, בריקוד שאני לא יכולה לעשות, לכתוב בלוח בכתה, במקלדת אני לא יכולה להקליד. זה קשה לי. היד הזאת פחות בשימוש, אני משתמשת ביד שמאל." (עמ' 2 שורות 10-16). 115. כשנשאלה מדוע לא אמרה זאת למומחית בית המשפט כאשר שאלה אותה על תפקוד היד השיבה: "אצלנו החרדים נוהגים לומר שהכול בסדר, ועכשיו כשישבתי עם עורך הדין הוא אמר לי לחשוב מה קשה לי." (עמ' 4 שורות 21-22). 116. בחקירתה הנגדית השיבה שהיא מסייעת לאמה בעזרה בבית, יש באפשרותה לחתוך סלטים, חרף הכאבים יש באפשרותה לשטוף את הרצפה וגם לסחוט את הסמרטוט, וכיוצ"ב. 117. בקביעת הנכות התפקודית יש להבחין בין הנכות שנקבעה בגין הצלקת לבין הנכות האורתופדית. כפי שנקבע לא אחת, לנכות בגין צלקות אין בהכרח משמעות תפקודית ואין היא בהכרח פוגעת בכושר ההשתכרות (ראו לעניין זה למשל את פסק הדין בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792). בענייננו מצאתי שאין לייחס לנכות הקוסמטית משמעות תפקודית. הצלקת בכף יד ימין אמנם מכערת, כפי שתואר על ידי המומחית, ואולם לא עולה מחוות הדעת שהיא יוצרת בעיה תפקודית, או שיש בה כדי לגרוע מכושר השתכרותה של התובעת. לא מדובר בצלקת בולטת בפנים, ועל כן לא התרשמתי שיש בה כדי להגביל את התובעת מבחינה תעסוקתית או מבחינת אפשרויות ההשתלבות בעבודה. 118. אשר לנכות האורתופדית, בדרך כלל משקפת הנכות האורתופדית גם את הנכות התפקודית. בענייננו הנכות הרפואית שנותרה לתובעת בעקבות התאונה הינה נכות משוקללת של כ- 17% במעוגל. הנכות הינה נכות מורכבת, המשלבת מספר של פגיעות בכף יד ימין הדומיננטית. שילוב זה של נכויות, ביד ימין דומיננטית, גורם להשלכה תפקודית רבה יותר מאשר למשל נכות דומה ביד שמאל. 119. אמנם בשל גילה, יש בידי התובעת להתאים את בחירת עיסוקה ומקום עבודתה למומה ולמגבלותיה, ובכך להקטין את ההשלכות התפקודיות של הנכות, ואולם הנכות עלולה להגביל את מגוון העיסוקים שבהם יכולה התובעת לבחור בעתיד, במיוחד על רקע טיבה של הנכות, ביד ימין דומיננטית. 120. יחד עם זאת, עולה כאמור מחוות הדעת של המומחית שנכות בשיעור של 5% נקבעה לתובעת על יסוד סבירות (או "אפשרות", בלשון המומחית), להתפתחות של שינויים ניווניים בעתיד. 121. לאור קביעות אלו של המומחית (העולות בקנה אחד גם עם חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת), מצאתי שיש לקבוע מבחינת הנכות התפקודית שתי תקופות לעניין חישוב הנזקים. המומחית לא נשאלה באשר להערכתה למועד התגבשות השינויים הניווניים, ומצאתי שיש להעריך שהם יגיעו לכדי גיבוש מלא ולכדי השפעה על כושר התפקוד של התובעת בעוד 20 שנים. 122. אשר למצבה התפקודי של התובעת כיום, התובעת תיארה בפני במהלך עדותה את מגבלותיה. מחוות הדעת של המומחית עולה שהיא לא התלוננה על כאבים, שהיא משתמשת בכף ידי ימין, ולא החלה בעקבות התאונה להשתמש ביד שמאל. יצוין שעדותה של התובעת הייתה עדות אמינה, היא לא ניסתה להעצים את נזקיה, והעידה על הדברים כהווייתם. 123. לאור הראיות מצאתי שיש לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת כיום עומדת על 12.25%, כגובה נכותה האורתופדית, וכי נכותה התפקודית בעוד 20 שנים (לכשימלאו לה 38 שנים), תעמוד על 17% (כגובה הנכות האורתופדית במעוגל). אף שמדובר בנכות ביד ימין דומיננטית, לאור הממצאים שצוינו על ידי המומחית, לאור הסיכויים שצוינו להתפתחותם של שינויים ניווניים, לא מצאתי שיש לקבוע נכות תפקודית בשיעור גבוה יותר מהנכות הרפואית. הנזקים נזק לא ממוני 124. בסיכומיה מבקשת התובעת להעריך את הנזק הלא ממוני בסכום 350,000 ₪. 125. התובעת נפגעה כאמור פגיעה מורכבת בכף ידי ימין. לאחר התאונה אושפזה לשלושה ימים ועברה ניתוח בהרדמה מלאה. במהלך עדותה בפני סקרה את ההשלכות שיש לנכות על אורח חייה. על פי חוות דעתה של המומחית צפויה התדרדרות במצבה הרפואי. בשים לב לטיבם של הנזקים שנגרמו לתובעת, לכלל הנכות הרפואית שנקבעה, לתקופת אשפוזה, ולתקופת ההחלמה שנדרשה לה, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, פיצוי בסכום של 100,000 ₪, נכון להיום. גריעה מכושר השתכרות ופיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים 126. בהתאם לפסיקה יש לחשב את הגריעה מכושר ההשתכרות בהתאם לשכר הממוצע במשק, העומד כיום על 8,651 ₪, ובהנחת עבודה מגיל 18 (כיון שהתובעת הנמנית על המגזר החרדי אינה מתגייסת לשירות בצה"ל) ועד גיל 67. 127. כפי שפירטתי לעיל, מצאתי שבחישוב יש להתייחס לשתי תקופות בהתאם לשינוי הצפוי בהתפתחות הנכות התפקודית. 128. עבור התקופה הראשונה, למשך 20 שנים ובהערכת נכות תפקודית בשיעור של 12.25%, יש לפסוק לתובעת על פי תחשיב אקטוארי מלא, סכום של 190,000 ₪. עבור התקופה עד גיל 67, יש לפסוק לתובעת על פי נכות תפקודית בשיעור של 17% ולפי תחשיב אקטוארי מלא, סכום של 190,000 ₪ במעוגל, סה"כ של 380,000 ₪. 129. אשר לאבדן התנאים הסוציאליים, מצאתי שיש לפסוק סכום משוער המקביל להפקדות מעביד לחיסכון פנסיוני, בניכוי הפקדות עובד, בסכום מעוגל של 30,000 ₪. עזרה וסיעוד 130. בתצהיר עדות ראשית, פירטה אמה של התובעת את העזרה שלה נזקקה התובעת בעקבות התאונה. 131. ניתן ללמוד מהעדויות שבעבר נזקקה התובעת לעזרה מוגברת מצד בני משפחתה, במיוחד סמוך לאחר הניתוח. בהתאם להלכה הפסוקה זכאי התובע לפיצוי עבור העזרה, גם אם תמורתה לא שולמה לבני המשפחה. (ראו למשל ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588). 132. התובעת טענה בסיכומיה שיש לפסוק לה פיצוי בגין עזרת הזולת בסכום של 10,000 ₪ לעבר, ובסכום של 512,492 לעתיד, לפי מפתח של 400 ₪ עזרה לשבוע. 133. בשים לב לטיב הפגיעה ולשיעור הנכות הרפואית (העומד כיום על 12.25%), מצאתי שיש לקבוע פיצוי בראש נזק זה בגין העבר, בסכום של 10,000 ₪. 134. אשר לעתיד, מצאתי שיש לפסוק פיצוי לפי שתי תקופות, בהתאם לשתי תקופות שנקבעו לעניין הנכות התפקודית. עבור התקופה הראשונה עד שימלאו לתובעת 38, תקופה שבה עומדת נכותה התפקודית של התובעת כאמור על 12.25%- סכום של 10,000 ₪; עבור התקופה מגיל 38 עד גיל 80, שבה עומדת נכותה התפקודית של התובעת על 17%- סכום של 80,000 ₪ (המקביל במעוגל לעזרה של שלוש שעות שבועיות). הוצאות רפואיות ונסיעות 135. בסיכומיה העריכה התובעת את ההוצאות הרפואיות שהיו לה בסכום של כ- 25,000 ₪. בסכום האמור כללה הוצאות משפטיות לרבות בשכר טרחת ממומחים. 136. לאחר עיון בקבלות שהוגשו ובעדויות, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום של 10,000 ₪ בראש נזק זה. סיכום 137. בהתאם לאמור תשלמנה הנתבעות לתובעת סכום כמפורט להלן, בהתאם ליחס האחריות שנקבע: נזק לא ממוני- 100,000 ₪; גריעה מכושר השתכרות- 380,000 ₪; הפסד תנאים סוציאליים- 30,000 ₪; עזרת הזולת - 100,000 ₪; הוצאות- 10,000 ₪; סה"כ- 620,000 ₪. 138. כן תשלמנה הנתבעות לתובעת את הוצאותיה, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.8%, וזאת בהתאם ליחס האחריות שנקבע לעיל. 139. מרכז החינוך העצמאי ישלם למשרד החינוך סכום השווה ל- 30% מכלל הפיצוי שנפסק לטובת התובעת, ואת החלק היחסי בשכר הטרחה. כמו כן ישלם מרכז החינוך העצמאי למשרד החינוך את הוצאותיו ושכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 7,500 ₪. 140. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, שאם לא כן, יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין. קרוואןעירייה