השופט ז' המר: 1. המערער הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני), בת"פ 11800/94, בחמש עבירות של עושק לפי סעיף 431 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), ובשלוש עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא ביחד עם סעיף 29 לחוק. בית משפט קמא "לא מצא לנכון" להרשיע את המערער גם בעבירות של נסיון עושק, אשר בנסיבות העניין נבלעות בעבירת העושק עצמה. המערער זוכה משלוש עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, משלוש עבירות של שימוש במסמך מזוייף, משלוש עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, ומעבירה אחת של עושק (באישום הרביעי). בית משפט קמא גזר על המערער 15 חודשי מאסר בפועל, 15 חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 3,000.- ש"ח וכן הורה לו לפצות חמישה מתלוננים, בסכומים שונים, המסתמכים ב-.-20,600 ש"ח. 2. הרקע העובדתי הכללי של האישומים נגד המערער כפי שנסקר ע"י בית משפט קמא, הוא כדלקמן: "במהלך שנת 1996 היה הנאשם המנהל והבעלים של חברת איגוד אמבולנסים - צורי תל אביב (1990) בע"מ (להלן: "חברת צורי"), אשר העניקה שירותי קבורה, העברת נפטרים וסידורי לוויה. בתקופה זו עבד פרץ (להלן: "פרץ") כעובד בחברה. לחברת צורי היה הסכם עם משטרת ישראל לפינוי נפטרים. על פי כתב האישום, הציע פרץ לבני משפחת הנפטרים את שירותי חברת צורי בטענות מרמה, בנצלו את מצוקתם והביאם לשלם לחברת צורי תמורה העולה במידה בלתי סבירה על התמורה המקובלת בעד שירותים אלה, ולעיתים אף תמורה שאיננה מגיעה לחברה כלל, וכל זאת על דעתו ובהנחייתו של הנאשם. במעשי מרמה ועושק אלה קיבלו הנאשם ופרץ מהמתלוננים סך כולל של 28,600 ש"ח, וניסו לקבל סך נוסף של 11,100 ש"ח. המרמה נעשתה בנסיבות מחמירות בשל היקף המקרים; הסכום הכולל שהתקבל תוך ניצול העובדה שהנאשם ופרץ הגיעו ראשונים לבית האבלים, בעקבות פניית המשטרה; ניצול מצוקת המתלוננים, מצבם הנפשי ואי-התמצאותם בסדרי לוויות." 3. הכרעת דינו של בית משפט קמא, היא בהירה מנומקת ומפורטת דבר דבור על אופניו: פירוט מלא ויסודי של ראיות התביעה, של גירסת המערער וראיותיו והמסקנות העובדתיות והמשפטיות. אילו היתה בדין הפלילי הוראה מקבילה לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לא הייתי מהסס לעשות בה שימוש. כך יאה לערעור זה, שאין בו ממש, וחבל שב"כ המערער לא שעה להצעתנו, לאחר ששמענו את טיעוניו בע"פ (בנוסף לקריאת הודעת הערעור הכתובה) לחזור בו מן הערעור. 4. טוען המערער, בין היתר, כי טעה בית משפט קמא, כאשר קבע שהפרת ההסכם בין המערער לבין משטרת ישראל, ע"י המערער, מהווה בסיס ומניע למעשיו הפליליים, שכן, לדעת המערער חוזה אזרחי "ישאר לעד חוזה אזרחי" גם כשהוא מופר. בית משפט קמא לא קבע שהפרת ההסכם מהווה עבירה פלילית אלא, כי: "הנאשם ניצל לרעה את האפשרות שפתח בפניו ההסכם עם המשטרה, כדי להגיע אל המתלוננים, מהר ככל האפשר, בטרם יהיה בידם סיפק לבחון אלטרנטיבה." (ס' 77 להכרעת הדין). ועוד אמר בית משפט קמא: "...ברור מאליו הוא כי אין להטיל על הנאשם אחריות פלילית, רק משום שהוא הפר, בדיעבד, התחייבות לתת שירותי לוויה מסויימים... אך בהחלט יש מקום להטיל על הנאשם אחריות פלילית במקרים בהם הוכח כי ניתנה, בידיעתו ובהנחייתו, התחייבות לתת למשפחות הנפטרים שירותים בתשלום שאין בהם כל צורך, או שהיה ברור מראש שהשירותים לא יינתנו, או שנגבתה מהמשפחות תמורה כספית עבור התחייבות שלא לגבות בגינה תשלום" (סעיף 68). 5. הטענה של המערער, לפיה לא היה בסיס לקביעה כי מעשי המערער מהווים עבירה של עושק, עפ"י הדין הפלילי, שכן הדין האזרחי מכיר בעילת תביעה של עושק (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973), משום שהמחוקק היה ער לכך, כי "נקשרים בחוזה יכולים להיות מנוצלים", אך אין בכך כדי להעמידם לדין - היא טענה לא רצינית. אם מתמלאים יסודותיה של העבירה - כל עבירה - מדובר בעבירה פלילית, ואין זה מעלה או מוריד, כי המעשה יכול שיהווה גם עילת תביעה אזרחית. 6. גם הטענה שהיתה והינה די מרכזית בטיעוני המערער, לפיה טעה בימ"ש קמא כאשר קבע, כי "סכום כלשהו הינו בבחינת מחיר גבוה, מקום בו אין מחירון וכל עוסק יכול לדרוש כרצונו... כי "השוק פתוח" - אין בה ממש. הרי בימ"ש קמא קבע - קביעה המעוגנת ומנומקת היטב בחומר הראיות, כי המערער ניצל את העובדה שהחוזה עם המשטרה העניק לו מונופולין ויתרון על מתחריו, כדי להגיע במהירות (לעתים תוך דקות) למשפחות הנפטרים; ניצל את מצב המצוקה וההלם הראשוני של בני המשפחה, שיקירם נפטר באופן פתאומי או התאבד, כשחלקם עולים חדשים שאינם מודעים עדיין למנהגי המקום ואינם יודעים את זכויותיהם, וחלקם במצב נפשי קשה (כמו האב שמצא את גופת בנו שהתאבד) - "וקיבל ... גם סכומי כסף עבור שירותים שהיה עליו לתת בלא כל תשלום (כמו למשל הובלת הגופה), או עבור שירות שכלל לא היה בו צורך (תשלום למניעת קבורה "מחוץ לגדר")." אז מה עניין "השוק הפתוח" לכאן? כאשר אדם גובה בנסיבות אלה תשלום בעבור שירות שהוא חייב להעניקו חינם, או גובה סכום גבוה יותר מהסכום הנקוב מותר לו, או גובה תשלום בעבור שירות שהמשלם זכאי לקבל חינם, כמו חלקת קבר או הוצאות הקבורה עפ"י דיני הביטוח הלאומי, אין לכך שום קשר לשוק "פתוח", או "חופשי" או תחרותי. 7. אין לי אלא לצטט בהסכמה את דברי בית משפט קמא בעניין זה: "בנסיבות אלה, עבירת העושק מתמזגת עם העבירה של קבלת דבר במרמה, שכן משפחות הנפטרים שילמו לנאשם כספים גם עקב המירמה, אשר התבטאה בטענות כזב לגבי קיום הקבורה "מחוץ לגדר", או העלמתן של עובדות מהותיות הנוגעות לשירותים שהמשפחות היו זכאיות לקבלם בלא תשלום (גם העלמת עובדה מהותית תחשב כמירמה... ביצוע עבירות המירמה בתיק זה על ידי הנאשם בצורה שיטתית ובמספר מקרים, מביאה עבירה זו לדרגה של מירמה בנסיבות מחמירות." 8. מכל מקום, טענתו העיקרית של המערער, גם בבית משפט קמא וגם בטיעונו לפנינו, היא שיוסי פרץ, שהיה עובד שכיר שלו, הוא שביצע את העבירות בעצמו ועל דעתו בלבד. המערער טוען, כי טעה בימ"ש קמא בסוברו שפרץ שימש מטעמו כשליח לדבר עבירה; וכן טעה שהרשיע אותו כמבצע בצוותא יחד עם פרץ. האם דנים אנו באותה הכרעת דין? 9. בית משפט קמא מנה ראיות די והותר לביסוס המסקנה שלו. בראש ובראשונה - עדותו המפורשת של פרץ; העובדה שהכספים שהוצאו שלא כדין מהמתלוננים הגיעו בכל המקרים לידיו של המערער, אשר הפקיד אותם בחשבון של אבי חברתו; העובדה שהקרבנות פנו אליו והמעשים חזרו על עצמם גם לאחר שהוא כבר היה מודע, לכל הדעות, למעשיו של פרץ אשר המשיך להביא לו את הכספים הללו; העובדה שתלונותיהם של הקורבנות נהדפו ע"י המערער, לא נענו והוא אף התחמק ממתן פירוט וחשבוניות עבור הכספים ששילמו; והעובדה - שלא שמענו לה כל הסבר - שהמעשה נושא האישום השישי, בוצע כולו, מתחילתו ועד סופו, ע"י המערער לבדו, בדיוק במתכונת של המעשים הקודמים. כדברי בית משפט קמא: "באישום השישי פעל הנאשם לבדו, ושיטת הפעולה של עושק מתגלה גם שם" (סעיף 75). 10. מסקנותיו של בית משפט קמא כמצוטט להלן, מקובלות עלי לחלוטין, ואין לי אלה להסכים להן, בהיותן מעוגנות היטב בחומר הראיות: "הנאשם ופרץ ניהלו בצוותא חדא לאורך כל הדרך, כאשר הנאשם מתווה את הדרך, והוא גם בעל האינטרס העיקרי בביצוע העבירות, בהיותו הבעלים היחיד של חברת צורי. בדרכי פעולת השניים ניכרת תבנית החוזרת על עצמה... פרץ מגיע לבית המתלונן בשלב ראשוני מאד... לאחר מכן הוא מביא את הכסף לנאשם, וזה האחרון הודף כל פניה של המתלוננים להחזרת כספים שנלקחו ברמיה. תבנית זו חזרה על עצמה גם לאחר שהנאשם כבר למד, לטענתו, על דרך פעולתו של פרץ... מידע זה לא השפיע על התנהגותו של הנאשם. לאחר המקרה הנ"ל... התרחשו שלושה מקרים נוספים... יתר על כן, מתלוננים שפנו אל הנאשם, ופירטו לפניו טענות של מירמה ועושק שנעשו בחברה שבניהולו, לא זכו לכל התייחסות מצד הנאשם. התנהגות הנאשם לאחר ביצוע המירמה, מלמדת על היותו שותף לה מראשיתה. גם הקשרים בין פרץ והנאשם לאחר הגשת כתב האישום מחזקים מסקנה זו... אין זה סביר, בלשון המעטה, שאדם חף מפשע היה ממשיך להעסיק עובד שרימה אותו (שלא לדבר על כך שרימה את לקוחותיו) ואף גרם להגשת כתב אישום נגדו..." 11. המערער טען וחזר וטען זאת גם לפנינו, כי פרץ היה עד מדינה שעדותו טעונה סיוע. בית משפט קמא דחה טענה זו וקבע, כי אין כל ראיה לטובת הנאה כלשהי שניתנה או שהובטחה לפרץ. גם לפנינו לא יכול היה המערער להצביע, אלא על כך שהנסיבות בהן הודה פרץ, במשפטו שלו, לאחר שתחילה כפר - הן חשודות, לדעתו. פרץ נחקר ע"י ב"כ המערער. בחקירתו, כמו גם בפרוטוקול הדיון במשפטו - אין כל בסיס לקביעה כי קיבל, או כי הובטחה לו טובת הנאה. למעלה מן הצורך אומר, כי אפילו היה מעמדו של פרץ מעמד של עד מדינה, ולא שותף לעבירה - היה די סיוע לעדותו (לא כל שכן דבר לחיזוק). כוונתי לראיות ולנסיבות המפורטות בסעיף 9 לעיל. 12. בית משפט קמא ציין, כי "ההגנה טרחה רבות בהבאת ראיות המציגות את פרץ כעד לא אמין." בית משפט קמא סבר, כי אכן "פרץ רחוק מלהיות טלית שכולה תכלת" ועל כן, "יש להזהר בעדותו שהיתה מתתממת בכל הנוגע לחלקו בפרשה" וכי "סתירות לא מעטות מלוות את עדותו." אשר על כן, נהג בית המשפט קמא זהירות רבה וקבע, כי "לא ניתן לבסס על עדותו בלבד הרשעה, אם כי לא התרשמתי שפרץ היה עושק את הנאשם." אולם, יחד עם זאת, סבר בית המשפט, בצדק, כי מחוסר אמינותו של פרץ אין להסיק, כי "משקל עדותו אפס..."; אין מניעה להעזר בעדותו... "כאשר הנסיבות ושאר הראיות תומכות בבירור בדבריו וכאשר עדותו משתלבת עם עדות הנאשם או עדויות המתלוננים." (סעיף 75). על פי מידת זהירות זו - מידה יתרה שבה נהג בית המשפט קמא, - זיכה את המערער מן העבירות שיוחסו לו באישום הרביעי, רק משום שסבר, כי "הזהירות מחייבת שלא להרשיע את הנאשם אך ורק על סמך גירסתו של פרץ, למרות שאני נוטה להאמין לגרסתו גם באישום זה." אינני רואה כל עילה להתערב בשיקול דעתו ובמסקנתו של בית משפט קמא. 13. לא למותר לציין, כי בית משפט קמא, התייחס עניינית גם לגרסתו של המערער ודן בה באופן מפורט. מסקנותיו של בית משפט לגבי אמינותו של המערער וגירסתו עגומות למדי: "אינני נותן אמון כלשהו בגירסת הנאשם - אם ניתן כלל לכנותה "גירסה". עדותו של הנאשם היתה מסכת מתמשכת של שקרים, סתירות והתחמקויות. כל אימת שלא היה הנאשם יכול ליישב את האמור בהודעותיו עם עדותו, טען כי החוקר... רשם מפיו דברים שלא נאמרו..." (סעיף 71). "בטענותיו השונות, ניסה הנאשם ליצור מסך עשן שימנע אפשרות בדיקה אמיתית לגבי השירותים שנתן והמחירים שגבה עבורם... האמת היא שהנאשם כלל לא השתמש בתעריף, אלא שגובה התשלום "נתפר" לפי מידת האפשרות לנצל את לקוחותיו." (סעיף 72). למעשה לא מצאתי בהודעת הערעור המפורטת נימוקי ערעור כנגד ממצאי המהימנות של בית המשפט בנוגע למערער, וכנגד מסקנותיו, כמצוטט (חלקית) לעיל. 14. המערער לא הצליח לערער את המסקנות המוצקות ממכלול הראיות, כמובהר ע"י בית משפט קמא: "78. בסופו של יום, לא יכול היה הנאשם לספק הסבר לשאלה מדוע סכומי הכסף שלקח פרץ במרמה בכל האישומים הגיעו לידיו, ומה היה האינטרס של פרץ לבצע עבירות, רק כדי להניח לאחר מכן את "פירות עמלו" בידי הנאשם, אשר היה הבעלים הבלעדי של חברת צורי. חלק ניכר בעדותו של הנאשם סב סביב הניסיון לספק הסבר הגיוני לקבלת כספים אלה. טענת ההגנה כי פרץ רימה למען הגדל את סכומי הבונוס שקיבל (בסיכומים, עמ' 28), אינה מסברת את האוזן; הנאשם ידע היטב אילו סכומים נכנסו לחברה, ואם העניק לפרץ בונוס על מעשי עושק ומרמה, מן הסתם עשה זאת משום שעיקר הכספים שנתקבלו כתוצאה ממעשים אלו זרמו לכיסו." סיכומו של דבר, כפי שאמרתי כבר בתחילתו של פסק דין זה, אין ממש בערעור ואני מציע לדחותו. 15. אשר לעונש: דגש רב שם המערער על עקרון אחידות הענישה. לדעתו "טעה בימ"ש קמא, בהשיתו על המערער עונש חמור לאין שיעור מן המקובל-בכלל, ומשותפו לעבירה שהיה העבריין העיקרי-בפרט". פרץ, אשר הורשע בשל המעשים הללו בנפרד, הוא לפי תיאורו של ב"כ המערער, "בעל עבר פלילי עשיר" - נדון ל-18 חודשי מאסר על תנאי בלבד. נראה לי שב"כ המערער נסחף בתארו את פרץ "כבעל עבר פלילי עשיר", בעוד שלפי גזר דינו של בית משפט קמא, הוא בעל הרשעה קודמת אחת בלבד, בעבירות מירמה (נ/3). 16. אין מקום להשוואה. בית משפט קמא הבחין כדין וכראוי בין השניים ונימק את שיקוליו: ראשית - דינו של פרץ נגזר למאסר על תנאי בלבד "אך ורק בשל מצבו הבריאותו הקשה של פרץ בעת מתן גזר הדין", עפ"י ראיות שהוגשו, שתואר כ"קשה מאד", בעקבות הדרדרות שחלה אחרי ביצוע העבירות: שני אירועים מוחיים, שיתוק חלקי, שיתוק הגפיים ועוד. שנית - פרץ היה עובד שכיר אצל המערער ו"כל המעשים שעשה בוצעו לא רק בהנחיית הנאשם, אלא גם עבורו, כספי העושק והמירמה, הגיעו בסופו של דבר לכיסו של הנאשם." שלישית - אחריותו של המערער גדולה במידה לא מבוטלת מזו של פרץ. המערער - ולא פרץ, הוא זה שהיה חתום על ההסכם עם המשטרה, אשר אסר עליו לבצע עסקאות עם משפחות הנפטרים; רביעית - "הנאשם לא הודה במעשים המזעזעים שביצע ולא הביע חרטה...". חמישית - המערער הורשע בעבירה נוספת אותה ביצע לבדו, ללא פרץ. 17. בית משפט ציין בצדק, כי עקרון אחידות הענישה איננו כלל מכני, אלא רק שיקול אחד ממכלול השיקולים. העובדה שאחד השותפים נידון לעונש קל בשל מצבו האישי הקשה, אינה מצדיקה עיוות דין ע"י ענישה חסרת פרופורציה לעבריין הנוסף. מכל מקום בית המשפט התחשב בכל זאת בעובדה שפרץ נדון למאסר על תנאי בלבד, ולכן לא מיצה את הדין עם המערער (סעיף 4 סיפא לגזר הדין). 18. מסקנתו של בית המשפט, כי "הנאשם ביצע עבירות של מירמה ועושק, בנסיבות טראגיות ביותר, תוך ניצול מצוקה אישית קשה שאין למעלה ממנה, ובצורה צינית אפילו אכזרית, בצורה שיטתית, בחסות המכרז עם המדינה" - מקובלת עלי. העונש שהוטל עליו הולם את מכלול הנסיבות ואת האינטרס הציבורי. דעתי היא שיש לדחות גם את הערעור על גזר הדין. ז' המר, שופט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ד. ברלינר, אב"ד השופטת י' שטופמן: אני מסכימה. י' שטופמן, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ז' המר, לדחות את הערעור. משפט פליליהרשעהקבלת דבר במרמהמרמהערעורטענת עושק