1. האם רישום חלקה 112 ומחצית חלקה 36 בטבלת האיזון של תכנית בניין עיר 942ד', תחת המגרש המכונה "מגרש 1", נעשה עקב "טעות סופר"? אם כן, האם ניתן וראוי להורות לנתבעות לתקן טעות זו? אלה הן השאלות העיקריות הצריכות הכרעה בתביעה שלפני. רקע עובדתי ודיוני 2. התובעות (להלן: "סולל בונה"), הנתבעת 1 (להלן: "עיריית ירושלים", או "העיריה") וגורמים פרטיים נוספים, היו בעלי הזכויות בחלקות במתחם הידוע כ"מתחם מלון ארץ ישראל", הנמצא בין רחובות המלך ג'ורג' ואבידע בירושלים (להלן: "המתחם"). החלקות במתחם היו נשוא עסקאות ותוכניות שונות, אשר הרלוונטיות שבהן תפורטנה להלן. 3. בשנת 1961 העבירה סולל בונה חלק מחלקה 37 בגוש 30037 לבעלותה של העיריה, ובתמורה אושרה לה הגדלת זכויות הבניה ביתרת חלקה 37 שנותרה בבעלותה (סעיף 2 לרשימת המוסכמות). לאחר מכן חולקה חלקה 37 לחלקות 111 ו- 112, באופן שחלקה 111 הייתה בבעלות העיריה וחלקה 112 הייתה בבעלות סולל בונה (סעיף 3 לרשימת המוסכמות). 4. ביום 8/3/65 נערכה עסקת חליפין בין סולל בונה לבין העיריה, ובמסגרתה העבירה סולל בונה לעיריה את זכויותיה בחלקה 112 ואת זכויותיה במחצית חלקה 36 בגוש 30037. כך הפכה העיריה, אשר הייתה עוד קודם לכן הבעלים של מחציתה השניה של חלקה 36, לבעלים של חלקה 36 בשלמותה. בתמורה הועברה לבעלותה של סולל בונה חלקה 110 בגוש 30037 (סעיפים 4-6 ונספחים א-ג לרשימת המוסכמות). עסקת החליפין נעשתה על רקע מבוקשה של העיריה להקים בית עיריה במתחם והצורך לרכז בבעלותה קרקעות ברציפות למטרה זו. להגשמת אותה מטרה העיריה אף יזמה את תכנית בניין עיר 942א' (להלן: "תכנית 942א'"). 5. ביום 13/5/65 פורסם דבר אישורה של תכנית 942א'. תכנית 942א' קבעה את ייעודן של חלקות 110 ו-111, אשר היו בבעלותה של סולל בונה, למגורים; את ייעודם של חלקה 36 וחלק מחלקה 112, אשר היו בבעלותה של העיריה, לבנייני ציבור; ואת ייעודה של יתרת חלקה 112 לשטח ציבורי פתוח (סעיף 7, נספח ד' לרשימת המוסכמות). על החלקות אשר יועדו לבנייני ציבור נועד להיבנות בית העיריה. 6. ביום 13/2/75 פורסם דבר אישורה של תכנית בניין עיר 1944, אשר שינתה את ייעודו של שטח בן כ- 226 מ"ר מחלקה 110, הרשומה על שם סולל בונה, מאזור מגורים 2 לדרך ציבורית. זכויות הבניה בשטח זה הועברו ליתרת השטח המהווה אזור מגורים 2. כיום משמש השטח שייעודו שונה, ככביש ברחוב אבידע (סעיפים 8-9, נספח ה' לרשימת המוסכמות). 7. ביום 5/2/76 נחתם הסכם בין מינהל מקרקעי ישראל לבין העיריה, שלפיו התחייבה העיריה להעביר למנהל שטח הכולל את חלקה 36 וחלק מחלקה 112 בתמורה לקבלת שטח במגרש הרוסים (סעיף 10, נספח ו לרשימת המוסכמות). משלא מומש ההסכם מיום 5/2/76, נחתם ביום 8/9/85 הסכם נוסף בין העיריה לבין המינהל, אשר במסגרתו חזרה העיריה והתחייבה להעביר למינהל שטח של 12,404 מ"ר, הכולל את חלקה 36 וחלק מחלקה 112 (סעיף 12, נספח ז' לרשימת המוסכמות). העסקה אושרה לרישום ביום 4/11/87, וחלקות 112 ו-36 נרשמו ביום 14/2/90 וביום 11/6/90 (בהתאמה) על שם הקרן הקיימת לישראל (סעיפים 13-14, נספחים ח-ט לרשימת המוסכמות). 8. לימים חזרה בה העיריה מכוונתה להקים את בית העיריה במתחם, והחליטה להקימו במגרש הרוסים בשטח שהועבר לה מהמינהל. על כן יזמה העיריה יחד עם סולל בונה ומינהל מקרקעי ישראל את תכנית בניין עיר 942ד' (להלן: "תכנית 942ד'"), לשם שינויה של תכנית 942א' ואיחוד וחלוקה של המתחם. ביום 30/4/89 אישרה הוועדה המחוזית את תכנית 942ד' ודבר אישורה פורסם ביום 15/5/90. 9.במסגרת תכנית 942ד' חולק המתחם למספר מגרשים. לתכנית צורפה טבלת איחוד וחלוקה מחדש (נספח יא לרשימת המוסכמות, להלן: "טבלת האיזון"), הקובעת על שם אילו בעלי חלקות מקוריות יירשם כל מגרש, מבלי לנקוב בשמות בעלי החלקות אלא במספרי החלקות בלבד (סעיף 16 לרשימת המוסכמות). בטבלת האיזון נקבע: המגרש החדש המסומן במספר 1 ירשם ע"ש הבעלים של חלקות 34, 36(חצי), 38, 111, 112 בגוש 30037. 10. בעת אישור תכנית 942ד' היו חלקות 36 ו- 112 רשומות על שם העיריה (למרות שכבר הועברו קודם לכן למנהל), ואילו יתר החלקות היו רשומות על שם סולל בונה. כפועל יוצא מכך ונוכח הקביעה בטבלת האיזון, הפכו עיריית ירושלים - ולאחר מכן המינהל, באמצעות הקרן הקיימת לישראל - מצד אחד, וסולל בונה, מצד שני, לבעלים משותפים של מגרש מס' 1. 11. משהתחוור לסולל בונה, כי על פי תכנית 942ד' כפי שאושרה, אין היא הבעלים של מלוא הזכויות במגרש מס' 1, היא יזמה את תכנית בניין עיר 942ה' לתיקון תכנית 942ד', אשר במסגרתה הוצע להשמיט את מחצית חלקה 36 וחלקה 112 (להלן: "חלקות 36 ו-112") מרשימת החלקות הנכללות במגרש מס' 1 בטבלת האיזון (סעיפים 18-19, נספח יב לרשימת המוסכמות). 12. המינהל, אשר קיבל בשעתו במסגרת עסקת החליפין עם עיריית ירושלים את הזכויות בחלקה 112 ובמחציתה של חלקה 36, הגיש התנגדות לתכנית. בעקבות זאת קיימו המינהל, סולל בונה ועיריית ירושלים מגעים בניסיונות להגיע להסדר מוסכם, ומשאלו לא צלחו הגישה סולל בונה את תביעתה זו כנגד המינהל, כנגד עיריית ירושלים וכנגד הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה. בכתב תביעתה עתרה סולל בונה למתן סעד הצהרתי, שלפיו בטבלת האיזון שבתכנית 942ד' נרשם בשגגה, כי מגרש מס' 1 יירשם גם על שם הבעלים של חלקה 112 ומחצית חלקה 36 (להלן: "טעות הסופר"), וכי יש למחוק את המילים "36(חצי)" ו- "112" שבראש הטור השמאלי בטבלת האיזון; לחלופין עתרה סולל בונה למתן צו המורה לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה לאשר את תכנית 942ה'; ולחלופי חלופין להצהיר על בטלות העברות הזכויות בחלקות 36 ו- 112 לעיריה, ולהורות על רישום סולל בונה כבעלים של החלקות. סולל בונה טענה עוד, כי נגרמו לה נזקים בשל אי יכולתה להעביר את מלוא הזכויות במגרש מס' 1 למי שרכשו ממנה את זכויותיה במגרש, ועל כן עתרה בנוסף לפיצול סעדים. 13. לאחר הגשת התביעה הגיעו סולל בונה והמינהל להסכמה ביניהם, שלפיה שלמה סוללבונה למנהל סך של 1,500,000 דולר ארה"ב בתמורה להסרת התנגדותו של המינהל לתכנית 942ה', והסכמתו לרישום מלוא הזכויות במגרש מס' 1 על שם סולל בונה. בעקבות הסכם זה הוחל מחדש בהליכי אישורה של תכנית 942ה', אלא שאז הגישה העיריה התנגדות לתכנית זו. הועדה המחוזית לתכנון ולבניה קיבלה את ההתנגדות ודחתה את התכנית על הסף מטעמים טכניים (סעיף 20, נספחים יג-יד לרשימת המוסכמות). במצב דברים זה נותרה תביעתה דלעיל של סולל בונה כנגד עיריית ירושלים על כנה. יצוין, כי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה לא נטלה חלק פעיל בהליך, וזאת חרף צירופה כנתבעת בכתב התביעה. 14. ההליכים המקדמיים בתיק התנהלו לפני כב' סגן הנשיא (בדימוס) ע' קמא. עם פרישתו מכס השיפוט הועבר התיק לטיפולי. הצדדים עתרו מעת לעת לדחיית הדיון, משום שניסו להגיע לפתרון מוסכם, אך הדבר לא צלח בידיהם. באה העת, אפוא, להכריע בסכסוך שלפניי על פי הדין. טענות הצדדים 15. לטענת סולל בונה, חלקות 36 ו-112 נרשמו בשנת 1965 על שם העיריה לצורך מימושה של תכנית 942א', שנועדה לאפשר את הקמת בית העיריה במתחם. משנזנחה מטרה זו, אבד טעמה של תכנית 942א' ובמקומה באה תכנית 942ד', אשר במסגרתה הגיעו המינהל, סולל בונה והעיריה להסכמה, שלצורך הקצאת המגרשים על פי תכנית 942ד', ייבחן שווי זכויותיהם של הצדדים על פי המצב שקדם לתכנית 942א', דהיינו, על פי הבעלויות הישנות, כך שחלקות 36 ו-112 תיראינה באופן "רעיוני" כחלקות שבבעלות סולל בונה. דא עקא, בעת עריכת טבלת האיזון נשתכחה מעורך הטבלה העובדה, כי חלקות 36 ו- 112 רשומות על שם העיריה ולא על שם סולל בונה, ובטעות נרשם, כי מגרש מס' 1 יוקצה למי שרשום כבעלים של חלקות 36 ו- 112. הקצאה זו מנוגדת לכוונתם של יוזמי תכנית 942ד', כפי שזו באה לידי ביטוי הן בהליכי ייזומה והן לאחר אישורה, וככזו, אין היא אלא "טעות סופר" שיש להורות על תיקונה. 16. עיריית ירושלים טוענת, כי הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים ולא לבית המשפט המחוזי. לעצם העניין טוענת העיריה, כי השינוי שמבקשת סולל בונה לערוך בתכנית 942ד' איננו בגדר תיקון "טעות סופר", אלא הוא שינוי מהותי בחלוקת המתחם ובאיזון התכנית, שיש לו השלכות קנייניות מפליגות. מכל מקום, העיריה לא הסכימה מעולם לראות את חלקות 36 ו-112 כשייכות רעיונית לסולל בונה, מה עוד שחלקות אלה נמכרו על ידי העיריה למנהל עוד קודם לאישורה של תכנית 942ד'. אף לו הייתה הסכמה, הרי שלא התמלאו לגביה הדרישות המהותיות והצורניות הקבועות בחוק המקרקעין ובפקודת העיריות, ולפיכך אין ההסכמה בת תוקף ואין היא מחייבת את העיריה. דיון והכרעה הסמכות העניינית 17. לטענת העיריה, טענותיה של סולל בונה בדבר טעות סופר שנפלה בתכנית, כמו גם הסעדים המבוקשים על ידה, נושאים אופי מנהלי, ועל כן מסגרת הדיון המתאימה לתובענה היא הליך מינהלי, אשר הסמכות לדון בו יוחדה לבית המשפט לעניינים מנהליים, כפי שקבע בעת הגשת התביעה סעיף 255 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. אין ממש בטענתה של העיריה. התובענה אינה סובבת על "עניין הנוגע לתכנון ולבניה", כמשמעו בסעיף 255 הנ"ל, אלא עניינה בסכסוך "אזרחי" בין סולל בונה לבין העיריה והמינהל, שביסודו טענתה של סולל בונה לקיומו של הסכם בין הצדדים באשר לאופן חלוקתם של המגרשים במתחם. סולל בונה אינה תוקפת את אופן הפעלת סמכויותיהן השלטוניות של רשויות התכנון, וכל טענתה היא, כי בין הצדדים הוסכם שהבעלות הבלעדית במגרש 1 תהיה לסולל בונה, וכי הסכמה זו לא מצאה ביטוי פורמאלי בתכנית אך ורק עקב "טעות סופר" שנפלה בטבלת האיזון. תובענה מסוג זה אינה מסורה לשיפוטו של בית המשפט לעניינים מנהליים, וממילא מצויה היא בגדר סמכותו השיורית של בית משפט זה. הסמכות להורות על תיקונה של טעות סופר בתכנית 18. חוק התכנון והבניה אינו מסדיר הליך של תיקון טעות סופר בתכנית, אולם תכנית היא בגדר "חיקוק". ראו: ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן פ"ד יג 916, 922; ע"א 9355/02 מדינת ישראל נ' ראשד פ"ד נח(4) 406, 416. אין סיבה, אפוא, שלא להחיל לעניין זה את אמות המידה החלות על תיקון טעות סופר בחיקוק. והנה, על פי סעיף 10א' לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, משנפלה בחוק טעות "לשונית-טכנית, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, טעות הדפסה, שיבוש העתקה", מוסמך שופט לתקן את הטעות, מבלי שיש צורך להמתין לתיקון בדרך של דבר חקיקה (ע"פ 117/66 סוכנות השרון לאספקת דלק בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(2) 182, 184). אלא שכוחו של בית המשפט לתקן טעות מסוג זה הוא מוגבל. עמד על כך אהרון ברק בספרו: פרשנות במשפט כרך ראשון - תורת הפרשנות הכללית עמ' 600-601 (1992)): הטעות צריך שתהא בולטת לעין, באופן שבעקבותיה הפירוש של הטקסט מביא לתוצאה אבסורדית, חסרת הגיון ובלתי מתקבלת על הדעת לחלוטין, באופן שברור ונעלה מכל ספק הוא, שהשארתה ללא תיקון תביא לתוצאה הנוגדת את תכלית החקיקה. ... אין בכך סמכות להשלים חסר, או לתקן תוצאה בלתי רצויה. סמכותו של השופט לשנות מלשון החוק מוגבלת היא אך לאותם מקרים מיוחדים בהם אירעה תקלה ונפלה טעות לשונית, אשר מביאה לתוצאה כה משונה, עד כי ברור הוא, כי תכלית החקיקה מסוכלת. בהתקיים תנאים אלה ניתן לגרוע מלשון החוק או להוסיף עליה. ההוספה הלשונית חייבת להיות מוגבלת ומצומצמת, תוך שהיא מיועדת להסרת התקלה הלשונית ולהעמדת הטקסט על המשמעות שהמחוקק ביקש לתת לו. דוגמא לתיקון טעות סופר בתכנית נמצאת בעע"מ 7801/02 מזרחי נ' מלון חוף רון בע"מ פ"ד נח(4) 728, 738. במקום ייעוד מוכר בתמ"א של "מלונאות אקסטינסיבית", נרשם בתכנית חדשה, עקב טעות, ייעוד לא מוכר של "אכסון אקסטנסיבי", אשר הפך את התכנית החדשה לחסרת משמעות. בית המשפט העליון פסק, כי אין להשאיר בחיקוק טעות סופר ולכן יש לתקנה. עם זאת, "מי שייזקק בעתיד לתכנית אינו חייב לאתר פסק דין זה כדי לעמוד על כך שיש בתכנית טעות סופר" (שם, בפסקה 27). לפיכך, הדרך הנכונה לתיקון הטעות היא הבאת העניין בפני רשויות התכנון מחדש לשם מתן החלטה מתקנת ופרסומה מחדש. 19. ניתן, אפוא, לסכם ולקבוע, כי אם רק יעלה בידי סולל בונה לשכנע, כי בטבלת האיזון של תכנית 942ד' נפלה טעות לשונית בולטת לעין, המובילה לתוצאה חסרת הגיון, הנוגדת בעליל את מטרות התכנית, יהיה בית המשפט מוסמך להורות על תיקונה. עם זאת, הדרך הנכונה לעשות כן היא להורות על החזרת העניין בפני הנתבעות, לשם מתן החלטה מתקנת ופרסומה מחדש. תכנית 942ד' 20. תכנית 942ד' היא תכנית מתאר מפורטת, המכילה, בין היתר, הוראות בדבר איחוד החלקות שבמתחם וחלוקתן מחדש. הוראות אלה נקבעו מכוחו של סעיף 121 לחוק התכנון והבניה, הקובע לאמור: בתכנית מתאר מקומית ובתכנית מפורטת מותר לקבוע גם הוראות - (1) בדבר איחוד מגרשים, הן בהסכמת בעליהם והן שלא בהסכמתם; (2) בדבר חלוקתם של מגרשים בין בעליהם, הן למגרשים בבעלות משותפת והן למגרשים בבעלות נפרדת, הן בהסכמת הבעלים והן שלא בהסכמתם (להלן - חלוקה חדשה). על מהותו של הליך האיחוד והחלוקה עמד בית-המשפט בבג"צ 4914/91 איראני נ' הועדה המקומית פ"ד מו(4) 749, בעמ' 757-758: "חלוקה חדשה" (ריפרצלציה בלע"ז) מהווה אמצעי לתכנון שטחי קרקע על-פי תפיסה המיועדת לספק צרכים חדשים. היא מתבקשת ונדרשת במקום בו החלוקה הקיימת איננה מאפשרת פיתוח השטח וניצולו הרציונאלי, לטובת בעלי הקרקע ולטובת הציבור. לפנים (לפי פקודת בנין ערים, 1936, בנוסחה המקורי) ניתן היה להגיע לאיחוד מגרשים וחלוקתם מחדש רק בהסכמת כל הבעלים הנוגעים בדבר. שיטה זו לא אפשרה לרשויות התכנון ליישם תכניות לאיחוד וחלוקה, שמגמותיהן התכנוניות חרגו מגדר עניינם המשותף, הצר והמצומצם, של בעלי המגרשים. לימים תוקנה הפקודה (ס"ח 231, תשי"ז, עמ' 135) ונכללו בה הוראות בדבר איחוד מגרשים וחלוקתם גם ללא הסכמת הבעלים. הליך זה מוסדר עתה בסעיפים 122-121 לחוק. עיקרו ביצירת שיתוף כפוי, על-ידי איחוד מגרשיהם של בעלים שונים ליחידה קרקעית אחת, ופירוק השיתוף שנוצר, בדרך של חלוקת הקרקע על יסודו של תכנון חדש. מאחר שהבעלים הפרטיים במתחם לא היו שותפים לייזום תכנית, חלו עליה הוראות החלוקה שלא בהסכמת הבעלים, הקבועות בסעיף 122 לחוק התכנון והבניה, והמורות כדלקמן: (1) כל מגרש שיוקצה יהיה קרוב, ככל האפשר, למקום בו היה קודם מגרשו של מקבל ההקצאה; (2) שוויו של המגרש שיוקצב כאמור ביחס לשוויים של סך כל המגרשים החדשים שנוצרו על ידי החלוקה, יהיה, ככל האפשר, בשוויו של המגרש הקודם של מקבל ההקצאה ביחס לשוויים של סך כל המגרשים הקודמים; (3) לא היתה אפשרות לשמור על מלוא היחסיות כאמור, יהיה מקבל ההקצאה, ששווי מגרשו החדש נמוך ביחס משוויו של מגרשו הקודם, זכאי לקבל מהועדה המקומית תשלום ההפרש, ומקבל ההקצאה ששווי מגרשו החדש גבוה ביחס משוויו של מגרשו הקודם, חייב לשלם לועדה המקומית את ההפרש; 21. האיחוד והחלוקה בתחום תכנית 942ד' נעשו באמצעות טבלת האיזון שבתשריט התכנית. טבלת האיזון מפרטת את מספרי החלקות הקיימות במתחם ושטחיהן, ואת מספרי המגרשים החדשים, שטחיהם וייעודם. עמודת ההערות בטבלה מפרטת את בעלי החלקות הקיימות שעל שמם יירשם כל מגרש חדש, תוך ציון מספריהן של החלקות מבלי לנקוב בשמותיהם של הבעלים. לגבי מגרש מס' 1 נקבע: המגרש החדש המסומן במספר 1 ירשם ע"ש הבעלים של חלקות 34, 36(חצי), 38, 111, 112 בגוש 30037. (ההדגשות אינן במקור). כפי שכבר נאמר, טענתה של סולל בונה היא, שבעמודת ההערות בטבלת האיזון נפלה טעות סופר, המתבטאת בכך שמגרש מס' 1 נרשם בשוגג על שם הבעלים של חלקות 36 ו- 112, היינו, העיריה (ולאחר מכן המינהל וקק"ל שבאו בנעליה); זאת אף על פי שסולל בונה, העיריה והמינהל הסכימו, כי במסגרת האיחוד והחלוקה מחדש תיראנה זכויות הבניה המתייחסות לחלקות 36 ו- 112 כשייכות "רעיונית" לסולל בונה וכפועל יוצא מכך, מכלול הזכויות במגרש מס' 1 יהיה של סולל בונה בלבד. האמנם? נפנה ונבחן טענה זו. האם בטבלת האיזון של תכנית 942ד' נפלה טעות סופר? 22. אקדים מסקנה לדיון ואומר, כי טענתה של סולל בונה, שלפיה בשלבי ייזומה של תכנית 942ד' הסכימו המינהל והעיריה כאחד לייחודן "הרעיוני" של הזכויות הנובעות מחלקות 36 ו-112 לסולל בונה, אינה יכולה לעמוד. ממילא שאין יסוד לטענה הנוספת, כי בטבלת האיזון של תכנית 942ד' נפלה טעות סופר. כמה נימוקים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד. אפתח בבחינת טענותיה של סולל בונה בדבר הסכמת המינהל לייחודן כאמור של הזכויות הנובעות מהחלקות דלעיל. לאחר מכן אבחן את הטענות שעניינן בהסכמת העיריה. (1) בחינת טענות סולל בונה לקיומה של הסכמה מצד המינהל 23. קודם לתכנית 942ד' היו לחלק מבעלי הזכויות במתחם מספר חלקות, אשר לא היו מרוכזות זו לצד זו. חלק מהחלקות אף היו בבעלות משותפת של מספר בעלים. לטענת סולל בונה, תכנית 942ד' נועדה לפתור את הקושי של בעלי החלקות לנצל בצורה מיטבית את בעלותם בקרקע, ומטרתה הייתה לרכז את הבעלויות בדרך של איחוד וחלוקה, באופן שכל אחד מהמגרשים החדשים יוקצה בנפרד, ככל האפשר, לכל בעל זכויות במתחם. מסיבה זו הוקצה מגרש מס' 3 בשלמות למנהל, ואילו מגרש מס' 4 הוקצה בשלמות לעיריה. לטענת סולל בונה, בנסיבות אלה התבקש שמגרש מס' 1 יוקצה אף הוא בשלמות לסולל בונה. זאת ועוד: ייעודו של מגרש מס' 1 הנו מלונאות, ולא סביר לייחס לצדדים כוונה להפוך את העיריה או את המינהל לשותפיה של סולל בונה במגרש כגון זה, מה עוד שלו הייתה כוונה לראות בחלקות 36 ו- 112 כשייכות לעיריה או למנהל לצורך חישוב שווי הזכויות, ניתן היה לעשות זאת באמצעות הכללתן במגרשים 3 ו - 4, להבדיל ממגרש 1. העובדה כי חלקות 36 ו- 112 נכללו דווקא במגרש מס' 1, על רקע המגמה להימנע ככל שניתן מיצירת שיתוף בחלקות, מלמדת על כוונה לראות בזכויות הנובעות מחלקות אלו כשייכות לסולל בונה ולא לבעלים הרשומים של החלקות. 24. טענות אלו של סולל בונה מרחיקות לכת ואין בידי לקבלן. המטרה לייעד לכל אחד מהבעלים מגרש נפרד (להלן - "מטרת הפרדת המגרשים") היא אמנם מטרה לגיטימית של תכנית איחוד וחלוקה, אולם לא ניתן לייחס לה חשיבות עליונה, שכן בה בעת יש להביא בחשבון את עקרונות היסוד הקבועים בסעיף 122 לחוק התכנון והבניה וביניהם העיקרון, כי שוויו של כל מגרש חדש, ביחס לשווים של סך כל המגרשים החדשים, צריך להיות תואם ככל האפשר את שוויו של המגרש הקודם של מקבל ההקצאה, ביחס לשווים של סך כל המגרשים הקודמים (להלן - "עקרון השוויון היחסי"). בהקשר זה יצוין, כי סולל בונה אינה חולקת על כך, שטבלת האיזון נערכה באופן שכל צד קיבל בתכנית החדשה זכויות שוות ערך בהתאם ליחסי הבעלות המקורית (ראו סעיף 30 לסיכומי סולל בונה). ראיה לכך שמטרת הפרדת המגרשים אינה חזות הכל וכי יש להביא בחשבון גם את עקרון השוויון היחסי, היא העובדה שמגרש מס' 2 הוקצה במשותף למספר רב של בעלים פרטיים. והנה, למרות שאין מחלוקת כי חלקות 36 ו- 112 הועברו על ידי העיריה למנהל זמן רב קודם לאישורה של תכנית 942ד', לא הובאה על ידי סולל בונה כל ראיה, אם בחוות דעת שמאית ואם בדרך אחרת, כי שוויו היחסי של מגרש מס' 3 שהוקצה על פי תכנית 942ד' למנהל, כשהוא לעצמו - בלא שמוסיפים ומביאים בחשבון גם את שוויו היחסי של החלק שהוקצה למנהל במגרש מס' 1 - הולם את שוויין היחסי של סך כל החלקות הקודמות שהיו למנהל במתחם ערב אישורה של התכנית. חלף זאת, מבקשת סולל בונה להסתמך בעניין זה על מכתב מיום 27/2/86 של משה יצחקי, השמאי הממשלתי, למנהל (נספח יג' לתצהירו של עו"ד עופר), שבו נכתב: בדקנו את התכנית המוצעת ואת חלוקת השטחים לשותפים ולא מצאנו כי קיימת חריגה ביחסי הזכויות. זכויות המינהל בשטח ביחס לזכויות סולל בונה לא יופחתו בגין אישור התכנית המוצעת. ולטענתה, מכתב זה מהווה אישור לכך שתכנית 942ד' היא תכנית מאוזנת. ואולם, אין בידי לקבל טענה זו, שכן כעולה משורת ה"סימוכין", מכתבו של מר יצחקי מתייחס למכתב מיום 27/12/85, שכלל לא הוגש. ממכתבו של מר יצחקי לא ניתן להבין, אפוא, איזו תכנית נבדקה על ידו, והוא גם לא הוזמן לעדות כדי להבהיר נקודה זו. מטעמים אלו לא ניתן לקבוע מהי אותה "תכנית מוצעת", אשר נבדקה על ידי מר יצחקי ונמצא לגביה שלא קיימת חריגה ביחסי הזכויות. מכל מקום, לא ניתן לשלול את האפשרות, כי התכנית שנבדקה על ידי מר יצחקי היא תכנית 942ד' כפי שאושרה בסופו של דבר, המקצה חלק ממגרש מס' 1 לבעלים הרשומים של חלקות 36 ו-112, מבלי להתייחס לזהותם, או למצער, בידיעה שהבעלים אינם סולל בונה, ועל כן התייחס מר יצחקי לזכויות המינהל ביחס לזכויות של סולל בונה, ואישר כי מבחינה זו התכנית מאוזנת. 25. מן הצד האחר ראוי להטעים, שכאשר ביקשה סולל בונה לקדם את תכנית 942ה', שלפיה נגרע בעליהן של חלקות 36 ו- 112 מרשימת הבעלים של מגרש מס' 1, נזעק המינהל והגיש התנגדות לתכנית זו. בהמשך ערכה סולל בונה עם המינהל הסכם פשרה, לפיו שילמה למנהל סך 1,500,000 דולר ארה"ב בתמורה להסרת התנגדותו ולקבלת הסכמתו לרישום מגרש מס' 1 על שמה. התנגדותו של המינהל לתכנית 942ה', כמו גם הסכם הפשרה המאוחר בינו לבין סולל בונה, אומרים דרשני. יש בהם כדי ללמד, כי עובר לייזומה של תכנית 942ד' לא הסכים המינהל לוותר לטובתה של סולל בונה על הזכויות הנובעות מחלקות 36 ו-112. ויתור כגון זה מצדו של המינהל אף נראה נטול כל הגיון כלכלי ובלתי סביר על פניו. בדומה לכך, תשלום סכום נכבד של 1,500,000 דולר ארה"ב למנהל כנגד ויתורו על זכויותיו בחלקות 36 ו- 112 מלמד, כי השמטתן של החלקות מאלה ה"נכנסות" למגרש מס' 1, היה מותיר מניה וביה טבלת איזון שאינה מגשימה את עקרון השוויון היחסי. 26. על רקע דברים אלה, לא ניתן שלא לייחס את המשקל ההולם להימנעותה של סולל בונה להמציא ראיה פוזיטיבית על דבר קיומו של הסכם משולש כנטען בכתב התביעה בין סולל בונה, העיריה והמינהל. נראה, כי הימנעות זו אינה מקרית, שכן הסכם המלמד על ויתור המינהל לטובת סולל בונה על הזכויות הנובעות מחלקותיו (מס' 36 ו - 112), כלל אינו בנמצא. ממצא זה מתיישב היטב עם חוות הדעת שהכין השמאי עודד טור סיני עבור סולל בונה, בשלב ייזום תכנית 942ד' (נספח טו לתצהיר עו"ד עופר). באותה חוות דעת, שאליה עוד נחזור בהמשך, מציין טור סיני, כי "הוסכם עקרונית" עם עיריית ירושלים שחלקות 36 ו-112 תיחשבנה כשייכות לסולל בונה לצורך חישוב הזכויות בתכנית 942ד'. טור סיני אינו מציין שגם המינהל הנו צד להסכם עקרוני זה, ולא בכדי. 27. בדומה לכך, נמנעה סולל בונה להעיד את האדריכלים שערכו את תכנית 942ד' או את המודד שערך את טבלת האיזון, אף שאלו יכלו לשפוך אור על המחלוקת, ולהסביר מדוע נכללו חלקות 36 ו- 112 במסגרת מגרש מס' 1 והאם אומנם נשתכח מהם, כטענת סולל בונה, כי חלקות אלה אינן רשומות על שם סולל בונה, אלא על שם העיריה או על שם המינהל. הימנעותה זו של סולל ובונה מהבאת העדים, שהנם עדים רלוונטיים, עומדת לה לרועץ, משום שההנחה היא, כי לו הייתה מעידה אותם, היו עדויותיהם באות וטופחות על פניה. 28. בדל הראיה היחיד, שאותו הביאה סולל בונה לביסוס הסכמת המינהל הנטענת, הוא שני מסמכים שהוכנו על ידי עובדי העיריה והמינהל בשלב ייזום התכנית. המסמך הראשון הוא מכתבו מיום 22/11/85 של ירון טוראל, עובד מחלקת התכנון בעיריה, המופנה לאבנר מלכוב, אדריכל מחוז ירושלים במנהל מקרקעי ישראל (נספח יא' לתצהירו של עו"ד עופר). למכתב מצורפת טבלת חלוקה שהכינו "פיקר/עמינצח", שהם האדריכלים שהכינו את תכנית 942ד'. בטבלת החלוקה האמורה מצוין, כי על פי המצב הקיים, חלקות 34, מחצית 36, 38, 111 ו- 112 הן בבעלות סולל בונה ושטחן הכולל עומד על 4,606.6 מ"ר, וכי על פי התכנית המוצעת, חלקות אלו באות בגדרו של מגרש מס' 1, אשר יהיה בבעלות סולל בונה בלבד, בשטח של 2,879.1 מ"ר, וייעודו למלונאות. המסמך השני הוא מכתבו של אבנר מלכוב, אדריכל מחוז ירושלים במנהל, שנשלח לשמאי הממשלתי משה יצחקי מיום 23/12/85 (נספח יב' לתצהירו של עו"ד עופר). במכתב נאמר, כי סולל בונה היא הבעלים של שטח כולל של 4,606.6 מ"ר, וכי על פי התכנית המוצעת, מגרש מס' 1 יהיה בבעלותה הבלעדית וייעודו למלונאות. עיון במכתבים אלה מלמד, כי לא ניתן להסיק מהם את המסקנות המפליגות שמבקשת להסיק סולל בונה. בניגוד לנתונים המפורטים במכתבים אין מחלוקת, כי בשלב ייזום תכנית 942ד', לא הייתה סולל בונה הבעלים של חלקות 36 ו- 112, שכן אלה הועברו זה מכבר לעיריה, אשר מצידה העבירה אותן למנהל. הנחת היסוד הכלולה במכתביהם של טוראל ושל מלכוב, שלפיה סולל בונה הנה הבעלים הקיימים של 4,606.6 מ"ר במתחם, שבהם נכללות גם חלקות 36 ו- 112, הנה, אפוא, הנחה שגויה. ממילא שגם אין יסוד למסקנה שגזרו טוראל ומלכוב מהנחת יסוד זו, שלפיה מגרש מס' 1, המשקלל את הזכויות הנובעות מהחלקות השונות ובכללן חלקות 36 ו- 112, יוקצה לסולל בונה בשלמות. מצד שני נראה, כי הכללתן במכתבים דנן של חלקות 36 ו- 112 במגרש מס' 1 רק מאששת את טענת העיריה, כי חלקות אלו נועדו להיכלל במגרש מס' 1 מלכתחילה ואין להשמיטן, כטענת סולל בונה, מטבלת האיזון כפי שזו אושרה בסופו של דבר. זאת ועוד: ממכתבו של מלכוב אף עולה, כי הוא חושש שהמינהל לא מקבל במסגרת התכנית את זכויותיו היחסיות (ראו את סעיף 4 למכתב). 29. לאור כוחם המצטבר של שיקולים אלה נראה, כי אין לייחס למטרת "הפרדת המגרשים" משמעות מכרעת, ואין בה כדי להקנות לסולל בונה בבחינת יש מאין זכויות הנגזרות מחלקות 36 ו- 112, אשר היו שייכות בעת ייזום תכנית 942ד' למנהל. האפשרות, כי מגרש מס' 1 נרשם במשותף על שמם של שני בעלים כדי להגשים את עקרון השוויון היחסי, אינה פחות מסתברת, מה עוד שלא הובאה על ידי סולל בונה כל ראיה, כי ניתן היה לתת למנהל את המגיע לו במסגרת מגרש מס' 3. אין צורך לומר, כי מעצם שותפותו של המינהל במגרש מס' 1 לא נובע, שהמינהל חייב ליטול חלק פעיל בהקמתו של בית מלון עליו, שהרי התכנית אינה מונעת ממנו לממש את רכושו בדרכים אחרות, לרבות החכרתו. 30. סיכומה של נקודה זו הוא, כי לא הוכח על ידי סולל בונה, שהרישום בטבלת האיזון של תכנית 942ד', לפיו נמנים בעליהם של חלקות 36 ו- 112 על הבעלים של מגרש מס' 1, חותר תחת תכליותיה של התכנית. אף לא הוכח, שהמינהל הסכים לוותר לטובת סולל בונה על הזכויות הנובעות מחלקות אלה. (2) באמור לעיל די כדי להדוף את תביעת סולל בונה לתיקון טעות סופר 31. במה שאמרנו עד כה די כדי להדוף את תביעת סולל בונה לתיקון טעות סופר בתכנית 942ד'. טעמו של דבר הוא, שאף אם נניח, כשיטת סולל בונה, כי העיריה מצדה הסכימה שבמסגרת תכנית 942ד' תיראינה חלקות 36 ו- 112 כשייכות "רעיונית" לסולל בונה, עדיין אין מדובר בהסכמה אופרטיבית, שניתן להוציאה אל הפועל. הכיצד? ראשית, פשיטא הוא, כי אין העיריה וסולל בונה יכולות לעשות עסקאות ברכושו של המינהל. בהקשר זה יוער, כי גם סולל בונה ידעה, עוד קודם לאישור התכנית, כי מדובר בחלקות של המינהל (וראו בעניין זה את חוות דעתו מיום 18/8/95 של השמאי טור סיני, אשר נערכה לבקשת סולל בונה, שבו מפורטות עסקאות העברת החלקות דנן למנהל). שנית, בפי סולל בונה אין מענה של ממש לשאלה, מהי התמורה שהמינהל היה אמור לקבל תמורת ויתורו לטובת סולל בונה על הזכויות הנובעות מחלקותיו. אמנם עו"ד עופר טען בעניין זה בחקירתו הנגדית, כי המינהל הסכים להסתפק בתשלומי איזון שיקבל מעיריית ירושלים, אך טענה זו בוססה כולה על טיוטות מאוחרות של הסכמי פשרה, שלא ניתן להציגן כראיה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח נ' סולל בונה, פד"י מז(1) 311, 333), ואשר אף לא נחתמו על ידי העיריה. והנה, בהעדר תשובה הולמת לשאלה אחרונה זו, לוקה ההסכמה הנטענת שבין העיריה לבין סולל בונה בהעדר מסוימות, המגעת לכלל חוסר גמירת דעת (השוו: ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן פ"ד נב(4) 673, 682). באמור לעיל די כדי לקבוע, כי בין הצדדים לא השתכלל הסכם בר תוקף, שלפיו הזכויות הנובעות מחלקות 36 ו- 112, השייכות למנהל, תיראינה "רעיונית" כשייכות לסולל בונה. ממילא שלא ניתן לומר, כי הכללתן של חלקות 36 ו -112 ברשימת הבעלים של מגרש מס' 1 נעשתה עקב טעות סופר, החותרת תחת מה שהוסכם בין הצדדים בפועל. 32. יוטעם, כי כך הם פני הדברים אף אם יוצאים מההנחה הנוחה יותר לסולל בונה, כי העיריה מצדה הסכימה - ולו באופן מקוטע וחלקי (כאמור לעיל) - לייחודן "הרעיוני" של חלקות 36 ו - 112 לסולל בונה. אלא שגם הנחה זו לא הוכחה די הצורך. בכך אעסוק - למעלה מן הדרוש - עתה. (3) בחינת טענותיה של סולל בונה לקיומה של הסכמה מצד העיריה 33. כאבן המסד לטענותיה של סולל בונה כלפי העיריה משמשת טענתה, כי לא קיבלה בשעתו תמורה עבור העברת חלקות 36 ו- 112 לעיריה ועל כן סוכם, כי תתוגמל באמצעות הכללתו "הרעיונית" של שווי הזכויות בחלקות אלו במגרש שיוקצה לה בתחום תכנית 942ד' (עמ' 32, ש' 16-24). אלא שהעובדות לאשורן הן, כי בתמורה להעברת חלקות 36 ו- 112 לעיריה קיבלה בשעתו סולל בונה את חלקה 110 (סעיפים 4.1 ו- 5 לרשימת המוסכמות, נספחים א'-ב' לרשימת המוסכמות). סולל בונה טוענת אמנם, כי חלקה 110 "נלקחה" ממנה לאחר מכן לטובת העיריה ומשמשת כיום כדרך ברחוב אבידע, אולם אם נעמיד את הדברים על דיוקם, נראה שייעודו של שטח בן כ-226 מ"ר מחלקה 110 אכן שונה מאזור מגורים לדרך ציבורית במסגרת תכנית 1944 שפורסמה כדין ביום 13/2/75 (סעיף 8, נספח ה' לרשימת המוסכמות); אלא שבה בעת, על פי הוראות סעיף 5(ג) לתקנון תכנית 1944, "זכויות הבניה שהיו בשטח הנ"ל, תועברנה ליתרת השטח המהווה אזור מגורים 2, במסגרת החלקות המסומנות במספרים 38, 37 בגוש 30037...". רואים אנו, כי לא ניתן לומר שסולל בונה לא קיבלה תמורה עבור חלקות 36 ו- 112. וודאי שלא הוכח, כי נושלה מזכויותיה בחלקה 110 שלא כדין. יתרה מכך, אף לא הוצגה על ידי סולל בונה חוות דעת שמאית לביסוס הטענה, כי זקיפת שוויין של חלקות 36 ו- 112 לזכותה של סולל בונה, מהווה פיצוי הולם עבור אותו חלק מחלקה 110 אשר יועד כאמור לדרך ציבורית. 34. סולל בונה מסתמכת על "מטרת הפרדת המגרשים" ועל מכתביהם של עובדי העיריה והמינהל טוראל ומלכוב, אך כל מה שכבר נאמר לעיל לגבי נושאים אלה, יפה גם כאן. 35. מסמכים נוספים, שעליהם מסתמכת סולל בונה, הן שלוש חוות דעת שהכין עבורה השמאי עודד טור סיני בשלבי ייזומה של תכנית 942ד'. חוות הדעת הראשונה מיום 10/1/85 (נספח יד' לתצהירו של עו"ד עופר) סוקרת את "גודל השטחים, בעלויות, רישום הזכויות במקרקעין, תוכניות בנין ערים החלות על המתחם והפרשות/הפקעות לצרכי ציבור". מצוין בה, כי חלקות 36 ו- 112 רשומות בבעלותה של העיריה. חוות הדעת השניה מיום 18/8/85 (נספח טו לתצהירו של עו"ד עופר) סוקרת את "הגדרת הזכויות במקרקעין, גודלי השטחים והמצב התכנוני ואומדן שווי הזכויות במקרקעין". במבוא לחוות הדעת נאמר, כי למן עריכת חוות הדעת הראשונה "שינויים ותוספות רבות חלו", נמצאו "מספר מסמכים ועובדות שלא היו ידועות או ברורות דיין באותה עת, וכן נערכו דיונים עם עיריית ירושלים ומנהל מקרקעי ישראל, אשר במהלכם הובררו מספר נקודות שיש להן חשיבות רבה מבחינת זכויות סו"ב במתחם". השינויים והחידושים הרלוונטיים לענייננו הם אלו שבסעיפים ג', ה' ו-ו' לחוות הדעת. לגבי מחצית חלקה 36 נכתב בסעיף ג' לחוות הדעת: במגעים שקיימנו עם עיריית ירושלים הוסכם עקרונית שמחצית חלקה 36 תיחשב כשייכת לסו"ב לצורך חישוב זכויות הבניה בתכנית החדשה. (ההדגשה אינה במקור) לגבי חלקה 112 נכתב בסעיף ה' לחוות הדעת: אף כאן, סוכם עקרונית עם עיריית ירושלים, שמאחר ותכנית בית העיריה לא יצאה לפועל והתכנון הנוכחי עומד להיות מבוטל, תיחשב החלקה כולה כשייכת לסו"ב לצורך חישוב זכויות הבניה בתכנית החדשה. (ההדגשה אינה במקור) בסעיף ו' לחוות הדעת נכתב: מן הראוי לציין כי ביום 5/2/76 נחתם חוזה בין העיריה לבין מינהל מקרקעי ישראל אשר לפיו התחייבה העיריה להעיר ע"ש המינהל שטח קרקע כולל של כ- 12 דונם ובשטח זה היו כלולות בין השאר גם חלקות שונות הנמצאות בתחום "מתחם מלון ארץ ישראל" הנדון, לפי הפרוט שלהלן: חלקה 36 בשטח של כ- 991 ממ"ר .... וכן הקטע הדרומי של חלקה 112 בשטח של כ- 400 ממ"ר..." בסוף עמ' 2 לחוות הדעת ערך השמאי טור סיני ריכוז של החלקות והשטחים הכלולים במתחם המתוכנן, ולפיו המתחם אשר סומן על ידו באות S יהיה בבעלות סולל בונה בלבד, ומורכב מחלקות 111, 112, 38 ומחצית 36. חוות הדעת השלישית של השמאי טור סיני מיום 25/1/87 (נספח טז' לתצהיר עו"ד עופר) נועדה להעריך את שווי הזכויות במקרקעין שבבעלות סולל בונה. בחוות הדעת צוין, כי אף שהחלקות רשומות כיום על שם עיריית ירושלים, הן תחשבנה כחלקות בבעלות סולל בונה לצורך חישוב הזכויות בתכנית איחוד וחלוקה המוצעת (עמ' 2 לחוות הדעת). עוד נקבע בחוות הדעת, כי סולל בונה עתידה לקבל את מגרש מס' 1 בשטח של כ- 2,940 מ"ר אשר יועד למלונאות (עמ' 4-5 לחוות הדעת). מחוות הדעת השניה של השמאי טור סיני עולה, כי לכל היותר הושגה הסכמה "עקרונית" מול עיריית ירושלים לראות את הזכויות בחלקות 36 ו- 112 כשייכות לסולל בונה. לעיל כבר עמדנו על כך, כי הסכמה "עקרונית" זו, ככל שהייתה, לוקה בחסר מהותי, שכן לא ברור כלל ועיקר מהי התמורה שיקבל המינהל עבור ויתורו על זכויותיו. משכך, גם לא ברור מהו הבסיס לאמור בחוות הדעת השלישית, כי החלקות "תחשבנה כחלקות בבעלות סולל בונה", מבלי שהובא על ידי טור סיני כל הסבר מה התרחש מאז מתן חוות הדעת השניה, שהתייחסה להסכמה "עקרונית" בלבד. בחוות הדעת השלישית, אף לא נזכרת ולו ברמז ההתקשרות של העיריה עם המינהל לגבי החלקות, והיא נעלמה והייתה כלא הייתה. מר טור סיני אישר בחקירתו את תוכנן של חוות הדעת, אך לא יכול היה לפרט דבר באשר לנסיבות השגת ההסכמה ה"עקרונית", מתי בדיוק הושגה ועם מי (עמ' 3-4 לפרוטוקול מיום 15/12/05). העד הנוסף מטעם סולל בונה, עו"ד עופר, נכנס לתמונה רק בשנת 86', לאחר השגת ההסכמה העקרונית המתוארת בחוות דעתו של השמאי טור סיני מיום 18/8/85. כאמור, לא ברור כלל ועיקר כיצד ציפתה סולל בונה שההסכמה ה"עקרונית" הנטענת תוגשם, לאור העובדה שהחלקות אינן שייכות עוד לעיריה, משהועברו זה מכבר למנהל. נראה, אפוא, כי אין בחוות הדעת הנדונות כדי להוכיח קיומו של הסכם בר תוקף בין העיריה לבין סולל בונה. 36. זאת ועוד אחרת: אף אם היה עולה בידי סולל בונה ליישב את הקשיים שעליהם עמדנו לעיל ולשכנע כי היא ערכה עם העיריה הסכם מסוים, שיש בצדו כוונה ליצור יחסים משפטיים, עדיין הייתה עומדת לה לרועץ הוראתו של סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש], שלפיו מסמכים שיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה לא יחייבו אותה אלא אם נחתמו בחותמת העיריה ועל ידי ראש העיריה וגזבר העיריה. לגבי מסמכים שאין בהם התחייבות כספית, מסתפק סעיף 203(א) לפקודת העיריות בחתימתו של מזכיר העיריה חלף חתימתו של גזבר העיריה. תנאים אלו לא התקיימו במקרה שלפנינו, שבו כלל לא נערך הסכם בכתב. והנה, הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי הסכם החסר את החתימות הנדרשות בטל מעיקרו וחסר נפקות. ראו: ע"א 11/71 עיריית רחובות נ' גולדמן פ"ד כה (2) 381, 385; ע"א 487/75 עזרה ובצרון חברה לשיכון נ' גליק פ"ד ל(2) 621, 627; ע"א 739/86 שם-אור נ' עיריית קרית גת פ"ד מד(2) 562, 566. 37. סולל בונה מוסיפה וטוענת, כי הסכם המכר מיום 7/4/87, שבו התקשרה עם שותפות מגדלי היכל שלמה למכירת זכויותיה במגרש (נספח יז' לתצהירו של עו"ד עופר), מלמד אף הוא על כך שהיה ידוע לכולם כי הזכויות במגרש מס' 1 נתונות לה במלואן. לטענתה כך עולה מהצהרתה במבוא, כי המגרש יימסר למגדלי היכל שלמה כשהוא נקי מכל זכות של צד שלישי (ההואיל החמישי להסכם). כמו כן הצהירה, כי היא יזמה והגישה תכנית מפורטת לוועדה המקומית לתכנון ולבניה לגבי המגרש, המצורפת להסכם כנספח א', ושלפיה השימוש במגרש יהיה למלונאות ולמסחר (ההואיל השלישי להסכם). דא עקא, עיון בהסכם מלמד, כי סולל בונה הצהירה בהסכם על בעלותה בחלקות 34, 38, 110 ו- 111 בלבד, ורק אלו נכללו בהגדרת המגרש הנמכר בהסכם. ההסכם כלל אינו מזכיר את חלקות 36 ו- 112 ואף לא את ההסכמה ה"עקרונית" שהושגה מול העיריה. נזכיר, שכבר בחוות הדעת מיום 18/8/85 מפרט השמאי טור סיני את ההסכמה העקרונית שהושגה, בעוד שהסכם המכר נחתם מאוחר יותר בשנת 1987. העדר אזכור לחלקות 36 ו-112 בהסכם המכר מחליש את טענתה של סולל בונה, כי היה ידוע לכל שהחלקות תחשבנה בבעלותה וכי "מגדלי היכל שלמה" התקשרה עם סולל בונה בידיעה שיש לה את מלוא הזכויות במגרש מס' 1. זאת ועוד: הצדדים להסכם צירפו כנספח את תקנון תכנית 942ד' ואת התשריט, אשר כלל את טבלת האיזון שקבעה כי בעלי מגרש מס' 1 יהיו גם בעלי חלקות 36 ו- 112, כל זאת כאשר ידוע לכל שסולל בונה אינה הבעלים של חלקות אלה. ברור, אפוא, שידעו כי המגרש לא יהיה בבעלות בלעדית של סולל בונה. בין כך בין אחרת, ההסכם הנדון נכרת בין סולל בונה לבין מגדלי היכל שלמה בלבד. העיריה והמינהל אינן צד לו. ממילא שאין בהסכם זה דבר, העשוי ללמד מה הסכימו העיריה והמינהל. 38. לטענת סולל בונה, על כוונתה של העיריה להעניק לסולל בונה את הזכויות, הנובעות מחלקות 36 ו- 112, ניתן ללמוד גם מהודאות של העיריה, לפיהן בתכנית 942ד' נפלה טעות סופר, ומפעולותיהן של העיריה והוועדה המקומית לקידום תכנית 942ה'. עו"ד עופר העיד בהקשר זה, כי לאחר שסולל בונה גילתה את הטעות, הוא שוחח עם גב' דורית ויסקינד, מנהלת מדור ביקורת תכנון בעיריה, וסיכם עימה שנפלה טעות הטעונה תיקון, וכי העיריה תיזום תיקון של הטעות באמצעות תקנון מילולי (נספח כא' לתצהירו של עו"ד עופר). העיריה אכן שיתפה פעולה עם סולל בונה לתיקון הטעות באמצעות ייזומה של תכנית 942ה', אשר אושרה פעמיים על ידי הוועדה המקומית, ואושרה פעמיים להפקדה על ידי הוועדה המחוזית. הסכמה לתכנית 942ה' הובעה גם במכתבה מיום 13/10/91 של גב' דינה קישון ממחלקת הנכסים בעיריה (מוצג ת/1), שלפיו למחלקת נכסים "אין התנגדות לתכנית שבנדון". העיריה טענה מנגד, כי תחילה אכן שוכנעו עובדי העיריה שנפלה טעות בטבלת האיזון, ולצורך תיקונה הכינו הצעה לתכנית 942ה'. אלא שלאחר הפקדת תכנית 942ה' התחוור לעיריה שלא חלה טעות, שכן העיריה - וליתר דיוק המינהל שבא בנעליה כרוכש החלקות 36 ו-112 - אכן צריך להירשם כבעלים משותפים במגרש מס' 1 באופן יחסי לזכויותיו. כמו כן התברר לעיריה כי תכנית 942ה' היא בלתי אפשרית ובלתי נכונה מבחינה קניינית, משפטית או שמאית, ועל רקע זה הגישה את התנגדותה לתכנית (סעיפים 21-23 לתצהירו של מר סדן, המצהיר מטעם עיריית ירושלים). מסכים אני עם טענת העיריה, כי משהתברר לנוכח כל מה שפורט לעיל, כי למעשה לא נפלה טעות סופר בתכנית 942ד', הייתה העיריה רשאית לשנות את עמדתה ולהתנגד לתכנית 942ה'. כך באו הדברים לידי ביטוי במכתב מיום 17/2/92, אשר נכתב אל האדריכל עמינצח על ידי גב' דורית ויסקינד, מנהלת מדור ביקורת ותכנון בעיריה (ת/2), אשר קודם לכן אישרה לעו"ד עופר כי נפלה טעות בתכנית 942ד' (נספח כא' לתצהירו של עו"ד עופר): תכנית 942ה' אושרה להפקדה בועדה המקומית ובועדה המחוזית על בסיס המידע וחוות הדעת שנמסרה על ידכם והטוענת כי חלקות 36 ו- 112 בגוש 30037 רשומות בטאבו על שם עיריית ירושלים ובטעות נרשמו בחלוקה החדשה בתכנית 942ד' כחלק מבעלי הזכויות במגרש בית המלון. עתה הגיע אלינו מידע שהחלקות הנ"ל רשומות בטאבו על שם קרן קיימת לישראל, דהיינו בעלות מדינה.... . אם אכן הדבר כך, נשמט כל הבסיס להפקדתה של תכנית 942ה' שכן אין בכוונת העיריה לנשל את המדינה מזכויות שניתנו לה כדין. אבקשך לדאוג ולהבהיר על מה הסתמכה חוות הדעת שהוגשה על ידכם, והסותרת את נסחי הרישום. עד שתוגשנה ההוכחות המספיקות לאימות חוות דעתכם תעוכב הפקדת תכנית 942ה'. הנה כי כן, סברתם של עובדי העיריה, כי נפלה טעות בתכנית 942ד', התבססה על חוות דעת שנמסרה לעיריה מטעם סולל בונה, שבה לא צוין כלל שחלקות 36 ו-112 שייכות למנהל. לאחר שהתברר לעיריה מצב הדברים לאשורו, לפיו עלולה תכנית 942ה' לפגוע רטרואקטיבית בזכויות שהוקנו על ידה למנהל, היא הייתה רשאית לחזור בה מסברתה. במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר ברשות מנהלית, אשר יש לה סמכות לתקן את החלטתה (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב עמ' 1004-1005 (1996)). בהקשר זה, אינני סבור כי נפל פגם כלשהו באי העדתם של עובדי העיריה. מאחר שהעיריה לא חלקה על כך שבתחילה סברו עובדיה כי נפלה טעות בתכנית 942ד' והכינו את הצעת תכנית 942ה', העדתם של העובדים לא הייתה מוסיפה דבר על מה שכבר הוסכם. העדתם של העובדים גם לא הייתה יכולה לתרום דבר לבירור השאלה המרכזית שבמחלוקת, לאמור: האם הגיעו הצדדים להסכמה מחייבת עובר לאישור תכנית 942ד'. 39. ראיה נוספת להכרתה של העיריה בכך שבתכנית 942ד' נפלה טעות סופר מוצאת סולל בונה בטיוטות הסכמים, אשר נערכו במסגרת המשא ומתן לפשרה שהתקיים בין סולל בונה, העיריה והמינהל (נספחים כד ו-כג לתצהירו של עו"ד עופר). בטיוטות אלה מאשרים העיריה והמינהל, כי בתכנית 942ד' נפלה טעות סופר, כי "כוונת תכנית 942ד' הייתה שלא יהיה למנהל זכויות כלשהן במגרש", וכי "נעשו על ידי העיריה שתי פעולות סותרות בחלקות המריבה". אין במסמכים אלו כדי לסייע לסולל בונה: ראשית, מדובר בטיוטות הסכמים שנערכו לצרכי משא ומתן לפשרה, אשר לא ניתן להגישן כראיה או להסתמך עליהן (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח נ' סולל בונה, פד"י מז(1) 311, 333). שנית, טיוטות הסכמים אלו לא נחתמו על ידי העיריה וממילא, שלא ניתן להסיק מהן דבר וחצי דבר על הסכמתה של העיריה לאמור בהן. 40. ביטוי נוסף להכרה בסולל בונה כבעלים בלעדי של מגרש מס' 1, מוצאת סולל בונה בכתב התחייבות אשר הופקד בהתאם לסעיף 17(ה) לתקנון תכנית 942ד' (נספח יט' לתצהירו של עו"ד עופר). בכתב ההתחייבות התחייבה סולל בונה להרוס את המבנים שבמגרש מס' 1, כתנאי למתן היתר בניה, ולבצע על חשבונה את התכנון המפורט של השטחים הפתוחים הציבוריים שבתחום תכנית 942ד' ואת עבודות הגינון והפיתוח. לטענת סולל בונה, היא היחידה החתומה על כתב ההתחייבות ואין בו כל אזכור לעובדה, שקיימים בעלים נוספים במגרש מס' 1 הנושאים גם הם בהתחייבות. דא עקא, העדר חתימתו של המינהל על כתב ההתחייבות יכול להיות מוסבר בשורת נימוקים אחרים, כגון: סברתם של מי שטפלו בנושא כי החלקות עודן רשומות על שם העיריה, שאינה נוהגת ליטול התחייבויות מעצמה, או אף התרשלות גרידא של רשות התכנון. וודאי שאין מדובר בנתון, שיש בו כדי להפוך את הקערה על פיה. 41. ועוד טוענת סולל בונה, כי התנגדותה של העיריה לתכנית 942ה' (תיקון טעות הסופר) נובעת מחששה של העיריה מפני תביעה כספית עתידית של סולל בונה בשל הטעות. לאישוש טענתה, מפנה סולל בונה לדברי ב"כ העיריה בפרוטוקול קדם משפט מיום 7/4/02, כי "אם יהיה משהו שייתן לנו חסינות מפני תביעה, אז אין לנו בעיה מפני התכנית. את הזכויות כבר מכרנו. אנו חוששים שזה ייצר משהו בדיעבד". אין ממש בטענה זו: ראשית, דבריו דלעיל של ב"כ העיריה נאמרו במסגרת דין ודברים לפשרה ואין בהם כדי לבסס לסולל בונה עילת תביעה. שנית ועיקר, מקובלת עלי עמדתה של העיריה, כי נוכח העדרה של טעות כלשהי ברישום החלקות תחת מגרש 1 בטבלת האיזון של תכנית 942ד', אין עילה לדרוש מהעיריה לתת היום את הסכמתה לתכנית 942ה', אשר כל תכליתה לתקן טעות שלא הייתה, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה, שבזמן אישורה של תכנית 942ד' היו החלקות שייכות למנהל. לכך יש להוסיף, כי עתירה לחייב היום את העיריה לתת את הסכמתה לתכנית 942ה' אף נראית חסרת תכלית, שהרי סולל בונה, ששלמה למנהל סכום נכבד עבור החלקות, יכולה לחכור את החלקות מהמינהל ולא הובאה על ידה ראיה של ממש, כי היותה חוכרת, להבדיל מבעלים, תסב לה נזק כלשהו. מכל מקום, לאחר שלא הוכח די הצורך כי העיריה הסכימה בשעתו לייחוד הזכויות הנובעות מהחלקות דנן לסולל בונה, אין העתירה לחייבה להסכים לתכנית 942ה' מעוגנת בעילה הסכמית ובתור כזו, היא חורגת מסמכותו של בית משפט זה. סוף דבר 42. בראיות שהביאה סולל בונה אין כדי להראות, כי המינהל או העיריה התכוונו להעניק לסולל בונה את הזכויות הנובעות מחלקות 36 ו- 112. כפועל יוצא מכך, לא ניתן לקבוע כי בתכנית 942ד' קיים פער בין כוונתם המוגמרת של הצדדים, לבין ביטויה המעשי של כוונה זו בטבלת האיזון. לאור האמור, דין העתירה לתיקון טעות סופר להדחות וכך אנוכי מורה. לאור כל המקובץ לעיל, אין להיעתר אף לסעדים החלופיים שלהם עתרה סולל בונה. 43. התביעה נדחית. סולל בונה תשלם לעיריה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ ומע"מ. רישום בטאבוטעות סופר / טעות קולמוס / השמטה מקרית