לפניי תובענה שראשיתה בבקשה לביצוע שלושה שיקים ע"ס 1,700 ₪ כל אחד, אשר ניתנו לתובעת במסגרת עסקה לשכירת נכס מקרקעין בבאר שבע (להלן: "הנכס"). לטענת התובעת, נכרת בינה ובין הנתבע הסכם שכירות בנכס לשנה אחת, שראשיתה ביום 1.4.2010 וסופה ביום 31.3.2011 (להלן: "התקופה הראשונה"), ולאחר מכן, בהסכמת הצדדים, הוארך הסכם השכירות שביניהם לתקופה נוספת בת שנה, שראשיתה ביום 1.4.2011 וסיומה אמור היה להיות ביום 31.3.2012 (להלן: "התקופה השנייה"). התובעת טענה, כי הנתבע עזב את הנכס בסוף דצמבר 2011, בניגוד להסכם השכירות, ובכך הפר את הסכם השכירות, ועליו לשאת במלוא דמי השכירות שנקבעו. עוד טענה התובעת, כי הנתבע נמנע מתשלום הארנונה לעיריית באר שבע, הותיר אחריו נזקים בדירה ואף נטל עמו חלק מן הריהוט שהיה בנכס, אולם טענות אלה אינן ממין העניין מקום שבתביעה שטרית עסקינן, והתרשמתי שהן נועדו להוסיף "צבע" או "אווירה" לתביעה - ועל כן לא אתייחס אליהן במסגרת הליך זה. 3. לטענת הנתבע, הוא אכן חתם על הסכם שכירות לתקופה הראשונה, אולם ביחס לתקופה השנייה, טוען הנתבע, כי סיכם עם מר שי שביט (להלן: "שביט"), אחיינה של התובעת והאחראי מטעמה, שעמו היה מיודד, כך טען, כי הסכם השכירות יתחדש מדי חודש בחודשו, ללא התחייבות של הנתבע לתקופה כלשהי. מעבר לכך, הנתבע טוען כי פינה את הנכס בסוף דצמבר 2011 לפי דרישתו של שביט, בעקבות סכסוך שהתגלע ביניהם. הנתבע הוסיף וטען, כי על פי ההסכמה שבין הצדדים, חלה חובת תשלום הארנונה על בעל הנכס, ולא עליו כשוכר. 4. משעסקינן בתביעה שטרית, מוטל נטל ההוכחה על כתפי הנתבע, ולאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בתצהירים ושמעתי את סיכומי הצדדים, אין לי אלא לקבוע כי הנתבע לא הרים את הנטל, ועל כן דין התביעה להתקבל במלואה. 5. שתי השאלות הטעונות הכרעה בהליך שלפניי הן אלה: א. האם סוכם, כטענת הנתבע, כי הסכם השכירות בתקופה השנייה יתחדש מדי חודש בחודשו, תוך שניתנה לנתבע הזכות לבטל את ההסכם בכל עת כטענתו; ב. האם ביטול הסכם השכירות נעשה על-ידי הנתבע, בעזיבת הנכס ללא הסכמת התובעת, כטענת התובעת, או שמא נעשה לפי דרישת התובעת באמצעות שביט. 6. אשר לשאלה הראשונה - הצדדים עיגנו ביניהם את ההסכם לתקופה הראשונה בהסכם בכתב (נספח 1 לתצהיר התובעת, להלן: "ההסכם"). הסכם זה התבסס, בעיקרו על "הסכם גנרי" לשכירת דירה, מן הסוג שניתן לרכוש מן המוכן בחנויות ספרים. אכן, כטענת הנתבע, בפרק בהסכם השכירות שעניינו "הארכת תקופת השכירות" (אופציה) (סעיף 14 להסכם) סומן סימן X ביחס לתקופת האופציה, ומכאן שבעת חתימת ההסכם ביחס לתקופה הראשונה, לא סיכמו הצדדים על אופציה לתקופה נוספת, אולם בכך אין די. משאין חולק ביחס להארכתו של הסכם השכירות לתקופה נוספת, נשאלת השאלה מה היו תנאי ההסכם לתקופה השנייה. 7. הנתבע טען, כי הוסכם בינו ובין שביט כי יוכל לסיים את ההתקשרות בכל עת, וכלשונו בבית המשפט: "הארכה היתה חברית ויכולתי לצאת בשיחת טלפון אחת" (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 22 - 23, וראו גם סעיף 5 לתצהיר התומך בהתנגדות לביצוע השטרות). טענה זו הוכחשה על-ידי שביט בתצהירו (וראו לעניין זה סעיף 6 לתצהיר שביט) והוא כלל לא נחקר עליה בחקירתו הנגדית. על כן, אין לי אלא לקבוע כי הכחשתו של שביט לא נסתרה. זאת ועוד. גרסתו של הנתבע היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין, אשר על פי סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 דורשת הנמקה מיוחדת על מנת לבסס עליה ממצא שיש בו כדי להכריע במחלוקת. אף מטעם זה, אינני יכול לקבוע כי די בעדותו של הנתבע על מנת להרים את הנטל המוטל עליו בהליך זה. 8. עד כאן קבעתי, כי ההסכם שבין הצדדים ביחס לתקופה השנייה לא כלל אפשרות לבטלו מטעמי נוחות (Termination for Convenience). אולם האם מחייב ההסכם ביחס לתקופה זו את תשלום מלוא דמי השכירות גם באין שימוש בנכס? התשובה לכך היא בחיוב. סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 קובע כי: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג במקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". עוד יש לציין, כי במהלך חקירתו במסגרת הדיון בהתנגדות, ציין הנתבע, כי: "מסרתי שיקים מראש לשנה כדי להראות שאני מעוניין לגור במקום באם תנאים." (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 7.10.2013, ש' 6) מכאן שבאין מחלוקת על הארכת ההסכם לתקופה השנייה, ובהעדר ראיות להסכמה על תנאים אחרים, עלינו לשוב אל ההסכם שנהג בין הצדדים קודם לכן, קרי - ההסכם נספח 1 לתצהיר התובעת. על פי סעיף 3 ג' להסכם: "במידה והשוכר יקצר את תקופת השכירות שנקבעה בחוזה זה ו/או יקצר את תקופת האופציה (במידה ותמומש), הוא יחויב בתשלום דמי השכירות במלואם. דמי השכירות ישולמו בין אם השוכר משתמש במושכר ובין אם לאו. התחייבות זאת תתבטל רק במידה ותבוא על כך הסכמה בין הצדדים ובכתב." על כן, עם הפסקת השכירות, חלות הוראות סעיף זה, ועל הנתבע חלה החובה לשלם את דמי השכירות במלואם לתקופת החוזה כולה. 9. אשר לשאלה השנייה - היא טענת הנתבע כאילו עזב את הנכס לנוכח דרישת שביט ממנו לעשות כן, על רקע סכסוך שפרץ ביניהם. גם טענה זו הוכחשה על-ידי שביט הן בתצהירו (סעיף 10 לתצהיר שביט) והן בחקירתו בבית המשפט, שם נשאל האם הוא מכחיש כי ביקש מהנתבע לעזוב את הנכס והשיב: "לא ביקשתי ממנו לעזוב, המעבר שלו מב"ש לעיר אחרת לא נעשה ב-3-4 ימים, ואפילו אם מישהו היה מבקש ממנו לעזוב, ולא כך קרה" (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 4 - 5). לא מצאתי תימוכין לגרסתו של הנתבע כי התבקש לעזוב את הנכס, גרסה שעליה חזר בעדותו בבית המשפט (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 29 - 30). יצוין, כי הנתבע טען לקיומו של גורם שלישי - בעל עסק בסמוך לנכס - המסייע לבעלי הנכסים בניהול הנכסים. לטענת הנתבע, "הקיוסק [כלומר בעליו - ע"י] מעורה בכל פרטי החוזים והנכסים..." (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 1), ואשר הנתבע אף טען כי מסר לידיו את מפתח הנכס, אולם גורם זה לא הובא לעדות. מכאן ניתן להסיק אחת משתי מסקנות: האחת היא, כי אין בידיו מידע רלוונטי בדבר הבקשה הנטענת מהנתבע לפנות את הנכס בטרם הסתיימה התקופה השנייה, שאז אנו נותרים עם עדות יחידה של בעל דין, אשר יש קושי לבסס עליה ממצא עובדתי, כאמור בסעיף 7 לעיל; האחרת היא, כי יש בידי בעל הקיוסק מידע רלוונטי, שאז פועלת אי-הבאתו לעדות לחובת הצד שעליו הנטל להביאו, ובענייננו - הנתבע. בין כך ובין כך, אין לי אלא לקבוע כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח את טענתו כי התבקש לעזוב את הנכס לפני תום תקופת השכירות. 10. הפועל היוצא הוא, שבהעדר ראיות מספיקות לסתור, אני קובע כי הנתבע הפר את הסכם השכירות כאשר עזב את הנכס בטרם הסתיימה תקופת השכירות, וכי על פי תנאי ההסכם שבין הצדדים, חלה עליו חובה לשלם את מלוא דמי השכירות לחודשים שנותרו. 11. כפי שציינתי בפתח פסק דין זה, אני סבור כי הטענות בדבר אי-תשלום הארנונה או המצב שבו נותרה הדירה בסופה של תקופת השכירות אינן רלוונטיות להליך זה, באשר הליך זה עוסק אך ורק בתביעה השטרית - ואין אני רואה מקום להרחיב את היריעה ולדון בנושאים שאינם נחוצים להכרעה העניינית במחלוקת שלפניי. 12. אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה. אני מורה על שפעול הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ 01-17672-13-0. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשאת בהוצאות התובעת בסך 1,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 1,500 ₪. סכומים אלה יתוספו לקרן החוב בתיק ההוצאה לפועל ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד לפירעונם המלא. חוזה שכירותחוזהשכירות