תביעה ותביעה שכנגד שעילתם ביחסי שכירות, ללא חוזה שכירות כתוב, שתקופתה החלה באוג' 2000 והסתיימה באוג' 2003. התביעה העיקרית כוללת את הרכיבים הבאים: 4,000 ₪ בגין צביעה של המושכר לאחר תום השכירות וניקויו לרבות פינוי מטלטלין שהושארו בו כנטען. אציין שהוגשה הצעת מחיר המדברת על צביעה ותיקוני חורים וסדקים בסך כולל של 6,000 ₪. בכתב התביעה נטען שמצורפת גם חשבונית תיקון, אולם החשבונית עומדת על סך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כאשר מי שהנפיק את החשבונית אינו מי שחתום על הצעת המחיר. לתביעה צורף גם מסמך הנחזה להיות מכתב של השוכרים שבאו בעקבות הנתבעת, שם הם טוענים שהבית נזקק לתיקוני צבע וצביעה כוללת אשר בוצעה ע"י המשכיר וכן לפינוי פסולת מהבית ומהחצר. נטען שהמצב תועד בתמונות, התמונות אינן בפני. רכיב אחר של התביעה העיקרית עניינו הפרשי שער בסך 2,030 ₪ בגין העובדה שהמחאה שנשלחה במהלך השכירות עבור 7 חודשים היתה דחויה, וביום פרעונה היה השער גבוה יותר מהשער על פיו חושב סכום השיק ומכאן התביעה להפרשים. רכיב שלישי של התביעה העיקרית הוא פיצוי על כך שבחלק מהתקופה שהה במקום דייר משנה ללא הסכמת התובע, והתובע מעמיד את הפיצוי על 150 דולר לחודש ובסה"כ על 12,960 ₪ לפי חישוביו. הרכיב האחרון של התביעה העיקרית עומד על 1,000 ₪ והוא נובע מכך ששיק ע"ס 20,000 ₪ סורב כמה פעמים בשל פגמים טכניים ובסופו של דבר הופקד ונפרע רק בחלוף כ - 6 חודשים מהמועד המקורי לאחר שסורב על פי הנטען 3 פעמים. אדון ברכיבי התביעה העיקרית טרם שאדרש לתביעה שכנגד. לגבי הרכיב של עלות הסיוד וניקוי הדירה בתום השכירות, נטען בכתב ההגנה כי החזרת החזקה בתום השכירות נעשתה כאשר הצדדים מסיירים יחדיו במקום, והתובע אינו מעלה כל טענה. לאור זאת מדובר בפני בשתי גרסאות סותרות. השוכרים החדשים לא הובאו לעדות ואינני יכול להסתפק באותו מסמך שנטען כי נחתם על ידם כראיה קבילה וטובה. כאמור, תמונות לא הוצגו. אם נוסיף לכך את העובדה שחלפו 4 שנים וחודש מהאירועים ועד הגשת התביעה, הרי חרף הסברי התובע בדיון מדובר בזמן בלתי סביר בעליל, לפחות לגבי אותו רכיב של אלפי שקלים שהתובע נאלץ לדבריו להוציא מכיסו מייד בתום השכירות. אציין כי בכל המסמכים הרבים שהגיש לי התובע גם בדיון (נוסף למה שצירף לתביעה), אין כל זכר לטענות בדבר השארת המושכר במצב לא תקין והצורך לשלם אלפי שקלים בתיקון המצב, וזאת גם במכתבים שנשלחו חודשים רבים לאחר מכן. אותם מכתבים מתייחסים לנושאים אחרים אך לא לנושא הזה. התוצאה היא שהחלק הזה של התביעה לא הוכח, ולכן התביעה בגינו נדחית. אשר לרכיב של הפרשי שער, בהעדר חוזה כלל אין זה ברור שהתשלום עבור 7 חודשי שכירות צריך להשתלם לפי שער הדולר המקרי של יום קונקרטי אחד. מכאן משלא הוכח שהתובע זכאי להפרשי שער אלה. אוסיף כי מדובר בתביעה שהזכות לה ככל שישנה, נולדה באפריל 2002, אולם לא ראיתי שהתובע דרש משהו מהנתבעת בנדון גם במכתבים שכתב לה ב - 2003 ואף ב - 2004. כך לא נוהג משכיר סביר שלא קיבל את דמי השכירות המלאים שהוא זכאי להם. התוצאה היא שגם פרק זה של התביעה נדחה. הרכיב השלישי והגדול ביותר בתביעה הוא הפיצוי בגין הכנסת דייר משנה. לא ידוע לי מהו המקור לזכותו של התובע לקבל פיצוי כזה בכלל, ובסכום שהוא תובע בפרט. לא ברור מתי נודע לו שיש דייר משנה בנכס, והאם טרח להביע התנגדות או להעלות דרישה בנדון בתחום הכספי. גם עניין זה לא זכה להתייחסות כלשהי בכתובים הרבים שהתובע הציג, שנערכו סמוך לפני ובחודשים הראשונים שאחרי תום השכירות. מדובר בתביעה ללא עילה והיא נדחית. הרכיב הרביעי והאחרון של התביעה העיקרית הוא אותם 1,000 ₪ פיצוי בגין פרשת ההמחאה ע"ס 20,000 ₪ אשר חלפה כחצי שנה עד אשר נפרעה לאחר שהופקדה לא פחות מ - 3 פעמים. עמלת החזרת שיק שהופקד וסורב עומדת על כ - 11 ₪ על פי מסמך שהציג לי התובע עצמו. גם אם סורבה ההמחאה לא פחות מ - 3 פעמים עד אשר כובדה לבסוף, עומד סכום העמלות הכולל על כ - 36 ₪. גם הפרשי הצמדה וריבית במשך חצי שנה תמימה לתקופה שבין אוג' 2003 לינואר 2004, אינם מתקרבים ל - 1,000 ₪. גם כאן מדובר בתביעה שנראית כאיזה שהוא ניסיון מאוחר לקבל כספים נוספים, שנים לאחר תום התקופה החוזית. התביעה שכנגד עומדת ע"ס 17,800 ₪, כמו סכום התביעה העיקרית. בעיקרו של דבר עילותיה הן שתיים: אחת היא כי בתחילת תקופת השכירות לא נוקו חצר המושכר והמבנה עצמו ע"י התובע בניגוד להתחייבות בעל פה שנתן והנתבעת (התובעת שכנגד) נאלצה לשכור מישהו שיעשה זאת עבורה כאשר העלות של ביצוע העבודה היתה 600 ₪ (מתוך 1,700 ₪ בסה"כ ששולמו וכללו גם גינון). השניה היא כי התובע הבטיח שלא תהיה כל התנגדות מצד השכנים להפעלת פעוטון במושכר לאחר שהתובעת הבהירה שהמושכר ישמש גם למטרה זו, אולם הוגשה התנגדות כזו והטיפול בעניין היה כרוך לא רק בעלויות אלא גם בכך שההתנגדויות נדחו סופית רק בשלהי אוג' 2001 והדבר גרם לירידה חדה בהכנסות עקב כך שנרשמו בתקופה הקצרה שנותרה רק 9 ילדים במקום 20. מצבה של התביעה שכנגד אינו טוב ממצבה של התביעה העיקרית. הרכיב הראשון של ניקוי המושכר והחצר טרם תחילת השכירות, הוא רכיב שהשוכרת לא העלתה טענה בגינו משך כל תקופת השכירות, והראיה ששילמה את דמי השכירות מבלי לנסות לקזז את הסכום של 600 ₪ שהיום היא טוענת לגביו. הרכיב השני מבוסס על דבר שאיני יכול לקבל. התובע אינו יכול להתחייב ששום אדם הזכאי להגיש התנגדות על פי דיני התכנון והבנייה, לא יעשה כן. אילו היה מוכח שידע שיש מי שרוצה להתנגד והצהיר אחרת, היה מקום לבוא בטרוניה על הצהרה לא נכונה במהלך מו"מ אלא שאין ראיה לכך. יתרה מכך, הפיצוי הנתבע בגין הצורך להתמודד עם התנגדויות, מבוסס על ההנחה שבשל ההתנגדויות ומועד דחייתן לא נרשמו 11 ילדים נוספים לגן, אולם אין כל ראיה שיש קשר סיבתי בין מספר הנרשמים לבין מועד דחיית ההתנגדויות. לכך יש להוסיף שהחזקת כל ילד נוסף במעון אמנם כרוכה בעלות שולית שבד"כ הולכת ופוחתת אולם ברור שהעלות השולית של כל ילד נוסף אינה אפס, ולכן לא ניתן להעמיד את התביעה על אובדן ההכנסה, אלא יש להפחית מההכנסה שאבדה את העלויות השוליות שנחסכו. מכל מקום, העובדה שהשוכרים שילמו את מלוא דמי השכירות, כפוף לעיכוב בתיקון הפגם באותו שיק אחרון שנפרע באיחור של כמה חודשים, מעידה על עצמה שהם לא סברו בזמן אמת שהם זכאים לפיצוי של עשרות אלפי שקלים בשל מצג השווא הנטען כי לא תהיינה התנגדויות. התוצאה הסופית היא כי התביעה והתביעה שכנגד נדחות. בנסיבות אלו ישא כל צד בהוצאותיו. חוזהשכירות