הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") נישא לנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") ביום 25.1.2006 בטקס חתונה שנערך באולם אירועים המנוהל על ידי התובעת במתחם בורסת היהלומים ברמת גן, כמפורט בסעיפים 1, 4 לכתב התביעה, שהוגש ב"סדר דין מקוצר" על ידי התובעת, וכפי המפורט בתצהירו של הנתבע, התומך בבקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן, וראה, בין היתר, בסעיפים 13 ו 37 לתצהיר. אין הנתבעים חולקים על ההתקשרות עם התובעת בהסכם להפקת האירוע ועל סכום התמורה המגיע לתובעת על פי ההסכם, אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה וכנספחים א' לתצהיר הנתבע. הם גם אינם חולקים על כך שסכום התביעה הוא הסכום שלא שולם לתובעת עבור הפקת אירוע החתונה ואותו מבקשת התובעת לקבל בתביעתה, אלא שהנתבעים טוענים ל"קיזוז" של סכומים שונים מתוך סכום התביעה המגיע כפי המפורט בסעיף 70.5 לתצהיר הנתבע בנוסף לטענה אחת לפיה אין על הנתבעים לשלם עבור 750 אורחים אלא בגין 724 אורחים בלבד, כפי שיפורט להלן. עוד טוענים הנתבעים כי דין כותרת התביעה להימחק הואיל וככל שהיא מופנית נגד הנתבעת, אין בידי התובעת "ראשית ראיה" שתקשור את הנתבעת לחבות כלפי התובעת. בטרם דיון בגוף בקשת הרשות להתגונן יאמר לעניין מחיקת הכותרת שהנתבעים שוגים בטענתם הואיל וההסכם, עליו אין כאמור מחלוקת, אומנם אינו חתום על ידי הנתבעת, אולם, כאמור, אין חולקים על תקפותו והוא מציין בכותרתו את "מזמין א'", כאחד הצדדים להסכם את הנתבעים ביחד; זאת והעובדה שהחתונה היא אכן חתונתם של השניים, די בהם כדי להוות "ראשית ראיה" בכתב על חוזה, שבין הנתבעים שניהם, עם התובעת בהתחשב בכך שחתימה אינה מהווה יסוד הכרחי לצורתו של חוזה או הוכחה בלעדית לגמירות דעת הצדדים המתקשרים בו [ סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973; ע"א 1235/90 חיים שמעון הרבסט נ. חברה מ. אריאן קבלן לעבודות חשמל בע"מ ואח', פד"י מו4 עמ' 661; מאמרה של המלומדת נ. כהן, "צורת החוזה", הפרקליט לח תשמ"ח-מ"ט עמ' 383 בעמ' 433-437 ]. ארבע טענות נוספות לנתבעים המצדיקות, לגישתם, אי תשלום מלוא התמורה המגיעה לתובעת. ראשית, נטען על ידי הנתבעים שהם "נאלצו" להסתפק בכמות קרואים קטנה יותר מזו שרצו בה מלכתחילה, כ 900 אורחים, הואיל והתובעת לא הייתה יכולה לספק שירותים באולמה ליותר מאשר 750 אורחים. טענה זו חסרת כל שחר; גם אם היה רצונם של הנתבעים במספר קרואים כאמור, הרי שעל ההסכם מופיע המספר 750 ובתיקון 724 (ואין טענה שהייתה התחייבות ל- 750 מקומות והיו רק 724); ההסכם נערך ביום 8.11.05, כפי המפורט על פני ההסכם, ובאותו היום שולמה המקדמה על חשבון התמורה לתובעת (סעיפים 20, 21 לתצהיר הנתבע); כל מידע אחר שקדם לחתימת ההסכם, אם היה מידע כזה, שוב אינו רלבנטי כאשר ההסכם נחתם לגבי כמות האורחים הנ"ל; כל טענה שבתצהיר הנתבע הנוגעת לכך שכביכול נודע לו לאחר כריתת ההסכם על כך שהאולם לא יוכל להכיל יותר מאשר 750 אורחים (סעיפים 25 עד 36 לתצהיר), נסתר על פניו אל מול ההסכם, והנתבעים אינם טוענים שההסכם אינו מבטא נכון, בכתוביו, את המוסכם. טענה שניה, כחלק מהאירוח היה על התובעת להעמיד לרשות האורחים "בר וינאי", לאורך כל משך האירוע, אשר יכלול מבחר מטעמים מתוקים וגם אפשרות לשתיית משקאות חמים, תה וקפה [ להלן: "הבר" , "העוגות" ו "הקפה" בהתאמה ]; הסתבר, לטענת הנתבעים, שלא ניתן היה להכין או לקבל קפה בנוסף לעוגות במהלך האירוע בבר וזאת עד לשלב מאוחר ביותר באותו הערב [ סעיפים 60 עד 64 לתצהיר הנתבע ]. יאמר כי טענתו של הנתבע, לכך שהבר לא כלל קפה, נתמכת לכאורה בתצלומי הוידאו כפי שנמסרו לי בתקציר או בעריכה בתקליטורים במ/4, אם כי איני משוכנע שניתן ללמוד מכך על מה שהיה או לא היה בבר לאורך כל משך האירוע [ לא נעלמו ממני העובדה שהנתבע מאשר שהייתה בבר מכונת קפה אחת, שאינה מספיקה לכמות האורחים המוזמנים (עמ' 2 לפרוטוקול בסוף העמוד) כמו גם העובדה שרואים בתמונות שצולמו אורחת אחת! מחזיקה כוס קפה ]. מכל מקום, בשלב זה, ולצורך מתן רשות להתגונן, ניתן לומר שלא הופרכה טענת הנתבעים על כך שהבר לא כלל קפה, או שלא היה מוכן להספקת קפה בכמות הראויה. טענה נוספת באשר לטיב השירות שקיבלו הנתבעים נוגעת לכך שחלק האולם המכונה "הפטיו" לא היה מבודד דיו מהאוויר שמחוץ לבניין והאורחים בו סבלו מקור וגם עזבו את האירוע בטרם עת [ סעיפים 45 עד 59 לתצהיר הנתבע ]. גם טענה זו לא הופרכה; בתרשים נספח ג' לתצהיר הנתבע נראה שולחן ארוך בפטיו (מס' 40) המיועד ל 48 אורחים, חלקו בתוך האולם המקורי (והמקורה) וחלקו בפטיו. בתצלומי הוידאו, מוצג במ/4, ניתן להבחין, מפעם לפעם, שחלק השולחן הנ"ל המצוי בפטיו אינו מאוכלס וכן ניתן לראות וילונות מתנפנפים כתוצאה ממה שנחזה להראות רוח חיצונית. אין איפוא לשלול את טענות הנתבעים באשר לקור ששרר בפטיו ואשר הבריח את האורחים. את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהעדר הקפה ותוספת הרוח מבקשים הנתבעים "לקזז" מהתביעה. הנתבעים לא נתנו דעתם באשר לעילת הקיזוז ונראה כי מה שמתבקש על ידיהם, להבדיל מפיצוי בגין "עוגמת נפש" שאותו אכן ניתן, אולי, לקזז הוא ניכוי מהמחיר עקב הפחיתה בטיב השירות או בטיב המוצר שקבלו. זכות זו נתונה להם, הגם שב"כ הנתבעים לא ידע "לתרגם" אותה לשפה המשפטית הראויה, לפי סעיפים 11 ו 28 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המכר") או לפי סעיפים 3 ו 4(ג) לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד - 1974 (להלן: "חוק הקבלנות") ואיני צריך לבחון את השאלה האם מדובר במקרה זה בחוזה מכר או חוזה קבלנות [ ראה סעיף 4 לחוק המכר וסעיף 8(ב) לחוק הקבלנות ]. את הניכוי בגין עודף הקור מבקש הנתבע לקבוע לסכום המבטא את המחיר בסך של -.48 $ לאורח (לא כולל מע"מ) כפי המחיר המוסכם, מוכפל ב 60 אולם לא ראיתי סיבה לניכוי כזה, ולו לכאורה, כאשר השולחן שבפטיו אינו כולל יותר מאשר 48 מוזמנים ועל פני הדברים לא נראה כי כולם עזבו או לא התיישבו בשולחן הנ"ל בכל עת [ ראה גם התמונות המוצגים במ/5 ו במ/6 ]. לכאורה, וזאת עד להוכחה מלאה, אם יהיה צורך בהמשך ההליכים, ראויה לנתבעים הגנה לכאורה המתייחסת למחצית מכמות מוזמני השולחן, קרי 24 אנשים ועל כן זכאים הנתבעים להתגונן בטענה הנ"ל (בנוסף לעגמת הנפש, כפי שלהלן) כדי סכום של 24X 48 $ = -.1,152 $, לפי השער של 4.723 ש"ח לדולר, שהוא כמסתבר השער המקובל על הצדדים ובסה"כ סכום של -.5,441 ש"ח [ סעיף 5 לכתב התביעה וסעיף 70.5.1 לתצהיר הנתבע ]. אשר לניכוי בגין הקפה; גם אילו הייתי סבור שיש מקום לקבל, לכאורה, את טענת הנתבעים כי שיעור של 6 $ למנת אורח, בכלל התמורה, הוא מרכיב עלות הבר, לא הייתי רואה לנכות את כל המרכיב הנ"ל מהמחיר, כפי שמבקשים הנתבעים לעשות. הפחיתה בערך השירות בגין העדר קפה מהבר לא שללה את עצם קיומו של הבר, הנראה היטב בתמונות הוידאו, ועל כן נתונה שומת הניכוי לבית המשפט. לטעמי, בהנחה שתוכח במלואה טענת הנתבעים באשר לפחיתה באיכות הבר והשירות בו, סכום הניכוי הראוי הוא בגדר של -.10,000 ₪, נכון למועד כתיבת החלטה זו, ולעניין זה ראויים הנתבעים למתן רשות להתגונן. אין ספק כי באיכות השירות הפחותה, כפי שנחזית בשלב זה, טמונה גם עגמת נפש, במיוחד בהתחשב באופי האירוע, ועל כן ראויים הנתבעים להתגונן גם בטענת קיזוז לפיצוי בגין עגמת הנפש בסכום של -.15,000 ₪. טענה אחרונה, בגינה ראוי ליתן לנתבעים רשות להתגונן, נוגעת לעצם ההסכמה עצמה, כאשר לטענת הנתבעים הם התחייבו לשלם עבור 724 מוזמנים ולא עבור 750 איש, כמינימום, ולטענה זו יש סימוכין גם בכיתוב בכתב יד על גבי ההסכם, כך שלמעשה עומדת טענה זו, מבחינת הסכום הכלול בה, לכדי הסך של -.5,895 ₪ [ 48 $ X 26 מוזמנים X 4.723 ]. לעניין הסכומים הנ"ל ניתנת על כן רשות להתגונן. התובעת זכאית לקבל פסק דין חלקי לעניין יתר סכום התביעה שלגביו לא ניתנה רשות להתגונן. נראה לי כי באמור לעיל יש כדי להביא לידי סיום הפרשה, מעבר לשלב הפורמלי בו מצויה התובענה עתה. על הצדדים להביא האמור לעיל בגדר שיקוליהם שכן קביעת הוצאות המשפט, הן אלו שבבקשה זו והן לעניין התובענה כולה, תעשה תוך התחשבות בדרך ניהול ההליכים עד כה ולאחר שלב זה. התיק נקבע לקדם משפט ביום 7/3/07 שעה 11:45. חוזההפקה