השופטת ד' דורנר: ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתביעה חוזית לפיצויים שהגישה הזמרת מזל כהן (להלן - הזמרת) נגד חברת תקליטי סי.בי.אס. בע"מ (להלן - החברה). 1. ואלה עיקרי העובדות הצריכות לענייננו: החברה נוהגת להתקשר עם זמרים בחוזה הקלטה בנוסח אחיד. על-פי חוזה זה רוכשת החברה בתקופת ההסכם זכות בלעדית בהפקת שירי הזמרים והקלטתם. ההסכם הוא לשנה אחת, ואולם לחברה זכות להאריכו מדי שנה עד לתקופה של שש שנים. בתמורה לכך מתחייבת החברה לשלם לזמר 10% מהמחיר הקמעונאי של התקליטים אשר הפיקה ולפצות אותו בפיצויים מוסכמים מראש בסכום מינימאלי, אם בתקופת ההסכם (שנה) היא לא תפיק תקליט. וכך נאמר בסעיף 15 לנוסח החוזה האחיד, הקובע את ההסדר הנ"ל: "באם במשך תקופת הסכם זה... לא יעלה בידינו להקליט הקלטות... ובאם בתוך 30 יום מתום תקופת הסכם זה תודיע לנו בדואר רשום על בקשתך כי נקליט ביצועים שלך. .. נהיה זכאים לפי בחירתנו... להקליט ביצועים כאלה... או לשלם לך כפיצוי קבוע ומוסכם מראש סך 50 לירות עבור כל הקלטה ראשית של צד אחד של תקליט...". הסכמים מסוג זה רווחים בענף הבידור בעולם המערבי, התלוי בטעמו המשתנה של הקהל. הזמרים, שאין לדעת אם יזכו להכרה ולפירסום, מוכנים להסתפק בפיצוי נמוך תמורת התקשרות עם חברה בעלת מוניטין, ואילו החברה מגינה על השקעתה על-ידי רכישת אופציה לבלעדיות במשך שנים תמורת תשלום מינימאלי. 2. הנוסח הסטנדרטי לא נראה לזמרת. על-פי דרישת בא-כוחה, עו"ד נחום, הסכימה החברה להסדר אחר עמה. בחוזה שנכרת ביום 1.2.81 נמחק סעיף 15 הנ"ל ובמקומו נערכה תוספת להסכם (להלן - התוספת) כלהלן: "אנו מתחייבים כי בכל שנה שבה יהיה ההסכם בתקף אנו נקליט ונפיק עבורך לפחות תקליט .L.P אחד בכל שנה ושנה שבה הסכם זה בתקף החל ממועד חתימתו. אי ביצוע התחייבותנו הנ"ל בשנה כלשהיא כנ"ל יגרום לביטול הזכויות והאופציות (זכויות הארכה) המוקנות לנו כאמור בסעיפים 18-23 להסכם". 3. אף שהחברה הפיקה תקליט אחד בלבד, הסכימה הזמרת להארכת חוזה ההקלטה שלוש פעמים. התקליט האמור הופק בשנה השנייה להתקשרות וכלל גם שירים שהושרו על-ידי זמרים אחרים. התקליט לא זכה להצלחה (נמכרו 700 עותקים בלבד, בעוד שהמינימום הדרוש להחזר ההשקעה הוא 10,000 עותקים). שתי ההארכות הראשונות נעשו בדרך השגרה. החברה שלחה לזמרת חוזה הארכה, והיא חתמה עליו. לחוזה ההארכה השלישי צירפה החברה מכתב (להלן - מכתב החברה), ובו ביקשה מן הזמרת לתת לה הזדמנות לניסיון נוסף. וזו לשון מכתב החברה: "כידוע לך, במכתב התוספת להסכם הנ"ל התחייבנו להפיק עבורך לפחות תקליט אריך נגן אחד כל שנה שבה ההסכם בתוקף. למרות שלא עמדנו בהתחייבות זו, וכתוצאה אבדנו את הזכות להארכת ההסכם, ברצוננו להמשיך לעבוד איתך בצורה מקצועית כמיטב יכולתנו - קרי, לעסוק באיסוף חומר מתאים ובנסיון לבנות תפיסה נכונה לקריירה האומנותית שלך במטרה להצליח. ייתכן מצב בו, למרות הנסיון והאמצעים הרבים העומדים לרשותנו, לא נצליח להגיע למטרה הנכספת. אך היינו שמחים מאוד לו נתאפשר לנו הדבר. נסיוננו והאמצעים העומדים לרשותנו אינם תמיד ערובה להצלחה, אך היינו שמחים לו היית מעניקה לנו את המנדט לנסות. הנני לצרף בזאת מכתב להארכת ההסכם, לחתימתך" (ההדגשה שלי - ד' ד'). הזמרת השתכנעה וחתמה על חוזה הארכה עד ליום 1.2.85. מספר חודשים לאחר הארכה זו, משלא החלה החברה בהפקת התקליט, נפגשה הזמרת עם מנכ"ל החברה וביקשה אותו להפיק למיצער תקליט סולו אחד. הוא לא היה מוכן להתחייב לכך והציע לשחרר אותה מהתחייבויותיה בחוזה ההארכה האחרון. הזמרת דרשה כי החברה תבטל את החוזה, והחברה עשתה כן ביום 8.10.84. אזי הפיקה הזמרת בעצמה תקליט סולו. היא השקיעה סכום השווה ל- 40,000 דולר, אך היקף המכירות לא הצדיק את ההשקעה, ונגרם לה הפסד בסכום השווה ל-25,000 דולר. 4. ביום 30.6.85 הגישה הזמרת תביעה נגד החברה בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, ובה תבעה תשלום פיצויים בסכום השווה ל-150,000 דולר. היא טענה, כי נזק זה נגרם לה משום שהחברה הפרה את התחייבותה להפיק תקליט סולו כל שנה - ובסך הכול ארבעה תקליטים (התקליט שהופק לא עמד בתנאי החוזה, שהתירו לחברה להפיק תקליט בהשתתפות זמרים נוספים רק בשנה הראשונה להסכם, ועל-כן, כך נטען, אין להתחשב בו). החברה התגוננה בטענה כי בתוספת הוסכם שהתוצאה היחידה של אי הפקת תקליט תהיה ביטולה של זכות ההארכה של החברה. 5. בית המשפט המחוזי נדרש אפוא לפרש את התוספת. הערכאה הראשונה מצאה, כי לא היה היגיון כלכלי בהפקת תקליט בכל שנה וכי הצדדים, בהתנהגותם לאחר כריתת החוזה, הראו שכוונתם בחוזה הייתה לצמצם את התחייבות החברה להפקת תקליט אחד בכל תקופת ההסכם (ארבע שנים). וכך נאמר בפסק הדין: "הפקת תקליט דורשת הוצאה ניכרת, ורק אחוז נמוך של תקליטים מחזיר את ההשקעה בתוספת רווח. בארה"ב, שהיא מרכז עסקי השעשועים במערב, מניבים רק 16%-20% מכל התקליטים היוצאים לאור, החזר ההשקעה כאשר אחוז הכשלונות נע בין 80 ל-84%... הוא הדין לגבי המצב בארץ... בישראל לא מרוויחים כסף מתקליטים... חומר הראיות שסקרתי עד כה, מלמד שכלכלית אין מקום לממש את החוזה בדרך המילולית העולה מהטקסט. מקובלת עלי הגישה החדשנית המאפשרת, במידת הצורך, להשתחרר מחרצובות הלשון ולהתחקות אחר כוונת הצדדים, תוך בחינת ההגיון הכלכלי והאינטרסים השונים שביסוד העיסקה. ...התנהגות הצדדים, לאחר כריתת החוזה, מלמדת אף היא כי הסכימו לצמצם ההתחייבות להפקת תקליט מדי שנה בשנה, לתקליט ראשון, שלא הופק אף הוא... התובעת היתה רשאית להשתחרר מהחוזה, כבר בתום השנה הראשונה, אך היא בחרה שלא לעשות זאת. בשנה השניה הופק התקליט פרימיירה (ת/2). רק בשנה השלישית היה בידיה חומר לתקליט סולו... גם הפעם היתה מוכנה התובעת להאריך החוזה על אף זכותה שלא לעשות זאת, עקב הציפיות הסבירות שהיו לה ליציאת התקליט לשוק. אין להתעלם מהתחייבות הנתבעת בנספח א (התוספת) להפיק התקליט ואין מקום לפטור אותה מתוצאות מחדלה". אשר-על-כן, חייבה הערכאה הראשונה את החברה לשלם לזמרת פיצויים בסכום השווה ל-31,000 דולר בגין פגיעה במוניטין, עוגמת נפש והפסד שנגרם לה בעקבות אי הפקת תקליט אחד. 6. שני הצדדים טענו, כי הערכאה הראשונה טעתה בכך שפירשה את התוספת תוך התעלמות מוחלטת מלשונה וכי הטקסט משקף אל נכונה את אומד דעתם. אולם מכאן ואילך נחלקו בטענותיהם. הזמרת טענה, כי בתוספת התחייבה החברה להפיק תקליט סולו מדי שנה ועל-כן היא חייבת לפצות אותה בשל אי הפקת ארבעה תקליטים. הסכמתה של הזמרת להארכתם של חוזי ההקלטה אינה מהווה ויתור על זכותה לפיצויים, שכן היא הסכימה להארכה בשל אילוצים הנובעים מהיחסים הבלתי שוויוניים בינה לבין החברה. עוגמת נפש והפסד שנגרם לה בעקבות אי הפקת תקליט אחד. החברה לא חלקה על כך שלפי התוספת היא הייתה אמורה להפיק לזמרת תקליט מדי שנה; אלא שטענתה הייתה, כי בתוספת נקבע שתוצאתה היחידה של אי ההפקה היא ביטול של זכות ההארכה. 7. בענייננו, אין לי ספק כי הכוונה הנלמדת מן המשמעות הרגילה של לשון החוזה משקפת את כוונת הצדדים. עם זאת, העיקר בפירוש חוזה הוא התחקות אחר אומד הדעת של הצדדים. על-כן, כאשר הקשר הדברים, מכלול החוזה ומטרתה הכלכלית של העיסקה שאותה החוזה בא להגשים מלמדים על כוונה שונה מן הכוונה הנלמדת ממשמעותן הרגילה של מילות החוזה, יש לתת למילים משמעות רחבה, המתיישבת עם תכלית החוזה (ע"א 627/84 נודל ואח' נ' עיזבון צבי פינטו ז"ל ואח [1], בעמ' 482; ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' "מדינת הילדים" בע"מ ואח' [2], בעמ' 570; ע"א 546/86 "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ נ' אסייג [3], בעמ' 216-217). עם זאת, בית המשפט אינו מחליף את אומד הדעת של הצדדים בשיקול דעתו "כאדם סביר", איזה חוזה היה מגשים את תכליתה של העיסקה, ואינו יוצר חוזה חדש המעוגן בהגיונה הכלכלי של העיסקה. הסביר זאת השופט ‎:JESSEL THE COURTS OF LAW SHOULD MAINTAIN THE PERFORMANCE OF THE CONTRACTS..." ACCORDING TO THE INTENTION OF THE PARTIES... THEY SHOULD NOT OVERRULE ANY CLEARLY EXPRESSED INTENTION ON THE GROUND THAT THE JUDGES KNOW THE BUSINESS OF THE PEOPLE BETTER THAN THE PEOPLE WALLIS KNOW IT THEMSELVES". V. SMITH (1882) [12], AT 395; הובא גם ב-ע"א 139/54 גריידל נ' הורביץ [4], בעמ' 60). ראה גם דברי הנשיא שמגר בע"א 327/85 קוגלר נ' מינהל מקרקעי ישראל [5], בעמ' 102, ובע"א 546/86 [3], בעמ' 217, וכן ,‎G.H.L . FRIDMAN, "CONSTRUING WITHOUT CONSTRUCTING, A CONTRACT" 76 L.Q.REV. (1960) 521, 523, 531. 8. כאמור, בתוספת נקבע בלשון ברורה, כי החברה מתחייבת להפיק תקליט אחד בכל שנת הסכם, וכי אי ביצוע ההתחייבות בשנה כלשהי יגרום לביטול האופציה להארכה. השאלה הפרשנית שהתעוררה הייתה, אם למרות האמור בסיפא לתוספת, אי הפקת תקליט מהווה הפרה כהגדרתה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות). בית המשפט המחוזי לא התייחס כלל לשאלה זו וקבע על סמך "ההגיון הכלכלי והאינטרסים השונים שביסוד העיסקה" ועל סמך ציפיותיה של הזמרת, כי ההתחייבות, שאי ביצועה מהווה הפרה כאמור לעיל, היא הפקת תקליט אחד במהלך ארבע שנות ההסכם. לפירוש כזה אין עיגון בחוזה. 9. כיצד אפוא יש לפרש את התוספת? השאלה המתעוררת אינה תוקפו של ויתור על הזכות לפיצויים בשל "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה" כהגדרת "הפרה" בסעיף 1 לחוק התרופות (שעל כך קיימות דעות שונות שבערעור זה אין צורך להתייחס אליהן), אלא מהו אומד דעתם של הצדדים בדבר התנהגות צד המהווה מעשה או מחדל, כאמור לעיל. על ההבחנה הזו עמד פרופסור ידין, שראה בחוק התרופות דין כופה: "עם זאת יש לתחום תיחום מדויק יותר את היקף 'הקוגנטיות' של החוק. בראש וראשונה אין הוא שולל או מסייג כלל גדול אחר - אף הוא מן העקרונות הבסיסיים - כי 'תוכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים'. לפיכך חופשיים המתקשרים לקבוע בחוזה כטוב בעיניהם מה יהיו חיוביו של כל צד, כיצד יש לקיימם ובאיזה תנאים או מקרים יראו התנהגות של צד כ'מעשה או מחדל, שהם בניגוד לחוזה'" (א' ידין, "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ט) 18). 10. על-פי סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), יש לפרש חוזה לפי אומד דעת הצדדים "כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה". אין מפרשים אפוא חוזה על יסוד הכוונה הסובייקטיבית, הפנימית, של צד לחוזה, אלא על סמך גילויה החיצוני של הכוונה המשותפת של שני הצדדים (ע"א 769/86 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן ואח וערעור שכנגד [6], בעמ' 586; ע"א 154/80 בורכרד ליינס לימיטד לונדון נ' הידרובטון בע"מ [7], בעמ' 232). 11. בענייננו, יש להשיב לשאלה, אם הצדדים קבעו כי אי הפקת תקליט לשנה מהווה "הפרה" כהגדרתה בחוק התרופות. את התשובה לשאלה זו יש לחפש בראש ובראשונה בלשון החוזה. ואולם, כאשר הטקסט אינו מספיק לקביעת אומד הדעת, ניתן להיעזר גם במקורות חיצוניים, המוכיחים "נסיבות" שבהצטרפן לטקסט הן מצביעות על אומד דעת הצדדים (סעיף 25(א) לחוק החוזים). כאמור, בתוספת נקבע מה ייעשה אם התקליט לא יופק; ברם, לא נאמר במפורש, כי אי ההפקה אינה מהווה "הפרה" על-פי חוק התרופות. על-כן יש לפנות בנוסף ללשון החוזה גם לנסיבות, שהן, במקרה דנן, הגיונה הכלכלי של העיסקה והתנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה. 12. באשר לטקסט, התוספת שולבה לתוך החוזה המקורי במקום סעיף 15 שנמחק. בסעיף 15 התחייבה החברה לשלם לזמרת פיצויים אם היא לא תפיק תקליט בשנת ההסכם. לשון התוספת כפשוטה, ההיסטוריה של התוספת והגיון הדברים מובילים למסקנה, כי כוונת הצדדים הייתה, שאי הפקת תקליט תגרור אחריה תוצאה אחת ויחידה, והיא אובדן של זכות ההארכה של החברה. התוצאה הנ"ל נקבעה בתוספת בלשון מפורשת. יתרה מזו, התוספת באה במקום סעיף 15 בחוזה המקורי, שחייב את החברה לשלם פיצויים ובמקביל הקנה לה זכות הארכה. במילים אחרות, בהסדר החדש בוטלה זכות האופציה, כנגד ביטול החובה לשלם פיצויים. פירוש זה מתבקש גם מהגיונם של דברים. הקביעה, כי אי ביצוע ההפקה השנתית מהווה "הפרה", מייתרת את הסיפא של התוספת לנוכח הוראת סעיף 2 לחוק התרופות. על-פי סעיף זה, "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא גם לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות...". לאמור, הזמרת הייתה זכאית לא רק לבטל את זכות ההארכה אלא לבטל גם את החוזה כולו או לדרוש את אכיפתו. את החברה לשלם פיצויים ובמקביל הקנה לה זכות הארכה. במילים אחרות, בהסדר החדש בוטלה זכות האופציה, כנגד ביטול ההסיפא לתוספת מלמד, כי הצדדים השאירו בידי החברה שיקול דעת אם להפיק תקליט וקבעו בתוספת את זכויותיהם במקרה שהיא לא תפיק תקליט. 13. באשר להיגיון הכלכלי, חוזה מסחרי נועד להשיג מטרה עסקית, ויש לתת לו פירוש המגשים מטרה זו, כפי שאנשים סבירים היו עושים (ע"א 492/62 "שחף" חברה לספנות נמלים בע"מ נ' אליאנס חברה לביטוח בע"מ' ואח' [8], בעמ' 1901-1902; ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון ואח' [9], בעמ' 195; ע"א 552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן. חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ ואח' [10], בעמ' 246). כאמור, ההשקעה בהפקת תקליט, שעל-פי ההסכם הוטלה על החברה, היא ניכרת. הזמרת עצמה העידה, כי הפקת תקליט סולו עלתה סכום השווה ל-40,000 דולר. הסיכוי להחזר ההשקעה (ללא רווח) הוא פחות מ 20%. בנסיבות אלה, אין זה מתקבל על הדעת כי חברת תקליטים, שמטרתה להפיק רווחים, תתחייב מראש - לפני שהחומר להקלטה הוכן כך שניתן להעריך אובייקטיבית את סיכויי התקליט בשוק - להפיק תקליט מבלי להשאיר לעצמה שיקול דעת. יחד עם זאת, לחברת התקליטים עניין להשאיר בידיה אופציה להארכת ההסכם, למקרה שהתקליט שהופק הצליח או שקיימים סיכויים להצלחה בעתיד. הזמר, מצדו, מעוניין בקשר קבוע עם חברת תקליטים. החוזים המקובלים בענף הבידור משקפים אינטרסים אלה. בחוזים אלה, שיקול הדעת להפקת התקליט נשאר בידי החברה, ותמורת זכות ההארכה מתחייבת החברה, בכל שנת הסכם שבה לא הפיקה תקליט, לשלם לזמר סכום מינימאלי הקבוע בחוזה. התחייבות כזאת אינה קיימת בחוזים שבהם אין זכות לחברה להארכה (ראה .‎S. SHEMEL, M.W KRASILOVSKY, THIS BUSINESS OF MUSIC (NEW YORK, 1971) 11-12). כאמור, בענייננו מצאה הערכאה הראשונה, על סמך ראיות ששמעה, כי התחייבות להפקת תקליט מדי שנה מנוגדת לכל היגיון מסחרי, ואין זה מתקבל על הדעת, כי כוונת הצדדים הייתה להיכנס להתקשרות כזו. 14. כאמור, בית המשפט המחוזי הסיק מהתנהגותה של הזמרת - שרק בשנה השלישית להתקשרות הצליחה לאסוף חומר לתקליט והסכימה להארכת החוזה גם בשנה הרביעית - כי כוונת הצדדים הייתה לחייב את החברה להפיק תקליט אחד. מסקנה זו אינה יכולה להתקבל. ציפיותיה של הזמרת לא באו לביטוי בחוזה ההארכה, ועל-כן אין הן רלוואנטיות. כאמור, מפרשים חוזה על-פי אומד הדעת המשותף של הצדדים, ואילו "אמונתו הסובייקטיבית של צד להסכם, אשר לא מצאה כל ביטוי מפורש או משתמע בלשון ההסכם, אינה מוסיפה לפרשנותו הנכונה, כשם שאין חשיבות לציפיות שהגה צד להסכם בעקבות כריתתו" (דברי השופט בייסקי בע"א 119/83 פוגל נ' המועצה הדתית אשקלון [11], בעמ' 816). לא זו אף זו, במכתב החברה נאמר במפורש, כי החברה מבקשת הזדמנות לנסות להפיק תקליט, אך אין היא מבטיחה כי תפיק אותו. כאמור, המכתב צורף לחוזה ההארכה, והזמרת חתמה עליו ללא כל הסתייגות. 15. נמצא כי לשון החוזה והנסיבות גם יחד מלמדות, כי הצדדים לא ראו באי הפקת תקליט "הפרה". מכאן שהחברה לא הפרה את החוזה, וממילא אין היא חייבת בתשלום פיצויים בסכום כלשהו. 16. על יסוד האמור לעיל אני מציעה לדחות את ערעורה של הזמרת, לקבל את ערעור החברה, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את תביעתה של הזמרת. כן נראה לי, כי יש לחייב את הזמרת בתשלום הוצאות משפט בשתי הערכאות בסך 6,000 ש"ח. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט ש' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. חוזהפרשנות חוזה