בסיס המחלוקת - השאלות העומדות בפני בית המשפט 1. המדובר בתביעה כספית בגין נזקים שנגרמו בעקבות איחור הרכבת. השאלות העולות הן כדלקמן: · האם יש להטיל אחריות על רכבת ישראל בגין נזקים שנגרמו לפלוני, בשל איחור מצידה ? וזאת מעבר למופיע בתקנות? · במידה והתשובה לכך היא חיובית, אזי מהו גובה הפיצוי הראוי? העובדות בקליפת האגוז 2. מר גל שלף (להלן: "התובע"), הינו תושב שכונת גילה שבירושלים העובד כמנהל פרויקטים טכני במשרד הביטחון בת"א. לצורך הגעה לעבודתו הוא משתמש בתחבורה הציבורית, ובכללה רכבת ישראל (להלן: "הנתבעת"). לצורך נסיעותיו, נוהג התובע לרכוש כרטיסיות כמעט חודש בחודשו . 3. בתאריך 10/12/07 (להלן: "יום האירוע"), הגיע התובע לתחנת הרכבת בי-ם בשעה 06:35, כשהוא יודע כי הרכבת לבית שמש אמורה לצאת בשעה 06:41. לא הייתה רכבת ישירה כך שהתובע היה צריך להחליף רכבות בבית שמש. 4. בהגיעו לרציף רכבת י-ם, גילה התובע כי הרכבת מירושלים לבית שמש תאחר עקב תקלה. איחור זה היה משמעותי עבור התובע היות וידע שאם יגיע לבית שמש באיחור, לא יוכל לעלות על הרכבת לתל-אביב. והיות ותדירות הרכבת היוצאת מבית שמש לת"א היא אחת לשעה, הרי איחור הרכבת לבית שמש יגרום לו לאיחור גדול בהגעה לת"א. 5. התובע מיהר לפנות למנהל התחנה האמורה בירושלים, מר אלי סלמה (להלן: "נתבע 2"), על מנת לברר במה הדברים אמורים. זה הבטיח לו, לטענתו, כי הרכבת תצא באיחור של 10 דקות בלבד. מחששו לתקלות שאל התובע את הנתבע 2, האם הרכבת מבית שמש לת"א תמתין כדי שהנוסעים הירושלמים יוכלו להספיק להגיע אליה? לטענתו, הנתבע 2 ציין כי שוחח עם מנהל תחנת בית שמש, מר יוסי רוזנברג (להלן: "נתבע 3"), שהבטיח כי הרכבת בבית שמש תחכה ואין לתובע מה לדאוג . 6. התובע טען לפני כי הדגיש במפורש לפני הנתבע 2 כי אם הרכבת בבית שמש לא תחכה, הוא לא יעלה על הרכבת היוצאת מי-ם. ויעדיף לנסוע ברכבו הפרטי. לדברי התובע, הנתבע 2 הרגיע אותם ואמר כי הכל מסודר (מה שהתגלה בדיעבד כלא מדוייק לגמרי). 7. אכן, הרכבת מירושלים לבית שמש איחרה והגיעה בשעה 07:00 לערך (במקום בשעה 06:41). לדברי הנתבעת שאין סיבה לפקפק בהם, עקב תקלה טכנית. אך נהג הקטר מיהר כך שהם הגיעו לבית שמש לפני שהרכבת מבית שמש לת"א יצאה עדיין. אולם בעוד התובע (ואחרים) ממהרים לעבור מרציף הרכבת שהגיעה מי-ם לרכבת הנוסעת לת"א, יצאה לפתע זו לנגד עיניהם הכלות ונסעה (ולא המתינה להם). 8. אחוז תדהמה אץ התובע למשרדו של הנתבע 3 (מנהל התחנה בבית שמש) על מנת לברר עימו פשר הדברים. אלא שנתבע 3 התנצל באומרו שלמרות שהוא מנהל התחנה בבית שמש, לא יכל לעכב את הרכבת מבית שמש לת"א. זאת משום ש"פיקוד" הרכבת הורה על יציאתה. 9. כתחליף לכך הציע נתבע 3 אוטובוס שיסיע את הנוסעים מבית שמש לת"א. לשאלת התובע בדבר פיצויי עבור העיכוב וההמתנה שיאלצו לספוג, הסכים הנתבע , לפיצוי שני כרטיסי נסיעה חינם, וזאת ע"פ נהלי הרכבת. 10. מכאן התביעה שלפנינו שבעטייה תבע התובע את רכבת ישראל, את מנהל התחנה בירושלים ואת מנהל התחנה בבית שמש. את הרכבת בגין האיחורים ואת מנהלי התחנות בגין הסבריהם לו, ובגין העובדה שלא תיאמו ודאגו כי הרכבת בבית שמש תמתין עד שתגיע הרכבת הירושלמית. 11. נוסיף רק כי למרות שהתובע (שאינו משפטן) תבע גם את מנהלי התחנות, ברור כי הנתבעת היא רכבת ישראל ורכבת ישראל בלבד. זאת משום שהם עובדי הרכבת ושלוחיה ואין להם אחריות אישית (אלא למקרים של רשלנות פושעת שאיננה המקרים שלפנינו). אחריות הרכבת על האיחורים 12. דומה שאין חולק שישנה אחריות של הרכבת על איחורים וחייבת היא לפצות בגין איחורים אלו. יש זרם בפסיקה שאף רואה בלוח זמנים של נותן תחבורה ציבורית הצעה חוזית של הספק לעמוד בה. קרי, לוח הזמנים הוא הצעה ועצם הגעת הלקוח היא קיבול החוזה. ומשנכרת החוזה בין הצדדים, אי הגעת הרכבת בזמן משמעה היא אי עמידה בחוזה. 13. ניתן להתווכח על סוג ומהות החוזה בין הצדדים כשמדובר על תחבורה ציבורית. ניתן אף לטעון כי אין מדובר בחוזה אחיד סטנדרטי ואפשר אף להתווכח אם בכלל קיים חוזה בין הצדדים. אך נדמה לי שלכל הדיעות ברור ופשוט שיש עילה לפיצויי נזק, תהי זאת חוזית, ו/או נזיקית. נשאר לנו לדון כעת על גובה הפיצויים וכך נעשה. האם מוגבלים בחקיקה הפיצויים שעל הרכבת לשלם לתובע? (והתשובה לא ולא) 14. הנתבעת איננה מכחישה את האיחור, אלא שלטענתה ישנה הגבלה חוקית וצודקת על גובה הפיצויים שעליה לשלם. הגנתה של הנתבעת נסמכת (ולא במקרה כנראה) על פקודות מנדטוריות עתיקות יומין (שלצערנו עדיין בתוקף כיום). בסעיפים 56 ו - 57 לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש] נקבע כי השר רשאי להתקין תקנות לענייני הרכבת וביניהם תנאי נסיעה של הנוסעים. 15. בהתאם לאלו הותקנו תקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת) התש"ס - 2000 על ידי שר התחבורה. תקנה 8(א) לתקנות אלו קובעת כי במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבע המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על שלושים דקות. סעיף 5 בהוראת הנוהל של הרכבת קובע כי שיעור זכאות הפיצוי של נוסע הוא כרטיס נסיעה חינם עבור איחור של חצי שעה ושני כרטיסי נסיעה חינם עבור איחור של שעה. 16. אינני יכול לקבל טענה זו של הנתבעת. ישנן סיבות רבות לכך אולם הברורה והפשוטה היא כי לא ייתכן שמנהל הרכבת שהיא הגוף המאחר וגורם את הנזקים הוא גם זה שיחליט על גובה הפיצוי. אציין כי שאלה זו עלתה לא פעם במסגרת בתי המשפט לתביעות קטנות ועמדת הרכבת נדחתה לא פעם. הנימוקים המשפטיים המובאים בפסיקה ובפרט בפסק דינו של כב' השופט קליין מקובלים עלי, ואיננו חוזרים עליהם פשוט כי מיותר הדבר. נימוקי מדיניות כנגד הגבלת הפיצויים 17. מעבר לנימוקים המשפטיים שהובאו בפסקי הדין, הרי כעניין שבמדיניות קשה לקבל הגבלת פיצויים על איחורי הרכבת ונסביר. ההקפדה על לוח הזמנים היא אינטרס לאומי. מבחינה חברתית, עדיף כי יותר אנשים ישתמשו בתחבורה הציבורית מאשר בכלי רכבם הפרטי. שימוש בתחבורה ציבורית מפחית את העומס בכבישים, ממעיט את זיהום האוויר והסביבה, מוריד את כמות תאונות הדרכים, ואין כמדומני חולק שעל החברה לעודד שימוש זה. והנה, ברור לכולנו שאחד התנאים למעבר מרכב פרטי לשימוש בתחבורה ציבורית הוא יעילותה. אם התחבורה הציבורית איננה יוצאת בזמן, ברור הוא שהנוסעים יימנעו מלהשתמש בה כמידת האפשר, והדברים ברורים. לעניננו, אם הרכבת איננה יוצאת בזמן מסיבות אלו או אחרות, הרי ברור כי הנוסעים לא יוכלו להשתמש בה. 18. לכך יש להוסיף כי לרכבת יש יתרון גדול על חברות האוטובוסים בהיותה מונופול המשתמש באופן יחיד במסילות העומדות לרשותה. אם הרכבת לא יכולה לדייק, מי יכול? ונציין שחברות האוטובוסים חייבות לצאת בזמן ונקבע בפסיקה כי אחריותן זו היא מוחלטת. מדוע תקבל הרכבת יחס מועדף? 19. ועוד נציין כי הייתה הצדקת מה להגבלת הפיצויים בימים בהם הרכבת הייתה שייכת למדינה, ובימים בהם מחיר הנסיעה היה מסובסד ולא נקבע משיקולי רווח. אך כיום, כשמדובר בחברה פרטית, בוודאי הוא כי אין מקום לכך. כיום לאחר ההפרטה, המנהל נגוע בניגוד עניינים מובנה. 20. וכל זאת מבלי להתייחס לטעם הראשי המובן מאליו. קרי, אם לא תשלם הרכבת פיצוי על איחורים, לא ברור כי יהיה לה אינטרס כלשהוא להשתפר. הרכבת אומנם טוענת כי ההיפך הוא הנכון. קרי, היא עושה כל שביכולתה אלא שתקלות "קורות". לשיטת הרכבת פיצויים רק יפגעו בקהל נוסעי הרכבת שיצטרכו לשאת בכך בסופו של דבר. טענות אלו נדחות מיידית. הדברים ברורים ואין טעם להאריך בכך. אשר לכן, ברור כי הגבלה זו איננה יכולה להתקבל. מהו גובה הפיצוי אותו יש לפסוק לתובע? 21. אולם נשאלת השאלה מה גובה הפיצוי שיש לפסוק לתובע? התובע ביקש 5,000 ₪ אך לא ברור בדיוק כיצד הגיע לסכום זה ומדובר למעשה על סכום אותו הוא מבקש על איחורים רבים ולא מועטים. אך גם אם אני מקבל ומסכים שנפגע פעמים רבות מאיחורים, אין לנו פירוט ברור של איחורים אלו. 22. אשר לכן, אני פוסק באומד לתובע 2,000 ₪ פיצויים. סכום זה כולל את הנזקים שנגרמו לו עקב האיחור ובנוסף לכך, הוצאות ועוגמת נפש. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום. לא ישולם, ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. זכות בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך חמישה עשר יום מהיום. פיצוייםאיחור רכבתרכבת