1.לפניי בקשה רשות להגן, כנגד תביעה שהוגשה על סך של 136,026 ₪ כנגד המבקש. המדובר בתביעה שהוגשה כנגד המבקש בהליך של בסדר דין מקוצר, עקב המלצת הועדה לחיוב אישי במשרד הפנים, מיום 17.8.2005, בה המליצה הועדה, לחייב את המבקש בסך של 92,320 ₪ נכון לאותו מועד, ולאחריה ובהסתמך על המלצת מנכ"ל משרד הפנים, ניתנה החלטת שר הפנים מיום 9.7.2006, שאשרה את המלצת הועדה והמנכ"ל המשרד. אשר על כן ולנוכח החלטת השר, פנתה המשיבה למבקש בדרישה שישלם את חובות, אולם עד היום טרם שולם הסכום, ומשכך עתרה היא בתביעה זו להורות על חיובו כאמור לעיל. 2.המסכת העובדתית: ביום 16.3.2003 ניתן פסק הדין של בית הדין האזורי בבאר שבע, במסגרת ע.ב 1098/99, מהרי גדעון נ' ליאור קצב, בעיריית קריית מלאכי, בעניין תביעתו של מר גדעון מהרי כתשלום שכרו כיועץ עיריית קריית מלאכי. בפסק הדין, חויבה המשיבה לשלם למר גדעון מהרי, שכר בגין עסקתו בסכום כולל של 32,000 שקלים ברוטו בתוספת פיצויי הלנה, וגובה הפרשי הצמדה וריבית החל מתשלום השכר ועד למועד מתן פסק הדין, כן נקבע בפסק הדין, שעל המשיבה והמבקש לשלם כל אחד בנפרד, למר גדעון מהרי סך של 5,000 שקלים בצרוף מע"מ בגין הוצאות משפט. על פסק הדין הוגש ערעור בפני בית המשפט המחוזי לעבודה במסגרת ע.ע. 118/03 עיריית קריית מלאכי וליאור קצב נ' גדעון מהרי, ושם נקבע שמר מהרי ישיב לעירייה חלק מפיצויי ההלנה שקיבל מאת העירייה. בעקבות פסק הדין, הוחלט במשרד הפנים לפעול בהתאם לנוהל חיוב אישי ומשכך הוחלט לחייב. לפיכך, הועבר החומר בענינו של המבקש לועדה לחיוב אישי במשרד הפנים, שאר סברה שיש לחייב המבקש בהוצאות שנגרמו למשיבה. ביום 17.8.2005, התקבלה החלטת הועדה לחיוב אישי להמליץ לחיובו של המבקש אשר שימש בתקופה הרלוונטית כראש עיריית קריית מלאכי בסך של 93,320 ₪ בגין מינוי שלא כדין של מר גדעון מהרי בתפקיד כיועץ ראש העיר לענייני קליטת עולי אתיופיה אצל המשיבה, ומשכך הורה שר הפנים למבקש להשיב את הסך האמור לעיל לקופת העירייה, וזאת מכח סמכותו בסעיף 221 לפקודת העיריות (נוסח חדש), (להלן: "פקודת העיריות"). אין מחלוקת שהמבקש עד היום לא שילם את החוב המבוקש, ומשכך נתבע הוא לשלם החוב, בהתאם להחלטת שר הפנים ועל יסוד המלצת הועדה לחיוב אישי במשרד הפנים. 3.טענות המבקש: לטענת המבקש, הגיש ערעור בכתב על החלטת שר הפנים לחיוב אישי לשר הפנים דאז, מר רוני בראון, ביום 24.12.06, ומשלא התקבלה עד כה החלטתו, פנה בערעור נוסף ביום 30.9.2009 לשר הפנים הנוכחי, מר אלי ישי, ולטענתו עד כה טרם נתקבלה החלטה בערעורו. לטענתו, הועדה לחיוב אישי במשרד הפנים החליטה בשנת 2005 להמליץ לשר הפנים לחייבו בתשלום בסך 92,320 ₪ מבלי לשמוע את גרסתו ומבלי שהופיע בפניה. המבקש אף טען שהחלטת שר הפנים מיום 9.7.2006 התקבלה אצלו רק ביום 21.12.2006, וביום 24.12.2006 פנה בכתב למר רוני בראון והגיש לו הודעת ערעור על החלטתו לחיוב באופן אישי. לטענתו, חרף העובדה שחלפו מספר שנים מאז פנה לשר הפנים, לא קיבל כל מענה למכתבו, ולטענתו משפנה ביום 30.9.2009 פעם נוספת לשר הפנים, הרי שטרם נתקבלה החלטה סופית של שר הפנים בעניין ערעורו ויש להמתין להחלטת שר הפנים בטרם תתקבל החלטת שר הפנים. המבקש אף הוסיף וטען שבעבודת הוועדה לחיוב אישי במשרד הפנים, משנת 2005, נפלו פגמים מהותיים היורדים לשורשו של העניין ויש בהם בכדי להביא לביטול המלצת הוועדה והחלטת השר בחיובו האישי. לטענתו, ההחלטה בענינו נתקבלה באופן חד צדדי בלא קיום דיון מעמיק, ואף נאמר לו שהוועדה כבר החליטה בעניינו ומשכך החליט שלא להשתתף במשחק מכור מראש שתוצאותיו נקבעו כבר. המבקש טען שכבר במועד זה פנה בתלונה לשר הפנים, וביקש שימוע כנהוג, לא הוזמן לכל דיון, ואף נודע לו ששר הפנים דאז, מר אופיר פינס, סירב לצרף חתימת ידו על המלצת הוועדה, ורק לאחר כשנה, מבלי שהוזמן לכל דיון ולא התבקשה תגובתו, התברר לו ששר הפנים מר רוני בראון, החליט לצרף את חתימת ידו על המלצת הוועדה מבלי שניתנה למבקש הזדמנות להופיע בפני הוועדה. המבקש אף הוסיף וטען טענות נוספות כנגד חיובו, ואף טען שמכתחילה לא היה כל מקום לשלם למר גדעון מהרי התשלום שקיבל, ולטענתו משכך הגיש ערעור על פסק הדין, אולם זה בוטל בסופו של יום, בעקבות החלטת העירייה, אשר ביטלה את הערעור. המבקש אף הוסיף וטען, שהתנהלות העירייה היא שגרמה להגדלת ההוצאה הכספית מ - 30,000 שקלים לסך של כ - 90,000 שקלים, ואף לא ברור לו כיצד הועדה פסקה לו עונש נוסף, על עונשו של בית הדין האזורי לעבודה שחייב אותו לשלם באופן אישי למר גדעון מהרי סך של 5,000 שקלים בצרוף מע"מ. המבקש אף טען, ששר הפנים הנוכחי, הודיע לאחרונה שהוא מתנגד לחיוב אישי, ואף הוסיף וטען שהמשיבה אינה בעל הדין הנכון, שכן לא קיימת כל יריבות משפטית בינה לבינו.לגרסתו, המשיבה היא שחייבת לו כספים רבים העולים על סך של 50,000 שקלים. בשולי בקשתו טען המבקש שהתביעה אינה מתאימה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר, שכן אין ראייה בכתב המבססת עילת תביעה כנגדו ואף לא מדובר בתביעה של רשות מקומית, על פי כל דין, כארנונה, היטל, אגרה ודמי השתתפות,ולפיכך יש למחוק הכותרת. לסיכום טען המבקש, שמדובר בתביעה טרדנית וקנטרנית שנועדה בשמו הטוב בשל שיקולים פוליטיים, לטענתו העובדה שהמשיבה לא מצאה לנכון להמתין להחלטה סופית של שר הפנים בעניין מעידה על כך שהתנהלותה היתה שלא בתום לב. 4. מנגד טענה המשיבה, שדין הבקשה להדחות, לטענתה בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על החלטת שר הפנים וככל שרצה המבקש לערער על החלטת שר הפנים היה עליו להגיש עתירה לבית הדין הגבוה לצדק, ומשכך אין ליתן לו רשות להגן. לטענתה מדובר בתביעה אשר ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, וכן היא מוסמכת להגיש תביעה כנגדו בהתאם להוראות סעיף 224 לפקודת העיריות. המשיבה הוסיפה וטענה כי החלטת שר הפנים בעניינו של המבקש ניתנה ביום 9.7.2006 ובמועדים 13.9.2006 ו- 14.9.2006, הועברה למבקש בפקס' ובדואר. כן טענה המשיבה שמכתבו, לכאורה, של המבקש מיום 24.12.2006, מעולם לא הגיע למשרד הפנים או לשר הפנים ולא התקבל אצל מי מהם, ולטענתה משהתבקש המבקש להמציא לעיונה העתק הודעת ערעור טרם הגשת התביעה, סירב הוא לעשות כן. לגרסתה, המבקש בחר ביודעין להתעלם וסרב לשלם את התשלום, המשיבה הפנתה בתגובתה למכתבו של מר דני רייף (סמנכ"ל בכיר למינהל משאבי אנוש ומנהל אגף בכיר לביקורת ברשומ"ק, מטעם האגף לביקורת ברשויות המקומיות במשרד הפנים) אשר הודיע למבקש שלא התקבלה במשרד הפנים כל הודעת ערעור מטעמו. המשיבה אף טוענת שמדובר בהחלטה שניתנה בהתאם להוראות סעיפים 221 - 224 לפקודת העיריות, ולנוכח החלטת בית הדין האזורי לעבודה, בסעיפים 21,22 לפסק הדין, הרי שהתנהגותו של המבקש היא שהביאה לפסיקה כנגד המשיבה. המשיבה מוסיפה וטוענת, שאין זה בגדר סמכותו של בית המשפט זה לדון בטענותיו של המבקש לדון בטענותיו כנגד החלטות הועדה והחלטות השר שכן, הסמכות לדון בטענות אלו הינה של בית המשפט הגבוה לצדק בלבד בהתאם להוראות סעיפים 15 ג', 15 ד' לחוק יסוד: השפיטה. כן טענה המשיבה שככל היה איחור בביצוע התשלום, הרי שנעשה בעקבות התנהגותו של המבקש בלבד. אשר על כן, ולנוכח האמור לעיל, עתרה היא לדחות בקשת רשות להתגונן, וליתן פסק דין על מלוא סכום התביעה. דיון: 5.תחילה אדרש לבקשה למחיקת כותרת. הוראות תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות כדלקמן: "ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר: (1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות - (א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב; (ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק; (2) תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;..." אכן, כטענת המבקש, אין המדובר בראייה שבכתב המבססת עילת תביעה בגין סכום קצוב ואין ראייה בכתב המבססת חוזה או התחייבות של המבקש כהגדרת החוק, ואף לא מדובר בתביעה של רשות מקומית בגין סכום קצב קצוב, המגיע לה על פי כל דין כארנונה, היטל, אגרה או דמי השתתפות. עם זאת, בנסיבות העניין חלות הוראות תקנה 202 (1) (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, כמפורט לעיל, שכן סעיפים 221-224 לפקודת העיריות, מקימים במפורש את זכותה של המשיבה להגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש, מאחר ובהוראות סעיף 221 נקבע שהממונה על החשבונות יחייב את האדם ששילם או הרשה תשלום בלתי חוקי, ובסעיף 224 נקבע שהעירייה תתבע את הסכום האמור. משכך, די בכך בכדי לקבוע שמדובר בסכום כסף שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק והשאלה שיש לדון בה כעת הינה באם מדובר בסכום כסף קצוב. ההלכה פסוקה לענין "סכום קצוב" היא, שהסכום הנתבע אינו חייב להיות מוסכם, ודי לו אם הוא סכום קצוב, בעניין זה נקבע, בערעור אזרחי 410/88 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' כוכב בע"מ, פ"ד מג (4) 761, 763, מהו סכום קצוב ונקבע שהכוונה היא שסכום קצוב הוא "חישוב הסכום יהיה אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה או הערכה". בעניין הנדון, המדובר בסכום שניתן לחישוב פשוט, אין מחלוקת שמדובר בסכום ששולם למר גדעון מהרי, ואף אם המבקש אינו מסכים לכך שזה הסכום שנדרשה המשיבה לשלם בסופו של יום, הרי שבהעדר מחלוקת, כי סכום זה שולם על פי הוראות פסק הדין, די בכך בכדי לקבוע שמדובר בסכום קצוב, שכן אין מניעה להגיש תובענה בסדר דין מקוצר על סמך חיוב כספי שנקבע בפסק הדין ואין חובה שהסכום הקצוב חייב להיות מכח הוראה מפורשת בחוק. (ראה לעניין זה בר"ע (ת"א) 2863/06, אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, עמוד 4, פורסם באתר נבו). ומשכך המדובר בתביעה שאמורה להתברר בסדר דין מקוצר, ואין להורות על מחיקת הכותרת. 6.המבקש טען טענה מקדמית נוספת ולפיה אין יריבות בינו לבין המשיבה, שכן לטענתו ככל שיש למשרד הפנים טענות כנגדו, הרי שעליו להעלותן כנגדו, ואל למשיבה להיכנס בנעליו, ולטענתו אינו חייב ולו שקל אחד למשיבה, המבקש אף הוסיף וטען שהמשיבה היא זו אשר חייבת לו כספים, אשר טרם השיבה לו אולם לטענה זו אדרש בהמשך. אלא שאין לקבל טענתו זו של המבקש, לפיה אין כל יריבות בינו לבין המשיבה. הוראת סעיף 224, 225 לפקודות העיריות, קובעות כדלקמן: "224. לא בוטל החיוב על פי בקשה כאמור בסעיף 222, וסכום החיוב, או הסכום כפי שהוקטן על ידי השר על פי הבקשה, לא נפרע לעירייה להנחת דעתו של רואה החשבון תוך חודש לאחר שהודיעו לעירייה על החיוב, ואם הוגשה בקשה - תוך חודש לאחר שהודיעו למבקש את החלטת השר, תתבע העירייה בדין את הסכום כאמור. 225. (א) נראה לבית המשפט שהוצאת הסכום שחייבו בו את הסכום שהוקטן כאמור, נעשתה בלי הרשאה או בעבירה על הוראת הפקודה, זכאית העירייה לפסק דין על ותו סכום נגד האדם שהסכים או נראה כמי שהסכים להוצאה האמורה. (ב) הסכום שנגבה בדרך זו על ידי העירייה ישולם מיד לקופת העירייה..." משכך ולנוכח האמור לעיל, הרי ברור כי על העירייה לתבוע את הסכום שנקבע לחיוב אישי, ולא על משרד הפנים לעשות כן, וכך אף עולה מהוראות החוק. לא זו אף זו, מעיון במסמכים שצורפו לעיוני, הרי שבהעדר מחלוקת ששולם מקופת העירייה סך של 92,320 ₪, למר גדעון מהרי, הרי שאך מטעם זה, מדובר בבעל דין ראוי, ששן מדובר בכספים שהוצאו ישירות מקופת העיריה ושולמו למר גדעון מהרי ואין לומר שאין יריבות בין הצדדים, ומשרד הפנים הוא בעל הדין המתאים, ודין הטענה להדחות. 7.כעת לאחר שנדחו טענותיו המקדמיות של המבקש, אדרש לבקשה לגופה. ההלכה הפסוקה היא שהתכלית החקיקתית של הליך סדר הדין המקוצר הינה "למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו". (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41, 46 (2005); ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו (3) 518, 524 (1982); וראה ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, (טרם פורסם - 1.5.06); י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 675; א. גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה שמינית, 2005) 375). על רקע הדברים הנ"ל נקבע לא אחת כי על מבקש רשות להתגונן להראות, כי בפיו הגנה אפשרית מפני התביעה בסדר דין מקוצר, כדי שבית-המשפט ייעתר לבקשתו, ויעניק לו את "יומו בבית המשפט".כלומר, בית משפט יבחן באם הציג הנתבע הגנה אפשרית ולו רק בדוחק,שאז יש ליתן לו רשות להתגונן ואין בודקים, בשלב זה של הדיון, כיצד יצליח הוא להוכיח את הגנתו, או מהו טיב ראיותיו. הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן, אינו בא במקום קדם-המשפט, או המשפט עצמו. במסגרת הדיון בבקשה מעין דא, אין בית-המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענת ההגנה בעל פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (ע"א אוזן, לעיל, שם). עם זאת, אין המבקש רשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענת סתמיות וכלליות בתצהירו, אלא חייב הוא להיכבד ולהיכנס לפרטי העובדות שלענין ועליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400. 8.בעניין הנדון, עיקר טענתו של המבקש הינה כי טרם מיצה את ההליכים בפני שר הפנים, וטענתו לפיה נפלו פגמים בהחלטת הועדה לחיוב אישי שהעבירה המלצותיה לשר הפנים. כאמור לעיל, טען המבקש שטרם מיצה ההליכים בפני שר הפנים. לטענתו, מיד כשנודע לו על חיובו האישי, הגיש ערעור בפני שר הפנים, ביום 26.12.06. המבקש אומנם הכחיש שקיבל את נוסח החלטת השר ביום 13.9.2006. אולם, מעיון במסמכים שצורפו על ידי המשיבה, הרי שמופיע בכתב יד תכתובת על גבי המסמכים הנחזית להיות של הגברת מיכל רוזנבוים מהיחידה לחיוב אישי, אשר כתבה, ששוחחה עם מר קצב ביום 13.9.2006 בשעה 13:30, וכן נרשם שלבקשתו הקריאה לו את נוסח החלטת השר, והוא העביר לה מספר פקס' ולשם נשלחה ההחלטה ואף צורף אישור מסירה לפאקס לקבלת ההחלטה. המבקש לא מצא לנכון להתייחס למסמכים אלו, התעלמות המעוררות תמיהות לנכונות גרסתו. כל שטען המבקש, הוא שקיבל מכתב מהגברת רוזנבוים הנושא תאריך 14.9.2006 לראשונה ביום 21.12.2006, המבקש אף מוסיף וטוען שהגברת רוזנבוים בחרה להדליף את תוכן המכתב לעיתון ידיעות אחרונות ביום 14.9.2006 (ראה סעיף 24 לתצהירו) בטרם נשלח אליו המכתב. עם זאת, המבקש אינו מפרט כיצד נודע לו על הפרסום בעיתון ידיעות אחרונות ביום 14.9.2006, ומשידע על הפרסום, לנוכח האמור בתצהיר, די בכך בכדי לקבוע שידע לכל המאוחר, על ההחלטה ביום 14.9.2006, מועד הפרסום בעיתון. המבקש אף לא מצא לנכון לפרט באם המספר אליו נשלח הפקס' בו מפורטת המלצת הועדה הינו מספר פקס' שלו, ואשר על כן, לנוכח האמור לעיל, הנני סבורה שאכן ידע המבקש על החלטת השר ביום 14/9/2006 לכל המאוחר. לא זו אף זו, אף לו הייתה מתקבלת טענת המבקש לפיה ידע לראשונה על החלטת השר ביום 21.12.2006, הרי שאף לאחר מועד זה, לא הוצגה בפני כל אסמכתא לפיה הגיש המבקש ערעור לשר הפנים. אומנם המבקש טען שהגיש ערעור לשר הפנים ביום 24.12.2006, אולם לא הציג כל אסמכתא שאכן הערעור התקבל במועד זה אצל שר הפנים. בנסיבות אלו, די בכך בכדי לקבוע שחלף המועד להגיש הערעור, שכן בהתאם להוראות סעיף 222 לפקודת העיריות, רשאי השר לפי שיקול דעתו, לבטל או להקטין את הפסילה או החיוב, ובלבד שהבקשה הוגשה תוך 14 יום מיום שהודע למבקש על החיוב, או תוך תקופה נוספת שהתיר לו השר. משכך, לא שוכנעתי שהמבקש הגיש ערעור תוך 14 יום, בהעדר כל אסמכתאות, ואף המבקש לא הציג בפניי כל אסמכתא לפיה הוארך המועד להגשת הערעור. המבקש אף טען שהגיש ערעור נוסף על החלטת שר הפנים על חיוב אישי, בפני שר הפנים המכהן, ביום 30.9.2009, אומנם תגובת השר לא התקבלה, אולם מהאמור במסמך הרי שתשובה התקבלה על ידי מר דני רייף, (סמנכ"ל בכיר למינהל משאבי אנוש ומנהל אגף בכיר לביקורת ברשומ"ק, מטעם האגף לביקורת ברשויות המקומיות במשרד הפנים) ביום 2/11/2009 לבקשת שר הפנים, ובה השיב כדלקמן: "הליך החיוב האישי בגינו עתה מלין כיום נערך לפני כארבע שנים ויותר, למיטב ידיעתנו כיום וכעולה מהתיק הנמצא ביחידה לחיוב אישי, לא התקבלה במשרד הפנים בקשת ערעור מטעמך ואין בידינו העתק של הבקשה אותה אתה טוען ששלחת לשר הפנים, ח"כ בר-און, ביום 24.12.06. עו"ד בראש, המייצג את עיריית קריית מלאכי בתביעה שהוגשה נגדך לתשלום החיוב האישי, ציין בצדק, במכתב התשובה אליך מיום 10.8.09, כי לא גיבית את טענתך זו במסמכים כלשהם. עו"ד בראש אף ציין במכתבו כי ביקש ממך שתמציא לו העתק מהערעור שהגשת אך אתה סירבת..." משכך, אף ממכתבו של מר רייף, מסתבר שלא הוגש כל ערעור מטעמו של המבקש בהתאם לזמנים הקבועים בחוק. ולפיכך, הנני סבורה כי טענה זו של המבקש הינה הגנת בדים, שכן הערעור לא הוגש מבעוד מועד ולראשונה פנה המבקש לשר הפנים ביום 30/9/2009, לאחר שהוגשה תביעה כנגדו על ידי המשיבה ביום 16/8/2009. 9.כאמור לעיל, בהחלטת שר הפנים מיום 9/6/2010 נקבע כי שר הפנים מחייב את ראש עיריית קריית מלאכי לשעבר להשיב לקופת העירייה סך של 92,320 ₪. החלטה זו, הגם שהוגש ערעור ביום 30/9/2010 בפני שר הפנים, הרב אלי ישי, לא שונתה עד היום, לא עוכב ביצועה ולא הוגשה במהלך השנים כל בקשה להורות על עיכוב ביצועה ומשכך, לא שוכנעתי שלבית משפט זה הסמכות להורות על עיכוב ביצועה של החלטת שר הפנים. יתרה מזאת, מתשובתו הנוספת של מר רייף (סמנכ"ל בכיר למינהל משאבי אנוש ומנהל אגף בכיר לביקורת ברשומ"ק, מטעם האגף לביקורת ברשויות המקומיות במשרד הפנים) שר כתב למבקש: "כפי שכבר ציינתי במכתב התשובה אליך מיום 2/11/2009 הליך החיוב האישי בגינו אתה מלין כיום נערך לפני כארבע שנים ויותר. איננו רואים מקום לדון בבקשה המוגשת כיום לאחר שחלפו כארבע שנים מאז הוטל עליך החיוב ולאחר שהוגשה נגדך תביעה על ידי עיריית קרית מלאכי בשל אי תשלום החוב שהוטל עליך". אומנם אין המדובר בתשובה לערעור לגופו, אולם לנוכח הנימוקים המפורטים לעיל, נוכחתי נוכחתי שקלושים סיכויה של בקשת הערעור ואך מטעם זה, איני מוצאת לנכון להמתין להחלטה בבקשת הערעור שהוגשה על ידי המבקש.. 10.אף טענות המבקש לגופה של החלטה הינן טענות כנגד התנהלותה של הועדה לחיוב אישי וכנגד החלטת שר הפנים באשר למתחם הסבירות בקבלת ההחלטה בענינו. בהתאם להוראות סעיף 15 (ג) ו-(ד) לחוק יסוד: השפיטה, הסמכות לבטל החלטת שר הפנים נתונה לבית דין גבוה לצדק ואינה נתונה לבית משפט זה ואף מטעם זה אין להידרש במסגרת ההליך שבפניי לטענותיו ואין ליתן לו רשות להתגונן, שכן לא שוכנעתי שקיימת למבקש הגנה ולו בדוחק. 11.המבקש אף טען שכתוצאה ממחדליה של המשיבה האמיר סכום החוב מסך של 32,000 ₪ לסך של 92,000 ₪, אולם לא מצא לנכון לפרט מהו הסכום המדוייק שנקבע בפסק הדין לנוכח החלטת בית המשפט לפיה הסכום לתשלום יעמוד על סך של 32,000 ₪ בצירוף פיצויי הלנה (הדגשה שלי- ע.ג) המבקש לא מצא לנכון לפרט הסכום שנדרש לתשלום בגין פיצויי הלנה והלכה פסוקה היא שמבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו והמבקש לא עשה כן. המבקש אף לא מצא לנכון לפרט מתי שולם הסכום, האם שולם באיחור אם לאו. יתרה מזאת, מעיון בעע 000118/03, עיריית קרית מלאכי ואח' נ' גדעון מהרי מיום 10/6/2004, (הערעור אשר הוגש על פסק הדין בענינו של מר גדעון מהרי) נקבע בסעיף ב שהמשיב (מר גדעון מהרי) ישיב לעיריה חלק מפיצויי ההלנה. משכך, ניתן ללמוד שנכון למועד הדיון בערעור, דהיינו נכון ליום 10/6/2004, שולמו הכספים למר גדעון מהרי זה מכבר ולא שוכנעתי מדובר שמדובר במחדל של המשיבה שגרם לעיכוב בתשלום הכספים ולכאורה נראה שהכספים שולמו מבעוד מועד ומדובר בטענה סתמית שאף דינה דחייה. 12המבקש הוסיף וטען שהעירייה חייבת לו מעל ל- 50,000 ₪, אשר עתר לקבלתם ונדחה עד כה. בכל הנוגע לדרישה זו של קיזוז חובו, כפי שציינתי לעיל, בשורה ארוכה של הלכות נקבע שמבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו וכך גם לענין טענת קיזוז. בענין טענת הקיזוז, נקבע כי התצהיר חייב לכלול הבסיס העובדתי לביסוס טענת הקיזוז ואין לטעון טענה זו באופן סתמי ונתבע הטוען כי קיימת לו עילת תביעה כנגד הצד שכנגד חייב לפרט העובדות הנטענות בדרך שטוענים בכתב תביעה בפרשת תביעה, שכן על הטוען טענת קיזוז להקים את התשתית העובדתית המתאימה לטענה כזו. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן (ראה לענין זה ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765, 768-767 (1986)). בענין הנדון, המבקש לא טרח לפרט מהו מקור חיובה של המשיבה כנגדו לגרסתו, כיצד חושב החוב , מהו גובה החוב של המשיבה כלפיו, מהו המועד בו נדרשה לשם לו וסרבה ולפיכך, המדובר בטענה בעלמא ללא כל פירוט ראוי, שכן כל טענת המבקש לענין זה הינה כי המשיבה חייבת לו כספים מעל ל- 50,000 ₪, אשר על כן, הגעתי לכל מסקנה שאין ליתן למבקש רשות להתגונן אף בגין טענה זו. 13.טענה נוספת של המבקשת, אשר סבר שיש ליתן לו בגינה רשות להגן היתה, ששר הפנים הנוכחי מתנגד לחיוב אישי ואף צרף להוכחת טענתו זו, צילום מראיון, שלטענתו נערך עם שר הפנים הנוכחי המתנגד לחיוב אישי, בעתון החדשות והארועים של מרכז השלטון המקומי. לא מצאתי כל ממש בטענה זו ואין ליתן בגינה כל רשות להגן, שכן עד היום לא בוטלו סעיפי החוק בפקודת העיריות המורים על חיוב אישי וגם אם בעתיד יבוטלו הוראות אלו, איני סבורה שיש בביטול בכדי לסייע למבקש אשר החלטה בענינו ניתנה זה מכבר. 14. לא מצאתי אף ממש ביתר טענות המבקש ואין להידרש להן במסגרת ההליך שבפניי ומשכך לא מצאתי לנכון ליתן לו רשות להתגונן בגין טענותיו וככל שיתקבל הערעור שהוגש לשר הפנים, יוכל לעתור לקבל חזרה הכספים ששילם, אולם כל עוד לא עוכב בצועה של החלטתו, הרי שההחלטה עומדת בעינה. ולסיום נראה שיפים לענין זה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בבג"ץ 1554/10 אשר שמואלי נ' משרד הפנים ואח': "בהנחה כי החלטת השר מ-5/5/08 לקבל את המלצת הועדה לחיוב אישי לא נשאה חן בעיניהם, כפי שניתן לשער, וסברו כטענתם כי עליהם להעמידה למבחן משפטי, הדרך הנכונה היתה כמובן לעתור כנגד ההחלטה ולהעמידה למבחן כזה. גאת לא עשו, מן הסתם בתקוה כי הפריץ או הכלב ימותו והנושא יעלה אבק על משרדי משרד הפנים או גורם אחר במדינה, ועל כן על שום מה לטרוח, "אל תעירו ואל תתעורר"...בסופו של דבר נעים הגלגלים והמבחן המשפטי יבוא. היכן ההגיינה הציבורית הבסיסית, שהשנים נוקפות וגורמים ציבוריים המבקשים להלין על ההחלטה אינם פועלים כל עיקר וגם הגורמים המופקדים בממשלה פועלים אט אט. ובעיקר, בהיגיינה הציבורית של מקומותינו אין תימה שהמשיב 3 נטל חירות לעצמו לא לשלם מזה ולא להשיג ולעתור מזה..." בענין הנדון חלפו כמעט ארבע שנים מעת שניתנה החלטת שר הפנים וחרף טענות המבקש לא שוכנעתי, שערעור מטעמו הוגש במועד ונוכחתי שרק כעת כשהחל ההליך המשפטי כנגדו "התעורר" המבקש ופנה בערעור לשר הפנים לביטול החיוב. משכך, הנני סבורה שחלף די והותר זמן ועל המבקש לשלם הכספים כפי שנקבע בוועדה לחיוב אישי, אשר אושרה על ידי השר לפני כארבע שנים ולא שוכנעתי שקיימת למבקש הגנה ולו בדוחק, אשר בגינה יש ליתן לו רשות להתגונן במסגרת התביעה שבפניי. 15.אשר על כן ולנוכח האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, שאין ליתן למבקש רשות להתגונן שכן אין למבקש כל עילת הגנה ולו בדוחק ואין בעובדה, שכעת, מספר שנים לאחר החלטת שר הפנים, הגיש המבקש ערעור, באיחור ללא כל הסבר מניח הדעת בכדי ליתן לו רשות להתגונן. לפיכך, וככל שסבור המבקש כי נפל פגם בהחלטת השר בענינו או בהתנהלותה של הועדה לחיוב אישי במשרד הפנים והן חורגות ממתחם הסבירות, הרי שהסמכות לדון בטענותיו אלו מצויה בידי בית המשפט הגבוה לצדק ומשהעדיף המבקש להתעלם מכל ההתראות שקיבל מאת המשיבה בטרם הוגשה התביעה, אין לו להלין אלא על עצמו. התוצאה של כל האמור לעיל הינה שבקשת הרשות להתגונן נדחית וניתן פסק דין על מלוא סכום התביעה כמפורט בכתב התביעה. ב"כ התובעת יגיש פסיקתא לחתימתי תוך שבעה ימים. המבקש יישא בהוצאות הבקשה בסך של 1300 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. אחריות אישית