בפני תובענה אזרחית לחילוט שני כלי רכב המוגשת בגדר סעיף 36 ב לפקודת הסמים המסוכנים (תובענה זו תקרא להלן: "הבקשה"), (להלן: "הפקודה"). בבקשתה מבקשת המאשימה לחלט לטובת המדינה שני כלי רכב: האחד מסוג גולף מ.ר. 2045651 (להלן: "הגולף") והשני רכב מסוג מזדה מ.ר. 7410523 (להלן: "המזדה") (כלי הרכב להלן ולשם הקיצור בהחלטה זו ייקראו "כלי הרכב"). כלי הרכב רשומים שניהם בשמה של הגב' דורית אדרי - המשיבה בבקשה זו. השתלשלות ההליכים: כנגד המשיבה הוגש כתב אישום ביום 16/2/03. במסגרת הסדר טיעון תוקן כתב האישום המקורי והמשיבה הורשעה על פי כתב האישום המתוקן בעבירות הבאות: א.סיוע לסחר בסם מסוכן (במקרים רבים) - עבירה על פי סעיפים 13 + 15 א לפקודה יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). ב.סיוע להחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי (במקרים רבים) - עבירה לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודה. ג.קשירת קשר לביצוע פשע - עבירה לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק. ביום 27/2/207, נגזר דינה. במסגרת כתב אישום זה לא הוכרזה המשיבה כסוחרת סמים ולא נתבקש חילוט לכלי הרכב הרשומים בשמה. בתאריך 5/3/05, הוגש כתב אישום בת.פ. 36/03 כנגד סעד קהמוז (להלן: "סעד") וכנגד אחיו אחמד קהמוז (להלן: "אחמד") וכן כנגד בנו יוסף קהמוז (להלן: "יוסף"), בגין עבירות של סחר בסמים, יבוא והחזקת סמים מסוכנים בכמויות גדולות מאוד, עבירות בטחוניות ועבירות בנשק. במהלך ההליכים נמלטו הנאשמים ממעצר הבית אליו שוחררו. שני הנאשמים יוסף ואחמד נעצרו במהלך מלחמת לבנון השניה. ביום 1/7/07, הורשעו השניים בעבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום המתוקן והם הוכרזו כ"סוחרי סמים". במסגרת גזר דינם הורה בית המשפט על חילוטם של מספר כלי רכב ובכללם כלי הרכב נשוא בקשה זו. סעד לא אותר ולפיכך לא הורשע ומשפטו הותלה. ביום 24/3/07, לבקשת המשיבה, הורה בית המשפט בהסכמת הצדדים על העברת הליך חילוט כלי הרכב להליך אזרחי, מכאן הבקשה שבפנינו. נימוקי הבקשה: המבקשת טוענת בבקשתה כי, כלי הרכב נרכשו מכספו של סעד, שמקורו בעסקאות סמים המפורטים בת.פ. 36/03. סעיף 31 (6) לפקודה קובע כי, רכוש של בן זוגו של הנדון וכן רכוש של אדם אחר שהנדון מימון את רכישתו ללא תמורה, יחשב כרכושו של הנדון. למעט שני סייגים: האחד, אם הוכח שהאמצעים להשגת הרכוש היו חוקיים, והשני אם הוכח כי הרכוש הגיע לבעליו לא יאוחר משמונה שנים שקדמו ליום הגשת כתב האישום, בשל העבירה הנדונה. סעיף 36 א (ד) קובע כי כוחו של סעיף זה יפה גם בהליך אזרחי אשר נקבע על ידי בית המשפט. כלי הרכב הינם ברי חילוט משני הטעמים הקבועים בסעיף 31 (6) הנ"ל. המשיבה, סעד ובנו יוסף, מסרו בחקירותיהם בפני השב"כ והמשטרה כי רכישת כלי הרכב מומנה מכספי עסקאות הסמים, כמו גם רכוש נוסף. סעד והמשיבה לא עבדו בעבודות כלשהן ולא השתכרו בכל דרך אחרת. כלי הרכב הגיעו לידי המשיבה פחות משנה לפני הגשת כתב האישום כנגד סעד (על פי רישומי משרד הרישוי). הנטל להוכיח כי כלי הרכב נרכשו כדין ומכספה הוא על המשיבה. המשיבה היתה בת זוגו של סעד ובגדר "הידועה בציבור" שלו, כך גם על פי עדויתיהם, [בשל היותה בת זוגו - מונח אשר פורש ככולל גם ידועים בציבור]. בטיעונה סמכה המבקשת על אשר נקבע בע"פ 4341/99 ימית וידאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (3) 329. לפיכך, כלי הרכב ברי חילוט. טיעוני המשיבה: לטענת המשיבה יש למחוק הבקשה בשל כך שלא נתקיימו בה התנאים המקדמים המפורטים בסעיף 36 לפקודה כדלהלן: א.כלי הרכב רשומים על שם המשיבה. ב.סעד לא הורשע בעבירות סמים, על אף שמשפטו התנהל שנים מספר. ג.על פי הפקודה תנאי מקדמי להגשת בקשה לחילוט, גם אזרחי, הינו הרשעת הנדון - בין אם מדובר ברכוש של הנדון - הנאשם, ובין אם מדובר ברכוש שבבעלות צד ג' - בעניננו המשיבה. כך על פי הפקודה לא ניתן לפתוח בהליך אזרחי לגבי רכוש המצוי בידי צד ג' בטרם הורשע הנאשם אשר לגביו נטען כי רכש את הרכוש מכספי תמורת העבירות. סעיף 36 לפקודה - כולו, על כל סעיפיו השונים, עוסק בסיטואציה בה קודם לכל הורשע האדם. הבקשה הנדונה עוסקת בחילוט על פי הליך אזרחי אך ההוראות הרלבנטיות החלות בהליך חילוט פלילי חלות גם בהליך זה, למעט השינויים הנובעים מההליך הננקט כנגד צד ג' - אשר צירופו להליך מתאפשר והוא מכונה "אדם" בלשון הפקודה, אשר מעולם לא הורשע בעבירות סמים. חלוט רכוש המצוי בידי צד ג', כאשר הנאשם אשר לו זיקה לרכוש לא הורשע, מנוגד ללשון הפקודה. בשל העובדה שסעד מעולם לא הורשע יש למחוק הבקשה. בהתאם להחלטתי הרחיבו הצדדים טיעוניהם בשאלת הצורך בהרשעה בטרם חילוט, כתנאי מקדמי גם בהליך אזרחי. להלן אביא עיקר טיעוניהם: תגובת המבקשת: א.סעיף 36 ב לפקודה, מאפשר נקיטת הליך אזרחי שבמהותו הוא הליך כנגד הרכוש in rem. משמע, הרכוש הוא נשוא הבקשה בשל היותו נגוע בעבירת סמים, בלא קשר ותלות בשאלת הרשעתו של הבעלים או של מי שטוען לזכות ברכוש, או של אדם אשר רכש את הרכוש מכספי סמים. זאת לומדים אנו מתוך לשון הפקודה, תכליתה ודברי ההסבר. ב.סעיף 36 ב (א), קובע שלושה תנאים שבהתקיים אחד מהם רשאי בית המשפט לצוות על חילוטו של הרכוש המבוקש. בענייננו, חל סעיף קטן (3) אשר קובע כי ניתן לחלט רכוש גם אם לא הורשע אדם בעבירה על פי הפקודה. כדי להורות על חילוט הרכוש, נדרש כתנאי שהרכוש עצמו יהיה קשור לעבירת סמים ואין עוד צורך שאדם כלשהוא - בעליו או הטוען לזכות בו - יורשע, או יואשם בעבירות לפי הפקודה. כך שאין כל רלבנטיות למונח "אדם", אשר כולל בתוכו גם את צדדי ג' הטוענים לזכות ברכוש וגם את הרוכש מכספי עבירות הסמים. הואיל ועל פי סעיף 36 ב(ג) - המשיב בבקשה הינו הטוען לזכות - אם הינו ידוע, בעוד שבהליך חלוט אזרחי מכח סעיף 36 א(ד) לפקודה יהיה גם הנידון - מי שהורשע בעבירות סמים - משיב בבקשה. מכאן כי מכלל הן אתה שומע לאו. בהליך אזרחי על פי סעיף 36 ב, אין זה הכרחי שמי שהורשע בעבירות סמים יהיה המשיב בבקשה הואיל והליך זה נועד לאותם מקרים בהם לא קיים נדון ו/או שהנידון איננו ניתן להשגה בעת קיומו של ההליך כנגד הרכוש, מכל סיבה שהיא. סעיף זה מפריד בין הנידון לבין מי שטוען לזכות שמעמדו אינו תלוי בהליך הפלילי - גם אם לא מתקיים כלל. ג.הפרשנות המוצעת על ידי המשיבה מייתרת את הצורך בהליך חילוט אזרחי נפרד, מזה המועבר על ידי בית המשפט, על פי סעי 36 א (ד). ד. גם על פי תכלית פקודת הסמים יש לדחות את הפרשנות המוצעת. תכלית החילוט הינו הוצאת בלעו של אדם מפיו ואיננה תכלית עונשית. באמצעות החילוט יכולה המדינה ליטול רכוש שהושג בעבירות סמים המוחזק שלא כדין. לשם מימוש תכלית זו, יש לאפשר חילוט הרכוש עצמו, ללא קשר להרשעת האדם המסוים אשר לו זיקה לרכוש. מרכיב זה הינו חיוני במלחמה הכלכלית נגד סוחרי הסמים. דברים ברורים אלה נאמרו בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מס' 3) התשמ"ח - 1988. ה.תכלית הליך החילוט האזרחי נלמדת גם על דרך ההשוואה לסעיף החילוט האזרחי שבחוק איסור הלבנת הון התש"ס-2000 (נוסח משולב) (להלן: "חוק הלבנת הון"). גם שם מצויה הוראת חילוט אזרחי אשר באה כהשלמה להוראת החילוט הפלילי העוסקת במי שלא הורשע. סעיף 27 לחוק הלבנת הון קובע את הוראות החילוט האזרחי. שם נאמר כי הסעיף נועד למצבים בהם המדינה מבקשת לחלט רכוש אשר הושג במישרין או בעקיפין בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק, או כשכר לאותה עבירה והאדם החשוד בביצועה אינו נמצא בישראל ועל כן לא ניתן להגיש נגדו כתב אישום. מכאן מבקשת המאשימה להסיק כי מדובר בחילוט המכוון כנגד הרכוש הנגוע בעבירה. טיעונים משלימים של המשיבה: בישיבה שנקבעה לשם שמיעת הדיון ביקש ב"כ המשיבה להוסיף ולטעון לענין המשפטי שהושם במחלוקת. לטענתו: א. היה על המבקשת לבקש חילוט כלי הרכב בעת ברור משפטה הפלילי של המשיבה ועוד בטרם הגיעו הצדדים להסדר טיעון. כך שכלי הרכב צריכים היו להיות חלק משיקולי המשיבה. ב. הליך החילוט האזרחי על פי סעיף 36 (ב), הינו חלק אינטגרלי מההליך הפלילי. הפרדת ההליך הינה מטעמי נוחות. יש לקרוא את סעיף 36 לפקודה כחטיבה אחת. אין להפריד בין סעיף 36 א לסעיף 36 ב' לפקודה. ביחס לבקשה זו שהוגשה על פי סעיף 36 ב (3) לפקודה, יש לשאול מהי העבירה אשר תוכח בטרם נמצא מי אשם בעבירה. האם בהליך אזרחי ניתן יהיה לקבוע כי נעברה עבירה. מלשון החוק יש ללמוד אך ורק כי, הליך החילוט יעשה רק לאחר הרשעה ולאחר שהסתיים ההליך הפלילי. בסעיף 36 א (ד) לפקודה נקבע כי, כאשר האדם שאינו הנדון טוען לזכות ברכוש, על מנת שלא לסרבל את ההליך הפלילי, יכול בית המשפט להורות על העברת הבירור להליך אזרחי. סעיף 36 ב לפקודה, בא מיד לאחריו וקובע את הדרך הפרוצדוראלית בה תעשה העברת ההליך. כך נקבע כי בעת העברת ההליך על התובע להגיש בקשה התומכת בטענותיו כנגד צד ג'. ג. בהליך חילוט פלילי קובע סעיף 36 א (ד) כי בהליך אזרחי יחולו הוראות סעיף 31 (6) הקובע מה יעשה ברכוש אדם שהוכרז כ"סוחר סמים" - מכאן כי מדובר אך ורק באדם שהורשע. בהליך הפלילי יש כתב אישום ורשימת חילוט. מרגע שצד ג' טוען כנגד הרכוש כי הוא שלו, אזי יש לנהל הליך אחר. למטרה זו חוקק סעיף 36 ב. כדי להסדיר את סדרי הדין לשם דיון בהליך לפי סעיף 36 א (ד). ד.בהליך אזרחי לא יכול בית משפט לקבוע כי נעברה עבירה. לא יתכן שתנוהל מערכת שונה של דינים בהליך אזרחי לעומת הליך פלילי, לצורך הקביעה אם נעברה עבירה. אם בית המשפט יכול לקבוע בהליך אזרחי כי נעברה עבירה, יבוטלו בכך כל ההגנות המוענקות לנאשם בהליך הפלילי. גדר המחלוקת: מן הנטען, כפי המובא לעיל, עולה כי השאלה שבמחלוקת הינה שאלה משפטית הנובעת מן המחלוקת הפרשנית של סעיף 36 ב לפקודה. השאלה האם כדי לדון בבקשה אזרחית לחילוט רכוש יש קודם להצטייד בהרשעת בעל הזיקה לרכוש - כתנאי מוקדם בלעדיו אין, או אין צורך בהרשעה כלל, לצורך הדיון בהליך חילוט אזרחי, במסלול המתווה על ידי סעיף 36 ב לפקודה. דיון: א.כדי לעמוד על הדרכים לחילוט רכוש על פי הפקודה, יש תחילה להבין משמעותו של סעיף 36 ב ותכלית החקיקה כולה. כפי שמצאנו בדברי ההסבר להצעת החוק, הרי מטרתם של חוקי החילוט בתחום עבירות הסמים הינה לפגוע בתשתית הכלכלית של סוחרי הסמים. מרגע שסוחרי הסמים מודעים למלחמת החורמה בצד הכלכלי של העבירות, הם עושים הכל כדי להסתיר כל קשר בינם לבין הרכוש שהושג כתוצאה מרווחי עבירות הסמים. כדי להלחם בתופעה זו הוספו לחוק הדרכים לחילוט רחב יותר, בצורה של חילוט אזרחי. כך נאמר בדברי ההסבר: "...להתמודד ביעילות עם סוג זה של עבירות, שרווחיהן קלים והיקפן גדול, מוצע לאפשר אמצעי לחימה שיפגע במוקד הכדאיות: חילוט הרכוש ששימש אמצעי לעבור עבירה, או שהושג כשכר עבירה או כתוצאה ממעשי עבירה. ניקוי סוחר הסמים מרווחיו וממקורותיו הכספיים עשוי להיות מכשיר רב כוח במלחמה בסוחרי הסמים, המשחיתים את חלקת חברתינו ומסכנים את מרקמה החברתי... יש איפוא צורך בתפישה חדשה, שתתמקד לא רק בפרט העבריין אלא גם - ובעיקר - בבסיס הכלכלי המשמש מניע ואיום מתמיד על איכות החיים החברתיים במדינה ומחוץ לה, על כן לוחמה יעילה צריך שתתמקד במקור העוצמה הכלכלית ובבסיס המימון של עסקאות סמים" (עמ' 245 לדברי ההסבר להצעת החוק). מכאן אנו למדים כי תכליתו של החוק ברורה וכוונתו להרחיב את מעגל המקרים בהם ניתן להורות על חילוטו של רכוש הנגוע בעבירות סמים, במשירין או בעקיפין. החוק מבקש לפרוש כנפיו על מקרים רבים ככל שניתן ולאפשר חילוט רכוש הקשור לעבירה על פי הפקודה. תכלית זו פורשה בהרחבה ובהטעמה בע"א 6702/04 גומעה מאזן נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו סעיף 4 לפסה"ד) (להלן: "פרשת גומעה") שם נאמר: "..מכוח סעיפים 36א ו-36ב לפקודה ניתן לחלט גם רכוש של אדם אחר, ככל שמדובר ברכוש "נגוע" אשר שימש לביצוע העבירה. טווח רחב זה שקבע המחוקק בפקודת הסמים המסוכנים לעניין החילוט נועד להבטיח כי החוטא בעבירות סמים לא ייצא נשכר... בכך הדגיש המחוקק את חשיבותו הרבה של אינטרס הציבור בניהול מלחמה יעילה בנגע הסמים, גם אם הוא מתנגש באינטרס הקניין של הפרט כבעל הזכויות ברכוש." כב' השופט קדמי בע"פ 7598/95 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (2) 380, שם בעמ' 410-411 אמר: "... חילוט אינו עונש; במשמעותו המובהקת של מושג זה; ותכליתו אינה "עונשית", אלא "הוצאת בלעו של גזלן מפיו"... חילוט - נוטל מן הנידון רכוש שהושג בעבירת סמים ללא קשר לערכו ולשיעורו, כרכוש שאינו שייך לו אלא מוחזק על ידו שלא כדין... לחילוט - כמוסבר בדברי ההסבר להצעת החוק - ערך מרתיע ממדרגה ראשונה; וזאת לא בשל עוצמת הפגיעה בכיסו של העבריין, אלא בשל כך שהוא מאיין את המניע הדוחף וממריץ לביצוע עבירות הסמים: רווח עצום על רקע של סיכון קל יחסית." ברור, אם כן, כי הפקודה נוקטת דרך רחבה ביותר על מנת לאפשר חילוט רכוש בכל דרך הן פלילית והן אזרחית ואין רק דרך אחת המתנה את החילוט בהרשעת הנדון כפי שטוען לה ב"כ המשיבה. כדי לממש את המטרה ולהביא לפגיעה בכדאיות הכלכלית של עבירות הסמים והרווח הקל הנשכר מהן יצא המחוקק למלחמה בכל חזית אפשרית ובכל מתווה אפשרי. נעבור עתה לבחון את סעיפי החוק המתייחסים לענייננו. להלן אביא את סעיף 36 ב לפקודה כלשונו, ככל שהוא צריך לענייננו: "36ב. חילוט רכוש בהליך אזרחי [תיקון: תשמ"ט] (א) נוכח בית משפט מחוזי, על פי בקשה של פרקליט מחוז, כי רכוש - (1) שימש כאמצעי לביצוע עבירה לפי סעיפים 6 או 13 או כדי לאפשר ביצוע עבירה כאמור; (2) הוא רכב ששימש כאמצעי לביצוע עבירה של עסקת סמים או כדי לאפשר ביצוע עבירה כאמור;או (3) הושג במישרין או בעקיפין כשכר עבירה של עסקת סמים, או כתוצאה מביצוע עבירה כאמור - רשאי הוא לצוות על חילוטו גם אם לא הואשם או לא הורשע אדם בעבירה על פי הפקודה" (להלן - חילוט אזרחי). (ההדגשה איננה במקור). מכאן ובהמשך אותו סעיף מוצאים אנו את הסעיפים המתייחסים לסדרי הדין ואופן הגשת הבקשה על ידי פרקליט מחוז. הצורך בפירוט הרכוש שחילוטו מבוקש ומסירת הודעה לטוען לזכות ברכוש - צד ג', או אפילו הנאשם במידה והוא ידוע. בנוסף מורה אותנו סעיף 36 ב (3)(4) כי המשיב בבקשה יהיה מי שטוען לזכות ברכוש. אולם, בבקשה לחילוט אזרחי עליה מורה בית המשפט מכח סעיף 36 א(ד) גם הנדון - המורשע בהליך הפלילי - הנאשם, יהיה משיב בבקשה. סעיף 36 ב (ד) מורה מה הדרך לערער - כמוה כערעור בעניין אזרחי. לטעמי, אין כל צורך להעמיק ולחקור בכוונתו של סעיף זה, בנוסף ובשונה מהקבוע בסעיף 36 א (ד). הדברים עולים ברורות מתוך הכתוב אשר מתייחס להליך חילוט אזרחי כהליך המכוון כנגד הרכוש. סדרי הדין המפורטים בסעיפיו הנלווים של סעיף 36 ב (ד) מלמדים אותנו כי, הליך זה הינו הליך נוסף על זה הקבוע בסעיף 36 א (ד). המחבר י. קדמי בספרו הדין בראי הפסיקה, מהדורה מעודכנת תשס"ו-2007 (בעמ' 321), כותב לעניין זה כי, לצד סמכותו של בית המשפט לצוות על חילוט רכוש בהליך פלילי - בעקבות הרשעה בעבירה של עסקת סמים, כאמור בסעיף 36 א לפקודה, מעניק סעיף 36 ב לפקודה סמכות חילוט "מקבילה" בהליך אזרחי. על פי בקשה שמגיש בעניין זה פרקליט מחוז, כאשר סמכות זו אינה מותנית בנאשם או בהרשעה בפלילים. ב. עוד נדגיש כי כוונת המחוקק להוסיף מתווה נוסף על החילוט האזרחי המופנה על ידי השופט היושב לדין בהליך הפלילי, גם הליך של חילוט אזרחי כנגד הרכוש שלא על פי הכרזת נאשם כסוחר סמים או הרשעת הנדון בפלילים, מצאנו גם בסיפא של סעיף 36 ב(א), במילים מפורשות : "רשאי הוא לצוות על חילוטו (של הרכוש - נ.מ) גם אם לא הואשם או לא הורשע אדם (אדם - אפילו אדם כלשהוא - נ.מ) בעבירה על פי הפקודה." בשל לשונו הברורה של הסעיף והואיל ואין צורך לקבוע כי האדם שעבר את העבירה גם הורשע בגינה, הרי שאין מקום לקבל טענת ב"כ המשיבה לפיה אין זה ראוי שבית המשפט בהליך אזרחי יקבע שנעברה עבירה בלא שיוכל להתייחס לכל טענות הנאשם או ההגנות העומדות לו. כל אשר יקבע בית המשפט בהליך חילוט אזרחי הוא כי הרכוש הושג במישרין או בעקיפין כשכר עבירה של עסקת סמים או כתוצאה מביצועה, או שימש לביצוע העבירה. כל אלה יקבע בית המשפט לצורך החילוט בלבד ולא לצורך הרשעת הנאשם. ברור כי בית המשפט יקבע זאת על פי הראיות שיוצגו בפניו בהליך האזרחי, לפי נטלי ההוכחה בהליך זה. ג. מכל אשר מניתי מעלה יש גם לדחות טענת ב"כ המשיבה כי סעיף 36 ב נחקק כדי לקבוע סדרי דין לדיון בבקשה לחילוט אזרחי אשר מוגשת על פי סעיף 36 א (ד) בלבד. טענתו זו של ב"כ המשיבה איננה עולה בקנה אחד עם הנוסח הפשוט והברור של החוק. המחוקק יכול היה לקבוע ברורות שמדובר בסדרי דין ולא כך הוא. קבלת טענתו זו של ב"כ המשיבה היתה מביאה אותנו לקבוע כי החוק מתווה רק דרך אחת להליך החילוט האזרחי והוא זה הנובע מהרשעת הנדון - או הטוען לזכות ברכוש, או הנאשם, והכרזתו כסוחר סמים, היא הדרך הקבועה בסעיף 36 א (ד) ועל פיה בלבד. בכך היינו נמצאים מצמצמים בהרבה את קשת האפשרויות לפעול כנגד "רכוש נגוע" שבעליו הרשום איננו הנאשם, או איננו עובר העבירה, או שלא ניתן להעמיד לדין את עובר העבירה. בעוד שברור לכל כי תכלית החוק הנה להרחיב את יריעת המקרים בהם ניתן יהיה לחלט רכוש אשר שימש כאמצעי לביצוע העבירה לפי הפקודה. כך לדוגמא מקרה שבו הרכב שימש כאמצעי לביצוע עסקות סם והנאשם עצמו נמלט, או נעדר או איננו בין החיים. האם לא ניתן יהיה לפעול כנגד הרכב ששימש לביצוע העבירה? ברור כי לא זו היתה מטרת החקיקה אשר מבקשת להרחיב ולכלול בתוכה קשת מקרים רחבה ביותר. ד. עוד יש להדגיש כי הקביעה שבסעיף 36ב(ג), כי המשיב בבקשה יהיה הטוען לזכות ברכוש במידה וזהותו ידועה ואילו בהליך אזרחי אליו מפנה בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי (סעיף 36 א(ד)), יהיה גם הנדון או הנאשם משיב, מלמדת כי המחוקק ראה לנגד עיניו מצבים רחבים רבים, ביניהם, כי הטוען לזכות לא יהיה העבריין, או שהעבריין יהיה הטוען לזכות, או מצבים בהם לא יהיה עבריין ובהעדרו תוכל המדינה לטעון כנגד "הרכוש". ה.שילוב של הנימוקים הללו יחד עם תכלית החוק מלמדת כי המחוקק ביקש לכלול בסעיפיו קשת אפשרויות רחבה. על כן אפשר לפרקליט המחוז להגיש בקשה - כתובענה אזרחית -אשר תכוון כנגד כל מי שטוען לזכות ברכוש וכנגד הרכוש עצמו. החוק איננו דורש כי הרכוש יהיה רשום בשמו של הנדון, ואף איננו דורש שיהיה נדון כלשהו, בהליך חילוט אזרחי, על פי סעיף 36 ב, אין אף צורך שאדם יואשם בהליך פלילי. יש בסעיף זה נסיון להתגבר על דרכי ההסתרה המניפולטיביות הננקטות בידי סוחרי הסמים, כדי להסתיר קשר בין הרכוש לבין העברה. לענייננו נציין כי כבר נקבע שרישום כלי רכב במשרד הרישוי הינו דקלרטיבי בלבד: "אין לייחס חשיבות מופרזת להותרת הרישום בעינו במשרד הרישום, שכן רישום זה הוא דקלרטיבי בלבד." (רע"א 6/81, יעקב גרבי נ' מ"י - ) מכאן שאין ליחס משמעות לעצם הרישום במשרד הרישוי אלא לבחון הבעלות למי. ו. אשר לטענת ב"כ המשיבה כי היה על המאשימה להודיע למשיבה על כוונתה לבקש חילוט כלי הרכב, בטרם הסדר הטיעון, כדי שהמשיבה תוכל לשקול גם שיקול זה במסגרת ההסכמות. טענה זו דינה להידחות. תחילה יש לדחות טענה זו מן הטעם הפרקטי כי הבקשה לחילוט נטענה במסגרת כתבי האשום שהוגשו כנגד סעד שהיה בן זוגה (כך על פי הנטען). מכאן שהכוונה לבקש חילוט כלי הרכב לא הוסתרה, גם לא מעיני המשיבה. העובדה כי נטען בכתב האישום שהוגש כנגד סעד כי הוא זה אשר רכש את כלי הרכב מתוך כספי התמורה מעסקאות סמים, היתה הבסיס לבקשה לחילוט כלי הרכב, ולא רישומם על שמה של המשיבה. לפיכך ברור כי, ההליך שבחרה המאשימה לבקש חילוט כלי הרכב במסגרת הכרזתו של סעד כסוחר סמים היה ההליך הנכון. לא ניתן היה לבקש חילוטם של כלי הרכב במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגד המשיבה, משום שעל פי הנטען כלי הרכב לא היו שייכים לה והיא לא רכשה אותם אלא, היו רשומים בשמה בלבד. לפיכך, לא היה מקום להודיע למשיבה, בטרם הסדר הטיעון שנעשה בתיקה הפלילי כי, בכוונת המבקשת להגיש בקשה לחילוט כלי הרכב שבאותה העת כבר הוגשה במסגרת התיק הפלילי של סעד. ז.למעלה מן הצורך נדגיש עוד כי "הפרדת" בקשה לחילוט מההליך הפלילי קבועה בחוק. רשאי פרקליט לבחור בדרך המתאימה והנכונה בנסיבות כל עניין. המתווים להגשת הבקשה לחילוט לא נועדו לנוחיות בלבד אלא, יש בהם כדי ליתן מענה לקשת מקרים רחבה ביותר, תוך מתן אפשרות להפריד בין התיק הפלילי שמתנהל, או אם לא מתנהל כלל בשל העדר עבריין, לבין האפשרות לפתוח בהליך חילוט כנגד הרכוש עצמו כנגוע בעבירות סמים. כך נאמר בבש"פ 93069/04 (ת"א) דישי אברהם נ' פרק פמתא מסוי, תק-מח 2005(1) 12578: "...האופציה לבחירה בהליך "חילוט אזרחי" מצויה בידי המדינה, ומותנית בקיומם של שני תנאים; האחד, הרכוש הושג במישרין או בעקיפין בעבירה… או כשכר לאותה עבירה או שנעברה בו עבירה… השני האדם החשוד בביצוע העבירה כאמור, אינו נמצא בישראל דרך קבע..." ובהמשך אותה החלטה נאמר: "...עיון ב"תקנות הסמים" (תקנת הסמים המסוכנים - סדר דין לענין חילוט רכוש), במיוחד האמור בתקנה 8 ותקנה 16 ... מלמדנו כי "הליך חילוט אזרחי" הינו הליך אזרחי לכל דבר וענין... מדובר בבקשת חילוט, המוגשת על דרך של המרצת פתיחה..." כך גם נראה כי נטל ההוכחה בהליך אזרחי בענין שבמהותו הינו אזרחי, יהיה מוטל על התביעה בכל הקשור להוכחת התשתית המקימה את הסמכות להורות על חילוט הרכוש. מכאן כי ההליך האזרחי הינו הליך המכוון כנגד הרכוש המושג בעבירה, או משמש לביצועה. זהו הליך שאין בו צורך להרשעת אדם, די בכך שאדם עבר עבירה שכתוצאה ממנה נרכש הרכוש. הליך זה מנותק מן ההליך הפלילי. הרכוש נשוא הבקשה לחילוט אזרחי צריך שיענה על המאפיינים הקבועים באחת משלושת התנאים המפורטים בשלוש הפסקאות שבסעיף 36 ב (א) לפקודה. מאחר וההליך האזרחי מכוון כנגד הרכוש עצמו אין כל חשיבות להגדרת המונח "אדם" שכן הרכוש יכול להיות רשום בבעלות של כל אדם. דברים אלה עולים מתכליתו של החוק אשר נועד להלחם בעברייני סמים בדרך כלכלית, שלא יצאו נשכרים עקב תחבולות להסתרת הקשר בינם לבין הרוכש. ח. אכן, הליך החילוט נועד להלחם בסוחרי הסמים אולם ברור כי, מי אשר ממנו נטל הרכוש נפגעת זכותו הקניינית. בנקודה זו נוצרת התנגשות בין הזכויות הקניינות ביחס לרכוש עצמו, לבין התכלית החשובה המיושמת על ידי החוק. לענין זה נאמר בע"פ 4142/99 אלקדיים נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (5) 292, כי ראוי לפרש חוק הפוגע בזכות יסוד בדרך הממזערת, ככל הניתן, את הפגיעה בזכות יסוד. כך אף נאמר בבש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (1) 14: "הפגיעה ברכושו של אדם על-ידי נטילתו ממנו, על מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט בו רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על פי עיקרון המידתיות המקובל עלינו." בשל כך ניתנת בחוק הזדמנות למחזיק ברכוש או למי שטוען לזכות ברכוש, שחילוטו מבוקש, לטעון טענותיו במסגרת ההליך. לסיכום: מכל הנימוקים המפורטים מעלה, ומאחר שדחיתי את טענות ב"כ המשיבה התוצאה היא שאין מקום לטיעונים המשפטיים של ב"כ המשיבה. בשל כך שהטענות שנדונו בהחלטתי זו הינן טענות משפטיות בלבד, לא מצאתי מקום לזמן הצדדים על מנת להשמיע החלטתי, החלטתי זו תומצא לצדדים בדואר. נקבע לדיון בבקשה לחילוט ליום 21/2/2008 שעה 11:30.חילוט