ביום 8.11.09, הוגש נגד המשיב 1 כתב אישום, בו יוחסה לו עבירה של החזקת סם מסוכן מסוג חשיש, שלא לצריכה עצמית בלבד, לפי סעיפים 7(א) ו7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן- פקודת הסמים). בעובדה מס' 3 לכתב האישום ציינה המבקשת, כי "את כמות הסמים המפורטת לעיל, רכש הנאשם ממשה חזן שהביאם לרכב פיאט פונטו (השייך לאימו של הנאשם) והיה בחזקתו באותה העת ובתמורה שילם עבורם 8,500 ₪ במזומן". בסיפא לכתב האישום הוסיפה המבקשת הודעה שלשונה "לאחר הכרעת הדין והרשעתו של הנאשם בדין, תבקש המאשימה לחלט לטובת אוצר המדינה סך של 1,650 ₪ שנתפסו על הנאשם, 2 פלאפונים השייכים לנאשם ומהם התבצעו השיחות לסוחר וכן רכב מסוג פיאט פונטו... שהיה בחזקתו של הנאשם באותה העת ובאמצעותו הגיע הנאשם לסוחר ובתוכו התבצעה העיסקה...". יצויין, כי כבר ביום 19.11.09 הגיש ב"כ המשיבים בקשה להשבת תפוס (ב"ש 3792/09) לגבי הרכב ולגבי סכום הכסף, טען כי הרכב מצוי בבעלותה של המשיבה 2 (וצירף העתק רשיון רכב על שמה) וכי המשיבה 2 וכלתה עושות שימוש ברכב לצורך התניידות ממקום מגוריהן במושב לוזית. המשיבה התנגדה לבקשה, ועל כן הוריתי לצדדים להודיע האם יש מקום שמותב זה ידון בבקשה, בהיותו המותב שדן בתיק העיקרי. הצדדים לא הגיבו להחלטה, אך בדיון שהתקיים ביום 7.12.09 בתיק העיקרי, הודיע ב"כ המשיבים, כי הוא מבקש שהבקשה תידון בפני מותב אחר. בשל טעות, לא נקבע תיק ב"ש 3792/09 לדיון בפני מותב אחר. ביום 4.1.10, הודה המשיב 1 בכל המיוחס לו בכתב האישום. באותו מועד, הוגשו ראיות לעונש, נשמעו עדים לעניין העונש וטיעוניהם לעונש של באי כח הצדדים, והדיון נדחה למתן גזר הדין. ביום 11.1.10 הוקרא גזר הדין לצדדים, ובתום הקראת גזר הדין ביקש ב"כ המשיבים להורות על השבת הרכב והכסף. בשלב זה, התנגדה ב"כ המבקשת, וטענה, כי ביקשה את חילוט הרכוש כבר בכתב האישום. ב"כ המשיבים טען מנגד, כי היה על המבקשת לבקש בקשה זו מפורשות במעמד הטיעונים לעונש. לפיכך, הוריתי לצדדים להגיש בתוך 7 ימים פסיקה לתמיכת טענותיהם, בכל הנוגע לשאלה האם די בבקשת התביעה לחילוט בכתב האישום, מבלי לעתור לחילוט במעמד הטיעונים לעונש. תגובת המבקשת הועברה לבית המשפט ביום 23.5.10. בתגובתה חזרה בה המבקשת מבקשתה לחילוט הכסף, אותו ביקשה להעבירו לטובת תשלום הקנס, אך עתרה לחילוט מכשירי הטלפון הנייד והרכב, אשר שימשו לביצוע העבירה, מכח סעיפים 32 ו- 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן- פסד"פ). לטענת המבקשת, אין מחלוקת כי מכשירי הטלפון שנתפסו ברכב שייכים למשיב 1, ולגבי הרכב טענה, כי רישום הבעלות ברכב על שם המשיבה 2 הוא רק ראיה לכאורה הניתנת להפרכה לגבי הבעלות האמיתית ברכב. לטענתה, מחומר הראיות בתיק עולה, כי הרכב היה למעשה בחזקתו של המבקש 1 ונתון לשימושו בכל עת, כאשר לטענתה, גם המבקשת 2 טענה באמרתה במשטרה כי המבקש 1 עשה שימוש תכוף ברכב במהלך השנה שחלפה. המבקשת ביקשה להקיש לצורך כך מהוראות סעיף 36א(א)(1) לפקודת הסמים, ולהלכה הפסוקה בעניין זה, לפיה בעלותו של אדם בנכס אינה תנאי לקיומה של עילת חילוט לפי סעיף זה. עוד טענה המבקשת, כי למרות שלא העלתה את בקשת החילוט במעמד הטיעונים לעונש, אין בכך כדי לשנות מהודעתה על בקשתה לחילוט הנכסים עם הגשת כתב האישום, מה גם שהסנגור הצהיר כי ישנה בקשה נפרדת להשבת הנכסים אשר תידון בנפרד. יצויין, כי תגובת ב"כ המשיבים לא הועברה עד ליום זה. סמכות החילוט הנתונה לבית המשפט, והרלוונטית לענייננו, מצויה הן בפקודת הסמים והן בפסד"פ. בסעיף 36א לפקודת הסמים, נקבע לגבי חילוט רכוש, כדלקמן : "(א)הורשע אדם בעבירה של עסקת סמים יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש שהוא - (1) רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה; (2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך... (ב) בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה של עסקת סמים והוכח לו כי הנידון הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להפיק רווח מעבירה כאמור, יקבע בהכרעת הדין, על פי בקשת תובע, שהנידון הוא סוחר סמים ומשעשה כן - יצווה בגזר הדין, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם כן סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט. יצויין, כי שתי החלופות המצויינות לעיל בסעיף 36א לפקודת הסמים, מותנות בכך שהנאשם הורשע בעבירה של עסקת סמים, כאשר לפי סעיף 1 לפקודת הסמים, המדובר בעבירה לפי הפקודה שעונשה מאסר עשרים שנה או יותר, כבענייננו. עוד ייאמר, כי בענייננו, רלוונטית לעניין הרכב ומכשירי הטלפון הנייד, הוראת סעיף 36א(א)(1). בפקודת הסמים מצויות הוראות פרוצדוראליות מיוחדות, לעניין דיון בבקשה לחילוט על פי הוראות סעיף 36א הנ"ל, כמפורט להלן : 1. יש לציין את בקשת התביעה לחילוט רכוש ואת פירוט הרכוש שחילוטו מתבקש, כבר בכתב האישום (סעיף 36א(ה) לפקודת הסמים). 2. יש להעביר הודעה על בקשת תובע לחלט רכוש לטוען לזכות ברכוש, אם הוא ידוע (סעיף 36א(ו) לפקודת הסמים). 3. ניתנה לנאשם ולבעל הרכוש, מחזיק הרכוש או למי שטוען לזכות ברכוש, אם הם ידועים, הזדמנות להשמיע טענותיהם (סעיף 36א(ג) לפקודת הסמים ותקנה 4(ב) לתקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לענין חילוט רכוש) התש"ן-1990 (להלן- תקנות החילוט)). 4. הדיון בבקשה לחילוט יתקיים בטרם הבאת ראיות לעונש מטעם התביעה (תקנה 4(א) לתקנות החילוט). 5. החלטת בית המשפט בעניין החילוט תיכלל בגזר הדין, אלא אם כן החליט בית המשפט להעביר את הדיון להליך אזרחי (תקנה 4(ג) לתקנות החילוט). אם התביעה עומדת בכל התנאים שפורטו להלן, פרוצדוראלית ומהותית, קמה סמכות החילוט של בית המשפט מכח פקודת הסמים, ובשלב זה רשאי מי שטוען לזכות ברכוש להוכיח כי קם לו אחד הסייגים המפורט בסעיף 36ג לפקודת הסמים. במקביל, קיימת סמכות החילוט הכללית מכח סעיף 39 לפסד"פ, שלשונו: "(א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ;דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם. (ב) ניתן חפץ כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32, לא יחולט אלא אם החפץ ניתן מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתו, כשכר בעד ביצוע העבירה שעליה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצועה, או בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת. ואין נפקא מינה אם ביצע הנידון את העבירה האחרת ואם לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה". סעיף32 לפסד"פ, אליו מפנה סעיף 39 הנ"ל, מתייחס לסמכות שוטר לתפוס חפץ "אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה". לפי הפסיקה (ראו למשל, ע"פ 623/78 יצחק סורני נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 523), סעיף 39(א) לפסד"פ, שהוא הרלוונטי בענייננו, קובע שלושה תנאים מצטברים לחילוטו של חפץ : 1. בעל החפץ הוא הנאשם שהורשע בדין. 2. החפץ נתפס לפי סעיף 32 לפסד"פ, או הגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33 לפסד"פ. 3. הרשעת בעל החפץ מתייחסת למעשה עבירה שנעשה בחפץ או לגביו, כאשר החפץ או השימוש בו אינם חייבים להוות חלק מיסודות העבירה, ודי בכך שהם מהווים חלק מהשתלשלות העניינים העובדתית שעומדת בבסיס כתב האישום. יצויין, כי בבקשת חילוט לפי סעיף 39 לחסד"פ, אין חובה לדון בטרם הטיעונים לעונש בתיק העיקרי, וצו החילוט יכול להנתן בגזר הדין או אחריו, על פי עתירה נפרדת של התביעה, בין אם הוגשה בכתב ובין אם הועלתה בעל פה, בתגובה לבקשה בדבר החזרת החפץ (סעיף 39(ג) לפסד"פ, וכן רע"פ 5776/05 אודי ראובן נ' מדינת ישראל). למרות שבפקודת הסמים קיים הסדר מיוחד לעניין חילוט, נקבע בהלכה הפסוקה, כי אין הסדר זה מייתר את הדין הכללי הקבוע בפסד"פ. וכך נקבע ברע"פ 4105/06 באסל ג'אבר נ' מדינת ישראל, בנוגע להוראות החילוט המקבילות המצויות בפסד"פ ובחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 : "כלל הפרשנות הוא, כי חוק ספציפי גובר על חוק כללי. ואולם, דומה כי בענייננו אין המדובר במקרה ה"נקי" של חוק ספציפי הגובר על חוק כללי, שהרי אם תאמר כן, ייצא שעובר העבירה בפעם הראשונה ייפטר בגלל הוראת החוק המיוחד (חוק הכניסה לישראל) מהוראת החוק הכללי (פקודת סדר הדין הפלילי), ואם כן הקל המחוקק עם מי שביקש להחמיר עמו, וחזקה היא "כי תכליתו של כל דבר חקיקה היא שיפורש לקידום תכליתו"... תמיכה בפרשנות זו עולה מע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' ריברה חוזה (לא פורסם) שהמדינה הפנתה אליו, ושבו - בעניין דומה הקשור בחילוט כספים בתחום הסמים - נאמר מפי בית משפט זה... "כי חצרותיהם של שני סעיפים אלה (בפקודת סדר הדין הפלילי ובפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973 - א"ר) שונות זו מזו ויכול שיחול בנסיבות מקרה ספציפי אחד משני הסעיפים, כשם שיכול שנסיבותיו של מקרה ספציפי תבואנה בגדרם של שני הסעיפים. בהיבט כולל בא סעיף 36א לפקודת הסמים והסעיפים שלאחריו להרחיב את היקף פרישתה של אפשרות החילוט, תוך פגיעה גדולה יותר בזכות הקניין של הנאשם, ולא מצאנו דבר בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו שיש בו כדי להוציא מכלל סעיף 39 הנ"ל (בפקודת סדר הדין הפלילי - א"ר) עבירות של סמים. פרשנות זו של סעיף 39 מתחזקת אף לפי לשון רישתו של סעיף זה, בה נאמר שהוא חל 'על אף האמור בכל דין'...". וכך, בענייננו, למרות שאין ספק כי המבקשת התכוונה תחילה לבקש את חילוט הרכוש לפי סעיף 36א(א)(1) לפקודת הסמים (ולראיה, צויינה הבקשה כבר בכתב האישום), הרי שלפי הפסיקה אין היא מנועה מלבקש כעת (לאחר מתן גזר הדין, ובדרך של הגשת תגובה להחלטת בית המשפט) את חילוט הרכוש לפי סעיף 39(א) לפסד"פ, כפי שעשתה, וזאת בהתחשב בכך שהיא לא עמדה בתנאים הפרוצדוראליים להמשיך בהליך החילוט לפי פקודת הסמים. יחד עם זאת, ברור כי כיום על המבקשת לעמוד בתנאים המהותיים הנוקשים יותר שבסעיף 39(א) לפסד"פ, ובשונה מהאמור בסעיף 36א(א)(1) לפקודת הסמים, כעת עליה להוכיח כי המשיב 1, הוא בעל הרכב. אמנם, על פי ההלכה הפסוקה, על בית המשפט להתייחס בהקשר זה ל"בעלות הממשית" ברכב ולא לבעלים הרשום במשרד הרישוי, אם הרישום אינו משקף את המצב לאמיתו (ראו, ע"פ 524/77 רפאל מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, וע"פ 6687/93 גומעה מוסא נ' מדינת ישראל). יחד עם זאת, נטל השכנוע להוכיח כי נמלאו התנאים לחילוט, מוטל על התביעה, כאשר לגבי הוכחת הבעלות, עליה לעמוד במאזן ההסתברויות שבדין האזרחי (רע"פ 5776/05 הנ"ל). מאחר ושינוי החזית של המבקשת לגבי בקשת החילוט, נעשה רק לאחר מתן גזר הדין, מבלי שניתנה למשיבים הזדמנות להתגונן, ומאחר ולפחות על פי רישום הבעלות במשרד הרישוי, הרכב שייך למשיבה 2, יש מקום לקיים דיון מסודר בבקשת החילוט ולעיין בראיות הצדדים. לפנים משורת הדין, ולמרות שב"כ המשיבים לא העלה כל טענה בנוגע למכשירי הטלפון הנייד, בבקשה להשבת תפוס, יישמעו טענות גם לגביהם בדיון שייקבע. לגבי הכסף, המבקשת לא טענה כי הוא הושג בעבירה, ולא ביססה כל עילה לחילוטו, בין על פי פקודת הסמים ובין על פי הפסד"פ, ובתגובתה שבכתב אף חזרה בה מהבקשה לחלטו. לפיכך, אין מקום לחלט את הסכום שנתפס ברשות המשיב 1, ואולם לאור העובדה שטרם שולם הקנס שהוטל עליו, בשלב זה ועד לקיום הדיון בבקשה, לא יושב לו הסכום הנ"ל. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת מועד לדיון בבקשת החילוט ליום 20.10.10 בשעה 10:00. חילוטסמים