השופט א' ברק: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא א' ד' בר) בהמ' 3020/89 לדחות את ערעורם של המערערים על החלטתו של המשיב, לפיה הם לא היו עובדיו של אריה שטנדר, פושט הרגל, ועל-כן נדחו תביעות החוב שהוגשו למשיב כנגדו. 1. אריה שטנדר חכר בשנות ה- 50 מגרש במפרץ חיפה ומאז ניהל במקום מפעל מתכת. בתקופה הראשונה ניהל את העסק כעצמאי יחיד. הזכות במגרש הייתה רשומה על שמו, הוא היה בעל הציוד שנרכש והוא אישית העסיק את העובדים השכירים. מאז שנת 1974 נוהל העסק באמצעות חברה שהקים, שטנדר תעשיות מתכת בע"מ. בעקבות ייעוץ שקיבל הגיע שטנדר למסקנה, כי פעילות במתכונת של חברה בע"מ תהיה עדיפה, כדבריו, "לשם נוחות אדמיניסטרטיבית של ניהול העסקים שלי וחשבונותי". כמו כן ביקש הוא באמצעות שינוי זה לזכות בהקלות במס הכנסה, שניתנו אז לחברות ולא ניתנו לעסקים של אנשים פרטיים. המערערים הועסקו על-ידי שטנדר עוד בתקופה הראשונה, בה ניהל את העסק כעצמאי, והמשיכו לעבוד באותו מפעל גם לאחר שינוי מתכונת ניהול העסק. לא למותר לציין, שהמפעל עצמו המשיך לעבוד ללא שינוי מהותי באותו אתר גם לאחר ייסוד החברה. ביום 30.6.88 ניתן צו לפירוק החברה (ת"א 1908/87). ביום 15.9.88 מונה עו"ד פלפלי, המשיב, למפרק חברה זו, ככל הנראה, ונקודה זו לא התבררה כל צורכה. גם לאחר מתן הצו המשיך שטנדר לבצע מספר עבודות מתכת במפעל לפרק זמן קצר. המערערים נטלו אף הם חלק בביצוע העבודות על-פי הנחייתו של שטנדר. כאמור, לא ידוע במדויק עד מתי נמשכו עבודות אלה. מכל מקום, ביום 18.10.88, שלושה חודשים וחצי לאחר הצו לפירוק החברה, ניתן צו כינוס נכסים כנגד שטנדר עצמו (המ' 4386/88 בתיק פש"ר 1197/88), וביום 11.11.88 הוכרז כפושט-רגל. המשיב מונה גם כנאמן על נכסי שטנדר. ביום 6.3.89 הגישו המערערים למשיב תביעת חוב כנגד שטנדר בטענה כי הוא היה מעבידם במשך כל שנות עבודתם במפעל. החוב הנתבע כלל פיצויי פיטורין, פדיון ימי חופשה ויתרת חוב לתשלום לקופת גמל מבטחים. המשיב דחה את תביעתם של המערערים, הואיל ולדבריו התברר לו כי המעסיק האחרון של המערערים לא היה אריה שטנדר, אלא שטנדר תעשיות מתכת בע"מ. על כן הפנה המשיב את המערערים לתבוע את חובם מהחברה בפירוק. על החלטה זו ערערו המערערים, בהתאם לתקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה-1985, בפני בית-המשפט המחוזי. טענתם הייתה, כי מעסיקם למן תחילת עבודתם במפעל היה שטנדר עצמו. המערער 1 החל לעבוד במקום בשנת 1957; המערער 2 בשנת 1958, והמערער 3, שהוא בנו של שטנדר, בשנת 1972. לדבריהם, גם לאחר ייסוד החברה המשיכו להיות מועסקים על-ידי שטנדר אישית, עד אשר פוטרו מעבודתם כאשר הוא הוכרז כפושט-רגל. בהחלטתו לדחות את הערעור קובע בית המשפט קמא: "פושט הרגל עצמו קובע בתצהירו מיום 23.6.89 (סעיף 16) כי העובדים היו רשומים כעובדי החברה ולא כעובדיו וכי דבר זה נעשה למטרת נוחיות אדמיניסטרטיבית גרידא. טענה זו בלבד משמיטה את הקרקע מטענות העובדים כי הם היו עובדיו של פושט הרגל. טענה זו מצדיקה את החלטת הנאמן בפשיטת הרגל. יש להדגיש כי פושט הרגל לא דיווח על העסקתם של שלושת העוררים לאגף מס הכנסה ולמוסד לביטוח לאומי על ידו אישית בעוד שהחברה דווחה (במידה ודווחה) כי היא מעסיקה את שלושת העוררים. יש לציין כי אחד העוררים הנו בנו של פושט הרגל ונראה לי כי פושט הרגל מנסה לסייע לו. יש להדגיש גם כן כי שלושת העוררים מבוטחים בפנסיה מקיפה על-ידי 'מבטחים' וזאת על פי הסכם שבין החברה לבין מבטחים וזאת בידיעת העוררים. נכון כי לפני 1974 (עת נוסדה החברה) היו שלושת העוררים עובדים של פושט הרגל, אבל נראה לי כי יחול כאן סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורין תשכ"ג-1963 הקובע ... בפירוש שניתן לסעיף דלעיל בספרם של האוזמן גולדברג על דיני עבודה (1978) נאמר שם בעמוד 752: '...במקרה של חילופי מעבידים מטיל החוק חובת תשלום פיצויים לעובד גם בעד זמן עבודתו אצל מעבידים קודמים באותו מקום עבודה על המעביד האחרון שיפטרו'. על יסוד כל האמור לעיל, הנני דוחה את הערעור". 2. לפנינו שבים המערערים וטוענים, כי מאז ומעולם היו מועסקים על-ידי שטנדר, אישית, וכי גם לאחר ייסוד החברה המשיכו על-פי הסכמה מפורשת להיות מועסקים על-ידיו. הם מדגישים, כי במשך כל שנות עבודתם במפעל קיבלו את משכורותיהם במזומן ממר שטנדר עצמו. תלושי השכר הוכנו ידנית על-ידי מנהל חשבונות ללא כל סימן לחברה. כך מאז שנת 1979 ניתנו תלושי שכר מודפסים, עליהם התנוסס במפורש שמה של החברה, אך, לטענתם, מדובר היה בשיקולי נוחיות של שטנדר, שכן הוא עשה שימוש בשירותי רואה החשבון של החברה גם לשם חישוב המשכורות, שהוא היה צריך לשלם באופן אישי מכיסו. גם העובדה שהמערערים נרשמועל-ידי החברה כעובדיה במס הכנסה, בביטוח הלאומי ובמבטחים איננה מהווה, לטענתם, אינדיקאציה להעסקתם על-ידי החברה, שכן לא ייתכן כי יוכל המעביד, בפעולה חד-צדדית, להעביר את עובדיו לידי מעביד אחר. המערערים סבורים, כי במקרה זה לא יחול סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, אלא סעיף 1(ב) לחוק, שלפיו לא ניתן להעביר את זכויות העובד ממעביד למעביד מבלי שניתנה התחייבות בכתב של המעביד החדש כלפי העובד. הואיל והתחייבות מעין זו לא ניתנה, נותר המעביד הקודם, אריה שטנדר, חייב כלפיהם. מוסיפים המערערים וטוענים, כי גם אם, כגירסת המשיב, הועסקו מאז 1974 על-ידי החברה, הרי שמאז פירוקה של החברה שבו להיות מועסקים על-ידי שטנדר. לטענתם, לא נאמר להם דבר על פירוקה של החברה, והם המשיכו לעבוד כתמול שלשום גם לאחר צו הפירוק, ואף שולמו להם משכורותיהם על-ידי שטנדר מכיסו כמימים ימימה. רק כאשר ניתן צו פשיטת הרגל, פוטרו מעבודתם. על-כן, כשם שזכויותיהם עברו לידי החברה ב-1974, כך נמשכה הרציפות ונשמרו כל זכויותיהם כלפי המעביד החדש, שטנדר, מאז פירוק החברה. המשיב גורס, כי המערערים היו עובדיה של החברה, שכן קיבלו את משכורותיהם מהחברה, גם אם פיסית נמסר להם הכסף על-ידי שטנדר עצמו. כמו כן היו רשומים במס הכנסה, בביטוח הלאומי ובמבטחים כעובדי החברה, ובמפעל עצמו התנוסס שלט עם שמה של החברה. המשיב מציין, כי שטנדר חדל מניהול עסקים אישיים כאשר שינה את מתכונת פעילותו ב- 1974, ואין כל אינדיקאציה כיום לעסקים אישיים כאלה. על חילופי המעבידים שהתרחשו ב- 1974 יחול, לדעת המשיב, סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, לפיו רציפות העבודה וזכויות העובד נשמרות, אם הוא ממשיך לעבוד באותו "מקום עבודה". בנסיבות העניין, לאור הפרשנות המקובלת למונח "מקום עבודה", יש לראות במערערים כמי שהמשיכו לעבוד באותו "מקום עבודה", ולכן זכויותיהם נשמרות כלפי המעביד החדש ללא צורך בקבלת התחייבות בכתב ממנו. אשר להמשך עבודתם של המערערים במקום לאחר צו הפירוק, טוען המשיב, כי הם ידעו על דבר קיומו של הצו אך העדיפו להתעלם ממנו, להבדיל מעובדים אחרים שחדלו מעבודתם. לדבריו, המערערים 1 ו- 2 עשו יד אחת עם בנו של שטנדר, המערער 3, ועם שטנדר עצמו בניסיון להציל כספים ונכסים מידי הנושים. פושט הרגל עצמו, שטנדר, הגיש לבית המשפט המחוזי תצהיר, ובו הביע תמיכה מלאה בגירסתם העובדתית של המערערים. כאמור, בית המשפט לא ייחס אמון רב לתצהיר זה. עוד יצוין, כי הרקע למחלוקת הוא בכך שלחברה אין נכסים ופדיון מכירת הציוד היה נמוך, בעוד נושיה רבים. מאידך,המגרש עליו עומד המפעל רשום על שמו של שטנדר, כך שקיים סיכוי טוב יותר לגביית החובות משטנדר עצמו. 3. בטרם נדון בשאלה לגופה, מן הראוי להתייחס לחשיבותו של פסק-דין של בית הדין לעבודה, שבו מבקשים המערערים להיתלות. ביום 6.10.88 הגישו המערערים תביעה לבית הדין לעבודה כנגד שטנדר לקבלת פיצויי הפיטורין ופדיון ימי חופשה בדומה לתביעת החוב הנדונה כאן. לא הוגשה כל תשובה לכתב-תביעה זה. על-פי דרישת המערערים ניתן ביום 12.1.89 פסק-דין בהיעדר הגנה, ובו התקבלה התביעה במלואה. המערערים אינם טוענים, כי נוצר חוב פסוק, אלא הם מבקשים לראות בפסק הדין ראיה לצדקת טענתם בדבר היותו של שטנדר מעסיקם האחרון. במסגרת סיכומיהם טוענים המערערים, כי פוטרו עם הכרזת פשיטת הרגל של שטנדר ביום 11.11.88. מאידך, בהודעת הערעור הודו המערערים עצמם, כי פוטרו מעבודתם עם מתן צו הכינוס כנגד שטנדר, משמע, ידוע היה להם כי ביום 18.10.88 ניתן כנגדו צו כאמור. בהתחשב בכך שמרגע הינתן צו הכינוס אין לפתוח בהליכים משפטיים לתביעת חוב כנגד פושט הרגל בבית-משפט (סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980), הרי שאין לייחס חשיבות כלשהי לכך שהמערערים הספיקו להגיש את כתב התביעה לבית הדין לעבודה 12 יום לפני מתן הצו. שטנדר לא הגיש כלל כתב-הגנה, שכן הצו ניתן עוד במהלך התקופה הקצובה להגשתו של כתב ההגנה, ופסק הדין ניתן על בסיס כתב התביעה בלבד. העובדה, שהמערערים עמדו על מתן פסק- דין בהיעדר הגנה, ביודעם כי הנתבע, שטנדר, הוכרז כבר כפושט-רגל ואין כל סיכוי שיתגונן מפני התביעה, איננה עומדת לזכותם של המערערים והיא מעידה על חוסר תום-לב. על כן, אין לפסק הדין האמור משקל של ממש בענייננו. 4. הפרשה שלפנינו נחלקת, אם כן, לשלוש תקופות: התקופה הראשונה - תקופת פעילותו של שטנדר כעצמאי עד 1974. התקופה השנייה - מאז המעבר למתכונת חברה בע"מ ב-1974 ועד לצו הפירוק ביום 30.6.88. התקופה השלישית - מיום הינתן צו הפירוק ועד הפסקת עבודתם של המערערים באופן סופי. אין חולק על כך שבמהלך התקופה הראשונה היו המערערים מועסקים על-ידי מר שטנדר באופן אישי. לכן, השאלות המתעוררות בענייננו הן אלו: האם עם המעבר לתקופה השנייה חלו חילופי מעבידים, כך שזכויותיהם של המערערים כלפי מעבידם הקודם נשמרו כלפי המעביד החדש, שטנדר תעשיות מתכת בע"מ, והאם לאחר המעבר לתקופה השלישית אירע דבר דומה, והמערערים שבו לעבוד תחת המעביד אריה שטנדר, תוך שמירת מלוא זכויותיהם. הזכויות שבהן מדובר בענייננו הינן הזכות לפיצויי פיטורין והזכות לפדיון חופשה. בשני החוקים העוסקים בכך קבע המחוקק עיקרון של שמירת זכויות העובד בעת חילופי מעבידים, כך שהנטל לקיום הזכויות לפיצויי פיטורין ודמי חופשה עובר אל כתפי המעביד החדש עבור תקופת העבודה אצל המעביד הקודם והחדש כאחד. סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים קובע: "מי שעבד שנה אחת ברציפות ... אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים". סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, קובע: "אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא...". הרעיון העומד מאחורי הוראות אלה וכן הוראות דומות נוספות (ראה: סעיף 7(ד)(1) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954; סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958; סעיף 4 לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, ועוד) הוא, שקיימת זיקה בין העובד לבין "מקום העבודה". זיקה זו היא מרכזית ומשמעותית ביחסי העבודה ומחייבת הגנה. המחוקק הבטיח, כי זכויותיו על-פי חוק של עובד יישמרו גם כאשר הוא עובר ממעביד למעביד באותו מקום עבודה (ח' הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה ובכינוס נכסים (מלוא, תשמ"ח-1988) 22, 25). על עיקרון זה עמד גם בית-הדין לעבודה בשורה של פסקי-דין (ראה, למשל: דב"ע שם/67-3[4], בעמ' 198; דב"ע מא/127-3[5], בעמ' 251-252; דב"ע מו/8-3[6], בעמ' 52). חוקים אלו נועדו להגן על זכויות מסוימות, ולפיכך עיקרון זה של הבטחת המשכיות הזכויות חל רק לגבי אותן זכויות. על-כן, אין להבין הוראות אלו כאילו הן קובעות, כי בעת חילופי מעבידים הופך באופן אוטומטי המעביד החדש לשמש כצד לחוזה העבודה שבין המעביד הקודם לבין כל אחד מעובדיו. מאותה סיבה אין בהוראות אלה כדי לתת פתרון לשאלת גורלן של זכויות נוספות של העובד, המבוססות על חוזה אישי (סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, קובע כלל רחב יותר במקרה של חילופי מעבידים במקום בו קיים הסכם קיבוצי, אך הוראה זו אינה נוגעת לעניין הנדון כאן). כאמור, הוראות החוק בדבר רציפות הזכויות אינן נשענות על קיומו של חוזה עבודה בין העובד לבין המעביד החדש, אלא על המשכה של העבודה באותו מקום עבודה, למרות חילופי המעבידים. אם המשיך העובד לעבוד באותו מקום עבודה, נשמרות זכויותיו, ואין הוא צריך להוכיח לשם כך כי נוצר חוזה עבודה חדש בינו לבין המעביד החדש או שהוסכם במפורש על שמירת הזכויות. מובן שאין בכך כדי למנוע מהעובד לטעון, כי למרות שהעסק עבר מיד ליד הוא נותר עובדו של המעביד המקורי וכי קיים הסכם מפורש בנדון. עם זאת נדמה, כי מקום בו העובד מודע לכך שהעסק הועבר לידי מעביד אחר והוא ממשיך לעבוד באותו מקום עבודה במשך תקופה ארוכה, יש להניח, כי בכך הוא הביע את הסכמתו לקיום יחסי עובד-מעביד בינו לבין הבעלים החדש של העסק. מקובלים עלינו בנקודה זו הדברים שנאמרו על-ידי הרדוף, בספרה הנ"ל, בעמ' 38: "עובד העובר ביודעין למעביד חדש, רואים אותו כמי שהסכים לעבור, גם אם לא נתן את הסכמתו המפורשת לכך; בהתנהגותו קיבל העובד את הצעת המעביד החדש להעסיקו, וכך נכרת חוזה עבודה בין השניים". משנוצרו נסיבות של חילופי מעבידים, ומתעוררת השאלה האם אכן נוצר חוזה עבודה בין העובד לבין המעביד החדש, יש להיזקק, בראש ובראשונה, לאומד דעתם של הצדדים. אומד דעתם מתבהר על בסיס מכלול הראיות והאינדיקאציות המתבררות בפני בית המשפט. שאלה מעין זו, בדומה לשאלה אם התקיימו יחסי עובד-מעביד או מזמין-קבלן, מצריכה התייחסות למכלול היבטיה של מערכת היחסים בין העובד לבין המעביד החדש. כמו בשאלה של עובד או קבלן, כך גם כאן, עשויות אינדיקאציות שונות להצביע בכיוון מסקנות שונות, אך התוצאה הסופית מהווה שקלול של מלוא האינדיקאציות. המטרה היא לקבוע, מה הייתה כוונת הצדדים, אם כי ייתכן שבנסיבות מסוימות יתברר, כי למרות שהצדדים התכוונו למתכונת מסוימת, הרי שבפועל יצרו מערכת יחסים אחרת (ראה דב"ע לא/27-3 [7], בעמ' 190). דהיינו, ייתכן שהצדדים התכוונו כי העובד ימשיך להיות מועסק על-ידי המעביד המקורי, אך בפועל נוצר מצב שהבעלים החדש של העסק הוא המעביד (מ' מירוני, "מיהו המעביד - הגדרת יחסי עובד-מעביד בתבניות העסקה מודולאריות" עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד) 505, 509). במקרה שלפנינו עבדו המערערים אצל שטנדר במשך מספר שנים תוך שהתקיימו יחסי עובד-מעביד בינם לבינו. החל משנת 1974 חדל שטנדר לפעול כעצמאי וכל פעילותו עברה למסלול של חברה בע"מ. הוא ציין, כי החלטה זו נבעה הן משיקולי נוחיות אדמיניסטרטיבית והן משיקולי מס. אמנם המעבר למתכונת זו לא היה מושלם, שכן הזכויות במגרש נותרו רשומות על שמו של שטנדר וייתכן אף שההפרדה בין חשבונות החברה לחשבונותיו האישיים לא הייתה כה חדה, אך בעיקרו של דבר התנהלה הפעילות מאותו שלב במסגרת החברה. במסגרת המתכונת החדשה נרשמו העובדים כעובדי החברה במס הכנסה, בביטוח הלאומי ובקופת הגמל מבטחים. בשלב הראשון המשיכו העובדים לקבל תלושי משכורת בכתב-יד, כפי שקיבלו בעבר, אך מאז שנת 1979 הודפסו התלושים על-ידי מנהל חשבונות, שביצע את החשבונות עבור החברה, ועליהם התנוסס, במפורש, שמו של המעסיק, שטנדר תעשיות מתכת בע"מ. כך היה עד מתן צו הפירוק. כפי שעולה מתצהירי המערערים, הם ידעו על כך ששטנדר אימץ את מתכונת העסק של חברה בע"מ למן ייסודה של החברה ב- 1974. בנסיבות אלה נוצרת הנחה בדבר קיום חוזה עבודה בין המערערים לבין שטנדר תעשיות מתכת בע"מ, חוזה אשר נוצר באמצעות שטנדר עצמו, ששלט בחברה וניהל אותה. כנגד הנחה זו טוענים המערערים, כי כאשר נוסדה החברה, הבטיח להם שטנדר, כי הם ימשיכו להיות מועסקים שלו ולא של החברה, וכי זכויותיהם לא ייפגעו. אין בידיהם כל ראיה, התומכת בקיומה של הסכמה מעין זו. כמו כן הם טוענים, כי שטנדר המשיך, כבעבר, לשלם את משכורתם מכיסו. באשר לטענה זו יש לציין, כי אין כל ראיה לכך שהמשכורות אכן שולמו מכיסו הפרטי ולא מכיסה של החברה, אף אם הוא מסר את הכסף למערערים. כמו כן יודגש, כי העובדה, שמשכורת שולמה על-ידי שטנדר עצמו, אין בה לבדה כדי להפוך את המערערים לעובדיו (ע"א 158/68 [1], בעמ' 874). התצהירים לא זכו לאמון בית המשפט קמא, ואין אני רואה סיבה להתערב בכך. מאידך, נוטה אני לייחס משקל רב יותר להתנהגותם של הצדדים כלפי הרשויות, שכן יש בה כדי להצביע על כוונתם האמיתית. אמנם היוזמה לשינוי הרישום של העובדים במס הכנסה, בביטוח הלאומי ובמבטחים הייתה של המעביד, אך העובדים-המערערים, שידעו על כך, הסכימו בשתיקה, ויש בכך כדי להעיד על אומד דעתם באותה עת (ראה: ת"א (ת"א) 1507/67 [3], בעמ' 64; ע"א 454/71, 458 [2], בעמ' 325; דב"ע לז/110-3 [8], בעמ' 135). טענת המערערים, לפיה סעיף 1(ב) לחוק פיצויי פיטורים מחייב מתן התחייבות בכתב מאת המעביד החדש לשמירת זכויות העובדים, אין לה בסיס. סעיף 1(ב) כלל אינו חל בענייננו. אין ספק בכך שהמערערים במקרה זה המשיכו לעבוד באותו מקום עבודה, וזאת לפי כל הפרשנויות שניתנו למונח "מקום עבודה" (על הפרשנויות השונות ראה הרדוף, בספרה הנ"ל, בעמ' 28-30). על-כן, חל עליהם סעיף 1(א), העוסק בעובד אשר עבד באותו מקום עבודה תחת מעבידים שונים. סעיף 1(ב) עוסק בעובד שעבר למקום עבודה אחר, תחת אותו מעביד, ורק לאחר מכן חלו חילופי מעבידים (הרדוף, בספרה הנ"ל, בעמ' 35). יצוין עוד, כי לא נמצא ביסוס מספיק לטענה שהשתמעה מסיכומיהם של המערערים, כאילו ההבחנה בין עסקי החברה לעסקיו האישיים של שטנדר הייתה חסרת משמעות, ולמעשה שטנדר והחברה חד הם. משמעותה של טענה זו היא, שיש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את שטנדר בחובות החברה (דב"ע לח/52-3 [9]; מירוני, במאמרו הנ"ל, בעמ' 539 ואילך). כאמור, לא צוין על-ידי המערערים, מה הן האינדיקאציות לכך שניטשטשה ההבחנה בין החברה לבעלי המניות, ולא ידוע אם שטנדר הוא בעל המניות היחיד. על-כן, אין צורך להתייחס לטענה זו. 5. נמצא, שבתקופה השנייה, משנת 1974, היו המערערים לעובדי החברה, שטנדר תעשיות מתכת בע"מ. על-פי סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים וסעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, חלה רציפות בזכויותיהם, והחברה היא שחייבת כלפיהם במימוש זכויותיהם לפדיון חופשה ולפיצויי פיטורין עבור כל תקופת העסקתם, הן אצל שטנדר והן אצל החברה. 6. משהגענו למסקנה זו, מתעוררת השאלה, אם חילופי מעבידים דומים אירעו גם במעבר לתקופה השלישית ואם שטנדר עצמו חזר להיות מעבידם של המערערים והוא אשר חייב כלפיהם במימוש הזכויות האמורות עבור כל תקופת העסקתם באותו מקום עבודה. התשובה על שאלה זו היא בשלילה, ולו מהטעם כי אין כל ראיה כי בתקופה השלישית הפך שטנדר למעבידם באותו מקום עבודה. אכן, אין בידינו ראיות ברורות בדבר קיומן של עבודות במפעל לאחר מתן צו הפירוק. המערערים לא הציגו ראיות בנדון ואף לא עלה בידיהם להראות כי שטנדר שילם להם משכורות בתקופה זו. הם אמנם טוענים בערעורם, כי המשיכו לעבוד ולקבל משכורת משטנדר עד יום הכרזתו כפושט- רגל ב- 11.11.88, אך מכתב התביעה שהגישו הם עצמם לבית הדין לעבודה עולה גירסה שונה בתכלית. כתב התביעה הוגש ביום 6.10.88, כלומר 12 יום לפני מתן הצו לכינוס נכסים ולמעלה מחודש לפני הכרזת פשיטת הרגל, ובכתב התביעה הם טוענים, כי פוטרו "לאחרונה" (ללא ציון תאריך מדויק) וכי כל דרישותיהם לקבלת פיצויי פיטורים נדחו. יתרה מזאת, בתביעות החוב שהגישו המערערים למשיב דורשים הם פיצויי פיטורים מבלי לציין את תאריך הפיטורים, אולם את ההצמדה של סכום הפיצויים דורשים הם מיום 1.7.88, כלומר למחרת מתן צו הפירוק של החברה. מתברר, אם כן, שהמערערים ראו עצמם כמי שפוטרו עם מתן צו הפירוק של החברה וסגירת שערי המפעל, והם ידעו, כי המשך העבודה במקום עומד בניגוד לצו שניתן. הם היו מודעים לכך, שהחברה הפכה לחדלת פירעון, וכי סיכוייהם לקבל את מלוא הסכום המגיע להם ממנה הם קלושים. ככל הנראה, בצר להם עקב הפסקת העבודה, ניאותו לסיים מספר עבודות תמורת סכום כלשהו ששולם להם על-ידי שטנדר. אולם הניסיון להציג זאת כחילופי מעבידים אין לו על מה שיסמוך. בין אם התכוונו כבר אז, שטנדר והמערערים,ליצור רציפות מלאכותית בעבודה, אשר תסייע בגביית החובות מנכסי שטנדר במקום מהחברה מדוללת הנכסים, בין אם ביצעו מספר עבודות רק כדי לגבות סכומים נוספים מלקוחות מבלי שיצורפו סכומים אלה לנכסים שבידי הנאמן, ובין אם מאחורי פעולה זו עמד מניע אחר, הרי ברור, שלמערערים ולשטנדר היה ידוע כבר אז, שאין מדובר בהמשך עבודה. המסקנה, אם כן, היא, שאין לראות באותן פעולות שבוצעו במפעל לאחר צו הפירוק משום המשך העבודה במקום העבודה, אשר משמר את זכויות המערערים כלפי המעביד החדש. מעסיקם האחרון של המערערים היה החברה, שטנדר תעשיות מתכת בע"מ, ואת חובותיה כלפיהם על המערערים לתבוע ממפרק החברה. הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בסכום כולל של 5,000 ש"ח. השופט ש' לוין: אני מסכים. השופט ת' אור: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ברק. חילופי מעבידיםדמי חופשה שנתית