המשנה לנשיא מ' אלון: 1. המשיב הראשון, הוא שר המשטרה, הוציא תעודת חיסיון, בתוקף סמכותו לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, המתייחסת לראיות מסוימות בת"פ 78/89, המתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת. עתירת העותר היא להורות לשר המשטרה לבטל את תעודת החיסיון. 2. ואלה עיקרי העובדות: כנגד העותר הוגש כתב-אישום, המייחס לו עבירות של סחר בסמים. בין הראיות שבידי התביעה עדויות של שוטרים ששהו בתצפית. המשיב הראשון חתם על תעודת חיסיון, בין השאר, לגבי כל פרט או מידע שעניינו המקום, ששימש את אנשי המשטרה לקיום התצפית. סמל המשטרה, שהעיד בבית המשפט המחוזי בנצרת מטעם התביעה, סירב להשיב לשאלות בא-כוח העותר, מר ברדוגו, שנגעו למקום התצפית, מאחר שלגביהן קיימת תעודת חיסיון. משראה מר ברדוגו כך, עתר לבית המשפט המחוזי לגילוי הראיות, בהתאם לאמור בסעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], הקובע לאמור: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". כבוד השופט ע' א' ר' זועבי, הוא המשיב השני, שמע הסברים לגבי הראיה החסויה מפי קצין משטרה הנוגע בדבר. בהחלטתו קבע השופט המלומד, כי גם ללא חשיפת מקום התצפית - "יש בידי בא כח הנאשמים אמצעים רבים כדי לבדוק אם אכן העד (היינו סמל המשטרה) דובר אמת או לא, וכך לדעתי עשו, ובחקירת העד השתמשו באמצעים רבים ולא נראה לי שזכותם של הנאשמים נפגעה עד כדי שלא יכלו להגן על עצמם". ואשר-על-כן מסכם השופט המלומד ואומר: "לאחר שהערכתי טוב כל הטענות, טובת הציבור, וטובת הנאשמים, הגעתי למסקנה שגילוי מקום התצפית יסכן שלומם של בני אדם ויפגע בהמשך שיתוף הפעולה בין הצבור לבין המשטרה, והתוצאה שהנני דוחה בקשת סניגוריה ומשאיר החסיון על כנו" ועל כך באה העתירה שלפנינו. 3. לפי סעיף 45 האמור, הסמכות לדון בעתירה כנגד תעודת החיסיון, שהוציא המשיב הראשון, מסורה ל"בית המשפט הדן בדבר", היינו, בענייננו, לבית המשפט המחוזי. העתירה שלפנינו מכוונת אמנם, להלכה, נגד החלטתו של שר המשטרה להוציא את תעודת החיסיון, אך למעשה אין העתירה אלא ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לגלות את הראיה בדבר מקום התצפית. לפנינו איפוא ערעור על החלטת ביניים במשפט פלילי, והלכה פסוקה היא, כי על החלטה שכזו אין לערער תוך כדי הדיון, אלא במסגרת ערעור על הכרעת הדין, ואין לבעל דין "זכות מקבילה לפנות לבית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בעניין של סדר דין, ובית המשפט לא יתערב בכגון דא ולא יאמץ לעצמו את תפקידה של ערכאת הערעור בהליכים פליליים" (בג"צ 398/83 [1], בעמ' 471; וכן ראה לאחרונה בג"צ 583/87 [2], בעמ' 702). במסגרת הדיון בערעור, אם יהא צורך בו, יכול שתועלה כל טענה שהיא, הנוגעת לתעודת החיסיון, וניתן להביא אותה ראיה חסויה וההסברים הנוגעים לה, שהובאו לפני בית המשפט המחוזי לתשומת לב ההרכב הדן בערעור הפלילי (וראה ע"פ 491/87, 510, 512 [3], בעמ' 856). 4. שמענו את טענותיה המפורטות של הגב' גרשוני, באת-כוחו המלומדת של העותר, בדבר החשש, שחסיונות כאמור עלולים לפגוע בחירות הפרט ובהגנה יעילה של נאשם וכי ריבוים של חסיונות אלה פוגע במשטר דמוקרטי תקין. טענות אלה אין להן אחיזה במקרה דנן, ולא שוכנענו כי נכונה הקביעה, כי אכן נתרבו חסיונות כאמור במידה הפוגעת בהליך פלילי תקין. חיסיון של מקום תצפית דרוש הוא, לא אחת, לעבודתה התקינה של המשטרה, במיוחד בחקירתה בעבירות בענייני סמים, כפי שכך אירע במקרה דנן. העתירה נדחית. משטרהחיסיון