1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) אשר חייבה את המדינה להמציא לעיון בית המשפט תכתובות פנימיות הנוגעות לתביעה, זאת לצורך החלטה בבקשת המשיבה לעיין באותם מסמכים. 2. המשיבה הגישה נגד המדינה ונגד מספר שוטרים וקציני משטרה תביעה לפיצויים בשל נזקים שסבלה עקב פגיעות שנגרמו לה לטענתה על ידי שוטרים וקצינים במהלך הפגנה שקיימה יחד עם אחרים בתחילת ינואר 05', סמוך לביתו של הרב הצבאי הראשי. 3. במסגרת ההליכים המקדמיים המציאו המבקשים לבקשת המשיבה, מכתב (מיום 27.12.05) שבו גילו מסמכים שבידם הנוגעים לתביעה, בין היתר נזכרה במכתב זה "תכתובת פנימית" לגביה נטען שהיא "חסויה" (להלן - מכתב הגילוי). 4. במהלך הדיון בפני בית המשפט קמא ביום 8.1.06 ביקש בעלה של התובעת לעיין במסמכים הספציפיים הבאים: כרטיס מעצר, דו"חות חיפוש של השוטרות על גופה של המשיבה והתכתובת הפנימית שנזכרה במכתב הגילוי לגביה נטען לחיסיון. בתשובה לבקשה זו מסר ב"כ המבקשים את שמה של השוטרת. אשר לדו"חות החיפוש על גופה של התובעת טען ב"כ המבקשים כי אין בידי המבקשים מסמכים מעבר למה שגולה בבקשה. לעניין התכתובת הפנימית טען ב"כ המבקשים, כי זו חסויה ממספר טעמים: ראשית, חל עליה חיסיון עו"ד - לקוח בהתאם לסעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971. שנית, מדובר במסמכים שהוכנו לקראת משפט צפוי. שלישית, מדובר בתכתובת פנימית שחל עליה חיסיון לפי סעיף 9 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. לאור טיעונים אלה ביקש ב"כ המבקשים לדחות את הבקשה למתן צו לגילוי ספציפי. 5. בהחלטתו ציין בית המשפט קמא כי "טענת החיסיון באשר לכל אחד מן המקורות עליו נשענים המשיבים, נטענה באופן כולל, כאשר אין פירוט מהם המסמכים המצויים בידיהם במסגרת אותה 'תרשומת פנימית' ומדוע יש להחיל חיסיון על מסמכים אלה. מהאופן בו נטענים הדברים, הוסיף וקבע בית המשפט קמא, מצטיירת התמונה לפיה המשיבים יוצאים מתוך נקודת הנחה כי על כל תרשומת פנימית יחול חיסיון, ומכאן מסקנתם שאין לגלותה לצד השני. אשר לטענת החיסיון על יסוד העילה של יחסי עו"ד - לקוח נקבע בהחלטה כי לא הוכח שהחומר המבוקש על ידי המבקשת נוגע להתייעצות המשיבים עם בא-כוחם ועל כן יש לדחות טענה זו. הוא הדבר לגבי עילת החיסיון שיסודה במסמכים שהוכנו לצורך ההליך המשפטי, שגם היא לא הוכחה. בתגובת המשיבים אין לבסס, כך נקבע בהחלטה, גם את טענתם לעניין החיסיון לפי חוק חופש המידע. 6. לאור האמור, הוסיף בית המשפט קמא וקבע בהחלטתו, יש לבחון את המסמכים המצויים בידי המשיבים לאור כללי הגילוי והעיון הרגילים בהליכים אזרחיים, כשהנטל להוכחת קיומו של חיסיון חל על הטוען לחיסיון. במקרה שלפנינו, נקבע בהחלטה, המשיבים לא הרימו בשלב זה את הנטל להוכחת קיומו של החיסיון באשר למסמכים הספציפיים לגביהם נטען לחיסיון ואף לא פירטו מהם אותם מסמכים. עם זאת, הוסיף בית המשפט קמא וקבע בהחלטתו, הואיל ומחד יש ממש בבקשת המבקשת לעיון באותה תרשומת פנימית של המשטרה הנוגעת למעצרה, שכן תרשומת זו עשויה לספק לה תימוכין לטענותיה, ומאידך ייתכן ויש מקום להחלת החיסיון על המסמכים או על חלקם, יוגשו כל המסמכים המצויים בידי המשיבים שלגביהם התבקש צו לגילויים (נראה שהכוונה לבקשה לצו העיון), לעיון בית המשפט בטרם תינתן החלטה בעניין זה. 7. המבקשים טוענים בבקשתם, כי בית המשפט קמא טעה משקבע שטענת החיסיון שהעלתה המדינה בתגובה לבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים נעדרת פירוט. לטענתם, הטלת הנטל של פירוט המסמכים מעבר לטיעון כי מדובר בתכתובת פנימית, פוגעת באופן ממשי ובלתי הפיך בחיסיון המוענק לצורך זה ובתכלית העומדת מאחורי הוראות החיסיון והסודיות החלות על גילוי מסמכים במסגרת יחסי עו"ד - לקוח. לטענת המבקשים, בית המשפט קמא טעה גם בכך שלא קבע מהי מידת הפירוט הנדרשת במסגרת העלאת טיעון חיסיון כאמור באופן שלא תיפגע זכותה של המדינה לחיסיון. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט קמא טעה בקביעתו כי לא הוכח שהחומר המבוקש על ידי המשיבה נוגע להתייעצויות המבקשים עם בא כוחם. לטענתם, הם ציינו באופן מפורש, הן בדיון והן בתגובתם שבכתב, שהתכתובת הפנימית חסויה מכוח חיסיון עו"ד-לקוח. מדובר, טוענים המבקשים, בהתייעצויות והתייחסויות פנימיות בין הפרקליטות לבין המבקשים, ובכלל זה התייחסויות פנימיות מהמחלקה המשפטית במשטרת ישראל או מהשוטרים או מגורמים שונים במשטרה, וכן מדובר בתכתובות פנימיות של המשטרה שנמסרו לפרקליטות על ידי המחלקה המשפטית במשטרה - הנוגעות לתביעה. להשקפתם של המבקשים, החלטתו של בית המשפט קמא נוגדת את הפסיקה לפיה תרשומות והתכתבויות פנימיות ותיעוד של התייעצויות פנימיות הן חסויות. לחילופי חילופין טוענים המבקשים, כי בית המשפט קמא טעה בכך שלא הורה להעביר את המסמכים לעיונו של שופט אחר שאינו דן בתביעה. 8. המבקשת, כצפוי, מגינה על החלטתו של בית המשפט קמא ומבקשת לדחות את הבקשה. 9. דין הבקשה להידחות, בראש ובראשונה משום שמדובר בבקשה מוקדמת. שכן, בשלב זה טרם ניתנה החלטה סופית בבקשת העיון וכל שהוחלט הוא שהמבקשים יעבירו את התכתובת שנטען לחיסיונה לעיונו של בית המשפט ורק לאחר העיון בחומר תינתן על ידי בית המשפט החלטה סופית בבקשה. אמנם בהחלטה נקבע שעילות החיסיון להן טענו המבקשים, שעניינן ביחסי עורך דין לקוח, במסמכים שהוכנו לקראת המשפט ובמסמכים הנוגעים לדיונים פנימיים לפי סעיף 9 לחוק חופש המידע, לא הוכחו ודינן להידחות. עם זאת, לאור הסיפא של ההחלטה, יש להבין קביעה זו כקביעה שאינה סופית, כאשר ההחלטה הסופית בעניין טענות החיסיון תיפול רק לאחר שבית המשפט יעיין בחומר. בנסיבות אלו, ככל שמדובר בשאלת תחולתן של עילות החיסיון הנטענות על ידי המבקשים, אינני רואה מקום, בשלב זה, להתערבות ערכאת הערעור בהחלטה. 10. למעלה מן הדרוש אציין, כי לעילת החיסיון שבסעיף 9 לחוק חופש המידע, שעניינה במידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשות ציבוריות וכו', אין קשר לבקשה הנוכחית. עניינה של עילה זו בזכות הכללית לקבלת מידע שנקבעה בחוק זה, זכות שאינה מבוססת על קיומו של עניין ספציפי של המבקש במידע. מקום שבו מדובר בגילוי מסמכים במסגרת התדיינות ספציפית כאשר למבקש עניין מיוחד בגילוי, אין עומדת לצד האחר עילת החיסיון הקבועה בסעיף 9 לחוק חופש המידע. זאת כמובן בתנאי שהמסמכים שהעיון בהם מבוקש אינם חסויים מכוח עילות החיסיון האחרות המוכרות בדין (כמו מסמכים שהוכנו לקראת דיון משפטי). 11. לפיכך, בשלב זה יכול שתעלה רק השאלה אם ראוי שבית המשפט יעיין במסמכים לפני מתן החלטה סופית. לעניין זה לא מצאתי בבקשה כל טענה או הנמקה מדוע בית המשפט אינו רשאי לעיין בחומר הנוגע לעניין לצורך קבלת החלטתו, כאשר סמכות זו מוקנית לו באופן מפורש בתקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (ראה: רע"א 5460/06 ארז טלבי נ' בנק הפועלים ואח' (לא פורסם); רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת - סוכנות ביטוח בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 3694/06 פרחיה חביב נ' הלה הנדסה ואדריכלות בע"מ ואח' (לא פורסם)). 12. עיון כזה מתבקש גם לאור העובדה שהמבקשים לא ביססו את עילות החיסיון הנטענות על ידם בתצהיר גילוי המסמכים. אף אם נתייחס למכתב הגילוי כאל תצהיר גילוי מסמכים, כל שנטען באותו מכתב בעניין זה היה: "תכתובת פנימית - חסויה". בעצם העובדה שמדובר בתכתובת פנימית, כפי שכבר נאמר, אין כדי להקים עילת חיסיון. העילות של יחסי עו"ד -לקוח ומסמכים שהוכנו לקראת דיון משפטי לא נכללו במכתב הגילוי והם נטענו לראשונה במהלך ההתנגדות לעיון. מכתב הגילוי לוקה גם בהעדר פירוט כלשהו לגבי ה"תכתובת הפנימית". קשה לקבל את טענת המבקשים שכל פירוט, אילו ניתן, היה פוגע בחיסיון. האם גם בציון תאריכו של מכתב זה או אחר וזהות המכותבים יש כדי לפגוע בחיסיון? אולם גם אם אניח שאכן, כטענת המבקשים, לא ניתן היה לגלות פרטים נוספים לגבי התכתבות זו בלא לפגוע בחיסיון, דווקא בכך יש כדי להצדיק את הגשתם של המסמכים לעיונו של בית המשפט. בנסיבות אלה, חסד עשה בית המשפט קמא עם המבקשים משלא דחה את טענות החיסיון לחלוטין והסכים, חרף כל הפגמים האמורים, לעיין במסמכים בעצמו כדי להשלים את שהחסירו המבקשים ולבחון טענות אלה לגופן. המבקשים ודאי אינם אמורים להלין נגד החלטה זו. 13. אין לקבל גם את הטענה שיש להעביר את המסמכים לעיונו של שופט אחר. פרקטיקה כזאת אמנם נוהגת, מכוח סעיף 74(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, במשפט הפלילי (גם זאת רק "במידת האפשר"), אך היא אינה נוהגת במשפטים אזרחיים (ראה: רע"א 637/00 לעיל, סעיף 3 לפסק הדין של כב' השופט טירקל). המבקשים לא הצביעו על טעם מיוחד המצדיק נקיטתה של פרקטיקה כזאת במקרה הנוכחי. 14. התוצאה היא שהבקשה נדחית. חיסיון