חישוב דמי חופשה עוזרת בית

התובעת עבדה אצל הנתבעים כמטפלת בילדיהם ומנהלת משק בית. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים לא שילמו לה פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי מחלה והחזר הוצאות נסיעה; בנסיבות סיום עבודתה הייתה זכאית לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת; בהעסקתה, הפרו הנתבעים חובות חקוקות (החובה להסדיר אשרה לעובד והחובה להסדיר ביטוח רפואי) ועל כן הם חייבים לשלם לה פיצוי בגין עוולה של הפרת חובה חקוקה, פיצויי הסתמכות, פיצויים בגין נזק שאינו ממוני ועגמת נפש בסך של 50,000 ₪. הנתבעים טענו כי במהלך כל תקופת עבודתה זכתה התובעת ליחס חם מצד הנתבעים, אשר התייחסו אליה כבת בית וסייעו לה במצוקתה בבעיות שונות; כל זכויותיה של התובעת שולמו; התובעת התפטרה מעבודתה בנסיבות שאינן מזכות אותה בתשלום פיצויי פיטורים. השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים: תקופת עבודתה של התובעת, רציפות תקופת עבודתה והיקף משרתה במהלך התקופה; נסיבות סיום עבודתה של התובעת וזכאותה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת; זכאות התובעת לדמי מחלה; זכאות התובעת לפדיון חופשה; זכאות התובעת לדמי הבראה; זכאות התובעת לפיצוי נוסף. בטרם נדון בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, מספר הערות מקדמיות: הנתבעים הדגישו בתצהיריהם ובעדותם את היחס החם והסיוע הרב שנתנו לתובעת במהלך תקופת עבודתה, וניכר מעדותם כי חשו פגועים מעצם העובדה שהתובעת הגישה תביעה נגדם, ואף ראו בכך כפיות טובה ו"השבת רעה תחת טובה". אנו מקבלים את גרסת הנתבעים כי בתקופת עבודתה סייעו רבות לתובעת, ועל כך ניתן ללמוד גם ממכתב שהתובעת כתבה להם בשנת 2001 שצורף כנספח לתצהיריהם. אולם, למותר לציין שאין בהתנהלות הראויה של הנתבעים כדי לפגוע בזכאותה של התובעת לזכויות המגיעות לה לפי החוק וצווי ההרחבה. עם זאת, אנו סבורים כי יש להתחשב באופי מערכת היחסים, בעיקר לעניין נטל הראייה. כך למשל, יש להתחשב בכך שבמערכת יחסים כזו מעביד לא עורך רישום מדויק של ימי היעדרות וימי חופשה של העובד. שני הצדדים טענו בסיכומיהם לחוסר מהימנות של הצד שכנגד, כאשר הנתבעים טענו באריכות בסיכומיהם לעניין חוסר מהימנותה של התובעת, במיוחד בהתבסס על שינוי גרסתה בנוגע למועד בו נפצעה ברגלה (ראו סעיפים 5 ו- 6 להלן לעניין תיקון גרסתה של התובעת בתצהיר מתוקן). אכן, התובעת לא זכרה מועדים מדויקים של האירועים, אולם התרשמותנו היא שאין הדבר משקף חוסר מהימנות כנטען על ידי הנתבעים, אלא חוסר יכולת לאחר חלוף שנים ממועד האירועים למקם את רצף האירועים על ציר הזמן. לכן, איננו סבורים כי שינוי גרסתה של התובעת לעניין מועד הפציעה מביא למסקנה לפיה יש לדחות את כל רכיבי התביעה. על יסוד התרשמותנו מהעדויות וממכלול הראיות בפנינו הגענו למסקנה כי אין מקום לקבל במלואה גרסת אף צד מהצדדים, ובכל נושא נקבעו הממצאים העובדתיים על פי התרשמותינו מהעדויות ומכלול הראיות שהוגשו על ידי הצדדים באותו עניין. תקופת עבודתה של התובעת, רציפות תקופת עבודתה והיקף משרתה: בכתב התביעה ובתצהירה הראשון (הוגש ביום 21.1.2009) טענה התובעת כי עבדה אצל הנתבעים מיום 5.3.97 עד יום 10.12.06; עד חודש מרץ 2004 עבדה במשרה מלאה; באמצע חודש מרץ 2004 נקטעה אחת מאצבעות רגלה בעת שעסקה בעבודות הבית אצל הנתבעים וכתוצאה מכך נעדרה מעבודתה מספר חודשים; מספר חודשים לאחר שובה לעבודה הודיעו לה הנתבעים כי הם מבקשים להקטין את היקף משרתה לשלושה ימים בשבוע, שבע שעות ביום. היא הסכימה לשינוי זה ובאמצעות מכתב המלצה שקיבלה מגב' קידר מצאה עבודה לשלושת ימי השבוע הנוספים; לכתב התביעה צורפה טבלה ובה פירוט השכר ששולם לתובעת, ועל פי הטבלה בחודשים מרץ 2004 עד יולי 2004 לא שולם לה שכר עקב מחלה. ביום 27.4.2009 הגישה התובעת תצהיר מתוקן, ועל פיו האירוע של קטיעת אחת מבהונות רגלה עקב נפילת ארון על רגלה בעת עבודתה בבית הנתבעים היה יום 1.10.2004. התובעת אינה מציינת תקופה מדויקת בה לא עבדה, אולם מסעיף 12 לתצהירה משתמע כי לא עבדה עד חודש ינואר 2005. בהחלטת הרשמת (כתוארה דאז) רחל בר"ג הירשברג מיום 1.9.2009 נקבע כי תצהירה המתוקן של התובעת מתקבל לתיק, בשים לב למהות התיקון שהוא במועדי הפציעה הנטענת בלבד, וכי יש לראות בתיקון התצהיר משום תיקון כתב התביעה. בהחלטה הוטעם כי הנתבעים התייחסו בתצהירי העדות מטעמם לתצהיר המתוקן שהוגש על ידי התובעת. הנתבעים טענו בתצהיריהם כי התובעת עבדה אצלם עד חודש פברואר 2004 במשרה מלאה כאשר היא התגוררה בביתם (שיטת live in), והם סיפקו לתובעת את כל מחסורה וכלכלתה; התובעת אכן לא עבדה אצלם בחודשים מרץ 2004 עד יולי 2004 אך לא עקב מחלה, אלא עקב רצונה לעבוד במקום אחר; במחצית חודש יולי 2004 התובעת התקבלה לעבודה אצלם כעובדת חדשה. התובעת הציעה כי היא תעבוד שלוש פעמים בשבוע, והנתבעים הסכימו לכך. היוזמה לשנות את היקף העבודה למשרה בת שלושה ימים בשבוע משעה 7:00 עד שעה 14:00 הייתה של התובעת ולא של הנתבעים; האירוע המתואר על ידי התובעת - נפילת הארון בביתם על רגלה של התובעת - לא התרחש במציאות; התובעת אכן נעזרה בקביים, אך זאת לתקופה קצרה ביותר. על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים ומכלל החומר שבתיק אנו קובעים כי התובעת עבדה ברציפות ולא חלה הפסקה בחודשים מרץ 2004 עד יולי 2004, וכי המעבר לשלושה ימי עבודה בשבוע היה ביוזמת הנתבעים. להלן, נפרט את הנימוקים לקביעה זו. בהתאם לפסיקה - כאשר מוכיח העובד את מועד תחילת העבודה ומועד סיום העבודה, הרי בכך הוא מרים את חובת הראייה הראשונית, ומראה לכאורה כי עבד בכל התקופה שבין שני מועדים אלה. בשלב זה עוברת חובת הראייה למעביד, אשר עליו להוכיח הפסקה בעבודה במהלך אותה תקופה, אם כמובן הוא טוען להפסקה כזו. דב"ע נו/269 - 3 ד"ר איסר מזר - הסתדרות מדיצינית הדסה, מיום 25.2.1997. אין מחלוקת כי התובעת עבדה אצל הנתבעים החל מיום 5.3.97 (בסעיף 19 לסיכומים מאשרים הנתבעים את מועד תחילת העבודה) עד שנת 2006 (יש מחלוקת על המועד המדויק בשנת 2006 בו נסתיים קשר העבודה, ולכך נתייחס בהמשך). אנו סבורים, כי הנתבעים לא הרימו את נטל הראייה ולא הוכיחו כי חלה הפסקה בתקופה מרץ 2004 עד יולי 2004. עדותם של הנתבעים בעניין ההפסקה שחלה בעבודתה של התובעת אינה מהימנה. גב' קידר בעדותה בחקירה נגדית העידה תחילה כי השינוי במתכונת העבודה היה מעבר לעבודה בת שלושה ימים בשבוע (כגרסתה של התובעת), ולאחר מכן ניסתה לתקן את גרסתה (ע' 14, ש' 3 - 7); בעדותה בחקירה נגדית לא יכלה להעיד באיזה חודשים נעדרה התובעת מעבודתה (ע' 16, ש' 4 - 5). כן העידה כי לצורך ציון החודשים בהם על פי הנטען בתצהירה נעדרה התובעת היא ובעלה הסתכלו ביומנים וקיבלו נתונים (ע' 15, ש' 24 - 25; ע' 16, ש' 1), אולם לא הוצגו יומנים ו/או נתונים עליהם על פי הנטען מבוססת הטענה, ולא ניתן כל פירוט על אלה נתונים מבוססת הטענה. עוד יש לציין כי במכתב ההמלצה שנמסר לתובעת ביום 30.12.2004 נכתב כי התובעת עבדה אצל הנתבעים כ - 8 שנים, ולא אוזכר כלל כי חלה הפסקה במהלך תקופת עבודתה. בהקשר זה נציין כי איננו מקבלים את טענת הנתבעים בסיכומים לפיה בהחלטה מיום 1.9.2009 תוקן כתב התביעה רק לעניין מועד הפציעה אולם לא תוקנה הטבלה בדבר תשלום השכר בנספח לכתב התביעה, שכן מובן שאם מועד הפציעה משתנה גם התקופה בה על פי הנטען התובעת לא עבדה עקב מחלה משתנה. לפיכך, יש לדחות את טענת הנתבעים כי הטבלה שצורפה כנספח לכתב התביעה מאשרת את גרסתם בדבר הפסקה שחלה בעבודתה של התובעת בתקופה מרץ 2004 עד יולי 2004. זאת ועוד. כאמור, בתצהירה השני טענה התובעת כי פציעתה הייתה בחודש אוקטובר 2004, ועובדה זו מתיישבת עם המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר. על פי גרסתה של התובעת זמן מה לאחר שהחלימה מהפציעה שארעה בחודש אוקטובר 2004 ביקשו ממנה הנתבעים לשנות את היקף משרתה לשלושה ימים בשבוע משעה 7:00 עד שעה 14:00 והיא הסכימה לכך, מאחר שבאמצעות מכתב המלצה שקיבלה מגב' קידר מצאה עבודה לשלושת ימי השבוע הנוספים אצל משפחה אחרת (סעיף 14 לתצהיר התובעת; ע' 4, ש' 2 - 5). גרסה זו של התובעת מתיישבת עם מכתב ההמלצה שניתן לתובעת ביום 30.12.2004 על ידי גב' קידר שהוגש במהלך הדיון, דהיינו כשלושה חודשים לאחר שהתובעת נפצעה. במכתב ההמלצה כתבה גב' קידר, בין היתר, כי "הילדים שלנו גדלו ואנו מאחלים שתגדל ילדים נוספים". גב' קידר נחקרה על נסיבות מתן המכתב, וההסבר שניתן על ידה למתן מכתב ההמלצה "לדאוג שהיא תהיה בסדר מבחינת ביטחון וגם שהיא תרוויח יותר כסף" (ע' 20 ש' 16 - 17) אינו משכנע. יתר על כן. בהמשך חקירתה הנגדית אודות האמור במכתב אישרה כי הייתה זקוקה לתובעת שלושה ימים במקום שישה ימים (שם, ש' 22) וכי בשנת 2004, לאחר שהילדים גדלו, נזקקה לפחות עזרה בבית (ע' 19, ש' 7). לאור כל האמור, אנו מעדיפים את גרסתה של התובעת כי לא חלה הפסקה במהלך תקופת עבודתה אצל הנתבעים במהלך התקופה מרץ 2004 עד יולי 2004, וכי המעבר לעבודה בהיקף של שלושה ימים בשבוע במקום שישה ימים בשבוע נעשה ביוזמת הנתבעים ולא ביוזמת התובעת. באשר למועד המעבר לעבודה בהיקף של שלושה ימים: על פי גרסתה של התובעת בתצהירה המתוקן, בחודש אוקטובר 2004 נפצעה ברגלה, ולאחר מספר חודשים הודיעו לה הנתבעים כי הם מבקשים להקטין את היקף משרתה לשלושה ימים בשבוע. כמפורט לעיל, גרסה זו של התובעת מתיישבת עם העובדה שמכתב ההמלצה הוא מיום 31.12.2004. לפיכך, אנו קובעים כי מועד המעבר היה חודש ינואר 2005. כללו של דבר: אנו קובעים כי התובעת עבדה ברציפות אצל הנתבעים החל מיום 5.3.97 עד למועד סיום עבודתה בשנת 2006, וכי לא חלה הפסקה בתקופת העבודה בחודשים מרץ 2004 עד יולי 2004. עד חודש דצמבר 2004 עבדה התובעת בהיקף של משרה מלאה, בשיטת LIVE IN, ומחודש ינואר 2005 עבדה בהיקף של 3 ימים בשבוע. נסיבות סיום עבודתה של התובעת וזכאות לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת: לגרסת התובעת, נפגעה בתאונת דרכים ביום 10.9.2006. בחודש דצמבר 2006, לאחר שהחלימה, ביקשה לשוב לעבודתה אולם הנתבעים מסרו לה כי ברצונם להעסיק אותה יום בשבוע בלבד, ולאחר שלא הסכימה לשינוי זה הסתיימה עבודתה אצל הנתבעים. התובעת חזרה על גרסה זו בחקירתה הנגדית (ע' 5, ש' 8 - 15). לגרסת הנתבעים, מספר חודשים לאחר שהתובעת החלימה מתאונת הדרכים בה נפגעה, היא דרשה לשוב לעבוד בשיטת LIVE IN שישה ימים בשבוע; הנתבעים לא היו זקוקים לעבודה של שישה ימים בשבוע והסכימו שהתובעת תעבוד באותה מתכונת בה עבדה לפני תאונת הדרכים, דהינו שלושה ימים בשבוע; התובעת לא הסכימה לעבוד שלושה ימים בשבוע, נטשה את עבודתה אצל הנתבעים ובכך התפטרה מעבודתה, ללא מתן התראה וללא הודעה מוקדמת. בעניין נסיבות סיום העבודה אנו מעדיפים את גרסתה של התובעת על פני גרסתם של הנתבעים, ומקבלים את גרסת התובעת כי הנתבעים ביקשו לצמצם את היקף עבודתה ומסיבה זו הגיע לסיומו קשר העבודה. מעבר להתרשמותנו מהעדויות, אין זה סביר בעיננו כי דוקא לאחר שהתובעת שבה לעבודה לאחר תאונת דרכים, היא התפטרה מעבודתה. לא נעלם מעיננו כי גב' קידר העידה כי גם כיום היא מעסיקה עוזרת בית שלוש פעמים בשבוע, אולם טענה זו לא נטענה בתצהירה אלא רק בחקירתה הנגדית ובחקירה החוזרת, וגם לא הובאה כל ראייה להוכחתה. נציין כי לדעתנו כאשר מעביד מבקש לשנות את הסכם העבודה והעובד מסרב לקבל את השינוי ומסיים את עבודתו, מדובר בפיטורים ולא בהתפטרות, ונסביר: בהתאם לבג"צ מילפלדר [בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא(2) 210] מעביד אינו רשאי לשנות חד צדדית תנאי בהסכם העבודה של עובד. לפיכך, משמעות הצעתם החדשה של הנתבעים כי התובעת תועסק יום אחד בשבוע במקום שלושה ימים היא למעשה ביטול ההסכם שהיה בינה לבין התובעת, והצעה להסכם חדש - אותה התובעת הייתה רשאית לקבל או לדחות. משסירבה התובעת להצעה החדשה של הנתבעים - יש לראות את סיום עבודתה כפיטורים. מכל מקום, ודאי שהפחתה משמעותית בהיקף המשרה ובשכר כתוצאה מכך היא בגדר הרעה מוחשית בתנאי העבודה והתובעת הייתה זכאית לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותה. בהתייחס לטענה כי התובעת לא נתנה התראה על כוונתה להתפטר והודעה מוקדמת: מעדותה של התובעת עולה כי התובעת הבהירה שלא תוכל להמשיך לעבוד אצל הנתבעים אם היקף העסקתה יהיה יום אחד בשבוע בלבד (ע' 5, ש' 7 - 16). אנו סבורים כי בכך נתנה התובעת התראה ברורה ומספקת לפיה לא תוכל להמשיך לעבוד אם הנתבעים יעמדו על העסקתה בהיקף של יום אחד בשבוע, והנתבעים יכלו לחזור בהם מהחלטתם ולמנוע את סיום עבודתה, אולם לא עשו כן. לנוכח העובדה שהנתבעים ביקשו להעסיק את התובעת יום אחד בשבוע בלבד ולא שלושה ימים בשבוע, ולא הוצע לתובעת לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת בהיקף העבודה הקודם, ובלשונה של התובעת נאמר לה "את לא רוצה תלכי" (ע' 5, ש' 16), התקיימו נסיבות בהן אין לדרוש מהתובעת לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, שכן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך לעבוד בתנאים הנחותים יותר שהוצעו לה על ידי הנתבעים. לפיכך, הנתבעים אינם רשאים לקזז מכספים המגיעים לתובעת פיצוי על אי מתן הודעה מוקדמת. אשר למועד סיום קשר העבודה: על פי האמור באישור הרפואי (נספח ט' לתצהיר השני של התובעת) היא נפגעה בתאונת דרכים שבועיים לפני יום 10.9.2006 ולא ביום 10.9.2006, ובאישור זה אין המלצה על תקופת מחלה. התובעת לא הציגה אישורי מחלה או אישורים רפואיים אחרים המעידים שהייתה בטיפול רפואי עד חודש דצמבר 2006. גם מעדותה בחקירה נגדית לא ברור עד מתי שהתה בחופשת מחלה עקב תאונת הדרכים. הנתבעים הודו בסיכומים כי מועד סיום קשר העבודה לעניין זכאות לפיצויי פיטורים הוא יום 10.9.2006 (סעיף 13 לסיכומי הנתבעים). לפיכך, אנו קובעים כי יום 10.9.2006 היה מועד סיום קשר העבודה. באשר לתביעתה של התובעת למתן חלף הודעה מוקדמת: לנוכח העובדה כי לגרסתה של התובעת בכתב התביעה היא התפטרה מעבודתה מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודה (סעיף 19(א) לכתב התביעה) היא אינה זכאית לתמורת הודעה מוקדמת. אשר לחישוב פיצויי הפיטורים: לנוכח קביעתינו כי לא חלה הפסקה בתקופת העבודה, הרי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בעד כל תקופת עבודתה. לצורך חישוב פיצויי פיטורים יש שתי תקופות עבודה: האחת - מיום 5.3.1997 עד יום 31.12.2004, תקופה בה עבדה התובעת בהיקף של משרה מלאה. השכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים בעד תקופה זו הוא 1000$ לחודש. לפיכך, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בעד תקופה זו כמפורט להלן: תקופת עבודה - 7 שנים ו- 10 חודשים - 94 חודשים; שכר - 1000$; סכום פיצויי פיטורים - 7,833$. שער הדולר במועד סיום עבודתה של התובעת עמד על סך של 4.394 ₪. לפיכך, סכום פיצויי הפיטורים שהגיע לתובעת בעד תקופה זו עומד על סך של 34,446 ₪. השנייה - מיום 1.1.2005 עד יום 10.9.2006. השכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים בעד תקופה זו הוא 3,185 ₪. סכום פיצויי הפיטורים בעד תקופה זו הוא 5,388 ₪. כללו של דבר: התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 39,834 ₪. התביעה לפיצויי הלנה התיישנה, ובכל מקרה אין זה המקרה המתאים לפסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. לפיכך, הסכום שנפסק יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.9.2006 עד למועד התשלום בפועל. דמי מחלה: בכתב התביעה תבעה התובעת דמי מחלה בעד התקופה בה נעדרה מעבודתה עקב פציעה על פי הגרסה בכתב התביעה (פברואר 2004 עד יולי 2004) וכן לתקופה בה נעדרה מעבודתה עקב תאונת דרכים (מיום 10.9.2006 עד יום 10.12.2006). כאמור, בתצהירה המתוקן טענה כי נפצעה ביום 1.10.2004, עת נפל עליה ארון בביתם של הנתבעים, פירטה בדיקות שונות שעברה בחודש נובמבר 2004 ובחודש ינואר 2005 וטענה כי "בתקופה זו לא יכולתי לעבוד בשל מצבי הרפואי, אולם לא קיבלתי כל תשלום דמי מחלה". בעדותה בחקירה נגדית העידה כי נשארה שלושה חודשים בביתה בירושלים ולא קיבלה משכורת כל התקופה הזו (ע' 3, ש' 19), אולם לא זכרה אם נשארה בבית בחודש מרץ 2004 או בחודש אוקטובר 2004 (ע' 3, ש' 23). הנתבעים העידו כי לא נפל ארון בביתם; התובעת לא נפצעה במהלך עבודתה אלא במהלך חופשת סוף השבוע; התובעת הסתייעה בקביים תקופה מאד קצרה; התובעת חזרה לעבודה אחרי כמה ימים, ועבדה כאשר רגלה הייתה חבושה (עדות בעז קידר, ע' 12, ש' 17 - 24; ע' 13, ש' 1 - 7; עדות עידית קידר, ע' 15, ש' 10 - 20; ע' 16, ש' 11 - 23). על יסוד התרשמותנו מהעדויות ומכלל חומר הראיות אנו קובעים כמפורט להלן. לא שוכנענו כי התובעת נפצעה במהלך עבודתה בביתם של הנתבעים, ולעניין זה אנו מעדיפים את גרסת הנתבעים כי התובעת נפצעה במהלך חופשת סוף השבוע. בכל מקרה, אין לעובדה זו משמעות לעניין התביעה לדמי מחלה. בכל הנוגע לעבודתה של התובעת לאחר פציעתה ביום 1.10.2004 אנו מעדיפים את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובעת, ואנו דוחים את גרסת התובעת כי נעדרה מעבודתה פרק זמן בן שלושה חודשים עקב הפציעה. אנו מקבלים את גרסת הנתבעים כי התובעת שבה לעבודתה לאחר הפציעה ועבדה כאשר רגלה הייתה חבושה. בכל מקרה התובעת לא הוכיחה את פרק הזמן בו לא עבדה עקב מחלה. התובעת לא הציגה אישורי מחלה או מסמכים אחרים מהם עולה כי לא עבדה פרק זמן בן שלושה או ארבעה חודשים. לעניין זה יש לציין כי כעולה ממסמך חדר המיון (נספח א' לתצהיר המתוקן), ניתנה לתובעת המלצה למנוחה לפרק זמן של שבועיים בלבד; המסמכים הרפואיים האחרים אשר התובעת הציגה אינם מעידים על היעדר יכולת לעבוד פרק זמן ממושך בן שלושה חודשים. לאור האמור, התביעה לדמי מחלה בעד פרק הזמן (שלא הוגדר) לאחר הפציעה ביום 1.10.2004 נדחית. אנו דוחים גם את התביעה לדמי מחלה בעד התקופה בה התובעת לא עבדה, לגרסתה, עקב העובדה שנפגעה בתאונת דרכים ביום 10.9.2006 (וכאמור - מהמסמכים עולה כי התאונה אירעה שבועיים קודם לכן). גם לעניין תקופה זו לא הציגה התובעת אישורי מחלה או אישורים רפואיים אחרים המעידים על כך שלא יכלה לעבוד בתקופה זו, ולא הובאה כל הוכחה כי התובעת לא יכלה לעבוד עד חודש דצמבר 2006. כללו של דבר: התביעה לדמי מחלה נדחית. פדיון חופשה: התובעת העידה בתצהירה כי עם סיום עבודתה לא שולם לה פדיון חופשה. לעניין ניצול ימי החופשה על ידי התובעת העידו הנתבעים כי בתקופה שהתובעת התגוררה בביתם והייתה אמורה לעבוד שישה ימים בשבוע, "לפחות ב- 75% מהמקרים היא חזרה לעבודה ביום שני בבוקר ולא ביום ראשון" (סעיף 20(ב) לתצהיר עידית קידר); "התובעת נאלצה להיעדר מהעבודה כדי לטפל בבעיות בנוגע לגידול בנה ואני ועידית אפשרנו לתובעת להיעדר לצורך הטיפול בבנה" (סעיף 9 לתצהיר עידית קידר); "במקרים רבים נעדרה התובעת מעבודתה והחסירה שעות עבודה רבות לצרכיה הפרטיים" (סעיף 22(ב) לתצהיר בועז קידר. וראו גם: עדות עידית קידר, ע' 17, ש' 15 - 24; ע' 19, ש' 1 - 2; עדות בועז קידר, ע' 10, ש' 17 וש' 21 - 22). על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים אנו קובעים כמפורט להלן. כידוע, בהתאם לפסיקה, נטל הראייה כי העובד יצא לחופשה ושולמו לו דמי חופשה מוטל על המעביד. אשר לתקופה בה התובעת עבדה בהיקף של משרה מלאה והתגוררה בביתם של הנתבעים: למרות היעדר רישומים אנו מקבלים את גרסת הנתבעים כי התובעת ניצלה ימי חופשה. אנו מקבלים את גרסת הנתבעים כי בהתחשב במערכת היחסים שהייתה בינה לבין הנתבעים התובעת נעדרה מעבודתה לצרכים שונים, וכי לא ניכו משכרה את ימי ההיעדרות. נציין כי בכל מקרה, חלק ניכר מהתביעה לדמי חופשה בעד תקופה זו התיישן. שונים הדברים בכל הנוגע לתקופה בה עבדה התובעת אצל הנתבעים שלושה ימים בשבוע, שאז שולם לתובעת שכר על בסיס שעות עבודתה, והנתבעים אף לא טענו כי שילמו לה שכר בעד ימים בהם לא עבדה. לפיכך, בעד התקופה החל מינואר 2005 עד למועד סיום קשר העבודה זכאית התובעת לפדיון חופשה. בעד התקופה מיום 1.1.2005 עד יום 10.9.2006 זכאית התובעת ל- 47 ימי חופשה (קלנדריים). לפיכך, זכאית התובעת לפדיון חופשה בסך של 4,990 ₪ (47/30X 3185 ש"ח). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.9.2006 עד למועד התשלום בפועל. דמי הבראה: התובעת טענה כי לא שולמו לה דמי הבראה במהלך תקופת עבודתה, ואילו הנתבעים טענו כי הוסכם ששכרה של התובעת כולל דמי הבראה (סעיף 27 לתצהיר בועז קידר). אנו סבורים, כי אין לקבל את הטענה שהשכר ששולם לתובעת כלל דמי הבראה. בעניין זה איננו מקבלים את גרסת הנתבעים כי הוסבר לתובעת כי שכרה כולל דמי הבראה. גם מעדותו של מר קידר עולה כי במועד תחילת עבודתה התובעת לא יכלה להבין את משמעות הקביעה שמדובר בשכר גלובלי שכולל דמי הבראה ודמי חופשה, וכדבריו "הסברתי מה שיכלה להבין" (ע' 10, ש' 15). לכל היותר, יכלה התובעת להבין כי לא ישולמו לה תשלומים נוספים מעבר לשכר שהוסכם עמה. אנו סבורים, כי בהעדר ידיעה על הזכות לדמי הבראה לא יכולה להיות הסכמה מפורשת לתשלום שכר הכולל דמי הבראה, כנדרש בהתאם לפסיקה. כידוע, בהתאם להוראות צו ההרחבה לא ניתן לתבוע דמי הבראה לתקופה העולה על שנתיים אחרונות לאחר סיום קשר העבודה. בתקופה זו, עבדה התובעת שלושה ימים בשבוע, דהיינו בהיקף של 50% משרה. לפיכך, התובעת זכאית לדמי הבראה כמפורט להלן: תעריף יום הבראה במועד סיום קשר העבודה - 318 ש"ח. בעד כל שנה זכאית התובעת ל- 3.5 ימי הבראה, ובסך הכול ל- 7 ימי הבראה. סך הכול זכאית התובעת לדמי הבראה בסך של 2,226 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום קשר העבודה, 10.9.2006 עד למועד התשלום בפועל. החזר הוצאות נסיעה: התובעת לא פירטה בתצהירה את הוצאות הנסיעה שהיו לה במהלך עבודתה, ולכן דין תביעה זו להידחות. התביעה לפיצוי נוסף: בכתב התביעה נטען כי הנתבעים "פעלו שלא בתום לב ובדרך מקובלת בקיום חיוביהם כלפי התובעת"; "הפרו את חובת השליחות והנאמנות כלפי התובעת"; "לא נהגו כפי שמעסיק ו/או אדם סביר ונבון היה נוהג בנסיבות העניין"; לא רכשו ו/או וידאו רכישת ביטוח רפואי מלא לתובעת בניגוד לדין תוך גרימת נזק כספי ותעסוקתי לתובעת"; כן נטען כי הנתבעים ו/או מי מטעמם ביצעו כלפי התובעת עוולה של הפרת חובה חקוקה כמשמעותה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עת הפרו את סעיפים 1א, 1ג, 1ד(א), 1ה ו- 1ז1(א)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991. בגין כל האמור לעיל התבקש בית הדין לפסוק לתובעת "פיצויי הסתמכות, בהתאם לחוק החוזים (תרופות), תשל"א - 1971, וכן פיצויים בגין נזק שאינו ממוני בשל עגמת נפש והסבל והנזקים הכלכליים שנגרמו לתובעת עקב התנהגותם ו/או מחדלם של הנתבעים כלפי התובעת", בסך של 50,000 ₪. דין התביעה לפיצוי נוסף להידחות מנימוקים שיפורטו להלן. בכל הנוגע להסדרת ביטוח רפואי עבור התובעת, מקובלת עלינו גרסת הנתבע מר קידר כי הנתבעים הסדירו עבור התובעת ביטוח רפואי או מימנו את רכישתו (סעיף 28 לתצהירו של מר קידר). נציין, כי גרסאותיה של התובעת בעניין זה התחלפו, כך שבתצהירה הראשון הצהירה כי לא הוסדר עבורה ביטוח רפואי ונאלצה לשאת מכספה בהוצאות הרפואיות, בעוד שבתצהירה השני הצהירה כי נאלצה לשלם מכיסה בעד פוליסת ביטוח הבריאות שלה. בחקירתה הנגדית אף אישרה שהנתבע ערך לה ביטוח (ע' 5, ש' 18), וכן כי היה לה ביטוח לביקורים אצל רופא (ע' 6, ש' 5 - 6). מעבר לאמור, התובעת לא הוכיחה את שיעור הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת החובה, ובכלל זה לא פירטה ולא תבעה את הסכומים שלגרסתה שילמה בעד ביטוח רפואי. בכל הנוגע להסדרת אשרת עבודה, הרי שהתובעת ידעה שאסור לה לעבוד בישראל, וכי לא ניתן לקבל היתר להעסקתה, ומקובלת עלינו גרסתם של הנתבעים כי היא ביקשה שלא לדווח על העסקתה מהפחד שתגורש (עדות מר קידר, ע' 9, ש' 1 - 2; סעיפים 3 - 9 לתצהיר מר קידר). אכן, הנתבעים עברו על האיסור בחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991 בהעסקת התובעת. אולם, התובעת אשר גם היא הפרה את הוראות החוק עת שהתה בישראל ועבדה ללא היתר כדין אינה זכאית לפיצוי בשל עובדה זו. עוד יש לציין כי גם בעניין זה התובעת לא פירטה ולא הוכיחה את הנזק שנגרם לה. בסיכומי התובעת נזנחו הטענות האחרות מכוחן נתבע פיצוי בסך של 50,000 ₪ (חוסר תום לב, רשלנות, פיצוי בעד נזק לא ממוני ועגמת נפש). נבהיר, כי לא מצאנו ממש בתביעה לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי נוסף על פיצויי הפיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה. הטענות נטענו בעלמא, ללא פירוט, וגם בתצהיר התובעת אין כל התייחסות ופירוט בנוגע אליהן, והן לא הוכחו. סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא להם פסק הדין כמפורט להלן: פיצויי פיטורים בסך של 39,834 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.9.2006 עד למועד התשלום בפועל. פדיון חופשה בסך של 4,990 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.9.2006 עד למועד התשלום בפועל. דמי הבראה בסך של 2,226 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.9.2006 עד למועד התשלום בפועל. לנוכח העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד והפער בין סכום התביעה שהתקבל לבין סכום התביעה הכולל, אין צו להוצאות למי מהצדדים. כל צד רשאי להגיש ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. דמי חופשה שנתית