לפני ערעור על החלטת כב' הרשמת ת' נמרודי מיום 16.1.05 שקבלה את בקשת המשיבה לביטול עיקול שהוטל על כספיה על פי בקשת המערערים, וכן ערעור נוסף על ההחלטה מיום 30.12.05 שבה נדחתה בקשת המערערים להוספת ראיות הזמה בהליך של הבקשה לביטול העיקול. בראשית הדברים יצוין כי העובדות העיקריות שיצרו את המחלוקת בתובענה העיקרית מוסכמות, פחות או יותר, בין הצדדים, כשהמחלוקת סבה בעיקרה על הפרשנות שיש ליתן לעובדות אלו, כמו גם להסכם שנחתם בין הצדדים, למשמעות שיש לייחס לפעילות שקיימו המערערים, ולהתנהלותה ותום לבה של המשיבה במהלך האירועים שהתרחשו החל מחתימת ההסכם. להלן אפוא, השתלשלות האירועים בקצרה. ביום 7.3.04 רכשה המשיבה, העוסקת בייזום פרויקטים, מחברת הכשרת היישוב בתיווכם של המערערים אופציה לרכישת מגרש ברח' רבי עקיבא 8 בירושלים הכולל מבנים וחניון (להלן: "הנכס") במחיר של 4,300,000 $ בצירוף מע"מ. עקב כך, ביום 24.3.04 חתמה המשיבה על הסכם שיווק עם המערערים, שעיסוקם בתיווך דירות, לפיו ישווקו המערערים את הדירות שאמורות להיבנות בנכס, לאחר מימוש האופציה (להלן: "ההסכם"). לפי ההסכם ניתנה למערערים זכות בלעדיות לשיווק הדירות שייבנו בנכס, וזאת במקום דמי התיווך שהגיעו למערערים בגין העסקה שנחתמה בין המשיבה לחברת הכשרת היישוב. המערערים פעלו לצורך שיווק הדירות בנכס והגיעו לשלבים מתקדמים, ברמה זו או אחרת, עם מספר רוכשים פוטנציאליים, ולטענת המערערים עם חלקם אף הגיעו למצב של הסכמה עד כדי גיבוש הסכם מכר. עם זאת, אין מחלוקת כי בסופו של דבר העסקאות לא יצאו לפועל וזאת, בין היתר, לאור העובדה שביום 10.6.04 (או שמא ביום 21.6.04 כטענת המשיבה) חתמה המשיבה על הסכם למכירת זכויותיה בנכס בשלמותן לידי קרן פייר - שותפות מוגבלת (להלן: "קרן פייר") עובר למימוש האופציה. המערערים הגישו תביעה לקבלת דמי התיווך המגיעים להם לטענתם על פי ההסכם, ולאחר שהמשיבה שילמה להם מקדמה ע"ס של כ-26,000 $ בצירוף מע"מ, קוזז סכום זה מסכום החוב הכולל והתביעה הועמדה על סך 1,785,502 ₪. עם הגשת התביעה הגישו המערערים בקשה לעיקול נכסי המבקשת וביום 5.12.04 ניתן צו עיקול על חשבונות המשיבה בבנקים שונים ועל הכספים שעתידים להגיע למשיבה מקרן פייר. על עיקול זה הוגש ערעור ע"י המשיבה שהתקבל כאמור, ע"י כב' הרשמת וביום 16.1.05 בוטל העיקול. על החלטה זו הוגש הערעור הראשון בערעור זה. כאמור, בנוסף על האמור, המערערים ערערו גם על דחיית בקשתם להוספת ראיות הזמה בהליך של הבקשה לביטול העיקול. בעניין זה טענו המערערים כי בידם נסח טאבו המוכיח כי טענת המשיבה כי רכשה "קרקע בבאר שבע צמוד לאוניברסיטה תמורת כמיליון דולר" אינה נכונה. לדברי המערערים, עובדה זו אמנם הייתה ידועה להם עובר לדיון שהתקיים לפני כב' הרשמת, אולם לא היה בידם לבדוק את אמיתות המידע עד לדיון בו פירט מר עיני, מנהל המשיבה, לראשונה את פרטי המגרש שנרכש. משכך, נטען, מדובר בטענה מפתיעה ועל כן היה על כב' הרשמת לאפשר למערערים להביא את ראיות ההזמה שבידיהם. ראשית לדיון בערעור על החלטת כב' הרשמת לדחות את בקשת העיקול. בערעורם טענו המערערים הן כנגד קביעת כב' הרשמת כי קיים ספק של ממש בצדקת תביעתם ובסיכוייהם לזכות בה והן כנגד קביעתה כי לא קיימת הכבדה אפשרית על ביצוע פסק הדין במקרה שהמערערים יזכו בדינם. את תביעתם לקבלת דמי התיווך המגיעים להם סמכו המערערים על שלוש רגליים. ראשית טענו כי בהתאם לסעיף 4א להסכם, הם זכאים לקבלת דמי תיווך בשיעור 2.5% משווי העסקאות שהיו אמורים להיחתם עם הרוכשים הפוטנציאליים. לטענתם הם שיווקו 9 דירות ומקומות חנייה בסכום כולל של 5,638,000 $ ועל כן מגיע להם דמי תיווך בסך 140,950 $. המערערים הוסיפו כי החוזים עם הרוכשים הפוטנציאלים לא הבשילו לכלל חתימה על חוזה רכישה סופי מאחר והמשיבה נהגה בחוסר תום לב והשתמשה במשא ומתן עם הרוכשים רק לשם קידום העסקה עם קרן פייר. טענתם השנייה של המערערים הייתה כי בהתאם לסעיף 4ד' להסכם, במקרה של מכירת הנכס בשלמותו לידי צד שלישי יהיו הם זכאים לקבלת 2% ממחיר המכירה של הנכס בצירוף מע"מ. לטענתם מאחר וההסכם הקנה להם בלעדיות, הרי שהם זכאים לקבלת דמי התיווך בגין מכירת הזכויות בנכס לקרן פייר, הגם שהמכירה נעשתה ע"י המשיבה עצמה. מאחר והנכס נמכר לקרן פייר במחיר של 5,850,000 $ בצירוף מע"מ, הם זכאים לדמי תיווך בסך 136,890 $ בצירוף מע"מ, לאמור סך של 160,161 $. את טענתם השלישית סמכו המערערים על סעיף 9 להסכם על פיו במקרה של ביטול ההסכם, הם יהיו זכאים לפיצוי מוסכם בשיעור 120,000 $. עוד טרם הצגת טענתם של המשיבים יש לומר, כי טענת המערערים כי הם זכאים לשלושת הסכומים הנזכרים, בטעות יסודה. ברור מאליו כי מדובר בתביעות חלופיות ואין מקום לזכאות המערערים הן לפיצוי המוסכם בגין ביטול ההסכם (שלא כמו המקרה שלנו) ובד בבד גם לדמי תיווך לפי ההסכם עבור הדירות שפעלה למכירתם, וגם לדמי תיווך בגין מכירת הנכס כולו לקרן פייר. סכום התביעה המרבי גם אם תתקבל טענת המערערים במלואה יכול להיות אפוא, לכל היותר, בסכום הגבוה מבין שלושת האפשרויות האמורות, לאמור סך של 140,950 $ שהם 2.5% משווי מכירת יחידות הדיור (סכום שכר התיווך המגיע בגין מכירת מלוא הנכס נקבע על סך של 2% כולל מע"מ ולכן, מלוא שכר התיווך ברכיב זה מגיע כדי 136,890 $ בלבד. סכום התביעה בסך 1,785,502 ₪ על פניו אפוא, אינו במקום). לכן מובן מאליו שאם יש להטיל עיקול על נכסי המשיבה הוא אינו יכול לעלות על הסכום האמור, ממנו יש להפחית סך של 26,000 $ בצירוף מע"מ ששולם זה מכבר למערערים. משכך, יש לומר שיהא הדין אשר יהיה, יש להתייחס לבקשת עיקול על סך של 110,530 $ בלבד. ומכאן לטענות המשיבה. זו טענה כי המערערים אינם זכאים לתשלום כלשהו. באשר לדמי התיווך בגין העסקאות שהמערערים פעלו להשלמתן, הצביעה המשיבה על סעיף 6 להסכם בו נאמר במפורש כי תנאי לתשלום דמי תיווך הוא חתימה בפועל של חוזי רכישה ע"י הקונים ותשלום 15% על חשבון הרכישה. לדבריה, מאחר ואין מחלוקת כי המשא ומתן בין הרוכשים הפוטנציאלים למשיבה לא הגיע לשלב זה, אין המערערים זכאים לדמי תיווך. כנגד טענת המערערים כי הם זכאים לדמי תיווך בשיעור 2% לאור מכירת הנכס בשלמותו טענה המשיבה (בבקשתה לביטול צו העיקול שניתן במעמד צד אחד) כי סעיף 4 להסכם עליו נסמכים המערערים בטענתם זו, קובע מפורש כי דמי התיווך בשיעור 2% ישולמו רק "במידה והנכס יימכר בשלמות כולו אז איז לגורם אחד". טענתה הייתה, כי "הנכס" לא נמכר שהרי האופציה מעולם לא מומשה על ידה. האופציה היא זו שנמכרה ומכירתה אינה מזכה את המערערים בדבר. באשר לטענה בדבר פיצוי מוסכם טענה המשיבה כי המערערים אינם זכאים לו משום שההסכם לא בוטל. לדבריה, הוא אולי לא התקיים אלא התממש בדרך אחרת של מכירת האופציה עצמה, אך אין במעשה זה משום ביטול ההסכם ביחס למערערים. עוד נטען, כי סעיף 9 להסכם העוסק בפיצוי המוסכם מציין במפורש כי הפיצוי הינו תוצאת ביטול ההסכם ע"י המשיבה "לאחר מימוש האופציה", ומאחר ובפועל האופציה לא מומשה על ידי המשיבה, אין מתקיימים תנאי הסעיף. על כל אלו הוסיפה המשיבה כי המערערים אינם זכאים לתשלום כלשהו מכוח ההסכם וזאת משום שהם לא עמדו כלל בתנאי ההסכם, כשהעיקרי בהם הוא מכירה בפועל של 45% מהדירות. ממכלול הטענות והמסמכים השתכנעתי בניגוד לדעתה של כב' הרשמת כי למערערים אכן קיימת זכות לכאורה לקבל תגמול מהמשיבה. סעיף 2 להסכם קובע כי "תקופת הבלעדיות הינה עד לסיום הפרויקט ובתנאי שקצב המכירות יעמוד על 45% מסך היחידות לפחות עד לתום מועד האופציה ולפחות 2 יח"ד לחודש עד להשלמת המכירות. מבחן קצב המכירות החודשי יהיה לפי רבעון במידה והמשווק לא יעמוד בקצב מכירות של מינימום 6 יח"ד לרבעון תהיה לחברה הזכות להחליפו". די ברור כי משמעותו של סעיף זה הוא שעל המבקשת לדאוג בפועל למכור 45% מהדירות עד ל-31.07.04, המועד האחרון למימוש האופציה על ידי המשיבה. ואת יתרת הדירות (לאחר מימוש האופציה) בקצב של 2 יח"ד לחודש לכל הפחות. מאחר ומועד חתימת ההסכם עם קרן פייר קדם ליום 31.7.04, אין מקום לטענה כי במועד החתימה עם קרן פייר (יהא זה ביום 10.06.04 כטענת המערערים או ביום 26.06.04 כטענת המשיבה) המערערים הפרו את תנאי ההסכם ולא עמדו בהתחייבויותיהם. פשיטא גם שמשמעות הבלעדיות שבהסכם היא שהמערערים היו זכאים לקבלת דמי תיווך גם כאשר הנכס נמכר שלא על ידה. כמו כן, אין מחלוקת של ממש שהמערערים פעלו באופן אינטנסיבי לצורך מכירת הדירות, ויש רגליים לסברה שבידי הממערערים אכן היה מספר כזה או אחר של רוכשים שהמתינו, בשלב זה או אחר, לסיום המו"מ על מנת לחתום על הסכמי רכישה, עוד לפני ה- 31.7.04. די ברור גם כי במידה והמשיבה לא הייתה מגיעה להסכמה עם קרן פייר, היא הייתה חותמת הסכמים, לכל הפחות, עם חלק מהרוכשים הפוטנציאליים. גם ההסכם בין המשיבה לקרן פייר מלמד כי במועד החתימה, המשיבה ידעה על קיומן של בקשות רכישה ואף על נוסח הסכם מכר מוסכם עם חלק מהרוכשים, כפי שנאמר בו במפורש בסעיף 5. אכן, ספק רב יש בשאלת זכותם של המערערים לקבל דמי תיווך בגין הדירות שפעלו למכירתן מקום בו המשא ומתן בין הרוכשים לבין המשיבה לא הבשיל לכדי חתימת הסכם סופי. נדמה גם כי אין בהתנהלותה של המשיבה כלפי הרוכשים הפוטנציאליים וקרן פייר במקביל משום חוסר תום לב, כטענת המערערים. אדרבה, מהמסמכים המצורפים לכתב התביעה עולה כי הסכמי הרכישה הועברו למשיבה לכל המוקדם בתחילת חודש יוני 2004, כשהסכם עם קרן פייר נחתם במהלך אותו חודש, דבר המלמד שלא הייתה בכוונת המשיבה להעסיק את המערערים אך לשם קידום העיסקה עם קרן פייר. די ברור גם כי אין לראות במכירת האופציה לחברת הכשרת היישוב כהפרת ההסכם כלפי המערערים. ואולם מאידך, נדמה כי למערערים זכות לכאורה לקבלת עמלה בגין המכירה לקרן פייר. טענת המשיבה כי מכרה אך את אופציה ולא את הנכס אין בה ממש. די ברור כי פרשנות ראויה של ההסכם שבין המערערים למשיבה, רואה במכירת האופציה מכירת הנכס כמשמעותו בהסכם, שהלוא בשלב טרום מימוש האופציה, האופציה היא הזכות היחידה שעמדה למשיבה באותה עת בנכס ורק אותה יכלה למכור. פרשנות זו מקבלת אישוש מעיון בהסכם של המשיבה עם קרן פייר, שם מגדירה המשיבה עצמה את זכויותיה בנכס כלפי חברת הכשרת היישוב כממחה ובו הצהירה ש: "הממחה מצהיר כי הוא רשאי להעביר את זכויותיו שלפי כתב האופציה לכל צד שלישי לבחירתו, בתמורה לפי בחירתו, ובלא צורך באישור הכשרת היישוב, כך שמעת המחאת הזכויות יחשב המקבל החדש של האופציה למקבל כהגדרתו בכתב האופציה לכל דבר ועניין" (עמ' 1 להסכם בין המשיבה לקרן פייר). לא זו אף זו, אלא שהמשיבה גם פרשה את ההסכם באופן זה במכתב ששיגרה למערערים ובו היא מודה בפה מלא בזכותם של אלו לקבל את דמי התיווך (2%) המגיעים להם לאור המכירה לקרן פייר ובהתאם להוראת סעיף 4ד להסכם. המשיבה פותחת את דבריה במכתב האמור: "בהסכם שנחתם בינינו ביום 24.3.2004 קבענו מפורשות כי אם נמכור את זכויותינו בפרויקט as is לצד שלישי - תהיו אתם זכאים לעמלה בגובה 2% משווי המכירה. ביום 21 ביוני 2004 מכרנו את מלוא זכויותינו בנכס לקרן פייר... בנסיבות שנוצרו אתם זכאים מאיתנו לפיכך לעמלה בגובה המוסכם כאמור". אכן, חרף דברים אלו הכירה המשיבה בחובה למערערים בסך של 31,000 $ בלבד, כשטענתה, הייתה, כי את דמי התיווך יש לשלם רק על ההפרש בין שווי רכישת האופציה על ידה מחברת הכשרת היישוב לבין שווי מכירת האופציה על ידה לקרן פייר. ברם, פרשנות זו תמוהה על פניה. לוּ הייתה המשיבה מממשת את האופציה ולאחר מכן מוכרת את הנכס, אזי ברור מאליו ששווי המכירה לצורך חישוב דמי התווך היה נעשה משווי המכירה כולה ללא ניכוי התשלום ששילמה היא עבור האופציה. על כן, מאחר, ובצדק, כאמור, המשיבה הכירה במכירת האופציה כמכירת הנכס, כמשמעותו בהסכם, אין כל סיבה לנכות את התשלום ששילמה המשיבה עבור האופציה משווי מכירת האופציה לצורך חישוב דמי התיווך המגיעים למערערים. מסקנתי היא אפוא, כי בידי המערערים ראיות המספיקות להקים להם זכות לכאורה, בגובה 2% כולל מע"מ משווי המכירה לקרן פייר, לאמור, בסך 136,890 $. לאמור, זכאותם העקרונית של המערערים לקבל צו עיקול עומדת על הסכום האמור בניכוי מה ששולם היינו סך של 106,470 $ ( 30,420 - 136,890). ומכאן לשאלת ההכבדה. גם את טענתם בעניין זה סמכו המערערים על שלוש רגליים. לטענתם, המשיבה הוקמה רק לצורך רכישת הנכס נשוא התביעה ומכירתו; המשיבה אינה מחזיקה בנכסים כלשהם מלבדו; ומנהגו של מנהל המשיבה דרך קבע הוא להקים חברות לצורך פרויקט אחד ולפרקן. את טענותיהם סמכו המערערים בין היתר, על החלטת כב' השופט שטראוס מיום 15.7.04 בבקשת צו עיקול כנגד המשיבה בעניין דומה (ת.א. 7890/04; בש"א 5761/04). באותה החלטה קבע השופט שטראוס כי מנהל המשיבה, מר עיני, "לא הצביע על פרויקט ספציפי שהנתבעת עוסקת בו או רכוש שיש לה ויוכל לעמוד לתובעים למימוש פסה"ד" וכן כי "על מנת להפריך טענות התובעים בנושא זה הצביעה הנתבעת על שני פרוייקטים נוספים בהם היא עוסקת אלא שבמהלך הדיון התברר שלגבי האחד מדובר בזכות שנמכרה ואיננה קיימת עוד". טענת המערערים הייתה אפוא, כי החלטה זו מהווה השתק פלוגתא כלפי המשיבה, הן בשאלת הנכסים שבבעלותה והן באשר ליסוד ההכבדה. המערערים הוסיפו כי מלבד טענות סתמיות בדבר קיומם של נכסים או פרוייקטים, המשיבה לא הביאה כל ראיה של ממש לקיומם של נכסים ברשותה, כאשר הוכחה לקיומם של נכסים מעין אלו יכלה המשיבה להביא בנקל. הצדדים גם נחלקו על תוקפה של החלטת כב' השופט שטראוס. ב"כ המשיבה טען שהחלטת כב' השופט שטראוס בוטלה לאחר מכן ע"י כב' השופט פרקש לאחר שהתברר שהיא ניתנה יום לאחר שהצדדים (להליך בו ניתנה ההחלטה האמורה) הגישו הודעה על הסכמה דיונית. מנגד, טען ב"כ המערערים כי ההחלטה לא בוטלה בשל טעות שנפלה בה, כטענת ב"כ המשיבה, אלא לאחר שהמשיבה החליפה את העיקול הזמני שהוטל בערבות אישית של בעליה. מכאן ביקש ב"כ המערערים ללמד, כי אדרבה, בעשותה כן הפכה המשיבה בעצמה את החלטת כב' השופט שטראוס לחלוטה. בעניין זה אומר, ואף מבלי לדון בשאלה האם ממצאיו של כב' השופט שטראוס על נכסיה של המשיבה תקפים על אף ביטול ההחלטה לגופה, כי מטבעה של החלטה בנוגע לנתינת צו זמני בכלל, וצו לעיקול זמני בפרט, שהיא משתנה בהתאם לנסיבות הקיימות בזמן מתן הצו, ועל כן, צודק גם ב"כ המשיבה בטענתו, כי החלטה בעניין נכסיה של המשיבה במועד כלשהו בעבר אינה בהכרח מלמדת על נכסיה בהווה. ונכסיה של המשיבה, שהיו או שלא היו, בחודש יולי 2004 מועד החלטתו של השופט שטראוס, אינם מלמדים בהכרח על נכסיה, שהיו או לא היו, כחצי שנה מאוחר יותר בחודש ינואר 2005, מועד החלטתה של כב' הרשמת, ואלו אינם מלמדים בהכרח על נכסיה של המשיבה, שיש לה או שאין לה, היום. בהערת אגב יצוין כי מאותה סיבה ממש, אין משמעות רבה לטענת ב"כ המשיבה כי מאחר וביום 4.1.05 חלף המועד האחרון להגשת בקשה לאישור העיקול אצל מי מהמחזיקים, בטל העיקול הזמני שניתן מאליו. יתכן אמנם שהעיקול הספציפי שהוטל בטל מפאת אי אישורו, אך דבר לא מונע מהמערערים להגיש בקשה לעיקול זמני חדש כל אימת שיחפצו בהתאם לשינוי הנסיבות. מכל מקום, החלטה זו וודאי אינה מיותרת והיא באה להצביע על זכויותיהם העקרוניות של הצדדים ואם אין לה משמעות לעבר, יש לה וודאי משמעות לעתיד. לגופו של עניין יש לומר כי השתכנעתי כי קיים חשש סביר שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין. המערערים טענו, כי המשיבה הוקמה אך לצורך הפרוייקט נשוא התביעה והיא תפורק לאחר השלמתו. לצורך אישוש טענתם זו הם הצביעו על כך שהמשיבה מנהלת מספר חברות תחת שמות שונים בכל אחד מהפרוייקטים שהיא מנהלת, ולעיתים גם בניהולו של אותו פרוייקט משתמשת המשיבה בשמות שונים. למשל, הם הצביעו על כך שלמרות שזכות האופציה נשוא בקשה זו ניתנה למשיבה בכובעה "אפיק הירדן ייזום והשקעות בע"מ", הרי שבבקשות הרכישה, עליהן נתבקשו המערערים על ידי המשיבה להחתים את הרוכשים מכונה המשיבה "אפיק הירדן אחזקות בע"מ" ובדומה בנוסח האנגלי "Afik Hayarden Holdings Ltd". כך גם הם הצביעו על פרוייקט אחר בבאר שבע המתנהל על ידי חברה בשם "אפיק הירדן (ש.י.פל) בע"מ" שכתובת משרדיה היא ב"משרדי הנגב צומת מסמיה ד.נ. שקמים" שהיא, באופן מפתיע גם כתובתה של "אפיק הירדן ייזום והשקעות בע"מ" ושל "אפיק הירדן אחזקות בע"מ". נדמה כי עובדות אלו מעוררות חשד כי קיים עירוב נכסים בין נכסי המשיבה לבין חברות אחרות השייכות ומתנהלות על ידי אותם מנהלים, כפי שהעיד מר עיני בתצהירו הנסמך לבקשה לביטול צו עיקול זמני, ויש יותר מרגליים לסברת ב"כ המערערים כי לאחר שהמשיבה מסיימת פרוייקט אחד היא מעבירה את כספיה למקור אחר ואין היא מחזיקה בידיה נכסים כלשהם. למעשה, גם מהתנהלותה של המשיבה במקרה זה, כפי שתוארה לעיל, עולה כי אפילו את הנכס נשוא בקשה זו, לא החזיקה המשיבה בידה אלא העבירה את האופציה לקרן פייר ללא שהחזיקה בה ולוּ לרגע אחד. הטלת עיקול על נכסי נתבע אינה מכוונת ליחד לתובע נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין. היא נועדה בעיקרה למנוע הברחת נכסים והסתרתם כדי למנוע מצב שבו מבקש העיקול לא יוכל להיפרע כפי שיכול היה להיפרע אלמלא מעשי ההברחה (ר' רע"א 1641/01 הדסה בוטנר ואח' נ' קיבוץ חפציבה ואח', תק-על 2001(2), 659 ,עמ' 660; רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 773, עמ' 807; רע"א 8420/96 דן מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789, בעמ' 799). ואולם היא נועדה לא רק לכך. לעתים די במצבו הכלכלי של הנתבע כדי לקיים את יסוד ההכבדה, ועל בית המשפט לבחון את הסיכוי שביצוע פסק הדין יוכשל על ידי הנתבע, בכוונה ואף שלא בכוונה, בתקופה בה מתנהל הדיון בתובענה. בחינה זו יש לבצע כמובן, בזהירות יתרה על מנת שזכות קניינו של הנתבע לא תפגע יתר על המידה, בשלב בו טרם הונחה התשתית הראייתית במלואה (ר' רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין, תק-על 2000(4), 760 , 770; בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט (3) 479, 482). בנסיבות שתוארו לעיל, המערערים יצאו ידי חובת מידת הראיה המוטלת עליהם להוכיח שלמשיבה אין נכסים, מעבר לתמורה מההסכם עם קרן פייר, וקיים חשש שאם יזכו המערערים בתביעתם יקשה עליהם לממש את פסק הדין. הנטל עבר אפוא, על המשיבה להוכיח, דבר שהיא יכולה לעשות בנקל, שיש ברשותה נכסים מהם ניתן יהיה לממש את פסק הדין במידה והוא יינתן כנגדה. בכלל זה, הייתה המשיבה יכולה להוכיח בנקל את טענתה, כי בבעלותה מגרש בבאר שבע, אולם עד מועד זה היא בחרה במודע שלא להוכיח דבר בעניין זה. שוכנעתי אפוא, כי דרך התנהלותה של המשיבה מקים חשש אמיתי שבבוא היום לא ניתן יהיה לממש או לבצע את פסק הדין כנגדה, אם יינתן. משכך מתייתר אפוא, הדיון בטענת המערערים כנגד החלטת כב' הרשמת שלא להתיר להם הוספת ראיות הזמה. מעבר לצריך אומר רק, כי גם אם יש צדק בסברת ב"כ המשיבה בטיעוניו כי אין בנסח הרישום שבידי המערערים להוכיח דבר, וזאת לאור העובדה שרשות הפיתוח היא זו הרשומה בנסח על פי שטרות משנת 1983 או 1988, ומכאן שהרישום בחלקות אלו אינו מנוהל כלל בלשכת רישום המקרקעין; וגם אם יש צדק בדברי ב"כ המשיבה כי עסקה כה גדולה לרכישת מגרש תסתיים ברישום תוך חודשים ספורים, על המשיבה היה להציג ולוּ במסמך כלשהו המאשש את טענתה כי בידיה נכס, או לכל הפחות זכות עתידית לנכס כלשהו בבאר שבע או בכל מקום אחר, ומשלא עשתה כן, עומד החשש להכבדת ביצוע פסק הדין אם יינתן לטובת המערערים בעינו. אוסיף ואומר עוד, כי כפי שנאמר לעיל, בידי המערערים הזכות להגיש בקשה לעיקול זמני חדש כל אימת שיחפצו בהתאם לשינויי הנסיבות. לפיכך לוּ היו סבורים כי יש בראיות ההזמה שבידיהם להכריע בשאלת העיקול, פתוחה בפניהם הדלת להגיש בקשת עיקול חדשה על בסיס ראיות אלו. אולם כאמור, גם ללא ראיות אלו, השתכנעתי כי יש מקום להטיל את העיקול המבוקש. סופו של יום, השתכנעתי כי בידי המערערים ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה, וכי ללא הטלת העיקול קיימת הכבדה אפשרית על ביצוע פסק הדין, במידה וזה יינתן לטובתם. הערעור מתקבל אפוא באופן חלקי, במובן זה שהמערערים זכאים לקבל צו עיקול זמני על נכסי המשיבה, אך העיקול יצומצם לסך 550,000 ₪. המשיבה תשלם למערערים את הוצאות הערעור בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. בשולי הדברים אעיר, כי לו ישמעו לעצתי, יגיעו הצדדים להסכם סופי בתיק העיקרי ברוח החלטה זו, לאמור יינתן פסק דין לטובת המערערים על סך של 106,470 $. דמי תיווךתיווך