קשר סיבתי בין מחלות של ניצול שואה לשואה

בפנינו ערר על החלטת המשיבה שלא להכיר בקשר הסיבתי שבין נרדפותו של העורר בשואה ולבין מחלות כאבי גב ורגליים,סכרת,לחץ דם גבוה,חוסר שינה וחוסר ריכוז מהן סובל העורר. החלטת הדחייה מתייחסת לכאבי גב ורגליים בלבד ברם העורר טען כנגד התנהלות המשיבה וב"כ המשיבה אף אישרה כי החלטת הדחייה חסרה את ההתייחסות למחלות הנוספות ולכן נדון בכולן. הקריטריונים להכרה בחלק מהמחלות האופייניות לחתך האוכלוסייה עליו נמנים ניצולי השואה נקבעו בהמלצות ומסקנות ועדת המומחים בראשותו של פרופ' שני. ועדת שני עשתה לגבי מחלות שונות אבחנות שונות הלוקחות בחשבון את רמות הדחק ואופי התנאים לגבי קבוצות מוגדרות של ניצולי שואה וחילקה את הניצולים לקבוצות גיל ביחס למספר מחלות בהן על פי מחקרים ככל שהחשיפה לדחק נעשית בגיל מוקדם יותר כך השפעתה רבה יותר. גורם נוסף,משמעותי מאד שנלקח בחשבון לגבי מחלות מסוימות הוא מועד גילוי המחלות מתום השואה כאשר ככל שהגילוי מאוחר יותר אזי שיעור ההכרה הולך ופוחת עד שמעבר לטווח גילוי מסוים שוב לא ניתן להכיר בקשר הסיבתי שבין השואה למחלה. ומן הכלל אל הפרט: כאבי גב ורגליים: בדיון התברר שהעורר סובל מבלטי דיסק המקרינים לגפיים תחתונות. ועדת שני לא הכירה בבלטי דיסק כמחלה הקשורה לשואה וגם אנו סבורים כי אין לה קשר כזה ומכל מקום העורר שעליו הנטל להוכיח את הקשר לא עמד בו. יצוין שאין פירוט והוכחה של אירוע טראומתי לגב שאירע בזמן השואה ואין תיעוד לגבי בלט דיסק שהתגלה מיד בסמוך לאותו אירוע ולכן אנו נאלצים לדחות את הערר בנקודה זו. סכרת ויתר לחץ דם: העורר יליד 1927 ושייך לקבוצת הגיל השנייה שכן היה בן כ-18 שנים בעת תום השואה. העורר משתייך למעגל הראשון של ניצולי השואה ולכן על פי מסקנות ועדת שני בפרק העוסק בסכרת,יתר לחץ דם ולב,הכרה במחלות אלו יכולה להיעשות רק אם התגלו לכל המאוחר בשנת 1995 (50 שנים מתום הרדיפות), העורר בעצמו העיד כי המחלות התגלות אצלו סביב שנת 2003 ולכן גם ביחס למחלות אלו אנו נאלצים לדחות את הערר. חוסר שינה וריכוז: בעניין זה צודקת ב"כ המשיבה שמדובר לכל היותר בהחמרה של מצב נפשי וכי העורר כבר הוכר בפגימה זו. אכן יכול העורר מדי שנה להגיש בקשה להחמרת מצב והגדלת אחוזי נכות בפגימה הנפשית ואז ובמידה ולא יסכים עם הקביעה יוכל לערער,היות והמחלה מוכרת וההחמרה היא עניין לאחוזי נכות הסמכות לדון בעניין זה איננה נתונה לנו כלל שכן אין אנו מוסמכים לדון בקביעת אחוזי נכות או ערעורים על ועדה רפואית עליונה. אשר על כן נדחה הערר וללא צו להוצאות. העורר טען לעניין התנהלות המשיבה,אנו לא עוסקים בהתנהלות אלא בהחלטות,אנו מודעים לעומס הרב בו נתונים אנשי המשיבה אך מצאנו מקום להעיר כי מבחינתו של כל ניצול הרי עניינו חשוב ודחוף ולכן גם אם לא ניתן לדון בפניית הניצול מיידית,לפחות להודיעו שהעניין בטיפול והטיפול יארך כך או אחרת. העורר (כמו גם חלק מחבריו) טען כי אין זה ראוי שמכתב דחייה בעניין רפואי ישלח בחתימת מי שאיננו רופא,ברור לנו שרופאי הרשות אינם יכולים לחתום על הודעות דחייה ברם אנו "מעיזים" להציע למשיבה כי בנוסח מכתב ההודעה יצוין שהדחייה או שיעורי ההכרה נקבעו בהתייעצות עם רופא זאת במקרים בהם סיבת הדחייה כוללת מרכיב רפואי. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 30 יום.קשר סיבתיניצולי שואה