1. בתביעה דנן עותר התובע להשיב לו סכום של 750 ₪ שנגבה ממנו על-ידי הנתבעת בשל בקשתו להנפיק לו דרכון חדש, לטענת התובע שלא כדין, וכן לתשלום פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין שלילת חירות היציאה מישראל. ואלה הן העובדות שביסוד התביעה דנן. 2. בתאריך 13.9.08 היה התובע בברלין בדרכו חזרה לישראל. דרכונו הישראלי שהיה במזוודתו יצא בטעות במזוודה לישראל בטיסה מוקדמת לטיסתו. בהתקרב שעת הטיסה מברלין לישראל פנה לקונסוליה הישראלית בברלין בבקשת סיוע, ואכן קיבל תעודת מעבר חד פעמית לשיבה לישראל, תמורתה שילם את האגרה הנדרשת. הקונסול בברלין הבהיר לתובע, כי עם הוצאת תעודת המעבר, דרכונו בטל ומבוטל ועליו לפנות בישראל על מנת לקבל דרכון חדש. 3. ביני לביני, דרכונו נשכח בכיס בגדו של התובע שהושלך למכונת הכביסה בביתו בירושלים, נרטב וניזוק. 4. ביום 28.1.09 פנה התובע אל הנתבעת בבקשה לקבל דרכון חדש. הנתבעת דרשה מן התובע תשלום אגרה בסך 250 ₪ וכן תוספת תשלום בסך 750 ₪ בגין אובדן/גניבה/השחתה, כפי שנקבע בזמנו בפריטים 10 ו-11 לתוספת לתקנות הדרכונים, התש"ם-1980. הנתבעת הבהירה לתובע, כי בדיקה העלתה כי הצהיר בברלין שדרכונו אבד ועל כן קיבל תעודת מעבר; וכן, ממילא כיום הדרכון הושחת. לפיכך, לטענת הנתבעת, בשני המקרים חייב התובע בתשלום התוספת בסך 750 ₪, כאמור. 5. התובע סירב לשלם את הסכום הנוסף בסך 750 ₪ ונותר בסירובו זה במשך כששה חודשים, לאחריהם, ביום 3.8.09 שילם את הסכום תחת מחאה והונפק לו דרכון חדש. על כן, הוגשה תביעה זו על-ידי התובע להשיב לו את הסכום של 750 ₪ וכן לפצותו בגין שלילת חירות היציאה מישראל במשך חודשים רבים. 6. לטענת התובע, הנפקת דרכון חדש לאחר שדרכון ישן בוטל כתוצאה מהוצאת תעודת המעבר בברלין, היא בקשה להוצאת דרכון רגיל, ולא בנסיבות מיוחדות. לטענתו, החיוב בתוספת סכום של 750 ₪ הוא בגדר קנס שנועד לעודד את הציבור לשמור על מסמכי הנסיעה אותם הוא נושא בגין החשש כי אלה יפלו לידיים עויינות, מה שלא מתקיים במקרה דנן. הוסיף התובע וטען, כי משבוטל הדרכון עקב הוצאת תעודת המעבר ממילא לא ניתן לומר כי הדרכון הושחת - "דרכון מבוטל אי אפשר להשחית" (ע' 2 לפרוטוקול ש' 18). כך, לטענתו, לא היה מקום לחייבו בתשלום הנוסף של 750 ₪, מעבר לאגרה בסך 250 ₪. כתמיכה לטענותיו מפנה התובע לפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים (15.6.11), בו נפסק, בדעת רוב, כי פרטים 10 ו-11 לתקנות הדרכונים בטלים. 7. הנתבעת ערה לפסק הדין בבג"ץ 2651/09 הנ"ל, אלא שטענתה היא, כי תחולתה של הבטלות שנקבעה בו צופה פני עתיד בלבד (כך על-פי פסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר, לדעתו בעניין זה הצטרפה כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור). לפיכך, לטענתה, לא עולה מפסק הדין האמור כי יש מקום להחזר כספי לאדם כלשהו, כך שנשמט הבסיס תחת תביעת התובע. עוד סבורה הנתבעת, כי העובדה שהתובע היה בקשר עם העותרת בבג"ץ הנ"ל במהלך התקופה בה היתה העתירה תלויה ועומדת אינה מעלה או מורידה נוכח התוצאה הסופית של פסק הדין, שכאמור קבע תחולה עתידית בלבד. 8. לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין ושמעתי את טענות הצדדים בעל-פה אני סבורה כי הצדק עם הנתבעת וכי דין התביעה להידחות. כל כך למה? על מנת שהתובע יוכל לקבל את תעודת המעבר בברלין הצהיר הוא כי דרכונו אבד (ראו: מכתב מאת לשכת רשום האוכלוסין לתובע מיום 16.3.09, נספח ד' לכתב ההגנה, וכן תעודת עובד ציבור של מנהל תחום מרשם ודרכונים, נספח ה' לכתב ההגנה). די בכך כדי לקבוע כי המקרה בא בגדרי סעיף 6ג לחוק הדרכונים, התשי"ב-1952, שכותרתו "אבדן או גניבה של מסמך נסיעה"; ואין בעובדה שהתובע ידע מיקומו של דרכונו, שנשלח בטעות בטיסה מוקדמת לטיסתו, כדי לשנות מכך. מכל מקום, אין מחלוקת כי מאוחר יותר דרכונו של התובע הושחת במכונת הכביסה בישראל. לפיכך, גם לוּ דרכונו לא היה בטל נוכח הוצאת תעודת המעבר, כאמור בהוראת סעיף 6ג(ב) לחוק הדרכונים, ממילא היה על התובע לבקש דרכון חדש עקב הדרכון שהושחת. לאור האמור, כך או כך היה על התובע לשלם בגין הנפקת דרכון חדש, במקום זה שאבד או הושחת, סך נוסף של 750 ₪, בהתאם לפריט 10 לתוספת לתקנות הדרכונים בנוסחו אז. 9. אכן, פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 2651/09 הנ"ל קבע כי פריט זה בטל, אך נפסק כי הצהרת הבטלות תכנס לתוקפה בתום שישה חודשים מיום מתן פסק הדין, וכי במהלך תקופה זו יוכל שר הפנים לגבות תוספות בגין הנפקת מסמך נסיעה בנסיבות מיוחדות בהתאם לשיעורים שהיו קבועים בתוספת לתקנות הדרכונים ערב תיקון תשס"ט (פיסקה 28 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר, וכן פיסקה 32 לפסק דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור). בנסיבות אלה, אין מקום להשבת סכומים שנגבו קודם למתן פסק הדין בהתאם לתקנות הדרכונים, ודין תביעת התובע להידחות. 10. בנסיבות המקרה, ונוכח תוצאת פסק הדין בבג"ץ 2651/09 הנ"ל, איני רואה לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בגין דחיית תביעתו זו. 11.משרד הפניםדרכוןאגרה