1. לפני בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.6.2013 (רע"א 43070-03-13, השופט מ' רניאל). פסק הדין נסב על הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: פקודת הבזיון) שננקטו נגד המבקש בגין אי-קיום של צו הריסה שהוצא בעקבות הרשעתו בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק) בבית משפט השלום בחיפה ביום 24.11.2005 (עמ"ק 20012/05, סגן הנשיא א' הבר). בית המשפט המחוזי השית על המבקש קנס יומי חלף מאסר שבו יישא עד לקיום הצו. זאת, לאחר שקיבל בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה מיום 3.3.2013 (תו"ב 20012/05, השופט ע' קוטון), אשר דחה את בקשתה של המשיבה, הועדה המקומית לתכנון ובניה עיר הכרמל, לאכיפת צו ההריסה באמצעות פקודת הבזיון. התשתית העובדתית וההליכים הקודמים 2. כאמור, ביום 24.11.2005 הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירות שונות לפי חוק התכנון והבניה, בשל כך שבנה ללא היתר סככה בשטח כ-50 מ"ר (להלן: הסככה), תוך התעלמות מצווים מינהליים שהוצאו נגדו להפסקת עבודות הבניה. בכתב האישום, שהוגש על ידי המשיבה, צוין כי שטח הסככה "גלש" אל תוך התוואי של כביש מאושר, וכי הריסתה נדרשת לאלתר. בעקבות הרשעתו הוטל על המשיב עונש של קנס, הוא נדרש לחתום על התחייבות עצמית שלא לעבור עבירה מסוג העבירות שבגינן הורשע במשך שנה, וכן הוצא צו להריסת הסככה, שביצועו עוכב לשנה (להלן: צו ההריסה או הצו). 3. אף על פי כן, הסככה נותרה על עומדה. ביום 31.10.2012, כשבע שנים לאחר מכן, הגישה המשיבה בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט לבית משפט השלום בחיפה, במסגרתה ביקשה לכוף על המשיב את קיומו של צו ההריסה באמצעות הטלת מאסר או קנס. במהלך הדיון הבהירה המשיבה שמיקום הסככה מונע מהולכי רגל את השימוש במדרכה, וכי לעת הזו היא תסתפק בפירוק של חלקי הסככה החורגים לעבר המדרכה (מבלי שיהיה בכך ויתור על אכיפת מלוא הצו בעתיד). באשר לשיהוי בהגשת הבקשה, המשיבה הסבירה כי זה נבע מן התהליכים של הקמת של עיר הכרמל, ובהמשך לכך ביטולה והפרדתה מחדש לרשויות המקומיות שאוחדו במסגרתה. בנוסף לכך, הוסבר שהצורך בהריסתם של חלקי הסככה החורגים לעבר המדרכה התחדד לאחרונה, משום שסמוך לפני הגשת הבקשה נפצע במקום הולך רגל בתאונת דרכים, לאחר שניסה לעקוף את הסככה באמצעות צעידה על הכביש. עוד הבהירה המשיבה שלא ביצעה את צו ההריסה בכוחות עצמה משום שהדבר עלול להוביל לתסיסה חברתית, ומסיבה זו אף המשטרה אינה מעוניינת להתערב בנושא. המבקש, בתורו, טען כי אין מקום לאכוף צו הריסה שניתן בגדרו של גזר דין פלילי באמצעות פקודת הבזיון, וכי דרך הפעולה הפתוחה בפני המשיבה היא הגשת כתב אישום נוסף לפי חוק התכנון והבניה. עוד טען המשיב, כי בקשתה של המשיבה הוגשה לרקעו של סכסוך בין אחד מקרובי משפחתו לבין ראש המועצה המקומית, ובהמשך לכך הדגיש כי על הציר שעליו ממוקמת הסככה מצויים עשרות מבנים דומים שהוצאו להם צווי הריסה, מבלי שהמבקשת פעלה לאכיפתם. כן טען המבקש שצו ההריסה הנו "צו שותק" שאינו מטיל את החובה להרוס את הסככה דווקא עליו. 4. בית משפט השלום קבע שבמישור הסמכות אין מניעה לנקוט הליכים לפי פקודת הבזיון לשם אכיפת צו ההריסה, אף כי הוא הוסיף שקיים גם מסלול אכיפה "ישיר ומתבקש" של הגשת כתב אישום נוסף, וציין שמקובלת עליו הטענה שנקיטה בהליכי בזיון עשויה לפגוע בזכותו של המבקש להליך הוגן. בסופו של דבר, דחה בית משפט השלום את בקשתה של המשיבה לגופה. בין נימוקיו לדחיית הבקשה מנה בית משפט השלום את העובדה שלא הוצגו בפניו די ראיות שמהן ניתן ללמוד על סכנת החיים הנשקפת מהסככה ועל הדחיפות הנדרשת בביצוע הצו, וכן את השיהוי הממושך והבלתי מוסבר בהגשת הבקשה (ביחס למועד הוצאת הצו). עוד ציין בית משפט השלום שלא הוכח כי ביצוע הצו בידי המשיבה היה גורם לתסיסה, וכי לא ניתן היה בנסיבות המקרה להסתייע במשטרה. 5. כנגד החלטתו זו של בית משפט השלום הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר התקבלה, כאמור. בית המשפט המחוזי סבר שבית משפט השלום שגה בהניחו שיש צורך להציג ראיות בעניין הסכנה הנשקפת מהסככה, מאחר שאכיפתו של צו הריסה אינה מותנית בהוכחת הדחיפות של קיומו. עוד נקבע שאין מדובר ב"צו שותק", שכן הוא ניתן לרקעו של כתב אישום נגד המבקש, ובנסיבות העניין הצדדים היו מודעים לכך שהמבקש הוא נמענו. באשר לשיהוי שבו לקתה בקשתה של המשיבה, בית המשפט המחוזי סבר שלא היה מקום לייחס לו משקל רב, בהתחשב בכך שהוסבר בתהפוכות מינהליות שעברה המשיבה, ובשים לב לכך שהמבקש לא הצביע על שינוי לרעה במצבו עקב חלוף הזמן. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע שנקיטתם של הליכי בזיון לא פגעה בזכויותיו של המבקש, מאחר שהאפשרות להגיש נגדו כתב אישום נוסף לפי חוק התכנון והבניה נועדה לשמש כהליך ענישתי, ולא כאמצעי אכיפה. נוכח כל האמור, הורה בית המחוזי כי המבקש ישלם קנס של 500 שקלים או יום מאסר תמורתו, בגין כל יום שיחלוף לאחר ה-19.6.2013 מבלי שנהרס חלק הסככה החורג אל המדרכה. בקשת רשות הערעור 6. בכל הנוגע להצדקה למתן רשות ערעור, טענתו של המבקש היא כי לאמיתו של דבר צריך היה לאפשר לו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בזכות, בשים לב לכך שאילו קיבל בית משפט השלום את הבקשה לנקיטת הליכים לפי פקודת הבזיון, הרי שניתן היה להגיש על פסק דינו ערעור בזכות, שהיה נדון בפני מותב שלושה. לשיטת המבקש, אין הצדקה לכך שדווקא ערעור על החלטה המטילה קנס או מאסר על אדם מכוחה של פקודת הבזיון יישמע על ידי מותב שלושה, בעוד שבמקרה ההפוך, כאשר בית המשפט נמנע משימוש בסמכותו לפי פקודת הבזיון, יוכל שופט יחיד של ערכאת הערעור להפוך את החלטתו (במסגרתה של בקשת רשות לערער). התוצאה, מדגיש המבקש, היא שיוטלו על אותו אדם סנקציות פוגעניות מכוחה של פקודת הבזיון, מבלי שעניינו נבחן בשום שלב על ידי מותב שלושה. לשיטת המבקש, זוהי "אנומליה משפטית" המצדיקה, כשלעצמה, הענקתה של רשות ערעור. 7. לגופו של עניין, המבקש חוזר על עיקרי טענותיו בהליכים הקודמים בכל הנוגע לשיהוי הממושך שבו לוקה, על-פי הנטען, פעולתה של המשיבה, באשר להיותו של צו ההריסה "צו שותק" ובאשר לקושי שבנקיטת הליכים לפי פקודת הבזיון מקום בו קיים מסלול חלופי של הגשת כתב אישום לפי חוק התכנון והבניה. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. 9. בפתח הדברים, ראוי להבהיר כי עמדתו של המבקש בכל הנוגע להענקת רשות ערעור במקרה זה על סמך השוואה למצב דברים חלופי שבו הייתה מתקבלת הבקשה המקורית בבית משפט השלום ראויה להידחות. דרכי ההשגה על החלטה בבקשה שהוגשה לפי פקודת הבזיון משתנות בהתאם לתוצאות ההחלטה. קבלת הבקשה מקנה זכות ערעור (פלילי), בעוד שהחלטה הדוחה את הבקשה ניתנת לתקיפה באמצעות הגשת בקשה לרשות ערעור (אזרחי) (ראו: ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541 (1963); ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון, בפסקה 6 (6.2.2007) (להלן: עניין נבון)). הסוגיה של תקיפת החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור שהוגשה כנגד החלטת בית משפט השלום לדחות בקשה לפי פקודת הבזיון התעוררה בפני בית משפט זה בעניין נבון. באותו עניין נפסק, כי את החלטתה של ערכאת הערעור ניתן במקרה כזה לתקוף אך ורק לאחר קבלת רשות, בין אם בקשת רשות הערעור נדחתה בסופו של דבר ובין אם הבקשה והערעור התקבלו - כבענייננו (שם, בפסקה 9). השופט (כתוארו אז) א' גרוניס הסביר כי תוצאה זו אינה שונה, במהותה, מכל מצב דברים אחר שבו בית המשפט המחוזי הופך את תוצאות החלטתו של בית משפט השלום, באופן שבעל הדין הנפגע נדרש לקבל רשות להגשת ערעורו, אף על פי שכשל לראשונה בערכאת הערעור לאחר שהערכאה הדיונית העניקה לו את מבוקשו: "ההסבר לתוצאה לפיה פתוחה הדרך לבית המשפט העליון רק באמצעות רשות ערעור הוא, שעל פי הכללים הקיימים בשיטתנו נתונה לבעל דין זכות שעניינו ידון בשתי ערכאות - הערכאה הדיונית וערכאת הערעור... אין זה משנה כלל אם בעל הדין זכה בערכאה הראשונה ונכשל בשנייה לעניין השאלה האם נתונה לו זכות לפנות לערכאת ערעור נוספת, שנייה במספר, ואשר היא הערכאה השלישית הדנה בעניין... במלים אחרות, די בכך שהעניין נדון בשתי ערכאות. אין משמעות, מבחינת האפשרות לפנות לערכאה שלישית, לכך שהיו הבדלים בתוצאות של ההחלטות של שתי הערכאות הראשונות (שם, בפסקה 7). 10. נקודת המוצא היא, אם כן, שעניינו של המבקש נשמע כבר בפני שתי ערכאות, ועליו להצביע על טעם טוב לכך שערכאה שלישית תידרש לו גם היא. כידוע, בית משפט זה לא נעתר, על פי רוב, למתן רשות לערער "בגלגול שלישי" אלא במקרים שבהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם הקונקרטי של בעלי הדין בהליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה). בעניין נבון בית המשפט התייחס, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, לאפשרות שבמקרה כדוגמת זה שבפנינו (היינו, כאשר הבקשה לנקיטת הליכי בזיון התקבלה לראשונה על ידי ערכאת הערעור) לא תוחל הלכת חניון חיפה במלוא עוצמתה (שם, בפסקה 11). אולם, אין לי צורך להכריע בשאלה זו בנסיבות העניין, שכן עניינו של המבקש אינו מגלה עילה להתערבות "בגלגול שלישי" גם לפי אמת מידה נוקשה פחות מזו שנקבעה בהלכת חניון חיפה. 11. חלק מרכזי בבקשת רשות הערעור מתמקד, כאמור, בטענה שנקיטת הליכי בזיון לשם אכיפת צו הריסה מקום בו עומדת האפשרות להגיש כתב אישום לפי חוק התכנון והבניה אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של הליך הבזיון כהליך "שיורי", שיש לנוקטו רק לאחר שמוצו דרכי אכיפה חמורות פחות. דא עקא, שאלה זו הוכרעה זה לא מכבר במסגרת רע"פ 4169/12 דן מיחזור נ' מדינת ישראל (8.7.2013), שם נקבע כי אין מניעה עקרונית לנקוט בהליכי בזיון לשם אכיפת צו שניתן בעקבות הרשעה בעבירות לפי חוק התכנון והבניה - הן בשל כך שהתכלית הראשונית של הגשת כתב אישום בגין אי-קיום צו הריסה היא ענישתית ולא אכיפתית, והן בשל כך שקיים קושי בהגדרתו של כתב אישום פלילי כ"אמצעי חמור פחות". 12. טענותיו האחרות של המבקש נסבות, ברובן, על הכרעות הקשורות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ללא היבט ציבורי של ממש. למעלה מן הצורך אוסיף אפוא בקצרה שאף בהן לא מצאתי ממש. כך למשל, הגם שהעיכוב הממושך בנקיטת הליכי אכיפה על ידי המשיבה מעורר אי-נחת, לא מצאתי הצדקה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין לשלול את האפשרות לנקוט כיום הליכי בזיון, נוכח העובדה שהמבקש לא הצביע על פגיעה בהסתמכות שנבעה מן העיכוב. באשר לטענה כי צו ההריסה אינו מופנה כלפי המבקש ואינו מטיל עליו חובה לבצעו - מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה חרף נוסחו הסתמי ("יוצא צו הריסה מעוכב לשנה") יש לקרוא את הצו ככזה שכוון למבקש, נתמכת לכאורה בהקשרם של הדברים (ובכלל זה בפרוטוקול הדיון משלב הטיעונים לעונש, ממנו עולה שהמבקש ידע כי הריסת הסככה תוטל עליו וביקש ארכה לביצוע הפירוק). על כך יש להוסיף, כי אפילו טעה בית המשפט המחוזי בפרשנותו - ואינני קובעת עמדה בעניין זה - לא היה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 4356/06 נביל נ' דיסקונט לישראל בע"מ (18.6.2006); רע"א 11017/08 פל נ' ליבוביץ, בפסקה 10 (16.8.2010); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214 (מהדורה שלישית, 2012)). 13. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית, ובנסיבות אלה מתייתרת ממילא ההכרעה בבקשת עיכוב הביצוע שהוגשה עמה. משלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות. הריסת מבנהצו הריסהצווים