אפליה בהסדר נושים

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין מפרקיה המקומיים של חברת Trans World Airlines (להלן: "המפרקים" ו"החברה" או "TWA" בהתאמה), אשר היתה חברת תעופה בינלאומית המאוגדת בארצות הברית; עיקרה של המחלוקת נוגעת לאורח חלוקת הכספים הנמצאים בקופת הפירוק המקומי-משני, ולמעשה - בחלקה של קבוצת העובדים המקומיים, לעומת הסכום אשר לא יחולק וישלח לנאמן שמונה לנכסי החברה בארצות הברית. עיקרה של המחלוקת הינה, מה דינו של הסכום המצוי בקופה המקומית והנמצא מעבר לדמי דין הקדימה המגיעים לעובדים (קרי, בתחום הנשיה של העובדים הנחשב כנשיה בלתי מובטחת). לטענת הנאמן האמריקאי ובאי-כוחו, עניין לנו בנשיה בלתי מובטחת לכל דבר ועניין, קרי, את כל הסכומים אשר לא ישולמו בארץ במסגרת דין קדימה, יש להעביר לארצות הברית, בכדי שיחולקו שווה בשווה בין כלל נושיה הלא מובטחים של החברה. המפרקים והעובדים טוענים, כי הנאמן האמריקאי ובעיקר חברת אמריקן איירליינס, הרוכשת של פעילות TWA במסגרת הסדר הנושים האמריקאי, נקטו נגדם אפליה בוטה לעומת עובדים אחרים של החברה ברחבי העולם, ובעיקר בארצות הברית. במסגרת זו, מבקשים המפרקים והעובדים כי תערך השוואה בתחום התמורה מן ההסדר בין העובדים בישראל לבין העובדים האחרים, למצער באורח חלקי - קרי, חלוקת התמורה הנמצאת בקופה המקומית לעובדים בישראל. מן הראוי לציין, כי הצדדים אינם חלוקים על כך, כי הנושים הבלתי-מובטחים ברחבי העולם, לא יזכו אלא לכאחוז בודד מנשייתם, סכום אשר מצוי בקופה המקומית מניה וביה בכל האמור לחלוקה בין הנושים הבלתי מובטחים של החברה בישראל. המסקנה היא, כי הנושים הבלתי מובטחים של החברה המצויים בארץ, "אדישים" למעשה לתוצאת ההליך, באשר בין אם תחולק יתרת הכספים לעובדים, ובין אם תועבר לארצות הברית, לא תשתנה במידה רבה התועלת (הזעומה) אותה הם מפיקים מההליך. המפרקים מנסים להמשיך בקו דומה, ולהעלות טענה כי בעוד חלוקת הכספים המצויים בארץ תשפיע באורח משמעותי על הדיבידנד שיחולק לעובדים, הרי שבכל הנוגע לציבור הנושים האמריקאי והכלל-עולמי, אין עסקינן אלא "בטיפה בים", אשר כמעט ולא תשפיע על אחוז הדיבידנד הכלל עולמי. לכך עונים המשיבים, בתמצית, כי "דין פרוטה כדין מאה", ואין בהנמקה כזו בכדי לשלול מקופת הפירוק האמריקאית כספים המגיעים לה. 1. טרם אעבור לדון במחלוקות לגופן אעיר, כי אין זו הפעם הראשונה בה מגיע תיק פירוק זה להכרעות עקרוניות, כאשר מן הצד האחד עומדים הנאמן האמריקאי, חברת אמריקן איירליינס וחברות ענק אחרות הכרוכות בהליך, ומן העבר השני העובדים בישראל, אשר פוטרו כאיש אחד מעבודתם בלא התראה, חלקם לאחר עשרות שנים של עבודה בחברה. אחת העובדות אשר "העלתה את חמתם" של העובדים, ונכרכו כחוט השני בכל מהלך הסכסוך בין הצדדים, הינה העובדה כי בעוד שקבוצות עובדים אחרות של החברה בעולם שמרו על מקום עבודתן (למצער חלקם של העובדים), הרי שהקבוצה היחידה אשר פוטרה במאת האחוזים היתה קבוצת העובדים הישראלית. בעניין זה אעיר, כי חרף נסיונם של הנאמן ובאי-כוחו "ליפות את התמונה", הרי שמכתבי הטענות, ועוד יותר מכך ממסמכים שערכה אמריקן איירליינס בעניין זה וצורפו לכתבי הטענות, עולה תמונה חד-משמעית: הרוכשת, מטעמים השמורים עימה, סירבה נחרצות לרכישת הסניף הישראלי, וזאת (אם אבור את המוץ מהבר מתוך הניסוח המקצועי והמעודן העולה מתוך המסמכים), מתוך גישה כללית, כי התנאים הסוציאליים המגיעים לעובדים בישראל הינם מעין "נכס מכביד", ותחת זאת רצוי להעסיק עובדים זולים במצריים וסעודיה. אין ספק, כי צודק הנאמן האמריקאי בטענתו, כי עניין לנו ב"החלטה עסקית" טהורה של הרוכשת, שהחליטה כי הפעלת הטיסות לישראל אינה רווחית די הצורך; אולם אין ספק, כי החלטה עסקית זו התנכרה ופגעה אנושות בקבוצת עובדים, מהם עובדים ששירתו את החברה עשרות שנים והסתמכו על אותם הסכמים סוציאליים "מכבידים" כמשענת בטחון כמעט יחידה. 2. לטענת המפרקים, עולה התנהגות זו כלפי העובדים לכדי אפליה, אשר ממנה הם מבקשים לגזור את הבקשה להשוות את תנאיהם של העובדים הישראלים לתנאי יתר העובדים. במסגרת הבקשה, הונחו בפני מסמכים שנערכו במסגרת ניסיונותיה של החברה להגיע להסדר, כולל דיונים של גופי ממשל אמריקאים; כבר בשלב זה אעיר, כי ממסמכים אלו עולה מסקנה חד-משמעית, כי שמירת הבטחון התעסוקתי של העובדים האמריקאים, היתה עקרון מנחה ומרכזי באותם דיונים, כאשר כל הגופים והדרגים העובדתיים מדגישים זאת שוב ושוב. המפרקים מוסיפים וטוענים, כי אף עובדים שעבודתם הופסקה, קיבלו תנאים וסכומים העולים באורח ניכר על המגיע לנושים בלתי מובטחים מן המניין. למעשה, נעשה שימוש בסמכות המוכרת אף בדין הישראלי, לנצל גמישותם של הסדרי נושים ולסטות באורח מסויים מהסולם ה"קלאסי" של דיני הקדימה - בזו הפעם, בכדי להעניק לקבוצת העובדים תנאים טובים יותר מאשר היו זוכים להם, לו היתה החברה מגיעה לפירוק בלא הסדר. אומר כבר כאן; בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט האמריקאי של הסדר; קל וחומר, שאין הוא בוחן ומכריע לפי הדרך בה היתה מתקבלת הכרעה במקרה דומה, לו היה נידון על-פי הדין הישראלי. נקודת המוצא, אשר הוכרעה כבר ב"גלגוליו" הקודמים של תיק זה, היא כי הערכאה המרכזית הדנה ומכריעה בכל הנוגע בהסדר הנושים ואורח החלוקה הינה בית המשפט האמריקאי, הדן בהליך המרכזי הנוגע לחברת TWA. בית המשפט הישראלי, והליך הפירוק המקומי-משני בכללותו, נועדו בעיקר לשני אלו: א. אכיפת דיני הקדימה הישראלים בכל הנוגע לתשלום בנושים בדין קדימה, וזאת לפי הדין הישראלי. בעניין זה, אין צורך לחזור על אשר נדון בהרחבה והוכרע זה מכבר בתיק זה, כי דיני הקדימה הם חלק בלתי נפרד מעקרונות היסוד של המשפט המקומי, וכל חברה זרה העורכת עסקים בישראל חייבת לקחת זאת בחשבון. ב. בדיקה מדוקדקת, כי ציבור הנושים הישראלי בכללותו (כולל קבוצת העובדים), אינה מקופחת או מופלית ביחס למקבילותיה בארצות אחרות, ובעיקר בארצות הברית. 3. לאור האמור לעיל, אין מנוס מלקבוע, כי "ההפליה לטובה" של קבוצת העובדים הכלל-עולמית לעומת נושים אחרים, אם וככל שנקבעה בהסדר האמריקאי, הינה בגדר עובדה מוגמרת הקובעת את כללי החלוקה, כולל במסגרת הנשיה הישראלית שאינה בדין קדימה. אלא, שבנסיבות המקרה ונוכח אחוז הדיבידנד הזעום המצפה לנושים הרגילים בישראל, תהא תוצאת ההכרעה הנוכחית כאשר תהא, אין צורך להוסיף ולדון בסוגיה זו. סוגיית המפתח, אשר עומדת להכרעה בפני היום במלוא חריפותה, כפולת-פנים היא: א. האם הופלו העובדים בישראל לעומת עובדים אחרים, ובעיקר העובדים בארצות הברית? ב. אם כזה הוא המצב, מה נפקותה של אפליה זו, והאם די בה כדי להביא לסעדים המבוקשים על-ידי המפרקים והעובדים, או חלקם. 4. אחת מטענותיהם העקרוניות של המפרקים והעובדים הינה, כי בשל המצב המיוחד והחריג שנוצר בנסיבות התיק הנוכחי, מן הראוי לסטות למעשה מן הכללים ויחסי הכוחות בין קופת ההסדר לקופת הפירוק המקומי-משני שנקבעו בהחלטות הקודמות, ולהעביר חלק נכבד יותר מן הקופה המקומית לטובת העובדים (למעט, כמובן, אותו חלק שנועד לתשלום הדיבידנד של הנושים הבלתי-מובטחים בישראל). במילים אחרות, העובדים בישראל יזכו בכספים שהיו מיועדים להשלח לנאמן בארצות הברית, בכדי להיות מחולקים לנושים הרגילים האמריקאים לפי סדר הקדימויות שקבע הסדר הנושים. לשיטת המפרקים והעובדים, הדבר נדרש בשל הפגיעה הקשה והמיוחדת בעובדים בישראל, אשר התעלמה במפגיע מן הדין המקנה חשיבות לזכויות עובדים ולקשר המהותי בינם לבין מקום עבודתם. אי לכך, נדרש התשלום הנוסף בתור מעין "אפליה מתקנת", אשר תפצה את העובדים הישראלים במעט על אפלייתם לעומת העובדים האמריקאים אשר שמרו על מקום תעסוקתם. השאלה המרכזית אשר ראוי לדון בה בעניין זה, היא עד כמה ובאילו נסיבות תתכן "השוואה" שכזו בין עובדים שאיבדו את מקום עבודתם לבין עובדים אשר הצליחו לשמור עליו במסגרתו של הסדר נושים. סוגיה זו עלתה ונידונה לא פעם בפסיקה הנוגעת להסדרי נושים, אם כי בדרך-כלל, דובר בטענות שעלו מצד הנושים הרגילים דווקא; כך למשל, בפש"ר 1066/02 בעניין מדרשת רופין, התנגד אחד הנושים הרגילים להסדר, בטענה כי הנושים הבלתי מובטחים זוכים לדיבידנד זעום, באופן שיוצר אפליה פסולה בינם לבין העובדים ששמרו על מקום עבודתם והסטונדטים אשר שמרו על מקום לימודיהם במדרשה. טענה זו נדחתה בשתי-ידיים, וזאת תוך-כדי יצירת אבחנה חד-משמעית בין נושים כספיים, לבין גורמים אחרים אשר ההסדר שמר על מקום עבודתם או על ההתקשרויות בינם לבין החברה חדלת הפרעון. הובהר, כי בסוג המקרים השני, הרי שההסדר מונע את עצם הפיכתם לנושים. בעניין זה הובהר, כי לא זו בלבד שאין עסקינן באפליה פסולה, אלא שעצם המהלך המונע מתקשרים ועובדים מלהפוך לנושים הינו "לב-ליבם" של הליכי הסדר הנושים. דין אשר היה מסווג הסדרים שכאלו כאפליה פסולה, סותר את עצם מהותו של הליך ההבראה, ואין לקבלו בשום פנים ואופן. 5. הלכה פסוקה זו מקשה מאד, וזאת בלשון המעטה, על טענה המבקשת להצביע על "אפליה" בין עובדים שהועסקו לעובדים שפוטרו, ולגזור מכך בקשה ל"השוואת תנאים". בעניין זה, צודקים המשיבים בטענתם, כי להשוואה כזו כמעט ואין אח ורע בפסיקה - מה גם שהיא קשה מאד לאומדן ולביצוע בפועל. המפרקים והעובדים, אשר היו מודעים לקושי העומד בפניהם, מבקשים לאבחן את המקרה הנוכחי מאותם מקרים שנדונו בעניין מדרשת רופין ופסקי הדין האחרים שציטטו המשיבים, בטענה כי בעניין TWA, נעשתה אפליה בוטה וגורפת של העובדים בישראל לעומת קבוצות עובדים אחרות, וזאת להבדיל ממקרים אחרים של צמצומי כח אדם הנהוגים בהסדר נושים. מן הבחינה העובדתית, דומה כי טענותיהם של המפרקים אכן משקפות במידה ניכרת את מהלך הארועים: מהמסמכים שהונחו בפני, עולה תמונה חד-משמעית של התנכרות לעובדים בישראל, ושמא ראיית עצם המצב של כח עבודה המוגן על-ידי זכויות סוציאליות, כ"נכס מכביד" או כ"פקטור כלכלי שלילי", אשר עדיף לעוקפו באמצעות שכירת עובדים זולים בלא אותו "נטל סוציאלי". לא זאת בלבד, אלא שחרף כל טענותיהם של המשיבים, חזרה גישה זו ונשנתה לאורך כל ההליך. הרוכשת והנאמן האמריקאי, אשר במסגרת ההליכים בארצות-הברית, חוייבו להגן ולסייע ככל הניתן לכח העבודה האמריקאי, נהגו באורח הפוך לחלוטין בכח העבודה הישראלי, ודומה כי חרף העובדה כי אחוז הנכסים המוחזק בישראל הינו אחוז מזערי מכספי ההסדר, היו נכונים להאבק בעובדים במגוון של הליכים משפטיים בכדי לוודא, כי לא יזכו אלא במינימום המחוייב על-פי דין (ואף לזאת ספק אם היו העובדים זוכים, אלמלא פסיקתו של בית משפט זה, אשר אכפה את דין הקדימה הישראלי על ההליך). אמנם, אין ספק כי צודק הנאמן האמריקאי בטענתו, כי עסקינן ב"החלטה עסקית טהורה" של הרוכשת. יוער, כי איש מהמבקשים לא טען כי הרוכשת הונעה בידי שיקולים זרים, או רצון להפלות את העובדים בישראל בשל עצם היותם ישראלים. אלא, שקשה להשתחרר מן הרושם הקשה שנוצר, כי הערכאה האמריקאית כמעט ולא הקנתה חשיבות לפגיעה בקבוצת העובדים בישראל, קל וחומר שלא במידה ששקלה את מצבם של העובדים בארצות הברית עצמה. 6. אלא, שמצב עובדתי זה, עגום ככל שיהיה, אינו יכול לסייע למפרקים לזכות בסעד העיקרי המבוקש על ידם, וזאת מכמה וכמה נסיבות. ראשית יאמר, שיחסה של הרוכשת לעובדים בישראל אינו בגדר "עובדות חדשות" שנחשפו אך ורק בשלב זה של ההליכים; בית המשפט בישראל היה מודע לעניין זה מראשית ההליך, וחרף זאת נקט בפתרון ביניים, אשר דחה את הגישה המכונה בידי המשיבים גישת "האי". נקיטה בגישה ההפוכה היתה במידה רבה בגדר "שבירת כלים", קרי: הצהרה של בית המשפט בישראל כי ההסדר שהושג בארצות הברית נוגד באורח חזיתי את תקנת הציבור ה"חיצונית" של הדין הישראלי, ואי לכך אין לזכותו בהכרה כלשהי - החלטה שפירושה חלוקת מלוא הנכסים שנתפסו בישראל בין הנושים בישראל, תוך התעלמות מן ההסדר והנושים בארצות הברית. אלא שכאמור, גישה זו נדחתה בהחלטות הקודמות, כשם שנדחתה דרישתו של הנאמן האמריקאי לאמץ את הגישה הקוטבית, ולהעביר את מלוא הכספים אליו, תוך התעלמות מדין הקדימה הישראלי. לא הובאו בפני כל נסיבות חדשות אשר יש בהן בכדי להפוך את ההחלטה על פיה - לכאן או לכאן. אוסיף ואעיר, כי עודני משוכנעת כי פתרון מן הסוג של התעלמות מוחלטת מן ההסדר בארצות הברית הינו קיצוני ובלתי מוצדק. אין ספק, כי טובתם של העובדים הינו שיקול מרכזי בבחינת הצעות רכש, אולם לצידה מן הראוי להתחשב אף בטיב ההסדר המוצע מבחינת קבוצות הנושים האחרות, ובוודאי שלא להשוותה להצעה או מצב אוטופי שאינם בנמצא. במילים אחרות, מקום בו עומדת בפני בית המשפט של הסדר הצעה ריאלית אחת להסדר נושים, בעוד פירוק יהווה חלופה גרועה בהרבה לכל הצדדים, הרי שזה יפסל אך לעיתים רחוקות מהטעם כי אין הוא מקנה די לקבוצת נושים כזו או אחרת. זאת ואף זאת; צודקים המשיבים בטענתם, כי קיימים אף קיימים הסדרים, בהם מפוטרת קבוצת עובדים אחת במלואה, בעוד אחרות שומרות על מקום עבודתן, ואין דינם פסלות בהכרח. כך למשל, יתכן הסדר לרשת בעלת מספר סניפים המצויים במקומות מרוחקים האחד מן השני, כאשר במסגרת ההסדר מוברר כי הסניפים באיזור מסויים הינם סניפים מפסידים, ואין מנוס מלסוגרם ולפטר את עובדיהם, בעוד ביתרת הסניפים ישמרו מרבית העובדים על מקום תעסוקתם (אף כי במצב כזה, ראוי היה לשקול אפשרות להעביר מקצת העובדים לאותם סניפים אחרים). לסיכום נקודה זו; הנסיבות עליהן הצביעו המפרקים לייחד את קבוצת העובדים בישראל, אין די בהן בכדי לשוב ולאמץ את "גישת האי", ולהפקיע את הכספים שאינם מגיעים בגין נשיה בדין קדימה מקופת ההסדר האמריקאית; אי לכך, דין חלקה זה של הבקשה להדחות, תוך שמירה על ההלכה, כי לא ניתן לערוך "השוואת תנאים" בין עובדים שפוטרו לעובדים ששמרו על מקום עבודתם. 7. המצב שונה לחלוטין, בכל האמור בסוגיה האחרת שעלתה במסגרת המחלוקת הנוכחית - השוואה בין העובדים בישראל לעובדים אשר איבדו את מקום עבודתם במסגרת ההסדר. בעניין זה, חלה הלכה פשוטה וברורה המחילה את עקרון השוויון כפשוטו: אם החליטו הערכאות המוסמכות בארצות הברית לכונן הסדר המקנה לעובדים המפוטרים יותר מן המינימום המגיע להם בתור נושים רגילים (וכאמור, אין הערכאה בישראל יושבת כערכאת ערעור על בית המשפט של הסדר בארצות-הברית, מה גם שההשפעה על הנושים הרגילים בישראל, לכאן או לכאן, היא מזערית), הרי שאין כל עילה לזכות את העובדים בישראל בפחות מכך. כאן, עניין לנו, במובהק, באפליה נטענת בין נושים כספיים מאותה קבוצה - באשר עובד שלא זכה בקיום האינטרס הלבר-נשייתי של שמירה על מקום עבודתו, נותר כנושה כספי לכל דבר ועניין. השאלה הנשאלת, אם כך, היא מה ניתן במסגרת ההסדר לעובדים (בעיקר אלו בארצות הברית), אשר לא שמרו על מקום עבודתם; בנסיבות המקרה עניין לנו בסוגיה לא פשוטה, באשר רובם המוחלט של העובדים בארצות הברית נקלט לעבודה (ואף בתנאי עבודה דומים) בחברה הרוכשת. מסיבה זו, מנסים המפרקים להקיש מהסכמים שנערכו עם עובדים בסניף החברה בצרפת, אשר נקל לראות כי העניקו להם הטבות, פיצויים העולים בהרבה על מעמד של נושים בלתי-מובטחים. אלא מאי? המשיבים מתנגדים נמרצות להשוואה זו שעורכים המפרקים; אמנם, קיומו של ההסכם ותוכנו אינם מוטלים בספק, אולם המשיבים נאחזים בכך, כי ההסכם נערך שלושה חודשים לאחר ההסדר, ובעיקר בכך כי TWA והנאמן שלה אינם, לכאורה, צד ישיר להסכם - באשר זה נכרת בין העובדים מחד גיסא, לבין החברה הרוכשת (וליתר דיוק, אחת מחברות הבת שלה) מאידך גיסא. אי לכך, טוענים המשיבים כי אין לסוגיה זו כל רלוונטיות להסדר, ופעם נוספת לא עלה בידי המפרקים להוכיח את טענת האפליה. עם טענות אלו לא אוכל להסכים. המונח "הסדר נושים", הינו מונח מהותי ולא טכני-פורמלי; למעשה, כאשר אנו מתייחסים להסדר נושים, הרי שהוא כולל בתוכו את כל מגוון הפעולות אשר נועדו: מחד גיסא: להעביר את החברה הקורסת או את פעילותה ונכסיה לבעלות ולתפעול שוטף בידי הרוכש. מאידך גיסא: להעביר לנושי החברה את המגיע להם, הן במישרין והן בעקיפין. 8. אמנם, צורת ההסדר ה"קלאסית" שעיקרה רכש החברה בידי צד ג', פועלת בדרך הפשוטה של הזרמת סכום נקוב לקופת הנאמן, לשם חלוקה בין הנושים. אלא, שמציאות החיים הינה לא פעם מורכבת ומשלבת אינטרסים שונים, משיקולי מס ועד לשיקולים שנעוצים בתזרימי מזומנים, שמירה על מוניטין וכיוצא באלו. התוצאה עשויה להיות, במקרים המתאימים, צורת הסדר מורכבת יותר. כך למשל, במקרים מסויימים עשוי הרוכש לקחת עליו, במודע, את המשך ניהולה של תביעה תלויה ועומדת של צד ג' כנגד החברה, בכדי להמנע ממצב של נשיה מותנית תלויה ועומדת בסכום גדול, אשר עשויה להכשיל את ההסדר. באותה מידה, עשויים הסדרים מסויימים לכלול תשלום תמלוגים עתידיים מצד הרוכש לנאמן, או לנושים ספציפיים, הכל כפי שנקבע בהסדר ואושר (אם אושר) בידי אספות הנושים ובית המשפט. נקל לראות, כי תשלומים עתידיים כאלו, אף אם הם נעשים בידי הרוכש ישירות, הינם חלק בלתי נפרד מן ההסדר. סוגיה דומה עלתה, אם כי באורח אחר קמעה, בפש"ר 2043/01, בעניין גן אורנים בע"מ. באותו מקרה, גרמו שיקולים כאלו ואחרים (ככל הנראה, בעיקרם שיקולים של תכנון מס) לרוכש לשלם סכום גדול במישרין לנושים המובטחים של החברה, ובכך "להוציא אותם מהתמונה". בהתחשב בכך, נרכשו המניות עצמן אך ורק ב"ערכן הנקוב" - קרי, בסכום סמלי של פחות ממאה וחמישים שקלים. באותו עניין, ביקש בעל מניות מיעוט שאחז בזכות סירוב להבנות מעובדה זו, ודרש להפעיל את זכות הסירוב על אותו סך סמלי בו נקנו המניות. פרשנות זו של הרוכש, אשר ניסה למעשה למתוח קו מפריד בין הרוכש לבין החברה, נדחתה באורח חד-משמעי, כדלקמן: "שני ההסכמים (ההסכם עם הנושים המובטחים והסכם רכישת המניות - ו.א) אושרו כמכלול, במסגרת אישור הסדר הנושים, ושניהם גם יחד קשורים אליו בקשר בל-ינתק. מן ההגיון הפשוט אנו למדים, כי אלמלא הציע פלג סכום של 1.4 מיליון ₪ לבנקים, לא היה איש מעלה על דעתו למכור לו את המניות בערכן הנקוב. כמו כן, אלמלא הוצאו הנושים המובטחים מן התמונה, לא היה בכוחו של הסכם מכר "למלט" את המניות מפניהם.... יגעתי ולא מצאתי כיצד ניתן לפרש את אומד דעת הצדדים לחוזה בדרך כזו, אשר תבקש ליצור ניתוק בין שני ההסכמים, קל וחומר לטעון כי פלג ביקש להוציא את קניית המניות אל מחוץ למסגרת הסדר הנושים. להפרדה כזו אין כל תכלית או הגיון". ובהמשך: "הדרך הנכונה ללכת בה היא לקבוע, כי עסקינן ב"מכלול חוזי" אשר מהותו קניית החברה על כל נכסיה במסגרת הסדר נושים, זאת בתמורה למספר תשלומים אשר יתחלקו בין נושיה השונים של החברה לפי מנגנון ההסדר... עסקינן במכלול חוזי, המורכב מיחידות משנה המהוות כולן גם יחד את השלם, ואין כל קיום הגיוני לאחת מהן בלא השניה. לא ניתן להפריד את הערך ששולם עבור המניות בלא להתייחס למכלול התשלום אשר הסיר מהן את תביעות הנושים" דברים אלו, שנאמרו במקורם לגבי אופן חלוקת תשלומיו של הרוכש, יפים בשינויים המחוייבים אף למצבים אחרים בהם מביאים שיקולים כאלו ואחרים את מקימי ההסדר לחלק את החיובים הכספיים (או האחרים) בין הנאמן וקופתו ה"רשמית" של ההסדר, לבין הרוכשת. המסקנה המתבקשת היא, כי כאשר חיוב פלוני קשור בקשר מהותי הדוק להסדר הנושים (בין אם לשיפוי הנושים על חובות העבר ובין אם להעברת השליטה), הרי שאין נפקא מינה בהכרח לשאלה, האם נחתם באורח פורמלי בידי הנאמן, או בידי הרוכשת. 9. מן הכלל אל הפרט: אין ספק, כי חלק מהותי מהשיקולים שעמדו מאחורי ההתקשרות עם אמריקן איירליינס, היתה שמירת מקום עבודתם של חלק גדול ככל האפשר מן העובדים. על רקע זה, מובנת היטב גם הנטיה לשפות באופן ושיעור מוסכם גם את העובדים שלא שפר עליהם גורלם. עיון בהסכם בין חברת הבת של אמריקן איירליינס לבין העובדים בצרפת, מלמד באורח חד משמעי, עובדתית ומשפטית גם יחד, כי אין עסקינן אלא בחלק (הגם שמאוחר יחסית) של הסדר הנושים, הכרוך באורח חד-משמעי בהעברת השליטה. אין עסקינן במצב בו נרכש סניף פלוני בידי אמריקן איירליינס, ולאחר תקופה משמעותית של הפעלתו לאחר ההסדר, הגיעה הרוכשת דנן למסקנה כי ראוי לערוך צמצומים חדשים, במנותק מהסדר הנושים. עיון בהסכם ובנסיבות האופפות אותו מביא אותנו למסקנה הפוכה: המדובר בהסכם שנערך זמן קצר מאד לאחר עיקר הסדר הנושים, וכל-כולו עוסק במהלכים של שינויים אגב מעבר השליטה מ-TWA הישנה אל הרוכשת. נקל לראות, כי המדובר במשא ומתן הנוגע לעצם קבלתם או אי קבלתם של העובדים בצרפת באורח ראשוני לשירותה של הרוכשת - כל זאת, כאשר הוחלטו והוקמו מנגנונים לפיצוי של העובדים שהעסקתם לא נמשכה (או אף כאלו שהורדו בדרגה), העומדים מעל ומעבר למה שזכו לו הנושים הרגילים. בעניין זה, ראוי לשוב ולציין את חשיבות העובדה, כי הסדר הנושים נועד, במידה רבה, להגן על ציבור העובדים בארצות הברית עצמה, כך שאותם מנגוני פיצוי נדרשו, ככל המקרה, גם ובעיקר לאותם סניפים מחוץ לארצות הברית בהם צומצמה הפעילות באורח ניכר. לאור כל האמור לעיל, הרי שנסיונם של המשיבים להאחז במסך ההתאגדות ולאבחן בין תשלומים ששילמה קופת הנאמן לתשלומים בהם נשאה הרוכשת במישרין במסגרת ההסדר והעברת השליטה, דינה להדחות. זאת, באשר אין עסקינן אלא בנסיון לשים מכשולים פורמליים אשר אין מאחוריהם מאומה. העובדה הבסיסית היתה ונותרה, כי עובדים שפוטרו בצרפת, באופן הקשור בקשר הדוק ומיידי להסדר זכו לפיצויים נוספים, ואילו העובדים בישראל לא זכו למאומה (כאשר המשיבים ובאי-כוחם עושים כמיטב יכולתם לוודא, כי לא יזכו ולו לשקל מעל למינימום האפשרי). אין מנוס מלקבוע, כי עניין לנו באפליה אסורה במסגרת אותה קבוצת נשיה, הגם שהיא מסתתרת מאחורי שונות לכאורה הנובעת מהתקשרות עם ישויות משפטיות שונות - אולם זו וגם זו, במסגרת הסדר הנושים או בקשר הדוק ומיידי אליו. אין צורך להכביר מילים על כך, כי מתן היתר ל"אבחנה" בשיעור הדיבידנד במסגרת אותה קבוצת נושים, הנקבעת אך לפי השאלה האם הסכימה הרוכשת "להעביר אליה" מקצת מהחובות כלפיהם, עשוי לפתוח פתח להעדפות נושים בקנה מידה גדול, תוך עקיפתו והשמתו לאל של עקרון השיוויון. טול למשל חברה שקרסה, כאשר בעת הקריסה היו עשרה ספקים בקשרים עסקיים איתה - קרי, הקריסה הפכה את אותם ספקים לנושים בלתי-מובטחים של החברה. היתכן לאפשר מצב, בו יחתם הסדר נושים לפיו יועברו נכסי החברה לרוכש, אשר יסכים "לאמץ אליו" אך ורק את החבות (או מקצתה) כלפי חמישה מהספקים? אין עסקינן, כמובן, במצב בו אותו רוכש מעוניין באמת ובתום-לב להמשיך את עצם ההתקשרות עם אותם חמישה ספקים. המדובר במצב בו נעשית המשך ההתקשרות אך לכאורה, בכדי להפסיקה מיד לאחר חתימת ההסדר, תוך זיכוי חמשת הספקים דנן ב"הסכם שיפוי" עם הרוכש (הגם שהחברה הקורסת אינה צד רשמי לכך), אשר כל מהותו האמיתית הינה תשלום סכום נוסף בגין הפסקת ההתקשרות (הקשורה כמובן לקריסת החברה הנרכשת). נקל לראות, כי חמשת הספקים שהחברה והרוכשת חפצו ביקרם הועדפו באורח בוטה על פני חמשת הספקים האחרים - תוצאה המנוגדת לדינים הבסיסיים ביותר של חדלות פרעון, ולא ניתן להשלים עימה. 10. מצב זה חל, במידה רבה, אף בנסיבות המקרה: עלה בידי המפרקים להוכיח, ולו ברמת מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי, כי קבוצת העובדים בישראל הופלתה לא רק כלפי העובדים שנותרו מועסקים, אלא אף כלפי עובדים אחרים שהעסקתם הופסקה. עם אפליה כזו לא ניתן להשלים, באשר היא סותרת את העקרונות הבסיסיים ביותר של צדק והתנהגות בדרך-מקובלת. אמנם, אין בית המשפט בישראל יכול לשנות את עצם מבנה ההסדר הכללי, אולם בהיותו ממונה על הפירוק המקומי-משני, בסמכותו להורות על תיקון המעוות ואכיפת עקרון השיוויון באמצעות הסכומים המצויים בקופת המפרק. אי לכך, הגעתי להחלטה הבאה: א. ניתן היתר למפרקים המקומיים לשלם לעובדים בישראל דיבידנד, אשר שיעורו הכללי ישווה לסכומים אשר חולקו דה-פקטו לעובדים שעבודתם הופסקה בצרפת, או במדינות אחרות בהם ארעו מקרים דומים במהלך או מיד לאחר הסדר הנושים. זאת, אף אם יעלה הסכום על תקרת דין הקדימה המגיע לעובדים. מן הראוי להעיר, כי לא יאושר "כפל תשלום" - קרי, הוספת הסכום המגיע בדין קדימה לאחר מתן התשלום דנן. ג. על המפרקים לוודא, כי ישארו בקופתם כספים המספיקים לתשלום לנושים הרגילים, וזאת כדי שיעור הדיבידנד הכללי המגיע לנושים אלו לפי כללי ההסדר בארצות הברית. זאת, בכדי שהנושים הרגילים בישראל לא יפגעו מתיקון המחדל אשר נעשה במסגרת ההסכם בין TWA לרוכשת. 11. עתה, לא נותר אלא לדון בהוצאות המשפט. בנסיבות האמור לעיל, ולאור ההפליה שננקטה כנגד העובדים בישראל (אשר היו צד פעיל והגישו תגובות מפורטות במסגרת הדיון שנערך בפני), ולאור הטענות שהועלו על ידי המשיב - ישא המשיב בהוצאות העובדים ושכר-טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ. כמו כן, ישא המשיב בהוצאות המפרקים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הפליה / אפליההסדר נושיםנושה