1. תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע, על פי הנטען, בשל רשלנות רפואית. 2. רקע. ביום 8.12.90 ארעה לתובע חסימה בושט. נתח בשר שבלע, נתקע באיזור הושט התחתון. התובע הובהל לבית החולים רמב"ם, ותחילה לחדר מיון. רופא תורן ממחלקת אף אוזן וגרון הוזמן לבדוק את התובע. ד"ר וולדנר, שהיה אז רופא תורן במחלקה, הורה על העברת התובע למחלקה, להמשך הטפול הרפואי. בהמשך הוחלט על פעולה חודרנית דרך הפה והושט אל עבר איזור הסתימה. תוך כדי ביצוע של אותה פעולה חודרנית, הבחין ד"ר וולדנר בדימום. מיד עמד והורה על הפסקת הפעולה. למחרת בבוקר הועבר התובע למחלקה לניתוחי חזה. ד"ר בן בסט, שטפל בו למחרת היום, הבחין, בעזרת צילום רנטגן שבוצע, בנקב בושט. התובע הועבר בדחיפות לחדר הניתוח. במהלך הניתוח מצא ד"ר בן בסט קרע באורך 5 עד 6 ס"מ, בחלקו העליון של הושט. עוד מצא כי הגוף הזר שנתקע בחלק התחתון של הושט לא סולק. ד"ר בן בסט טפל בקרע שנתהווה בחלק העליון של הושט ובהמשך, בעזרת חתך בחלק התחתון של הושט, סלק משם את הגוף הזר. נדרש עוד טפול רפואי, כולל ניתוח שבוצע, כחודש אשפוז ותהליך של החלמה, שנמשך במצטבר עד למעלה ממאה יום. 3. זה טוען לרשלנות רפואית והלה משיב לו, ארוע אפשרי בנסיבות אשר כאלה. 4. דיון. התובע סבל מאז 1980 מהפרעות בתפקוד התקין של הושט, שמצאו ביטוי בהיצרות הושט ובמזון שהיה נתקע בושט. כבר בשנת 1988, נזקק התובע להתערבות חיצונית להוצאת מזון שנתקע בושט. 5. פעולה של הוצאת גוף זר מהושט על ידי החדרת צינור לושט ותפיסת הגוף הזר, נקראת פעולת אזופגוסקופיה. פעולה זו יכולה להיעשות תוך שימוש בשני סוגים של מכשירים. אחד - באמצעות צינור קשיח ובהרדמה כללית. האחר - באמצעות צינור גמיש ובהרדמה מקומית. בשני הצינורות באה חדירה אל תוך הושט פנימה. דרך הוצאת הגוף הזר שונה בין צינור לצינור. באמצעות הצינור הקשיח נתפס הגוף הזר בעזרת מלקחיים ונמשך החוצה דרך חלל הצינור הקשוח. באמצעות הצינור הגמיש נתפס הגוף הזר בלולאה, ונמשך החוצה יחד עם משיכה החוצה של הצינור הגמיש. 6. באו חוות דעת רפואיות אודות מידת הסיכון של שמוש באותם שני מכשירים. פרופ' רחמילביץ, מומחה לדרכי עיכול, סבר כי המכשיר הגמיש פשוט יותר וכרוך בפחות סיכונים. פרופ' גילת סבר כי השמוש בצינור הקשיח אכן מסוכן יותר, אלא מאי, שהוא אפקטיבי יותר. אין חולק כי התובע טופל במכשיר הקשיח ובהרדמה כללית. 7. פרקליטו המלומד של התובע מבקש ליחס לנתבעת רשלנות, בין היתר משום שהרופאים עשו שמוש בצינור הקשיח, ולא העדיפו על פניו צינור גמיש. מעבר לכך ומשני אספקטים. באה טענה שהרופא שטיפל בתובע לא היה מודע כלל לקיומו של צינור גמיש ואפשרות הטיפול בצינור אשר כזה. ממילא גם לא הוסברו לתובע אפשרויות טיפול חלופיות, אם בצינור קשיח או בצינור גמיש. 8. אינני מוצא מקום ליחס לרופא, ומכוחו לנתבעת, רשלנות בשל העובדה שבעניננו נעשה שימוש בצינור הקשיח דוקא. גם זה וגם זה היו אז בשמוש למטרות נשוא התביעה. אשר להסברים שהרופא המטפל חב אותם למטופל. אינני סבור שיש להטיל על הרופא המטפל לרדת בהסבריו למטופל עד לפרטי פרטים. לכל מסגרת וגבולות ואלה צריכים להשאר בתחום הסביר בנסיבות. לא ארחיב שכן בסופם של דברים אני מגיע לתוצאה בדבר קיומה של רשלנות רפואית מנימוקים אחרים שיפורטו להלן. 9. ככלל. קל יותר לבחון תוצאה ובהתאם לה גם לשפוט אותה, במבט לאחור. במבט של לאחר מעשה. לדידי. כדי לשפוט אדם על מעשיו ומחדליו, שומא על בית המשפט להעמיד עצמו באותה סיטואציה וכן באותה נקודת זמן בה נמצא הרופא, עובר לקבלת החלטה בדבר פעולה רפואית איזו שהיא בבחינה "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" [אבות ב' 5]. 10. לו בנקודה זו הייתי עוצר, כי אז קרוב לודאי שהייתי דוחה את התביעה. באו ראיות שאותה עת היו הרופאים עושים שמוש גם במכשיר הקשיח וגם במכשיר הגמיש. וחד הוא לי באילו נסיבות בזה ובאילו נסיבות בזה. ובתנאי שהטיפול הרפואי מתבצע ביד מיומנת ובאופן ראוי בנסיבות. דא עקא, שבעניננו נגרם קרע באורך של כחמישה ס"מ, בחלק העליון של הושט. קרע זה שגרם גם לדימום, הוא זה שמורה לי להעביר את נטל הראיה, שהטפול הרפואי בוצע ביד מיומנת ובאופן ראוי בנסיבות, משכם התובע אל שכם הנתבעת, על כל הנפקות המשפטית העולה. 11. אבהיר עצמי בקצירת האומר. בנוהג שבעולם, אדם אינו בא אצל רופא ואינו מבקש שירותי אישפוז וטפול רפואי, אלא משום שהוא אינו בקו הבריאות, והוא צריך לטפול רפואי נאות, יכול גם אישפוז ונתוח. עוד גלוי וידוע הוא שלא כל חולי ניתן לריפוי. יש שניתן לרפא, יש שניתן להקל ויש שאין מנוס מן התוצאה החמורה ביותר. יש גם שב ואל תעשה, שהוא עדיף באותן נסיבות. כל טפול רפואי ודרגת הסיכון הטמונה בו. כל טפול רפואי והתוצאה העולה, המקובלת, הסבירה. בבחינת הרע במיעוטו. עד כאן ההנחה היא שהכל נעשה כשורה, במידת האפשר בנסיבות. עד כאן, נטל הראיה בדבר רשלנות רפואית המזכה בפיצויים, על שכם התובע היא מונחת. מן העבר האחר. תוצאה של טפול רפואי שאינה מקובלת או סבירה בנסיבות, מעבירה את נטל הראיה אל שכם הנתבעת, ועליה החובה לשכנע את בית המשפט כי הכל נעשה כשורה, וכי הרשלנות הרפואית הנטענת אין לה מקום. "כשורה", קרי: ידע, מיומנות, צוות ראוי בנסיבות, טיפול נאות ובכלים ראויים. 12. א. ראה בהקשר זה ע.א. 3228/91, פראג' נגד מרכז רפואי שערי צדק [צורף לסכומי התובעים]: "... על המשיב היה לתת הסבר לקרות הנזק למערערת. ומה ההסבר שד"ר בריד נותן לכך, שלא הצליח להכניס את צינור ההנשמה למקומו? על פי דבריו, עד למועד עדותו בית המשפט, אינו יכול להסביר למה לא הצליח לבצע את מה שהצליח הרופא המרדים לבצע ללא קושי. העובדה שיכולים להיות קשיים בהכנסת צינור ההנשמה, לא די בה כדי לדחות את חזקת ההתרשלות. צריך להמצא הסבר, אשר יהיה מעוגן בעובדות המקרה, אשר יבהיר על שום מה לא הצליח לבצע את האינטובציה על אף שלטענתו התנהג בסבירות ראויה, כדי שחזקת קרות התרשלות תדחה. הסבר כזה לא הומצא על ידי ד"ר בריד, או מי מהעדים האחרים". ב. וראה גם ע.א. 789/89 סמדר עמר נגד קופת חולים [פד"י מ"ו (1) 712 בעמ' 722]: "לא כל תקלה או כשלון תוך כדי טיפול רפואי מסתבר כמעשה רשלנות דווקא, נהפוך הוא: בהעדר נסיבות מיוחדות המצביעות על הסתברות של רשלנות, ההנחה היא כי התקלה או הכישלון נגרמו שלא ברשלנות הרופא אלא על-ידי גורמים אחרים". ג. וראה כמו כן ע.א. 522/66 לויטל נגד מרכז קופת חולים [פד"י כ"ב (2) 480, 482]: "מאי הצלחת ניתוח רפואי או מנזק שנגרם למנותח עקב הניתוח אין להסיק ואף לא לכאורה, כי הייתה כאן רשלנות. ידוע כי לא כל ניתוח מצליח גם אם הרופאים הינם בעלי ידע מעולה, נוהגים בזהירות וידיהם מאומנות והצוות של הניתוח פועל כהלכה". 13. ובאותו הקשר. גם אם נקבעת רשלנות רפואית על כל הנפקות בנזיקין העולה, לא תמיד יש ליחס לה דוקא את מלוא הנזק. יש שרשלנות רפואית גורמת לנזק, אך לא תמיד צריך ליחס לה את מלוא הנזק. גובה הנזק נמדד בפער שבין מה שהיה צפוי על אף שהכל נעשה כשורה, לבין מה שנגרם בפועל משום שהמלאכה לא נעשתה כשורה. ראה בהקשר זה על אודות מזיק שהחמיר נזק קיים. ע.א. 285/81, סעדיה נגד וילנסקי [פד"י מ"ג (3) 284 בעמ' 294]. מזיק אשר כזה יחוייב בפיצוי רק על חלק מהנזק הסופי שהוחמר ברשלנותו. 14. סכומו של פרק. לשם הוצאת הגוף הזר מתוך החלק התחתון של הושט, התובע טופל בצינור הקשיח ובהרדמה כללית. תוך כדי ביצוע של אותה פעולה חודרנית, נגרם לתובע קרע באורך של כחמישה ס"מ בחלק הושט העליון. תוצאה אשר כזו אינה מקובלת ואינה פועל יוצא סביר של אותו טפול, או במהלכו. בנסיבות אשר כאלה היה על הנתבעת להוכיח שהטפול בוצע ביד מיומנת ובדרך נאותה. לשון אחר. היה על הנתבעת להוכיח כי מלאכת הרופא לא נעשתה בדרך רשלנית. ומשלא עלה בידה, יש לזקוף תוצאה אשר כזו לחובתה. 15. א. עד שאני בא לשום את נזקי התובע אקדים בשני נושאים. כבר רשמתי לעיל כי מזיק שהוסיף והחמיר נזק קיים, חייב לפצות את הניזוק רק על החלק מהנזק הסופי, שהוחמר ברשלנותו. [ע.א. 285/86 שם בעמ' 294]. את היחס בין שני אלה אני מעמיד על שליש מול שני שליש. לאמור: שני שליש מהיקף הנזק הסופי בעניננו מול שליש לתקופה שקדמה לארוע דידן. ב. התובע זכאי, ככל הנראה, לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי קצבת נכות כללית. נראה שלא טרח לממש זכויותיו אלה והוא עומד וממתין. פשיטא שלא כל מה שיקבל מאת המוסד לביטוח לאומי, ניתן יהיה ליחס לארוע דידן. בנסיבות, יהיה עלי להורות לעכב אצל הנתבעת את הסכום המשוער של גמלת הנכות המתיחסת לארוע נשוא התביעה דידן. גם כאן יעמוד היחס על שני שליש מן השלם מול שליש לתקופה שחלפה. 16. שעור הנזק. א. כאב, סבל ואבדן הנאת חיים. התובע, יליד חודש יוני 1947, עבר כמה ניתוחים. על הקורות אותו, כאב וסבל, כבר רשמתי לעיל. מומחים בתחום דרכי העיכול, פרופ' רחמילביץ מזה ופרופ' גילת מזה, התיחסו לאחוזי הנכות של התובע בתחומם. בשים לב לחוות הדעת שהגישו, אני מעמיד את הנכות הרפואית של התובע בתחומם על 45%. פרופ' שפיר מזה ופרופ' מלר מזה התיחסו לדרגת הנכות של התובע בתחום הצלקות שבצוואר ובחזה. את אחוזי הנכות בתחום זה אני מעמיד על 15%. אל אלה מוסיף פרופ' איל 10% בתחום הכירורגי. הנכות המשוקללת, הרפואית, עולה איפוא כדי מעט למעלה מ- 60%. מן העבר האחר. התובע סבל מהצרות בוושט שנים רבות. כבר בשנת 1988 נזקק להתערבות חיצונית, כדי לסלק מתוך הושט מזון שנתקע שם. בשים לב לכל אלה אני מעמיד את נזקי התובע לאחר ניכוי של שליש מן הסכום המלא, על סך 100,000 ש"ח. ב. הפסדי השתכרות וכושר ההשתכרות. פרקליטו המלומד של התובע מבקש להעמיד את נכותו התפקודית של שולחו על 50% לצמיתות. פרקליטה המלומד של הנתבעת חולק וטוען כי כושר השתכרותו של התובע לא נפגע כלל. מחומר הראיות שהונח על שולחן בית המשפט עולה, ככל הנראה, שהתובע ממשיך לעבוד כפי שעבד קודם קרות הנזק. יכול שהשתכרותו של התובע לא נפגעה פגיעה של ממש. [עדות התובע עצמו והקלטות שתומללו]. אלא מאי שפגיעה בכושר ההשתכרות יש כאן בכל מקרה. את חישובי אני עורך על בסיס השכר הממוצע במשק בניכוי מס כדין, נכון להיום, בהתיחס לתקופה שחלפה. ובהיות החשבון מבוסס על שכר ממוצע להיום, לא אוסיף ריבית והפרשי הצמדה. את הפסד כושר ההשתכרות בהתיחס לתקופה מכאן ולהבא, עד הגיע התובע לגיל 65 שנה, אני עורך על בסיס נכות תפקודית בת 25%. מכאן ל- 157,500 ש"ח, הפסדים מאז קרות הארוע ועד הנה, וכן 161,307 ש"ח מכאן ועד הגיע התובע לגיל 65 שנה. ובסך הכל 318,807 ש"ח. מתוך סכום זה יש ליחס לתוצאות הארוע נשוא התביעה שני שליש בלבד. והתוצאה הסופית העולה מגעת כדי 212,538 ש"ח נטו. ג. עזרת צד שלישי. לא באה ראיה שאני מוכן לחייב על פיה, לפיה התובע זקוק וישאר זקוק לעזרת צד שלישי. הכל-למעט התקופה בה היה מאושפז וכמה חודשים לאחר מכן. הסכום שיקבע להלן הינו מלא, ואין לנכות ממנו שליש, שכן העזרה ניתנה בהתיחס לאישפוז וחודשי החלמה, בשל הטיפול הרפואי הכושל נשוא תביעה זו. סכום זה אני מעמיד על סך בן 12,000 ש"ח. ד. הוצאות נסיעה והרגלי אכילה. באה דרישה לפיצויים בהתיחס לראשי נזק אלה. לא שוכנעתי כי בשל הארוע נשוא התביעה, בא או שצריך היה לבוא שינוי בהרגלי הנסיעה. לא כן בהתיחס להרגלי אכילה. בפרק זה יכול שבא שינוי. היצרות בושט היתה קיימת. אלא מאי, שהארוע נשוא התביעה גרם להחמרה. בשים לב לכל אלה, אני פוסק לתובע, בפרק זה, סכום גלובלי בן 15,000.- ש"ח, בהתיחס לארוע נשוא תביעה זו. 17. והתוצאה העולה היא זו. אני מחייב בזה את הנתבעת לשלם לתובעים, בסך הכל 339,538 ש"ח בצירוף הוצאות משפט, ובצירוף 59,419 ש"ח שכ"ט עו"ד ומע"מ כדין. והכל - בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין, למעט בהתיחס לסכום המעוכב שיפורט לקמן. מתוך הסכומים שפורטו לעיל תנכה הנתבעת ותשאיר תחת ידה כפקדון סך 113,000.- ש"ח [מעוגל], כמפורט בסעיף 15 ב' דלעיל. סכום זה ישא הפרשי הצמדה בלבד. סכום זה לא ישא ריבית, כדי להדגיש כי דעת בית המשפט אינה נוחה עם אלה שאינם מממשים במועד את זכויותיהם אצל המוסד לביטוח לאומי. הסכום המועכב או חלקו יועבר לתובעים רק לאחר שתודע עמדת המוסד לביטוח לאומי ויוערך חשבון ניכויים כדין. היתרה תשולם לתובעים כאמור, תוך חודש ימים מהיום. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות