סגן הנשיא גדעון גינת: 1.מחלוקת בשאלת רשלנותן של המשיבות לגבי שטחו של חוף רחצה בכינרת, חוף "סוסיתא" (חוף בלתי מוכרז אך אינו אסור לרחצה), בו טבע נסאר מג'יד (להלן: "המנוח") ביום 21.07.1999 בסמוך לשעה 16:00. נטען, כי ייעודו העיקרי של החניון, עימו חוף זה גובל ודרכו נכנס המנוח, אינו יכול להיות בלתי נפרד ממנו. המחלוקת מוקדה בשאלה האם קיימת חובת זהירות של המשיבות כלפי "מבקר" באתר מעין זה. משענינו על כך בחיוב, מוקדה שאלת החבות במשמעות היעדר אמצעי זהירות סבירים במקום אל מול האשם התורם של המנוח. רקע עובדתי 2.המנוח הגיע יחד עם חבריו לחניון סוסיתא בכינרת ביום 21.07.1999, דרכו נכנסו לחוף "סוסיתא". למרבה הצער, בשלב מסוים [בשעה: 15:45], כאשר שחה עם חברו במים, המנוח טבע ומת, מסיבה שהצדדים חלוקים אודותיה. לטענת העיזבון, הטביעה נגרמה כאשר רגלו של המנוח נתפסה בעציץ הנטוע בתוך המים, או כאשר נתקל בחפץ ליד העציץ, או כאשר רגלו נתפסה במהמורה של חול. בית המשפט קמא דחה את תביעתו של העיזבון. "אין אחריות מוחלטת של מפעיל חוף לטביעה של אדם. כדי שתהיה אחריות, יש להוכיח סיכון בלתי סביר שהונח בפני הניזוק... לא הייתה אחריות להציב שירותי הצלה, והמנוח הוזהר ביחד עם חבירו [צ"ל: חבריו] שאין מציל. לא הוכח שהיה במים סיכון בלתי סביר. המנוח נטל על עצמו את הסיכון, בחוסר אכפתיות ועצימת עיניים, ולמרות שאינו יודע לשחות, נכנס למים בזמן שיש בו גלים. לפעמים, מצליחים אנשים כאלה גם לצאת. לפעמים, הסיכון מתממש והמסתכן לא יוצא מהמים אלא בצורה של גופה. זה מה שקרה כאן. למרות הצער על מותו של אדם, אף אחד חוץ ממנו אינו נושא באחריות לכך. לפיכך, על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה בהעדר אחריות, ומחייב את התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים את הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ", - קבע השופט המלומד בסעיף 8 (עמ' 9-10) לפסק-דינו. הדיון בפנינו מתמקד בארבעה מרכיבים מצטברים: א. קיומה של חובת זהירות ב. הפרת חובת הזהירות- רשלנות ג. גרימת הנזק וקשר סיבתי ד. ניתוק קשר סיבתי- אשם תורם. א. קיומה של חובת זהירות 3.האם התנהל במקום חוף וחניון כאתר אחד או חניון לחוד וחוף לחוד? בית משפט קמא קבע, כי עצם העובדה שהתובע וחבריו שילמו בעבור הכניסה לחניון סוסיתא, לא מקנה להם גם שירותי הצלה בחוף הצמוד לחניון זה, חוף שאינו מוכרז (ראו פסקה 3 של פסה"ד). אני סבור, כי אין צורך להכריע בשאלה זו באופן ספציפי. מאחר והחניון מתקיים ליד סיכון (חוף לא מוכרז ללא שירותי הצלה), כאשר ברור לכל שחוף הים הוא האטרקציה המביאה אנשים לחניון ובהתייחס לכך שרכב אינו יכול להיכנס לחוף שלא דרך החניון, ובשים לב לכך שמרבית המגיעים לחוף סוסיתא מגיעים עם רכב (ראו עדותו של צבי נעים, אחראי מטעם קיבוץ עין גב לחניון סוסיתא, מיום: 14.09.2004, בעמ' 50 לפרוטוקול דלמטה), היינו: רוב המבקרים בחוף מגיעים אליו מתוך החניון - על המשיבות היה בכל מקרה לנקוט באמצעים שיבטיחו את שלום המבקרים. "נוכח הסיכון הרב לו עלולים להיחשף המתרחצים מחמת העדר פיקוח והשגחה נאותים... קיימת חובת זהירות מושגית כלפי רוחצים גם במקומות שאינם מוכרזים..." (ראו ת.א (חי') 787/99 ארי כץ נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 01.01.2007)) (להלן: "פרשת כץ"). המבקרים מגיעים לחניון גם כדי לשחות בחוף. אלמלא המבקשים לבקר בחוף ולשחות במי האגם, לא הייה חניון. פעילות החניון מניבה ריווח למפעיליו ולמי שהעניק זכיון לפעילות החניון. במצב דברים זה חלה חובה על החניון גם להסדיר במידה מסויימת את השימוש בחוף כולל הרחצה בן, או לנקוט בצעדים אפקטיביים שימנעו אותה. 4.בבחינתו של ההיבט הקונקרטי, כאשר דנים בניזוק ספציפי ובנסיבות הספציפיות, התוצאה תלויה בניזוק הספציפי ובנסיבות הספציפיות. אולם, במבחן הצפיות, התנהגותו של המנוח בהתייחס לסממני המקום (יובהר בהמשך, ראו סעיף 5 להלן) ולנסיבות הספציפיות, גם אם מדובר בהתרשלות מצידו, אינה בלתי צפויה. היה צריך לצפותה. באי מילוי חובה זו הפרו המשיבות את חובת הזהירות כלפי המנוח, בייחוד כאשר מדובר באינטרס כה בסיסי: שלמות גופם ובטחון חייהם של ציבור הרוחצים. להרחבה בעניין חובת הזהירות ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 122 (להלן: "פרשת ועקנין"), שם נקבע: "אנו מבחינים בין חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. שתי החובות נמדדות על-פי מבחן הצפיות, כאשר בית המשפט מפעיל שיקוליו בנסיבות כל מקרה ומקרה, על-פי המבחן הקלאסי של האדם הסביר" (הדגשה הוספה). 5.להלן סממני האתר: הוכח, כי מהכביש בכניסה לאתר יש שלט המפנה ל"חוף סוסיתא" (ראו פסקה 3 של פסה"ד ונספח ע/1 לעיקרי הטיעון, מיום: 27.02.2006). החשבונית שהונפקה בעבור מבקרי החניון, נושאת את הכותרת: "חוף סוסיתא", ולא "חניון" (ראו נספח ע/2 לעיקרי הטיעון). המפלס העליון של החניון כולל מתקנים שאינם נמצאים בחניונים רגילים, כגון: שולחנות פיקניק וכיסאות, תאורה, מזנון, שירותים, משחקים לילדים: נדנדה + מגלשות ומקלחות (ראו חקירתו של צבי נעים, אחראי מטעם קיבוץ עין גב לחניון סוסיתא, מיום: 14.09.2004, בעמ' 53 לפרוטוקול). במצב דברים זה, כל מבקר סביר מזהה את תשלום השימוש בגין החניון והשירותים הנלווים אליו כתשלום בעבור הכניסה לחוף סוסיתא. באופן דומה, בית המשפט לערעורים באנגליה בפסק-הדין בעניין Tomlinson v. Congleton Borough Council [2002] EWCA Civ 309, קבע כך: "I find it odd that if there is a general license to the public to come to a park for leisure activities but there are notices which prohibit swimming, someone who enters the water intending to swim becomes a trespasser". השופט Lord Justice Ward ציטט בסעיף 23 לפסק הדין את דברי ה- Management Committee , מיום 09.06.1992: "The lake acts as a magnet to the public and has become heavily used for swimming in spite of a no swimming policy due to safety considerations…" נימוק לדברים אלו שצוטטו, ניתן למצוא בפסק הדין בסעיף 24 בדברי ה- Leisure Services Department, מיום 23.07.1992, שגם אותם הביא השופט: "To provide a facility that is open to the public and which contains beach and water areas is, in my view, an open invitation and temptation to swim and engage in other waters-edge activities despite the cautionary note that is struck by deterrent notices etc., and in that type of situation accidents become inevitable". (הדגשות הוספו). בערעור על פסק דינו של בית המשפט לערעורים, שינה בית הלורדים את ההחלטה ושיחרר את המזיקים מכל אחריות (ראו Tomlinson v Congleton Borough Council [2004] 1 A.C. 46 (H.L. 2003)). נקבע שם, כי הניזוק אכן הוזמן לפארק כ"מבקר", אך השחייה באגם נאסרה במפורש. לכן, כאשר הניזוק החל בפעולת הצלילה, הוא הפך ממורשה למסיג גבול בהסתמך על דברי הלורד Atkin ב- Hillen and Pettigrew v ICI (Alkali) Ltd [1936] A.C. 65, 69: "So far as he sets foot on so much of the premises as lie outside the invitation or uses them for purposes which are alien to the invitation he is not an invitee but a = 3 = trespasser, and his rights must be determined accordingly". (הדגשה הוספה). אני סבור, כי בהתחשב בנסיבות הקונקרטיות בערעור שבפנינו, אין ליתן משקל להכרעה זו של בית הלורדים, מה גם שהגישה השוללת אחריות כלפי מסיגי גבול נדחתה בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (ראו להלן). ראו בהקשר זה סעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן: ע"א 8/79 שמואל גולדשמיט נ' דן ארזי פ"ד לה (399) סעיף 10 לפסק דינו של השופט מ. בייסקי; ע"פ 186/80 זיו יערי נ' מדינת ישראל פ"ד לה(1) 769 סעיפים 5 ו-6 לפסק דינו של השופט א. ברק. מובן הוא, כי יש לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו המיוחדות ורק לאורן ניתן לקבוע אם הייתה חובה לחזות מראש את אשר קרה. אין חולק, כי לא נאסרה במפורש כל רחצה בחוף. השופט המלומד ציין: "כפי שהוכח מעדותם של חברי המנוח במשטרה, היו במקום שלטים שאמרו שאין מציל והרחצה היא על אחריות המתרחץ" (ראו פסקה 4 של פסה"ד). מהמוצגים שצורפו לתיק, לא עולה כי אכן היה שלט שקבע כי אין מציל. עדותו של צבי נעים, האחראי מטעם קיבוץ עין גב לחניון סוסיתא, לא סייעה להבהרת הדברים: "אנחנו לא אסרנו אבל יש שלטים שאוסרים" (ראו חקירתו מיום: 14.09.2004, בעמ' 52 לפרוטוקול). לא הובא תיעוד בפני הערכאה הדיונית על ידי מי מהנתבעים שהמידע הרליבנטי הייה כמובן בידיעתם, המלמד על השילוט ואמצעי עזר נוספים שהיו במקום במועד התאונה. אני מוכן להניח, כי אכן היה שלט שקבע כי האחריות הינה על המתרחץ, ראו הצילום שצורף לתצהירו של הפקח והסייר, איתן ברנקפלד מטעם המועצה האזורית עמק הירדן, מיום: 28.04.2003, האומר, כי דוגמת השלט שצילם ביולי 1999 הייתה קיימת בחוף גם במועד הרלוונטי לענייננו. אין די, עם זאת, בניסוח של השלט, כדי לצאת ידי חובה בענייננו. המנוח לא היה מסיג גבול. מעבר לכך, חניון "סוסיתא" התקיים לצד חוף הים ושימש, כמוסבר לעיל, כאתר המאפשר כניסת המבקרים לחוף זה. 6.הקובע הוא המצב בשטח, והמציאות כפי שהיא מוצגת, מתבטאת ומובנת על-ידי הנכנסים אל החניון והרוחצים בחוף כאנשים סבירים (ראו ת.א (חי') 1520/99 קריאל נ' קיבוץ משמר העמק, פ"מ סב (1) 865, בעמ' 875 ו-ז, להלן: "פרשת קריאל"). אין הפרדה של ממש בין חוף הים לבין החניון. הסיבה לשמה מגיעים מבקרים לחניון "סוסיתא" היא האפשרות הזמינה והנוחה לרחוץ בכנרת בצמוד ממש לחנייה ולמתקנים שצוינו לעיל וכחלק בלתי נפרד מן השהייה בחניון זה. 7.ב-ע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעים (לא פורסם, 15.09.2005) (להלן: "פרשת גודר"), נאמר כך: "הטבע גולש אל תוך המושב ומתחבר אליו, ואנשי המושב נמצאים באינטראקציה יומיומית עם הטבע..." (פסקה 2, עמ' 4 לפסק הדין). כך גם בענייננו. החניון גולש אל תוך החוף ומתחבר אליו, ומבקרי החניון נמצאים באינטראקציה תמידית עם חוף הים. מועיד בלאל, חברו של המנוח, ציין בעדותו, מיום: 10.06.2004, כך: "... בדרך כלל אנחנו מגיעים לשם, יושבים, מדברים, עושים ארוחה וממשיכים לשחק ואח"כ מתישהו אנחנו יורדים למים" (ראו עמ' 6 לפרוטוקול). 8.בפסק-הדין Lorraine Ann Clare v. Roderick W Perry [2005] EWCA Civ 39 (אשר אזכר את עניין Tomlinson הנ"ל) נקבע, כך: "There is no doubt that the defendant, as occupier, owed a duty of care to the claimant as a visitor to his premises. The case turns primarily, in my judgment, on the standard of care required in the circumstances. The question is: what conduct is reasonably required of the occupier in the particular circumstances?" (Paragraph 19)… "In considering whether precautions are reasonably required in a particular situation, the court must have regard to the behaviour which is reasonably to be expected of visitors" (paragraph 31). 9.המשיבות לא הכחישו את עצם ידיעתן, כי חוף סוסיתא נמצא בשימוש תדיר על-ידי מבקרי החניון, כי מתקיימת רחצה במקום וכי אין בכוונתן למנוע זאת: א. בחקירתו של צבי נעים, אחראי מטעם קיבוץ עין גב לחניון סוסיתא, מיום: 14.09.2004 (ראו עמ' 50-53 לפרוטוקול) נאמרו הדברים הבאים: "ש. אנשים שמגיעים עם הרכבים שלהם לתוך החניון מגיעים בסופו של דבר לים עצמו לקו המים? ת. הם מגיעים לרצועת חוף. ש. כדי לשחות? ת. אני מתאר לעצמי הם לא יבואו להסתכל. ... ש. המטרה של החניון זה לאפשר לאנשים גישה למים? ת. כן. זאת אומרת המטרה היא קמפינג. ... ש. אתה בעצמך אין לך אינטרס למנוע את הגישה של האנשים למים כי אחרת לא היו מגיעים לחניון בכלל נכון? ת. נכון." ב. כאשר נשאל איתן ברקנפלד, פקח וסייר החופים במועצה האזורית עמק הירדן, בחקירתו מיום: 10.06.2004, מה ההבדל בין חניון לבין חוף, ענה: "אני לא יודע להסביר" (ראו שו' 3-4 בעמ' 40 לפרוטוקול). יש בדברים שצוטטו כדי לתמוך במסקנתי דלעיל, כי ההפרדה בין החוף לבין החניון הינה מלאכותית. החוף נשוא הדיון, היה למעשה "נספח שאינו ניתן להפרדה" מהחניון. חובת הזהירות של מפעילת החניון כלפי המנוח מתפרשת, איפא, גם על רחצת המנוח בחוף סוסיתא. אחריות זו חלה באופן שילוחי גם על המועצה האזורית, מעניקת הזיכיון, על מבטחיה ועל מבטחי בעל הזיכיון (ראו פרשת קריאל, בעמ' 876). באשר להודעת צד ג', הרי המועצה האזורית אינה רשאית להשתחרר מחובתה הסטטוטורית על-ידי מסירת ניהול חוף ים לגורם מהסוג של קיבוץ עין גב, מבלי לוודא כי גורם זה אכן מבצע את המוטל עליו בסבירות ומונע סכנה לציבור הפוקד את החופים, המופקדים על-פי דין בידי המועצה האזורית (ראו ע"א 1439/90 מ"י (רכבת ישראל) נ' הום - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (2) 346, 366-367). בעניין ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ'ק חי כהן פ"ד נ(2) 111, 123ה-ו. נקבע כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין למעט החריג הקבוע בסעיף 37א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. וראו גם: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3) 757. דבריי כאן, הם לצורך השלב הנוכחי של הדיון ובנתון להוראות האופרטיביות שבסיום פסק דיני. 10.מפעילת החניון בהתנהלותה בחרה במודע להיות קשורה בצורה זו או אחרת לחוף הים, אלא שלא היה מצידה כל פיקוח עליו או שירותי הצלה, כנדרש. נקודת המוצא היא, כי החניון, באופן בו הופעל, כלל בחובו סיכון בלתי סביר כלפי הלקוחות אשר שילמו בעבור שירותי החניון ומתקניו כחלק מהנחתם הבסיסית, כי החוף הגובל אשר ניתן להגיע אליו דרך החניון, הינו חלק בלתי נפרד משירות זה. מסקנתי היא, כי המשיבות חייבות היו לצפות לכך שחוף הרחצה הגובל יביא את המבקרים לרחצה במים, אף אם אין בנמצא במקום שירותי הצלה. יש לדחות את הטענה כאילו אין למפעיל החוף כל אחריות לגבי הרחצה "מחמת שמדובר, כביכול, ב"חניון" ולא ב"חוף". דבריו של צבי נעים, אחראי מטעם קיבוץ עין גב לחניון סוסיתא, אשר צוטטו לעיל (פסקה 9) תומכים במסקנה זו. סיכון הטביעה היה, איפא, סיכון צפוי אפשרי. התעלמות המשיבות מסיכון זה, הינה בגדר התרשלות כלפי ה"מבקר הממוצע" במקומות הנמצאים תחת פיקוחן. ב. הפרת חובת הזהירות- התרשלות 11.לו ביקשנו לעשות את הרחצה בחוף לפעולה בטוחה לחלוטין, ייתכן כי צריך היה להציב מציל ליד כל מתרחץ. זהו אינו הסטנדארט, אשר נדרש על-פי מבחניו של האדם הסביר. חובתו של המפעיל היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים. אל מול סיכונים של טביעה בחוף, קיים הצורך לקיים פעילות של רחצה, וצורך זה לא יוכל להתממש, אם נדרוש ביטחון מוחלט (ראו ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' אסתר נחמיאס, פ"ד כט(1) 63, בעמ' 73). לא ביטחון מוחלט נדרש, אלא אמצעים סבירים, שיתחשבו בצרכים הטיפוסיים. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לביטחון הבאים אליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו" (ראו דברי השופט י' זוסמן ב-ע"א 485/60 אהרן ברמן נ' יצחר מרזיוף, פ"ד טו 1913, 1918). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. מהם אמצעים סבירים? 12.בהתייחס לכך שהמבקרים בחניון הם המבקרים בחוף הים, הצבת שירותי הצלה או לחלופין, תיחום באמצעות גדר/חבל והצבת שלטים, יהיו המינימום והמכסימום הסבירים. לעניין זה, ציין בצדק השופט א' ויתקון ב-ע"א 559/77 למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(4) 649, 652, כי: "השאלה אינה: האם עשה המעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, בהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה". 13.סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. בית המשפט, הוא הקובע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. "השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין" (ראו פרשת ועקנין, בעמ' 131, פסקה 17). על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה (שם, בעמ' 126-127). להרחבה ראו גם ע"פ 364/78 לוי יצחק בן יוסף צור נ' מ"י, פ"ד לג(3) 626, 632. להלן אמצעי זהירות סבירים: 14.א. אזהרה. הצבתם של שלטים, שיבהירו ויאסרו רחצה. אני סבור, כי חייבים להציב בחוף שלטים שבהם יירשם (במספר שפות) מפורשות: "סכנה - הרחצה אסורה". באופן דומה, בפרשת כץ אוזכרה ההצעה הבאה: "... לתקן את נוסח השלטים החדשים... לטקסט כדלקמן: 'אזור חוף לא מוכרז. הרחצה ללא פיקוח מציל מסוכנת ואסורה'" (עמ' 10, פסקה 13). אזהרה זו חיונית בצורתה זו על מנת להסב תשומת לב המתרחצים באופן ברור לסכנה הטמונה ברחצה בחוף הים. האזהרה חייבת להימצא בשלושה אזורים שונים: בכניסה לחניון, במעבר מהחניון לחוף וכן באזור שפת החוף. "שלט שכזה היה צריך, בכל מקרה וענין, להיות מוצב בדרך המלך, דהיינו, במהלך מדרגות הכניסה המובילות לחוף, ואף ייתכן ששלט כזה צריך היה להיות ממוקם כבר עם הכניסה לחניון" (שם, פסקה 14). ב. הקפדה, כי האיסור הקבוע בשלטים יקוים הלכה למעשה. יש להקפיד על ביצוע האמור ולנקוט באמצעים הנדרשים על מנת להשליט משמעת, השגחה מתאימה והשלטת אווירה מתאימה בחוף, אשר תמנע רחצה. אם רצה מפעיל החניון להשתחרר מחבות כלפי הרוחצים בכנרת בקו המים המשיק לחניון, היה עליו לגדר את החניון לאורך החוף ולא לאפשר מעבר מן החניון אל החוף. אם רצה להפוך את נוכחות המבקרים בחוף לבטיחותית, היה עליו לתחום את רצועת קו המים. בהיעדר הפרדה כזאת, לא יכול מפעיל החניון לעצום את עיניו מול הסכנות האפשריות לרוחצים בחוף המשיק לחניון, והמהווה, למעשה, חלק בלתי נפרד ממנו. 15.כאשר מדובר בחוף רחצה בלתי מוכרז (כמו, בענייננו), חלה על המפעיל חובת הזהירות המושגית מכוח עוולת הרשלנות ותוכנה הקונקרטי של ההתנהגות הנדרשת נקבע על-פי מכלול הנתונים הצריכים לעניין בכל מקרה ומקרה על-פי נתוניו לאור המבחנים והשיקולים הרלוונטיים הקובעים את רמת הזהירות הנדרשת. ראו למשל כיצד קובע בית המשפט את תוכנה הקונקרטי של חובת זהירות ב-ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מ"י, פ"ד נו(2) 906. לכן, לו רצה מפעיל החניון להפוך את פעילות הרחצה במים לבטיחותית, ניתן היה לאמץ בענייננו את רמת ההתנהגות הנדרשת על-פי החובות החקוקות החלות על מפעיל של חוף רחצה מוכרז גם לגבי חובותיו של המפעיל בחוף בלתי מוכרז [לדוגמא: הצבת שירותי הצלה] כסטנדרט התנהגות הנדרש מכוח חובת זהירות החלה על מפעיל חוף סביר (ראו ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111). אמצעי הזהירות במקרה שלפנינו 16.מפעילת החניון לא נקטה את האמצעים הנדרשים, ספק אם נקטה אמצעים כלשהם. לא היה מצידה כל פיקוח, למרות העובדה שמטרת החניון היא לאפשר לציבור המבקרים גישה לחוף הים. לא הוכח, כי במעבר מהחניון לחוף הרחצה אכן הוצב שלט שניתן להסיק ממנו כי הכניסה למתחם זה מהחניון, אסורה. לא היו במקום שלטים, שאסרו רחצה בחוף, אלא לכל היותר שלט שהתריע וקבע כי: "האחריות על המתרחץ בלבד" (ראו הדיון לעיל, פסקה 5). נראה, כי המשיבות בחרו לקדם גישה של איש הישר בעיניו יעשה. 17.מדובר בענייננו בתנית פטור כנגד נזקי גוף. בפרשת קריאל, נקבע, כי יש לפרש תניה כזו, בגלל תקנת הציבור, פירוש מצמצם (שם, בעמ' 876). אין היא משחררת את מפעיל החוף מכל אחריות. המתרחץ צריך לדעת שאין בתחום החוף שהשלט מוצב בו שירותי הצלה זמינים, ושעליו להיזהר בשחייה בחוף סוסיתא שכן אין מציל העומד בסמוך לצפות, להשגיח ולסייע לו בעת צרה. אין בשלט שהיה במקרה הנוכחי כדי לשחרר את המשיבות מאחריות שעה שבנסיבות המקרה ניתן לייחס להן התרשלות של ממש. האחריות של המתרחץ אינה מוציאה, כשלעצמה ובכל מקרה, אחריות של מפעילי החוף. 18.כדי ליתן נפקות לתנית פטור כדוגמת זו הנדונה, נדרש כי השלט יוצב אל מול המתרחץ במספר מקומות, במספר שפות, ובייחוד לאורך שפת החוף בצורה בולטת, תוך הפניית שימת הלב לסיכון העומד בפניו ממש בעת כניסתו אל המים. כאמור, כפי שציינתי בדיון לעיל (סעיף 14) לעניין אמצעי הזהירות הסבירים, לא הוצבו שלטים כאלה במקומות הנדרשים. 19.רק לאחר התאונה, בשנת 2001, ניתנה הנחייה של משרד הפנים, שחייבה הצבת שלטים עם הכיתוב: "הרחצה אסורה", בכל חוף כדוגמת חוף סוסיתא (חוף שאינו מוכרז ואינו אסור לרחצה). מכוח הנחייה זו, הוספו בחוף סוסיתא שלטים אלו. עצם השינוי בסדרי הבטיחות מעיד על הכרה במחדל. אמצעים פשוטים ויעילים אלה ניתן היה לנקוט בטרם קרות האירוע המצער. משלא עשתה המועצה האזורית כן, היפרה במחדלה את חובת הזהירות, המוטלת עליה. 20.בית המשפט קמא ציין כי החניון מוגדר בבמה לעומת החוף, ומהחניון לחוף יש ירידה של כמה מדרגות (ראו פסקה 3 של פסה"ד). במה - אינה גדר, ניתן לעבור בה ואין שמץ הצדקה לייחס לה ייעוד של גדר (ראו ע"פ (ת"א) 70846/03 מיכה בן משה מסטרמן נ' מדינת ישראל פרקליטות מחוז מרכז, בפסקה 36). 21.השופט המלומד ציין: "לא נאמר שהרחצה אסורה, והרחצה אכן אינה אסורה. החוף לא הוכרז כמסוכן, ואין מקום להכריז עליו כמסוכן. התופעה שאנשים טובעים בים אינה עושה את הרחצה בים למסוכנת". (ראו פסקה 4 של פסה"ד). אין בידי להסכים לנימוק זה. אף אם הרחצה הינה מותרת, אין בכך כדי לפטור את המשיבות מאחריות למחדליהם. כאמור, החניון וחוף הים היו קשורים אחד לשני, אפילו בעקיפין, ועל-כן הייתה מוטלת עליהן חובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים. מעבר לכך, בחקירתו של צבי נעים, האחראי מטעם קיבוץ עין גב לחניון סוסיתא, מיום: 14.09.2004 נאמרו הדברים הבאים: "ש. האם חוף סוסיתא הוא חוף אסור לרחצה? ת. אני מתאר לעצמי שכן. אני הייתי בתנועת הצופים וריכזתי מפעלים... כל טיול שיוצא לאיזור הייתי שואל אם החוף מוכרז או לא. במידה והחוף אינו מוכרז לא הייתי מאשר כניסה למים." יש בדברים שצוטטו כדי לתמוך במסקנתי דלעיל, כי המשיבות לא נקטו (בלשון המעטה) באמצעי זהירות סבירים. זאת ועוד: הנחיית משרד הפנים אשר אוזכרה לעיל מעוררת תמיהות באשר לדברי השופט שצוטטו לעיל. סיכום בנקודה זו: אמצעי הזהירות שננקטו על ידי המשיבה, אינם עומדים ביחס מתאים לסיכון שנוצר (ראו ע"א 343/74 רחל ו-אברהם גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל (1) 141; ראו גם פרשת ועקנין, בעמ' 132, פסקה 17). גרימת הנזק וקשר סיבתי 22.הפרת החובה היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן - אלמלא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים -הסיכוי, כי הנזק היה נמנע, גדול מהסיכוי, שהוא היה מתרחש בלאו הכי. תנאי זה מתקיים במקרה שלפנינו. ברי, כי מתקיימת זיקה סיבתית בין ההתרשלות לנזק. אלמלא בחרו המשיבות שלא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ואלמלא ישבו באפס מעשה - לא היה הנזק נגרם; אילו הקפידו על אמצעי זהירות סבירים, כמפורט לעיל, ניתן לקבוע במאזן ההסתברויות שהנזק היה נמנע. "אכן, השהייה בחיק הטבע לעולם טומנת בחובה סכנות מסוימות. אך גם אם את אלה לא ניתן למנוע לחלוטין, הרי בוודאי ניתן להפחיתן במידה לא מועטה, באמצעים שעלותם אינה גבוהה ביותר, ומכל מקום, נמוכה מתוחלת הנזק" (ראו פרשת גודר, בעמ' 17). 23.הפרת החובה היא הסיבה המשפטית לקרות הנזק, שכן אשמו של המזיק הביא את הנזק, ואילו אשמו של הניזוק לא היה אשם מכריע הן משום שהוא היה צפוי (ראו ע"א 404/79 עמוס בריגע נ' ש.ט.ר. - חברה קבלנית בע"מ, פ"ד לה(2) 443), הן משום שהיה בתחום הסיכון שהחובה באה למנוע, והן משום שהתנהגות המזיק, על-פי מבחני השכל הישר, היא שתרמה לתוצאה המזיקה (ראו ע"א 23/61, 26/61, מאיר סימון נ' ג'חלה מנשה, פ"ד יז 449) (להלן: "פרשת סימון"). 24.נסיבות טביעת המנוח אינן רלוונטיות להכרעה בשאלת הקשר הסיבתי. הנחת המוצא היא, כי החניון וחוף הים שימשו למטרה משותפת אחת (לעיל, סעיף 9). הנחה זו מתיישבת יותר עם הטלת אחריות מאשר עם היעדרה. ניתוק קשר סיבתי- אשם תורם 25.טענת "אשם תורם" שתכליתה הקטנת הנזק, בהתאם לסעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], טענת הגנה היא ועל-כן נטל הוכחתה רובץ לפתח המשיבות (ראו ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424). ב-ע"א 7130/01, 7381/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 20, אמר השופט י' טירקל לעניין מרכיביו של האשם התורם: "בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד". 26.בסוגית האשם התורם, הנשיא ש' אגרנט הוסיף וקבע, כי: "מעשהו הרשלני של המזיק השני שגרם במישרין לתאונה [בענייננו, המנוח], לא די בו כדי שיינתק הקשר הסיבתי בין התאונה לבין המעשה הרשלני של המזיק הראשון שיצר את הסיכון [בענייננו, המשיבות], אם עובדת קרות התאונה היא עצם הדבר שעלול היה לקרות עקב רשלנותו של זה ואשר מחובתו היה איפוא לחזותו מראש ..." (ראו פרשת סימון). דברים ברוח זו הובאו גם על-ידי Lord Wright בפסק-הדין בעניין: Lord v. Pacific Steam Navigation CO. Ltd., The Oropesa, (1943) 1 ALL E.R. 211, 21: Human action does not per se sever the connected sequence of" acts. The mere fact that human action intervenes does not prevent the sufferer from saying that damages for injury due to that human action, as one of the elements in the sequence, is recoverable from .(the original wrongdoer" (p. 214 27.כדי לקבוע אם מוצדק לראות במעשה הרשלנות המקורי, מבחינה משפטית, משום סיבה לתאונה, עלינו להיעזר במבחן הציפיות, עלינו לשאול אם מעשהו או מחדלו של הגורם המתערב - בין אם הוא צד שלישי ובין אם הוא הניזוק עצמו - היה בגדר הציפיות הסבירה אשר על המזיק, חובה היה, לחזותו מראש (ראו ע"פ 402/75 אסתר אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 574). 28.לטענת המשיבות, המנוח הוא האשם בטביעתו שכן נכנס לשחות חרף שלטי האזהרה וחוסר ידיעתו בשחייה. השופט המלומד קבע, כי הוא מעדיף את דברי העדים בחקירתם במשטרה (ראו הודעותיהם של בלאל מועיד וטאלב מועיד, מיום: 21.07.1999), לפיהם המנוח לא ידע לשחות, שכן נאמרו מייד לאחר קרות האירוע (ראו סעיף 5 של פסה"ד). 29.כאשר ברור לכל שחוף הים הוא האטרקציה המביאה ציבור רחב של מבקרים לחניון ובהתייחס לכך שהכניסה לכלי רכב לחוף הים הינה רק דרך החניון, על המשיבות היה בכל מקרה לנקוט באמצעים שיבטיחו את שלום המבקרים. המשיבות יצרו את הסיכון של טביעת מבקרים על-ידי מעשיהן הרשלניים. אין ספק שמעשיו של המנוח לא היו בגדר אותן נסיבות השוללות את הקשר הסיבתי לפי הלכת סימון (היינו, מעשה רשלנות בדרגה גבוהה, רציה לגרום לתאונה או אדישות לגביה: שם, בעמ' 470). המנוח לא נכנס למים כדי לטבוע ולא התייחס לתוצאה זו באי-איכפתיות. המעשה שלו [רחצה בים על אף חוסר ידיעה בשחייה] אמנם היה רשלני, אך המבחן על-פיו יש למדוד את מעשיהן של המשיבות הוא מבחן הצפיות, היינו: האם היה עליהן לצפות אפשרות של התרשלות מצד המבקרים. משהושב על כך בחיוב, הרי נוצר קשר סיבתי בין רשלנותן של המשיבות למותו של המנוח בטביעה. התרשלותו של המנוח לא הגיעה בנסיבות המקרה לדרגה חמורה שיהיה בה כדי לנתק קשר זה. 30.הייתי קובע, את מידת אשמו של המנוח בענייננו בשיעור של 66% (שישים ושישה אחוז), שהיא מידת האשם התורם שנקבע בעניין Tomlinson הנ"ל בבית-המשפט לערעורים, ראו, שם, סעיפים 34, 45, 54. סיכום 31.בפסק הדין נשוא הערעור נדחתה התובענה בשים-לב לקביעות השופט המלומד באשר לאחריותו המלאה של המנוח לטביעתו. קביעה זו אני מציע לבטל, תוך הטלת אחריות על המשיבות -הנתבעות וקביעת אשם תורם. כל יתר השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין לרבות היקף אחריותה של כל אחת מהמשיבות, מבטחיהן השונים, היחסים בינן לבין עצמן והיחסים בין המשיבות לצדדים השלישיים והרביעיים והמבטחים לא נדונו בפסק דינו של בית משפט השלום וממילא גם לא נדונו כאן. התוצאה מהקביעה המוצעת על-ידי כאן, היא, איפא, החזרת המשך הדיון לערכאה הדיונית, לצורך השלמתו, על בסיס קביעות פסק-דין זה. 32.אני מציע, איפא, לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של השופט המלומד ולקבוע כי המשיבות אחראיות לטביעתו של המנוח בנתון לאשם תורם של המנוח. הדיון יוחזר לבית-משפט השלום, כדי שיכריע בכל יתר השאלות השנויות במחלוקת, לרבות בשאלת גובה הפיצויים הראוי וחלוקת האחריות בין המשיבות. 33.אני מציע לחייב את המשיבות ביחד ולחוד לשלם למערערים את הוצאות המשפט בשתי הדרגות (בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט) וכן שכ"ט עו"ד (בערעור ובבית-משפט השלום עד השלב הנוכחי של הדיון), בסך - 64,000 (שישים וארבע אלף) ₪ + מע"מ, למועד שימוע פסק הדין. עוד הייתי מורה על החזר העירבון בערעור למערערים. בית-משפט השלום יקבע בפסק דינו בתום הדיון גם החיוב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לגבי השלב הנוסף של הדיון בפניו. סגן נשיא השופטת שושנה שטמר: אני מסכימה. שופטת השופטת ברכה בר-זיו: אני מסכימה. שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גדעון גינת. חוף היםטביעה