1. זוהי בקשה שביקשו הנתבעים בישיבת קדם המשפט מיום 11.2.1999 - שלא לקבל כראיה חוות דעת שהגיש התובע ביום 15.11.1998. השתלשלות העניינים הנוגעת לבקשה 2. ביום 10.03.1994 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעים, ובה הוא טען כי ביום 04.11.1990, בעת שהיה מאושפז בבית החולים הלל יפה, עשה בו הנתבע 1 (להלן - הנתבע) מעשה מגונה. הנתבע שימש אותה עת אח בבית החולים. כתוצאה מכך נגרם לתובע נזק נפשי, כך טענתו בתביעתו. 3. בתביעתו (סעיף 15) טען התובע, כי הוא נבדק ע"י פסיכולוג, שקבע את נכותו בשיעור של 20% בתחום הנפשי. הוא צרף לתביעתו חוות דעת של הפסיכולוג. 4. הנתבע ביקש "למחוק מכתב התביעה" את "חוות הדעת" מטעם הפסיכולוג, בשל כך שהיא איננה חוות דעת "רפואית", שכן מי שערך אותה איננו רופא, באשר פסיכולוג איננו רופא. הבקשה הוגשה בתיק המרצה 1646/96. ביום 2.3.1998 קיבל בית המשפט (כב' סגן הנשיא ג'רג'ורה) את הבקשה והורה להתעלם מחות הדעת של הפסיכולוג, באשר היא איננה יכולה להוכיח עניין שברפואה. החלטתו הנ"ל מיום 2.3.1998 התיר בית המשפט לתובע להגיש חוות דעת רפואית, אם רצונו בכך. 5. בהחלטתו מיום 7.4.1998 שב בית המשפט (כב' סגן הנשיא ג'רג'ורה) והתיר לתובע להגיש חוות דעת רפואית, והוא הורה לו לעשות כן תוך 45 יום מיום שיקבל את ההחלטה. התובע לא עשה כן. ביום 9.6.1998 ביקש התובע להאריך לו את המועד להגיש חוות דעת רפואית. ביום 14.9.1998 נעתר בית המשפט (כב' סגן הנשיא ג'רג'ורה) לבקשה ושב והאריך לתובע את המועד להגשת חוות הדעת הרפואית ב-45 ימים נוספים מיום שיקבל את ההחלטה. 6. התובע לא עשה כן, ולא הגיש את חוות הדעת גם בתוך התקופה שהוארכה בשנית. רק ביום 15.11.1998 הוגשה חוות הדעת. לא קדמה להגשת חוות הדעת בקשה להארכת המועד, אף שהגשתה נעשתה באיחור. בקשת הנתבעים וטעמיה 7. כאמור, בישיבה שנתקיימה ביום 11.2.1999 ביקשו הנתבעים להתעלם מחוות הדעת הרפואית שהגיש התובע, הן בשל כך שהוגשה באיחור ובלא שבית המשפט נתבקש להאריך את המועד להגשתה (וממילא בלא שהאריך את המועד), והן בשל כך, שבינתיים נתיישנה עילת התביעה, והגשת חוות הדעת יש בה משום פגיעה בזכויותיהם של הנתבעים. התיישנות 8. מסמך שצורף לכתב טענות מהווה חלק בלתי נפרד הימנו. הוא בשר מבשרו. הוא חלק בלתי נפרד הימנו. על כן, הוספת נספח לכתב טענות - לאחר שכתב הטענות הוגש מלכתחילה בלא הנספח - היא משום תיקון לכתב הטענות, והיא טעונה היתר מאת בית המשפט, ויחולו על התיקון הוראות תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות) ושאר הלכות הנוגעות לתיקון כתבי טענות. 9. תקנה 127 לתקנות קובעת: "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו." התקנה מחייבת, כאמור בה במפורש, כי התובע יצרף לכתב תביעתו תעודת רופא או חוו"ד מומחה, אם בכוונתו להוכיח עניין שברפואה. היא מצווה, אם כך, כי חוות הדעת המוכיחה עניין שברפואה - תהא חלק מכתב התביעה. תקנת משנה 137(א) לתקנות קובעת:- "בעל דין שלא עשה כאמור בתקנה 127 או בתקנה 128(ב) ולא פטר אותו בית המשפט או הרשם מכך, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון." משמע, אם לא צרף התובע לכתב תביעתו תעודה רפואית או חוות דעת, הוא לא יוכל להוכיח עניין שברפואה. פועל יוצא מכל אלה, אם התובע לא צרף לכתב תביעתו מלכתחילה תעודת רופא או חוות דעת, כי אז על מנת להוכיח בכל זאת עניין שברפואה, יהא עליו לבקש מבית המשפט כי יתיר לו לתקן את כתב תביעתו, על ידי שיצרף לו חוות דעת, שכן - כאמור - המצורף לכתב התביעה הוא חלק מכתב התביעה, וצירוף חוות דעת לכתב התביעה הוא בבחינת תיקון של כתב התביעה. 10. כאמור, על תיקון כתב תביעה על ידי צירוף חוות דעת רפואית חלים הכללים הנוגעים לתיקון כתבי טענות באשר הם (תקנה 92 וגו'). בין כל אלה אנו מוצאים את האיסור להתיר תיקונו של כתב טענות, אם יהא בתיקון משום פגיעה בזכות מזכויותיו של בעל הדין שכנגד. דוגמא מובהקת לפגיעה שכזו היא מתן היתר לתקן כתב תביעה, כאשר בעקבות התיקון תיתוסף עילה שבינתיים נתיישנה. תיקונו של כתב התביעה על ידי צירוף חוות דעת שלא הוגשה קודם לכן, כאשר בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות, יש בה משום פגיעה ברורה בזכויותיו של הנתבע. חוות הדעת, הקובעת את הנכות הרפואית, היא חלק מסיפור המעשה, היא חלק מעילת התביעה במובנה הרחב. על כן - הגשתה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות כמוה כהגשת התביעה כולה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. מטעם זה אין להתיר תיקון שכזה על ידי צירוף חוות דעת רפואית בחלוף תקופת ההתיישנות. כאמור, עניינה של תביעת התובע הוא מעשה מגונה שעשה הנתבע בתובע ביום 4.11.1990. לפיכך, מתן היתר לתיקונו של כתב התביעה על ידי צירוף חוות דעת ביום 3.11.1998 - יש בו משום היתר להגשת התביעה לאחר חלוף תקופת ההתישנות, ועל כן - יש בו כדי לפגוע בזכויותיהם של הנתבעים. אשר על כן אין להתיר את צירוף חוות הדעת. האיחור בהגשת חוות הדעת 11. משהגענו לכך, כי אין להתיר את הגשת חוות הדעת כך מטעמי התיישנות, אין לנו להתיחס לטענה השניה, לפיה הגשת חוות הדעת הוגשה לאחר שחלפה הארכה השניה שנתן בית המשפט. ראינו - עם זאת - להעיר שתי הערות לעניין זה: ראשית, ב"כ התובע הודה, בהגינותו, כי הוא אכן הגיש את החוות הדעת באיחור, משמע - לאחר שחלפה תקופת הארכה השניה שנתן לו בית המשפט. די היה בכך כדי להביא להתעלמות מן ההגשה, באשר לא קדמה לה ארכה נוספת על ידי בית המשפט (הוא אף לא נתבקש לעשות כן). ושנית, הואיל והגשת חוות הדעת טעונה היתר לתיקון כתב התביעה, והואיל והיתר שכזה אין לתיתו - בשל התיישנות עילת התביעה, כמובהר מעלה - הרי שאין בכוחו של בית המשפט לתת ארכה להגשת חוות דעת רפואית, שכן החלטה שכזו כמוה כהארכת תקופת ההתיישנות, ובית המשפט אין בכוחו להאריך את תקופת ההתיישנות, שנקבעה בחוק. סיכום 12. אשר על כן אני מורה להתעלם מחוות הדעת הרפואית שהגיש התובע. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך של 1,000 ש"ח ומע"מ. יש להעביר החלטה זו לצדדים. הארכת מועדרפואהחוות דעת