השופטת ע' ארבל: 1. בפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.7.02 (כב' סגן הנשיא ד"ר ביין) בשני תיקים מאוחדים, אשר אחד מהם הינו ערעור מנהלי על החלטתה של ועדת הערר מיום 6.3.01 שדחתה את טענות המערערים. המשיבים הפורמלים הינם חלק מהתובעים בפני המשפט המחוזי שהחליטו שלא להצטרף לערעור זה. עניינו של הערעור הינו בחיובי הארנונה שהטילה עירית חיפה (להלן: המשיבה) על המערערים. המערערים טוענים כנגד תעריף חיובם בארנונה של מקומות חניה שבבעלותם או בהחזקתם, וכן כנגד תעריף חיובם של השטחים המשותפים, הן בחניון והן אלו הצמודים לעסקיהם, שהינו זהה לתעריף המוטל על השטחים העיקריים. עיקרי העובדות 2. המערערים הינם בעלים או מחזיקים בנכסים בבנין "חלונות הסיטי" בחיפה (להלן: הבניין). המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 776/00) נגד תשלומי הארנונה בהם חויבו בגין נכסיהם בבנין. במסגרת הסדר דיוני שהושג הוחלט כי כל טענות המערערים ידונו בהשגה ולאחריה בוועדת ערר. בוועדת הערר אכן התנהל דיון בטענות המערערים, אך הוחלט לדחות את עררם. בעקבות זאת הגישו המערערים (יחד עם המשיבים הפורמלים) ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי (עמ"נ 410/01) שאוחד יחד עם התביעה הנ"ל. המערערים העלו בפני בית המשפט המחוזי טענות שונות הנוגעות לחיובם בארנונה, אך אתייחס רק לאלו שהועלו גם בפנינו ולא לטענות שנזנחו על-ידי המערערים. באשר לחיובם של המערערים בארנונה עבור שטחי משרדיהם טענו המערערים הן כנגד חישוב השטח והן כנגד התעריף שהוטל עליהם. על-פי צו העירייה מחושב שטח המשרד ככולל גם את החלק היחסי בשטחים המשותפים בקומות המשרדים בבניין (שטחים אלו כוללים דרכי גישה, שירותים, מעליות, לובי וכד'). התעריף המוטל על השטח הכולל הוא אחיד. המערערים טענו כי אין זה סביר לחייב את השטח העיקרי ואת השטחים המשותפים באותו תעריף ארנונה. כמו כן הם טענו כי אין זה סביר לחייבם בארנונה עבור כל השטחים המשותפים בבניין. לטענתם, הם מופלים יחסית למרכזי קניות אשר בהם ממוסים רק 15% מהשטחים המשותפים. המערערים ציינו כי לפחות לגבי אחד מהם, השטחים המשותפים בגינם הוא ממוסה מהווים 27% מהשטח העיקרי עליו הוא ממוסה (להלן: שיעור העמסה) וכי שיעור זה אינו סביר. כמו כן, ברשות המערערים מצויות חניות אשר נקנו או הושכרו מבעלי הבניין והחניון. חניות אלו מסומנות ומשמשות אך ורק את המחזיקים. על-פי צו המיסים של עיריית חיפה שטח חנייה יחויב על-פי שטחו בפועל, כאשר השטח המקסימאלי לחיוב הינו 25 מ"ר לחנייה. שטח החנייה כולל גם את החלק היחסי בשטחים המשותפים ובמעברים שבחניון כולו, כך שהתעריף המוטל על השטחים המשותפים זהה למעשה לתעריף המוטל על החניות עצמן. התעריף המוטל על השטח הכולל הינו התעריף שנקבע לסיווג ע-3 (מרתף) במסגרת פריט שימוש של "עסקים אחרים". המערערים טענו אף בעניין זה הן כנגד אופן חישוב השטח, והן כנגד תעריף הארנונה המוטל על שטח זה. לטענתם, אין לחייב את השטחים המשותפים בחניון בארנונה, ואף אם יש לחייבם אין זה סביר לחייבם באותו תעריף המוטל על השטח העיקרי, דהיינו החנייה עצמה. כמו כן, לטענתם יש להטיל עליהם את התעריף הקבוע בצו לחניון בתשלום. הם ציינו כי תעריף זה מוטל על חניון בתשלום המצוי באותו פרויקט. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי דחה את כל טענות המערערים מלבד אחת. בית המשפט קבע כי ההבחנה בין חנייה המיועדת למחזיק מסוים לבין עסק של חניון בתשלום היא סבירה ומטרתה לעודד פתרונות למצוקת החנייה באזור. לדברי בית המשפט חניון בתשלום משרת ציבור רחב בהרבה מאשר חניה פרטית. כמו כן קבע בית המשפט כי סיווג החניות תחת הסיווג "מרתף" אינו שגוי שכן החניות אכן נמצאות בקומת המרתף בבניין. בית המשפט קבע כי אין חוסר סבירות בהטלת תעריף זהה על השטח העיקרי ועל השטחים המשותפים הצמודים לו, וזאת הן לעניין החניות והן לעניין המשרדים. הנטייה היא למנוע פיצול שטחים על-ידי סיווגים נפרדים על מנת לא לפגוע ביעילות הגבייה. כמו כן אין משמעות לשטח העיקרי ללא השטחים המשותפים הצמודים לו, אשר משרתים את הבאים לשטח העיקרי. באשר לטענת ההפליה מול מרכזי הקניות, קבע בית המשפט שלא ניתן להשוות בין סוגי הבניינים, שכן מרכזי הקניות הפכו לתחליף ל"כיכר העיר" בערים עתיקות, והבאים אליהם עושים שימוש בשטחים המשותפים לא תמיד על-מנת להגיע לעסקים הצמודים להם אלא על-מנת לטייל להנאתם, לראות ולהיראות. לפיכך לשטחים המשותפים במרכזי הקניות יש מעין קיום עצמאי. בית המשפט קבע כי הגבלת העירייה את שטח החנייה הממוסה ל-25 מ"ר בלבד אף היא סבירה ופותרת את טענת המערערים כי הם ממוסים עבור שטחים שלא רק הם משתמשים בהם, אלא גם המשתמשים בשטחי החנייה בתשלום. קביעה זו של 25 מ"ר אינה שרירותית אלא מבוססת על קביעת הגדרת "מקום חניה" בתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983 (להלן: תקנות התכנון והבניה). טענה אחת של המערערים קיבל בית המשפט המחוזי בקובעו כי יש לחייב את המערערים בארנונה רק בגין התקופה המתחילה ביום 24.2.99 וזאת מאחר שרק בתאריך זה נשלחו על-ידי הבעלים הקודמים של הבניין הודעות לעירייה על העברת החזקה. טענות המערערים 4. המערערים מציינים כי על-פי תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), תש"ס-2000 (להלן: תקנות ההסדרים) יסווג נכס בהתאם לשימוש בו. לפיכך הם טוענים, כי היה על העירייה לסווג את החניות אשר בבעלותם כ"חניה בתשלום" ולא כ"מרתף", כפי שנעשה לגבי החניון בתשלום הממוקם באותו פרויקט (שיעור הנמוך פי שלושה), שכן במרתף ניתן לעשות מגוון שימושים בעוד שהשימוש עבור החניות של המערערים הינו תואם יותר חנייה בתשלום. לטענתם, אף רכישתם של שטחי חנייה מהווה פתרון למצוקת החניה, ולא רק חניונים בתשלום חד-פעמי. לטענתם, בחניון בתשלום שבפרויקט קיימות חניות המושכרות לשוכרים מסוימים לתקופה ארוכה והתחלופה בהן זהה למעשה לחניות המערערים. כמו כן, לטענתם, הבחנת העירייה בין תשלום עבור כל תקופת החכירה מראש (שאינה, לטענת העיריה, "בתשלום" על-פי הגדרת חניון בתשלום), לבין תשלום חד-פעמי הינה הבחנה מלאכותית. לטענת המערערים אף אם יוחלט כי החניות שבבעלותם אינן "חניון בתשלום" לפי הגדרת הצו, עדיין סיווגן כ"מרתף" אינו סביר, ולפיכך הסיווג הסביר היחיד שמתאים בצו הוא "חניון בתשלום". המערערים טוענים כי התעריף המוטל על החניות שבבעלותם אינו סביר, שכן מדובר בתעריף הגבוה פי שלושה (או ליתר דיוק- פי 2.95) מהתעריף המוטל על החניון בתשלום באותו הפרויקט. לטענתם, התוצאה, לפיה הם משלמים כ-300 ₪ בגין ארנונה, בעוד שדמי שכירות חודשיים בחניון בתשלום שבפרויקט הינם 420 ₪ עבור מקום חניה על בסיס מקום פנוי ו-500 ₪ עבור מקום חניה שמור, אינה סבירה (וזאת מבלי להתחשב בסכום הרכישה של חניה פרטית שעמד על 15,000$). הפער הוא קטן ויוצר מצב בו החזקת הנכס הינה בלתי כדאית. המערערים טוענים כי ישנו חוסר סבירות קיצוני במיסוי השטחים המשותפים בקומות המשרדים והשטחים העיקריים באותו תעריף. כמו כן ישנו חוסר סבירות קיצוני בשיעור ההעמסה של המערערים, העומד על 27%. לטענתם, הם מופלים בהשוואה למרכזי קניות אשר ממוסים עבור 15% מהשטחים המשותפים בלבד. לטענת המערערים אין רלוונטיות לסטנדרט הבנייה של הפרוייקט, וכבר נפסק שבהטלת ארנונה אין העירייה רשאית להתחשב במצבו הכלכלי של הנישום. טענה נוספת של המערערים הינה כי השימוש אשר נעשה במשרדים אינו דומה לשימוש אשר נעשה בשטחים המשותפים. שטחי המעבר משמשים כשטחי גישה בלבד ולא כל מי שעושה בהם שימוש בדרכו לעסק עצמו אכן מתקשר לבסוף עם בעל העסק. כמו כן, לטענתם, הפונים אליהם אינם עושים זאת בגלל רוחב המעבר. בהשוואה למרכזי קניות, דווקא הם, לטענת המערערים, מפיקים תועלת רבה יותר מהשטחים המשותפים, שכן ככל שהם נוחים יותר יטו יותר אנשים לבקר במקום ולבצע רכישות. המערערים טוענים כי אמנם, בהתאם לצו הארנונה של העירייה, כל השטחים במרכזי קניות מסווגים ע-1, בעוד ששטחי בנייני משרדים מסווגים ע-2, שהינו תעריף נמוך יותר, אך אין זה משנה לעניין חוסר הסבירות במיסוי השטחים המשותפים בכל אחד מהם. טענות המשיבה 5. המשיבה מבהירה את ההבדל בין סיווג נכס על-פי השימוש בו, לבין סיווג נכס על-פי סוג הבניין. החניות שבבעלות המערערים סווגו על-פי השימוש כ"עסקים אחרים" הכוללים חנויות, משרדים ומסחר, וזאת מאחר שהחניות מהוות, לשיטת המשיבה, שטחי לוואי של המשרדים. קריטריון נוסף לפיו מסווגת המשיבה הינו סוג הבניין. ישנם בעיקרון (ומבלי להיכנס לפרטים) שלושה סוגי בניינים על-פי הצו: קומת קרקע (ע-1), קומה שאינה קומת קרקע (ע-2) ומרתף, צריף, סככה או סוכך ומרפסת לא מקורה (ע-3). על-פי קריטריון זה סווגו החניות כע-3 מכיוון שהן מצויות במרתף הבניין. לפיכך, סיווג זה הינו סביר. לטענת המשיבה לא ניתן להשוות בין חניה קנויה לבין עסק המנוהל כחניון בתשלום. החניה הפרטית הינה שטח לוואי של המשרד ומשמשת אותו בדומה לארכיון, מחסן ושירותים. הלכה פסוקה היא כי אין לפצל נכס בעל מהות אחת לנתחים טפלים ושוליים למהות העיקרית. הרציונאל של הקלה בארנונה לחניונים בתשלום, לטענת המשיבה, הינו עידוד פתיחת חניונים שיקלו על מצוקת החניה. הרוכש מקום חניה אינו עומד ברציונאל זה שכן החניה היא לשימושו הבלעדי, בעוד שבחניון ישנה תחלופה רבה. באשר לסבירות התעריף המוטל על החניות טוענת המשיבה כי המערערים לא עמדו בנטל ההוכחה להשוות ולהראות כי נכסים הדומים להם מחויבים בתעריף נמוך בהרבה. בנוסף טוענת המשיבה, כי החניות נקנו כחלק בלתי נפרד מהמשרדים במטרה לשמש את המחזיקים במשרדים. לחניות אלו יש ערך קנייני מובהק לבעליהן ובכך הן שונות מחניות המוחזקות על-ידי מפעיל חניון בתשלום. החניה משפיעה על ערך הנכס עצמו, ואף תשפיע בעתיד כאשר הביקוש לחניה באזור יגדל. ההערכה היא כי דמי השכירות בגין החניות שבחניון בתשלום יועלו באחוזים רבים לאחר שיאוכלס הפרויקט כולו, בעוד שבהתאם לחוקי ההקפאה לא יוכל שיעור הארנונה שמוטל על בעלי החניות הפרטיות לעלות מעבר לאחוזים בודדים. לעניין השטחים המשותפים, אין בצו כל תימוכין להפרדה בין שטחים משותפים לשטחים עיקריים. השימוש בשטחים המשותפים קשור בחבל הטבור לשימוש בשטח העיקרי ולא ניתן להפריד ביניהם. שיעור ההעמסה תלוי בסטנדרט הבניה בו בחר הקבלן (מעברים מרווחים, לובי רחב וכו') ואינו אחיד בין בניין משרדים אחד למשנהו. קריטריון גודל הנכס הינו קריטריון מרכזי לחיוב בארנונה. לטענת המשיבה אין להשוות בין בניין המערערים לבין מרכזי קניות, שכן ההקלה למרכזי הקניות נעשית בגלל היותם עתירי שטח. כמו כן כל קומותיו של מרכז הקניות מסווגות כע-1, בעוד שנכסי המערערים מסווגים בתעריף הנמוך יותר- ע-2. דיון 6. להלן אדון ראשית בטענות המערערים הנוגעות לסיווג החניות שברשותם לצרכי תשלום ארנונה ולתעריף המוטל עליהם בגין חניות אלו. לאחר מכן אדון בטענות המערערים הנוגעות לשטחים המשותפים בקומות המשרדים- הן לעניין הסיווג והן לעניין התעריף. אולם, בטרם אפנה לאלה, אעמוד בקצרה על המסגרת הנורמטיבית לדיוננו. המסגרת הנורמטיבית 7. הרשויות המקומיות מוסמכות להטיל תשלומי חובה שונים, ותשלום ארנונה ביניהם, המשמשים את הרשות המקומית במימון פעולותיה לרווחת הציבור. ההצדקה להטלת הארנונה נובעת מההנאה ומהתועלת שמפיקים הנישומים מהשירותים העירוניים אותם הם מקבלים מהרשות (ראו: ע"א 9368/96 מליסרון נ' עירית קרית ביאליק פ"ד נה (1) 156, 164). 8. סמכותה של מועצה להטיל ארנונה על נכסים שבתחומה שאינם אדמת בניין מעוגנת בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים. בהתאם לסעיף זה תחושב הארנונה לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו. סעיף 8(ב) לחוק קובע כי השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים, וכן ייקבעו כללים בדבר אופן חישוב שטחו של הנכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לעניין קביעת הארנונה. מכוח סעיפים אלה מותקנות כמעט מדי שנה תקנות לעניין קביעת הארנונה ברשויות המקומיות. חוק ההסדרים אף מסמיך את המועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות להוציא צווי הטלת ארנונה מדי שנה (ראו גם: ה' רוסטוביץ, פ' גלעד, מ' וקנין, נ' לב ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, התשס"א) 65. להלן - רוסטוביץ). 9. קביעת תעריפי הארנונה על ידי הרשות המקומית מוגבלת על ידי הוראות דין שזכו לכינוי "דיני ההקפאה" ואשר נחקקו מאז אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת עת היה המשק הישראלי נתון באינפלציה גבוהה ובחוסר יציבות כלכלית. במציאות זו נהגו הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה בשיעורים משמעותיים מדי שנה על מנת להקטין בדרך זו את גרעונן. בו בזמן הן נהגו לתת הנחות משמעותיות בחיובי הארנונה מבלי ששיקול דעתן בעניין זה יונחה על ידי קריטריונים מוגדרים וברורים. דיני ההקפאה באו איפוא להגביל את סמכויותיהן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה (להיסטוריה החקיקתית של חוקי ההקפאה ראו: רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה ואח' פ"ד נז (2) 481, 488 - 490; ע"א 8588/00 עירית עפולה נ' בזק פ"ד נז (3) 337, 342 - 346). יחד עם זאת, במגבלות דיני ההקפאה, מתחם שיקול הדעת של הרשות המקומית בקביעת שיעורי הארנונה רחב הוא ובית המשפט ימעט להתערב בו (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא פ"ד מו (1) 793, 803; עע"מ 3874/02 עירית חדרה ואח' נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 17.6.04); ע"א 8588/00, שם, עמ' 343 - 344). הגיונו של עקרון זה הינו כי חזקה על הרשות המקומית כי היא המיטיבה לדעת מהם צרכי העיר, מהו היקף השירותים שעליה לספק לתושבים וכיצד לחלק את נטל הארנונה בין החייבים בארנונה (בג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עירית תל-אביב - יפו פ"ד לג (1) 113, 121). סיווג החניות 10. ביום 9.8.04 נתנו החלטה לפיה יגישו הצדדים סיכומים בכתב, בהם יוכלו, אם ירצו בכך, להתייחס לע"א 2600/00 עירית הרצליה נ' חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ עליו הוגשה רע"א 10643/00 חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ נ' עירית הרצליה (להלן - עניין חבס). בעניין חבס נידון עניינם של שטחי חניה בבעלות המבקשים שחויבו בתעריף ארנונה זהה לזה שהוטל על הבניין בו הם שוכנים (דהיינו תעריף מבני תעשיה). המבקשים טענו כי יש לסווג את שטחי החניה בבעלותם כ"חניון בתשלום" לפי הגדרתו בסעיף 1 לתקנות ההסדרים, בעוד שהמשיבה טענה כי כוונת ההגדרה היא לחניונים הפתוחים לציבור הרחב בלבד, ולכן שטחי החניה של המבקשים אינם נופלים במסגרת הגדרה זו. יודגש, כי שם דובר במקומות חניה מסומנים שמרביתם מושכרים בשכירות חודשית לדיירי הבניין השונים. בעניין חבס סברתי כי הצמצום שנעשה על-ידי העירייה בהגדרת החניון בתקנות לחניון הפתוח לציבור הרחב אינה חוקית. לאחר ניתוח בהתאם לפרשנות התכליתית הגעתי למסקנה כי פרשנות כזו מחייבת את העדפת פירושם של המבקשים, לפיו חניון שחניותיו מושכרות על בסיס חודשי (אף אם החניה שמורה באופן בלעדי לשוכרים) הינו בגדר "חניון", ולכן יש לחייבו בתעריף שאינו חורג מתעריפי המינימום והמקסימום שנקבעו בתקנות לסיווג זה. אני סבורה כי אין הבדל מהותי בין עניין חבס לעניין שבפנינו, ולכן גם בעניין זה יש לסווג את שטחי החניה הנידונים כ"חניון" בהתאם לתקנות ההסדרים ואין לחייבם מעבר לתעריף המקסימאלי שנקבע בתקנות. 11. תקנה 1 לתקנות ההסדרים מגדירה "חניון": "בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום". בהמשך קובעות התקנות תעריפי מינימום ומקסימום שיוטלו על חניונים העונים להגדרה. בהתאם להגדרה זו נקבעו בצו עירית חיפה תעריפים מיוחדים ל"חניונים אשר החניה בהם היא תמורת תשלום" (בחלוקה לאזורים ושטחים מקורים ושאינם מקורים). בעניין חבס פירטתי את הדרך הנכונה ללכת בה בפרשנות דיני המס. כאן רק אציין בקצרה שיש לבחון את מתחם האפשרויות הלשוניות, ומתוכן לבחור את אותה אפשרות המגשימה את תכלית חקיקת המס. להבהרת הדברים אני מוצאת לנכון לשוב ולצטט את דבריו של הנשיא ברק שצוטטו על ידי אף בעניין חבס: "כמו כל חוק אחר, גם לעניין חוק מס נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא, אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינמאלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת המס. לעתים מטרת החקיקה היא הטלת מס, ולעתים מטרתה היא פטור ממס. בזו כבזו על הפרשן ליתן אותו פירוש, המביא להגשמת תכלית החקיקה. אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום... כשם שאין עליו לפרשו לרעתו. טובתו של נישום אחד היא לעיתים רעתו של נישום אחר. אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי" (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75). בענייננו אני סבורה כי בבדיקת מתחם האפשרויות הלשוניות, פרשנותם של המערערים מהווה פירוש לשוני סביר אף יותר מזה של המשיבה. אני סבורה כי ניתן לכנות שטח המיועד לחניית כלי רכב "חניון", וכי המושג "חניון" אינו מבחין בין החניית כלי הרכב תמורת תשלום חד פעמי, תמורת שכירות חודשית או תמורת דמי קניית מקום יחיד או מספר מקומות בשטח החניה. כמו כן, הגדרת "חניון" בתקנות דורשת כי החניה בחניון תיעשה תמורת תשלום. המונח "תשלום" יכול להתפרש בדרכים רבות, אך לא ניתן לשלול פירוש אשר מוציא מתחום הגדרה זו רק חניונים שהכניסה אליהם נעשית חינם, ומכליל בהגדרה כל תשלום אחר, בין שנעשה מראש בקניית החניה, בין שנעשה כל חודש, ובין שנעשה באופן חד-פעמי עבור מספר שעות. לפיכך, בדומה לעניין חבס ההכרעה בשאלת הסיווג תיעשה בהתאם לפרשנות התכליתית. 12. כפי שציינתי בעניין חבס, אני סבורה כי תכליתו של תעריף הארנונה הנמוך המוחל על חניונים הינה עידוד ליצירת פתרונות למצוקת החניה הקיימת בעיקר בערים הגדולות. כבר ציינתי בעניין זה, כי מקום בו תכלית זו מתקיימת באופן פחות מובהק, אין בכך כדי לשלול את תחולתה לחלוטין. שטחי חניה שנקנו על-ידי בעלי משרדים בבניין מסייעים בפתרון מצוקת החניה אף הם. אמנם, מכיוון שההחזקה בהם ניתנת באופן ייחודי לאדם מסוים, או לחבר בני-אדם מסוים, תרומתם לפתרון מצוקת החניה הוא מועט מזה של חניות על בסיס מקום פנוי, אך לא ניתן לומר כי בחניות אלו אין כלל תרומה להפחתת מצוקת החניה. כפי שציינתי בעניין חבס, פרשנות דיני המס קובעת כי ההכרעה בין שתי פרשנויות המיישמות את תכלית החקיקה תיעשה בהתאם לעקרונות הכלליים של השיטה, וביניהם הגנה על קניין הפרט מפני התערבות שלטונית. לפיכך, אם הפרשנות התכליתית משאירה בידי הפרשן שתי אפשרויות, עליו לבחור בזו המטיבה עם הנישום (עניין חצור, לעיל, בעמ' 76; א' ברק, "פרשנות דיני המסים", מיסים יא/4 (1997) א-1, בעמ' א-11). בענייננו המשמעות היא שיש להעדיף את פרשנותם של המערערים, שכאמור אף היא עומדת בקנה אחד עם תכלית החקיקה. יצוין, כי אין אני רואה היגיון או תכלית כלשהי בהבחנה שעושה המשיבה בין שטחי החניה של המערערים שנקנו על-ידם, לבין שטחי חניה באותו בניין, ואף באותה קומה, שהושכרו לתקופות ארוכות ובאופן ייחודי לאנשים מסוימים. בשני המקרים החניה נשמרת עבור אדם מסוים או חבר בני-אדם מסוים ואופן התשלום על חניה זו אינו רלוונטי בעיני. בעניין זה ברצוני לציין כי אני רואה טעם בהטלת תעריפי ארנונה שונים וביצירת מדרג בין חניות שאינן מיועדות לאדם ספציפי, אשר בהן התרומה לפתרון מצוקת החניה היא גדולה יותר, לבין חניות שנקנו או הושכרו לאדם מסוים ובכך תרומתן לפתרון מצוקת החניה מועטה יותר. עם זאת, בהתאם לתקנות הקיימות כיום ובהתאם לניתוח שלעיל, יכולה הרשות המקומית לבצע סיווג זה רק במסגרת התעריף המקסימאלי והמינימאלי הקבוע ל"חניון" בתקנות (וזאת לאחר קבלת אישור חריג משר הפנים ושר האוצר בהתאם לסעיף 9(ב) לתקנות ההסדרים). אם יראה המחוקק או מחוקק המשנה לנכון להטיל על סוג חניונים מסוים תעריף הגבוה מהתעריף המקסימאלי הקבוע כיום ל"חניון", עליו לעשות זאת על-ידי תיקון החוק או התקנות בעניין. 13. טוענת המשיבה כי לחניות המערערים יש ערך קנייני מובהק לבעליהן, ובכך הן שונות מחניות המוחזקות על-ידי מפעיל חניון בתשלום. להערכתה, דמי השכירות על חניות יעלו באחוזים רבים, בעוד שתעריף הארנונה על החניות הקנויות לא יוכל לעלות אלא בשיעור של אחוזים בודדים וזאת בשל חוקי ההקפאה. איני רואה איך יש בהבדלים אלה כדי לשנות את מסקנתי דלעיל. אין להבחנות אלו כל השפעה על תכלית התעריף המופחת המוטל על חניונים. "החוכמה הכלכלית" העומדת מאחורי קנית חניה או השכרתה אין בה כדי להשפיע על תעריף הארנונה. כידוע, רווחיותו של עסק אינה שיקול, מלבד חריגים מסוימים, להטלת ארנונה על נכס (ראו בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 804). 14. המשיבה רואה בחניה הקנויה שטח נלווה לזה של המשרד שניתן להשוותו לארכיון, מחסן או שירותים של המשרד הממוסים בתעריף זהה לזה של המשרד עצמו. השאלה מתי תסווג יחידת שטח כשטח לוואי לשטח העיקרי ומתי תסווג כשטח בעל תכלית עצמאית נידונה בעבר מספר פעמים על-ידי בית משפט זה וכן על-ידי בתי המשפט המחוזיים. ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עירית ראשון לציון, תק-על 2003(1), 1478 מסכם את ההלכה בנושא זה: ככלל כאשר מדובר במתקן 'רב תכליתי' שניתן להפריד בין יחידותיו השונות על-פי שימושיהן, יעשה הסיווג בנפרד לכל יחידה על-פי שימושה ותכליתה (בג"ץ 764/88, שם). עם זאת יישמה פסיקת בתי המשפט המחוזיים הלכה זו בצמצום וקבעה כי אין לפצל נכס בעל מהות אחת לנתחים קטנים וטפלים למהות העיקרית. ניתנו לכך שני טעמים: האחד- למנוע מצבים אבסורדיים בהם יסווגו באופן שונה ארכיון ושירותים של אותו משרד, למשל. השני- על מנת למנוע הרחבת הסכסוכים בין הפרט לרשות ועל-מנת למנוע מצב בו הרשות תצטרך לעקוב אחרי השימוש בכל יחידה ויחידה בנכס. לפיכך יצרה הפסיקה שני מבחני עזר לקביעת העיקר והטפל בנכס: המבחן האחד הוא מבחן הזיקה בין תכליתה של יחידה אחת לבין תכליתה של יחידה סמוכה. המבחן השני הוא האם השימוש בחלק ספציפי הכרחי למהות הארגון העיקרי בנכס ולמימוש תכליתו. בית משפט זה בעניין אחוזת ראשונים אימץ מבחנים אלו אך ציין כי הם אינם מהווים רשימה סגורה לצורך בחינת השאלה האמורה. בענייננו אני סבורה כי ניתן לראות את חניות המערערים כיחידה נפרדת בעלת תכלית ושימוש נפרדים מהנכס העיקרי. החניות אינן נמצאות בסמוך לעסקיהם של המערערים, אלא בקומות שונות של הבניין; אין זיקה בין מהות עסקיהם של המערערים לבין השימוש בחניות, בניגוד, למשל, לארכיון הצמוד למשרד ומשמש אותו; השימוש בחניה אינו הכרחי למימוש תכליתם של עסקי המערערים; בעלי החניות משלמים בנפרד עבור שירותי ניקיון ושמירה הניתנים בחניון. כל אלה מצדיקים את בחינת היחידה העסקית ויחידת החניה בנפרד על-פי שימושן ותכליתן לשם סיווגן לצורך הטלת ארנונה. אף בבחינת הרציונלים שהוזכרו לעיל אני מגיעה למסקנה דומה. סיווג החניות בסיווג שונה מזה של עסקי המערערים אינו מוביל לתוצאה אבסורדית ולחלוקת יתר של יחידות לחלקים קטנים וטפלים. שטח החניה נמדד בנפרד משטחי העסק ואף מצורפים לו שטחים משותפים הנמצאים בקומת החניה, כך שרק הגיוני הוא לסווג שטחים אלו בנפרד משטחי העסק והשטחים הסמוכים להם. כמו כן, אין בסיווג השונה כדי להרחיב את חזית הסכסוכים בין העיריה לפרט, ואין בכך הכבדה על העיריה. השימוש בחניה כמקום להחניית כלי רכב סביר כי לא ישתנה במהלך הזמן. המערערים אף טוענים כי נאסר עליהם להשתמש בחניות לצרכים אחרים מלבד החניית רכבים. לפיכך, לעניין סיווג חניותיהם של המערערים אני סבורה כי יש לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה לסווגן כ"חניון" כהגדרתו בתקנות ההסדרים. השטחים המשותפים 15. באשר לחלקו של הערעור העוסק במיסוי השטחים המשותפים, בין של עסקי המערערים ובין של חניות המערערים, אני סבורה כי יש לדחות את טענות המערערים. המבחנים שהוזכרו לעיל לצורך בחינת השאלה האם מדובר בשטח טפל לשטח העיקרי או לשטח בעל תכלית ושימוש נפרדים אשר יש לסווגו בנפרד מהשטח העיקרי, רלוונטיים במיוחד בעניין זה. בהתאם למבחנים אלו ואף בהתאם לשכל הישר נראה כי מדובר במקרה מובהק של שטחים טפלים לשטח העיקרי. המערערים מלינים על מעברים, חדרי מדרגות ושטחי גישה לעסקיהם וכן על שטחי מעבר בחניונים. אלו שטחים שזיקתם לשטח העיקרי ברורה ואינה שנויה במחלוקת ולא ניתן לסווגם כשטח עצמאי ונפרד מהשטח העיקרי. שטחים אלה הכרחיים לצורך השימוש בשטחים העיקריים. לא ניתן לצפות כי המשיבה תסווג כל מעבר, שטח גישה, חדר מדרגות וכו' בסיווג שונה ועל-פי תכלית שונה. טוענים המערערים כי אין העירייה צריכה להתחשב בסטנדרט הבניה של הפרויקט שכולל שטחי מעבר רחבים. לטענתם, לא כל העושים שימוש במעברים מתקשרים לבסוף עם העסק, וכן רוחב המעברים אינו משפיע על התקשרות הלקוחות עם העסק. על כך אעיר כי, ראשית, גובה הארנונה נקבע, בין היתר, בהתאם לגודל הנכס, ואין מקום לסטות מכך לגבי מיסוי השטחים המשותפים. שנית, אני סבורה כי לא ניתן להתעלם מכך שסטנדרט בניה של בניין מסוים, הכולל אף את רוחב המעברים והלובי, משפיע על התדמית של העסק ועל המסר שהוא משדר לציבור הלקוחות הפוטנציאלי, ולפיכך אף משפיע על התקשרות לקוחות עם העסק ועל התעריפים שגובה העסק מלקוחותיו. לולא כן, לא היו בוחרים עסקים לפתוח את עסקיהם בבניינים מפוארים ויקרים. שלישית, איני רואה מה כוחה של הטענה לפיה לא כל העושה שימוש במעברים מתקשר לבסוף עם העסק. שהרי, אף לא כל עושה שימוש במשרד ומקבל בו הצעת שירות מתקשר לבסוף עם העסק. המערערים סומכים טענותיהם על השוואה עם שיטת המיסוי של מרכזי קניות. לא מצאתי בהשוואה זו כדי להועיל להם. המערערים לא הוכיחו כי רוחב המעברים מועיל לעסקים במרכזי הקניות יותר מאשר להם. כפי שציין בית המשפט המחוזי, דווקא במרכזי קניות השיטוט של אנשים במעברים אינו מוביל בהכרח לקניית מוצרים מהעסקים שבמרכז. בשל מגוון העסקים אף אין ביטחון כי הלקוחות יכנסו לחנותו של בעל עסק מסוים דווקא, בעוד שבבנייני משרדים באים הלקוחות למטרה מסוימת, אל משרד מסוים. שיעור ההעמסה המוטל על המערערים בשל השטחים המשותפים אף הוא לא הוכח כבלתי סביר, וכן לא ניתן להתעלם מהנתון לפיו המשיבה ממסה את כל השטחים במרכזי הקניות על-פי סיווג של ע-1 שהוא גבוה יותר מהסיווג המוטל על בנייני משרדים- ע-2. 16. לסיכום, אם דעתי תישמע הייתי מקבלת את הערעור לעניין סיווגן של החניות שבבעלות המערערים ודוחה את הערעור לעניין סיווג השטחים המשותפים, הן בחניון והן בקומות בהם מצויים העסקים עצמם. השופטת מ' נאור: 1. בענין השטחים המשותפים דעתי כדעת חברתי השופטת ארבל. דעתי שונה מדעתה בשאלת החניונים. ב- רע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה (טרם פורסם, ניתן ביום 14.5.2006) (להלן: עניין חבס) לא נפלה בסופו של דבר הכרעה בשאלה מהו חניון. המישנה לנשיא חשין קבע שם כי "פירושו של 'חניון' בהקשר צו הארנונה - להבדיל מ'מקום חניה' - נושא בביטנו, לדעתי, את יסוד היותו של מקום החניה פתוח לציבור הרחב" (פסקה 4 לפסק דינו). לעומתו קבעה שם חברתי השופטת ארבל כי "למרות ששטח החניה של המבקשים אינו פתוח לציבור הרחב, הוא עומד בתכלית התקנות" (פסקה 17 לפסק דינה). דעתי שם הייתה כי העירייה שינתה את צו הארנונה בניגוד לדיני ההקפאה ולכן לא נדרשתי להכריע בשאלה הכללית מהו חניון (יצויין כי בעניין חבס תלויה ועומדת בקשה לדיון נוסף (דנ"א 4488/06)). אקדים ואומר כי בנסיבות המקרה שלפנינו הגעתי לכלל מסקנה ששטחי החניה של המערערים אינם מהווים "חניון" וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלה הכללית מהו "חניון". ליתר השאלות ביחס שבין ענייננו לעניין חבס אשוב בהמשך הדברים. 2. בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומית בשנת 2000), התש"ס-2000 מוגדר חניון כך (ההדגשה אינה במקור): "חניון" - בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום; בהתאם, צו הארנונה של המשיבה מדבר ב"חניונים אשר החניה בהם היא תמורת תשלום". בנוסף קובע הצו כי השטח המקסימלי לחיוב עבור מקום חניה ומרחב הלוואי הוא 25 מ"ר. וכך מוגדרת בצו שיטת המדידה: "שטחים המשמשים כחניונים - בין אם בתשלום ובין אם לאו, (למעט שטחים המשמשים כחניונים במרכזי קניות), יחויבו ב- 25 מ"ר עבור כל מקום חניה או בשטחם המלא הנמוך מביניהם. למען הסר ספק, שטח מקום חניה עפ"י שיטת המדידה כולל את החלק היחסי בשטחים המשותפים ובנתיבי המעבר" (עמ' 13 לצו, סעיף 5). 3. כפי שהראתה חברתי התעריף עבור חניון נמוך מהתעריף אותו מבקשת המשיבה להטיל על שטחי החניה של המערערים ולכן המערערים מבקשים כי שטחי החניה שלהם יסווגו כ"חניון". לדעתי, שטחי החניה של המערערים כלל אינם יכולים לבוא בגדרי הסיווג "חניון". מדובר בשטחי חניה השייכים בנפרד לכל עסק ועסק ומשמשים לו כלי עזר. על כן, יש לסווגם כשם שמסווגים בענייננו את השטחים המשותפים. דהיינו, כשטח טפל הנלווה לשטח העיקרי. אבאר את עמדתי. האם מדובר ב"חניון"? 4. בעניין הסיווג "חניון" ניתן למקד את המחלוקת שלפנינו בשאלה אם מקום החניה של המערערים הוא ב"תשלום". אם אין הוא ב"תשלום" - לכל הדעות אין מדובר בחניון. לטענת המערערים בשל רכישת מקום החניה מדובר בחניון שהוא ב"תשלום". המשיבה לעומתם טוענת כי רכישת מקום חניה אינה מהווה "תשלום תמורת חניה" וכי מקומות החניה של המערערים משמשים שטחי לוואי ושירות לשטח העיקרי (עסקי המערערים) ויש לסווגם כחלק מהשטח העיקרי. מקובלת עליי עמדת המשיבה. לדעתי, משנרכשה הבעלות ממילא השימוש השוטף על ידי הבעלים אינו כרוך עוד ב"תשלום". כאשר אדם רוכש מקום חניה והוא חונה במקום שבבעלותו לא ניתן לומר כי "החניה בו נעשית תמורת תשלום". ביחס לדיני הארנונה עלינו לדעתי לפרש את המונח "תשלום" על פי "מבחן השכל הישר, או: ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות" (ע"פ 31/50 מלצקי נ' י"מ, פ"ד ד 555, 557). עלינו ליתן לו את "המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני-אדם" (ע"א 753/68 פרנסיס נ' רוזנברג, פ"ד כג (2) 182, 187 ד). עלינו ללכת לפי מובנו הרגיל והמקובל (ר"ע 530/82 עטר חברה למסחר בע"מ נ' מ"י, פ"ד לח (2) 337, 342). לא ניתן לדעתי לדבר על חניה תמורת תשלום רק בשל כך שבאופן היסטורי שילם הבעלים עבור מקום החניה, דהיינו רכש אותו. תהא אשר תהא התשובה לשאלה מהו תשלום שוטף בחניון (לפי שעה, תשלום יומי, תשלום חודשי וכו'), הרי שימוש בנכס שנרכש אינו שימוש ב"תשלום". אוסיף כי לענין זה מקובלים עלי דבריו של המישנה לנשיא חשין בעניין חבס ולפיהם "לו מכר הקבלן לדיירי הבית את מקומות החניה, לא היה איש מעלה בדעתו לטעון כי מקומות החניה מהווים חניון" (פסקה 3 לפסק דינו). בענייננו, הקבלן אכן מכר למערערים את מקומות החניה. אשר על כן ולו תישמע דעתי נקבע כי מאחר שהמערערים הם בעליהם של מקומות החניה והחניה במקומות אלו אינה נעשית "תמורת תשלום" - אין הם יכולים לבוא בגדרי הסיווג "חניון" בצו הארנונה. ואם אין מדובר ב"חניון"? 5. אם אין המדובר ב"חניון" כיצד יש לסווג את מקום החניה? המערערים טוענים כי בכל אופן יש לסווג כל מקום חניה כיחידה נפרדת ועצמאית המנותקת מהנכס העיקרי (המשרד) ואילו המשיבה טוענת, כאמור, כי עלינו לראות את מקומות החניה כשטחי לוואי ושירות הטפלים לשטח העיקרי ועל כן לסווגם בהתאם לסיווגו של השטח העיקרי. חברתי השופטת ארבל קובעת - ודעתי כדעתה - כי שטחים נלווים יסווגו בענייננו כמו שמסווג השטח העיקרי וכי אין לסווגם כשטח עצמאי ונפרד. כשלעצמי איני רואה הבדל בין מקום החניה למסקנתנו בענין יתר השטחים הנלווים. השאלה מתי חלקים שונים של אותו נכס יזכו לסיווג נפרד נדונה כבר בפסיקתו של בית משפט זה ונקבע כי כאשר מדובר ב'מתקן רב-תכליתי' בעל שימושים מגוונים, שניתן להפריד בין מתקניו השונים, ייעשה הסיווג לפי השימוש והתכלית של כל חלק בנפרד ואילו כאשר הפעילויות המבוצעות בחלקים השונים משולבות זו בזו ותכליתן אחת, אין מקום לפצל את הסיווג (ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטין שותפות רשומה נ' עירית ראשון לציון (לא פורסם); עע"ם 11641/04 סלע נ' מועצה אזורית גדרות (טרם פורסם, ניתן ביום 17.7.2006)). לעתים, פיצול הנכס לחלקים שונים הוא מבוקשו של הנישום ולעתים הנישום דווקא מבקש להימנע מהפיצול ולראות בנכס, על חלקיו השונים, יחידה אחת. כך למשל בנק עשוי לבקש כי משרד הנמצא בסניפו יסווג בנפרד מהסניף תחת הסיווג "משרד" ולא "בנק" (השוו למשל עמ"נ (חי') 435/01 בנק ערבי ישראלי בע"מ נ' מנהל הארנונה של עירית נשר (לא פורסם) והאסמכתאות שם) ואילו בתעשייה ניתן לתאר מצב שייטען כי המשרד מהווה חלק בלתי נפרד מהנכס וזאת כדי להיכנס לסיווג "תעשייה" ולא לסיווג נפרד - "משרד" (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו (1) 793, 816-815). הנה כי כן, טובתו של נישום אחד היא רעתו של נישום אחר ואך מובן הוא כי לענין סיווג נכס אין לחפש בהכרח את טובת הנישום. יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו כאשר סיווג הנכס יחתך ככלל על פי השימוש בו ובהתאם לצו הארנונה הרלבנטי. אם נשוב למערערים שלפנינו נראה לי כי יקשה לומר שנכסם מהווה "מתקן רב תכליתי" אשר מוצדק להפריד בין חלקיו השונים. למערערים יש משרד. לנכס זה של המערערים שטחים נלווים כאלה ואחרים (הכוללים גם מקום חניה) אך אין מדובר במתקן רב תכליתי. הזיקה שבין השטחים הנלווים (לרבות מקום החניה) לבין השטח העיקרי (המשרד) היא ברורה ואף אם יאמר כי לא כל השטחים הנלווים הכרחיים לתכליתו של השטח העיקרי עדיין לא ניתן להתייחס אליהם כחלק נפרד. ואם יטען הטוען כי באשר למקומות החניה (בשונה אולי משטחים נלווים אחרים) יש הכרח להכיר כיחידה נפרדת ועצמאית מאחר שהם אינם סמוכים פיזית לשטח העיקרי אשיב לו לאותו טוען, כי שאלת הסמיכות הפיזית של מקום החניה לשטח העיקרי אין בה כדי להכריע את הכף. ובלשונה של חברתי השופטת ארבל בפרשה אחרת שעסקה בענייני ארנונה "אף שאין מדובר ביחידות סמוכות מבחינה פיזית. עם זאת, אני סבורה כי מדובר ביחידות סמוכות מבחינה מהותית" (רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה (טרם פורסם, פסקה 20) (להלן: עניין כרטיסי אשראי)). ודוק: בענייננו אנו, באשר לשטחים נלווים אחרים, ראינו כי אין בשאלת הסמיכות הפיזית כדי להכריע את הכף. במה דברים אמורים? באשר לשטחים נלווים אחרים הכוללים דרכי גישה, מעליות, לובי וכיו"ב קובעת חברתי השופטת ארבל, ודעתי כאמור כדעתה, כי יש לסווגם בענייננו כמו שמסווג השטח העיקרי וכי לא ניתן לסווגם כשטח עצמאי ונפרד. שטחים נלווים אלה אינם נמצאים בהכרח בסמוך לשטח העיקרי. כך למשל אין ספק כי הלובי הנמצא בקומת הכניסה אינו בסמוך למשרדים בקומות שמעל ובכל זאת חברתי השופטת ארבל קובעת כי יש לראותו כשטח נלווה ה"צמוד" למשרד במובן המהותי. לדעתי, דינו של מקום החניה בהקשר זה כדין הלובי: אומנם אין הוא "צמוד" למשרד במובן הפיזי אך הוא "צמוד" לו באופן מהותי ואין לסווגו בנפרד. באנלוגיה לכך ניתן להביא מסעיף 158א1 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 שכותרתו הצמדת מקומות חניה ובו מוגדר מקום חניה כך: "מקום חניה" - שטח המיועד לחניית כלי רכב, הכולל את שטח החניה ואת שטח התימרון לכניסה וליציאה של כלי רכב הגדרתו של מקום חניה בחוק התכנון והבניה אינה מחייבת אפוא את סמיכותו הפיזית של מקום החניה לנכס ועוד יותר מכך אין היא מחייבת את המסקנה כי כל מקום חניה הוא בהכרח "חניון" לצורך ארנונה. העיקר הוא שבנסיבות העניין שלפנינו ועל פי צו הארנונה של המשיבה מקום החניה של המערערים מהווה שטח טפל לשטח העיקרי. שטח טפל זה הוא שטח נלווה לעסקם של המערערים. הוא מהווה כלי עזר לעסקם של המערערים ויש לסווגו על כן כחלק ממנו ולא בנפרד וזאת כשם שמסווגים הלובי ודרכי הגישה - אף שאינם בהכרח בסמיכות פיזית ל"שטח העיקרי". 6. סיכום עד כאן: מקומות החניה של המערערים אינם יכולים לבוא בגדרי הסיווג "חניון". מדובר למעשה בשטח נלווה הצמוד מהותית לשטח העיקרי ואין מדובר ביחידה נפרדת ועצמאית המהווה חלק ממתקן רב תכליתי. כמו יתר השטחים הנלווים גם מקומות החניה מהווים כלי שרת למשרדיהם של המערערים והם טפלים לשטח העיקרי. על כן, לא ניתן לומר כי הסיווג שקבעה המשיבה למקומות החניה - דהיינו בהתאם לסיווג השטח העיקרי וכמו יתר השטחים הנלווים - אינו סביר. 7. במאמר מוסגר יצויין כי אף אם נקבל את גישת המערערים ונקבע כי מקומות החניה שלהם הם בעלי קיום עצמאי ונפרד עדיין, כך נראה, לא יהיה בכך כדי להועיל להם. אף כיחידות "עצמאיות ונפרדות", ומשנמצא, לשיטתי, כי הסיווג "חניון" אינו אפשרי (שהרי אין בענייננו "תשלום"), הסיווג היחיד שלכאורה נותר למקומות החניה הוא הסיווג השיורי של "עסקים אחרים" (המוגדרים בעמוד 11 לצו ככאלו שאינם נכללים באחת ההגדרות הקבועות בצו) וזהו ממילא הסיווג לו הם זוכים כעת; כזכור, המשיבה ציינה כי עסקיהם של המערערים ("השטח העיקרי") מסווגים כ"עסקים אחרים" ולכן, בין אם מקומות החניה הם שטח לוואי המסווג כמו השטח העיקרי ובין אם הם "יחידה נפרדת ועצמאית" התוצאה מבחינת המערערים היא לכאורה אחת - סיווג מקום החניה תחת "עסקים אחרים", דהיינו - אותו תעריף. כאן ניתן היה לסיים את ענייננו אך כאמור בראשית הדברים אבקש לעמוד עוד על היחס שבין ענייננו לעניין חבס. לכך אעבור עתה. בין ענייננו לעניין חבס 8. לשיטתי כאמור איננו נדרשים במסגרת הליך זה להכריע בשאלה הכללית מהו "חניון". ואולם, ניתן לומר כי כאשר מדובר במחזיק המשתמש בנכס לשם מתן שירותי חניה בתשלום והנכס המוחזק על ידו כולל עשרות מקומות חניה, עשוי הדבר לשמש אינדיקציה למסקנה כי מדובר ב"חניון" (מבחינת סיווגו לארנונה). כמו כן ניתן לומר כי כאשר אדם רוכש מקום חניה בודד ומחזיק בו לשימושו שלו ובצמידות (מהותית) לנכס אחר תתחזק דווקא מסקנה שונה. אינדקציות אלה מובילות למסקנה כי ענייננו שונה משמעותית מעניין חבס: שם, עיריית הרצליה פנתה למי שהיא ראתה כ"מחזיק" והיה מדובר במי שלכאורה הפעיל את "הנכס", בו היו עשרות מקומות חניה, לשם מתן שירותי חניה בתשלום. בענייננו לעומת זאת המשיבה פנתה למערערים השונים שאין לומר עליהם כי הם מפעילים את מקומות החניה שלהם, כל אחד לעצמו, לשם מתן שירותי חניה בתשלום. 9. שוני זה אינו השוני היחיד בין ענייננו לבין עניין חבס. בעניין חבס עיריית הרצליה ביקשה להטיל על אותו מחזיק אחד, המחזיק כאמור ב"נכס" ובו עשרות מקומות חניה, תעריפי ארנונה שונים עבור כל מקום חניה שנמצא ב"נכס" (על פי סיווג העסק השוכר ממנו את מקום החניה). סברתי שם כי שיטה שכזו מעוררת קשיים לא מעטים ואין לכאורה טעם לקבוע לכל מקום חניה תעריף שונה כאשר "הנכס" מנוהל כיחידה אחת-נפרדת. בענייננו, "הנכס" המנוהל כיחידה אחת-נפרדת הוא עסקם של המערערים. "נכס" זה מורכב משטח עיקרי ומשטחים נלווים כאשר לשטחים הנלווים אין קיום עצמאי. אשר על כן, דעתי בענייננו היא, כמו בעניין חבס, כי אין לקבוע לכל חלק מ"הנכס" תעריף שונה. במילים אחרות, כשם שאין להטיל על מפעילו של חניון תעריף שונה עבור חלקיו השונים של נכסו (מקומות החניה שבחניון) כך אין להטיל תעריפים שונים על חלקי נכסו השונים של בעל המשרד (המשרד עצמו, המסדרון, הלובי ו- מקום החניה). 10. ואולם, בבחינת המשך לקביעתי האמורה בעניין חבס, טוענים המערערים כי גם בענייננו מעוררת שיטת המשיבה קושי שהרי, סיווג על פי שיטת המשיבה יוביל לתוצאה לפיה מקומות חניה הסמוכים זה לזה ואשר השימוש בהם זהה יסווגו באופן שונה (על פי סיווג הנכס אליו הם "מוצמדים"). טענה זו שובה את הלב אך אין לקבלה. בעניין חבס אכן לא היה לכאורה מקום להבדיל בין מקומות החניה השונים שנמצאו בחזקת מחזיק אחד ב"נכס" אחד. אך בענייננו, כל מערער רכש מקום חניה ומקום זה צמוד ל"נכס" אחר. כל נכס אחר שכזה יכול להיות בעל סיווג שונה (משרד, בנק, תעשיה) אשר ממנו מופקת תועלת שונה והשימוש בו הוא שונה. על כן, מוצדק בעיני לגבות ממקומות חניה שרק לכאורה נראים זהים, תעריף שונה על פי תעריף הנכס אליו הם מוצמדים (השוו: ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עירית בני ברק (ניתן ביום 30.8.2006, פסקה י(4) לפסק דינו של השופט רובינשטיין); עניין כרטיסי אשראי, פסקה 19; בג"צ 1355/93 ועד מעקב לענין ארנונה ירושלים נ' ראש עיריית ירושלים (לא פורסם) והאסמכתאות שם). במובן זה, מקום החניה (שוב) דומה ללובי. גם בלובי השימוש של העסקים השונים הוא לכאורה זהה אך כל עסק משלם עבור חלקו בלובי (המהווה שטח נלווה) תעריף שונה (על פי סיווג השטח העיקרי) וביחס ללובי כזכור אין בין חברתי וביני מחלוקת. הנה כי כן, השוני בין עניין חבס לענייננו מחזק לדעתי דווקא את המסקנה כי מקומות החניה של המערערים אינם "חניון". 11. סוף דבר: לו תישמע דעתי נדחה את ערעור המערערים. המערערים ישלמו למשיבה 1 שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח. השופטת א' חיות: בעניין השטחים המשותפים מצטרפת אף אני לדעתה של חברתי השופטת ע' ארבל. לעומת זאת, בעניין סיווג החניות לצורכי ארנונה דעתי כדעתה של חברתי השופטת מ' נאור, כי אין מדובר במקרה הנדון ב"חניון" כהגדרתו של מונח זה בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000) תש"ס - 2000. הסיווג היחיד שניתן להחיל על מקומות החניה דנן הוא, אפוא, כ"עסקים אחרים" וזאת בין לפי הסיווג השיורי הקבוע בצו הארנונה של המשיבה ובין לפי סווג השטח כשטח הטפל לשטח העיקרי של המערערים, המסווג אף הוא כ"עסקים אחרים". בנסיבות אלה, נראה כי השאלה האם יש לפצל את הסיווג של החניות מן השטחים העיקריים אינה צריכה הכרעה במקרה דנן וניתן להותירה לעת מצוא. שופטת בעניין השטחים המשותפים הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל, ובעניין סיווג החניות הוחלט ברוב דעות של השופטות נאור וחיות לדחות את הערעור גם כן. המערערים ישאו, יחד ולחוד, בשכר טרחת עו"ד המשיבה 1 בסך 15,000 ש"ח. מרתףמשרדים (ארנונה)ארנונהבניין