ביטול חוזה שכירות מצד המשכיר

1. המדובר בתביעה ותביעה שכנגד העוסקות ביחסי השכירות שהתקיימו בעבר בין הצדדים. לטענת התובעת אשר שכרה מהנתבע יחידת דיור(להלן "המושכר"), הובהר לה במהלך חתימת החוזה, כי תחויב רק בגין נזק, או קלקול, שייגרם באחריותה למושכר ולצורך כך אף נדרשה ליתן המחאת ביטחון פתוחה. התובעת טענה, כי בהתאם להבהרה זו, היה ברור כי כל נזק או קלקול שייגרמו עקב בלאי, התיישנות וכיוב', יתוקנו על ידי הנתבע- בעל המושכר. לטענת התובעת: חודש לאחר חופשת הפסח, אשר במהלכה התארחו במושכר, בהסכמתה ובידיעתה, אורחים של הנתבע, ניסתה להפעיל לראשונה את המזגן במושכר, אך זה לא פעל. לאחר שגם החלפת בטריות לא הביאה לפעילות תקינה של המזגן, הודיע הנתבע לתובעת, כי יזמין טכנאי לתיקון המזגן. התובעת טענה כי יומיים לאחר השיחה, תוקנה התקלה (ראתה סימנים של אבק, המעידים על ביצוע תיקון במזגן) והמזגן עבד, ואולם לאחר מספר ימים, במהלכם הייתה בדירה רק יומיים, שוב לא קירר המזגן. לאחר פנייתה לנתבע הבטיח הנתבע, גם הפעם, כי יזמין טכנאי והלין על כך שהטכנאי הקודם רק גזל כסף. לטענת התובעת, משחלפו 5 ימים ולא הגיע טכנאי, התקשרה שוב לנתבע, אשר הודיע לה כי הוא מנסה כבר מספר ימים ללא הצלחה, להשיג טכנאי, וכי ינסה להשיג טכנאי אחר. התובעת טענה, כי בהמשך השיחה, כאשר ביקשה לזרז התיקון ואף אמרה לנתבע כי כפי שהיא משלמת את חשבונותיה בזמן, כך היא מצפה שהתיקון ייעשה מהר ככל הניתן, החל בין הצדדים ויכוח, אשר בסופו הודיע לה הנתבע, כי הוא אינו מוכן לתקן את המזגן וניתק את השיחה. התובעת הוסיפה, כי לאחר חצי שעה צלצל הנתבע וטען שהתיקון בתחום אחריותה של התובעת שכן, היא זו שקלקלה את המזגן. התובעת הודיעה לנתבע כי היא רואה בכך הפרה של החוזה וכי אם יסרב לתקן את המזגן, תיאלץ לעזוב שכן אינה יכולה ללמוד למבחנים בחום הכבד. שיחות טלפון נוספות לנתבע לא נענו ובתגובה להודעת טקסט ששלחה לנתבע, הודיע לה הנתבע, כי עליה לתקן את המזגן בעצמה. התובעת טענה, כי למחרת פינתה את חפציה מהמושכר, סידרה וניקתה אותו וביקשה מאשת הנתבע לקרוא לנתבע על מנת לזכות אותה על הדירה. לטענת התובעת, לאחר מספר דקות הודיעה לה האישה, כי היא תעשה זאת והיא בדקה את הדירה, החזירה את המחאת הביטחון וקיבלה את המפתח מהתובעת. לטענת התובעת, למרות סיום ההתקשרות ולמרות שלא התגוררה בדירה בחודש השכירות האחרון- 7/10, הופקדה ההמחאה בגין דמי שכירות חודש זה, בסכום של 1,300 ₪, הוא הסכום נשוא התביעה. 2. לטענת הנתבע: חוזה השכירות עם התובעת נערך לתקופה של 10 חודשים, בעוד שהתובעת שילמה רק בגין 9 חודשים. לפיכך הגיש הנתבע, תביעה שכנגד בגין חודש שכירות נוסף. לטענת הנתבע בהתאם להסכם השכירות, היה על התובעת לתקן כל נזק או קלקול שייגרם כתוצאה מהשימוש במושכר. הנתבע טען, כי מאז שהתובעת קיבלה את הדירה לא טענה שהמזגן מקולקל ולפיכך, הקלקול נגרם כתוצאה משימוש התובעת במזגן. לטענת הנתבע, לאחר שלא הצליח לתקן את המזגן בעצמו, ביקש מהתובעת להזמין טכנאי ו/או שהוא יזמין טכנאי על חשבון התובעת. הנתבע טען כי התובעת בחרה לעזוב את המושכר ללא כל הודעה מוקדמת, ולפיכך טען כי יש לדחות את התביעה ולחייבה בהתאם לתביעה שכנגד, הן בגין תיקון המזגן על ידו, הן בגין חודש שכירות נוסף, והן בגין אי מתן הודעה מוקדמת. בתאריך 7.11.10 העידו הצדדים וסיכמו טענותיהם. דיון: 3. כבר בראשית הדברים אציין, כי שוכנעתי שהאחריות לתיקון המזגן הייתה מוטלת בנסיבות דנן על הנתבע. אמנם בהסכם השכירות שנכרת בין הצדדים נקבע, כי השוכר מתחייב לתקן נזקים או קלקולים שייגרמו במהלך תקופת השכירות. יחד עם זאת, טענת התובעת כי הוסכם שהמדובר רק בליקויים שייגרמו על ידה ולא בליקויים הנגרמים עקב בלאי וכיוב', לא רק שלא נסתרה, אלא אף נתמכה מפורשות בדברי הנתבע עצמו אשר כתב בסעיף 5 לכתב הגנתו: "בהתאם להסכם השכירות היה על התובעת לתקן כל נזק או קלקול שייגרם כתוצאה מהשימוש במושכר (ההדגשה שלי- ר.א)" ודוק- "כתוצאה מהשימוש במושכר" ולא כל נזק הנגרם למושכר, מכל סיבה שהיא, במהלך תקופת השכירות. סבורני, כי קלקול במערכת מיזוג אוויר, בדומה לקילקולים בדוד מים, או צנרת, הינם בדרך כלל (אלא אם כן מוכח כי נגרמו עקב פעילות, או שימוש לא נכון),בגדר ליקויים הנגרמים עקב בלאי שוטף. עדות התובעת הייתה אמינה עלי והשתכנעתי כי מחמת מצבה הכלכלי הדחוק ורצונה לחסוך בחשמל, לא הפעילה את המזגן עובר לחודש יוני ולמועד בו התגלה לה לראשונה כי המזגן אינו פועל כשורה. כן אציין, כי לא נסתרה טענת התובעת כי במהלך תקופת הפסח שהו במושכר אורחים אחרים של הנתבע, אשר ייתכן כי השתמשו במזגן. גם בשל כך סבורני, כי אין המדובר בקלקול שנגרם כתוצאה משימוש התובעת במושכר ולפיכך, בהתאם להסכמת הצדדים (כפי שהנתבע הודה במפורש בכתב הגנתו), אינו בתחום אחריותה של התובעת. תימוכין נוספים, מעבר להתרשמותי ממהימנות התובעת לעניין אי שימוש קודם במזגן, לכך שהאחריות לתיקון חלה על הנתבע , נמצאים גם בכך שהנתבע לא הכחיש כי ניסה לתקן את המזגן בעצמו ואף הזמין טכנאי לתיקון.מכאן שהנתבע ראה עצמו מלכתחילה כאחראי לתיקון. טענתו כאילו הזמין את הטכנאי על חשבון התובעת, נסתרת מכך שעד לשיחת הטלפון האחרונה במסגרתה הודיעה התובעת לנתבע, כי למרות התיקון, המזגן אינו עובד, לא דרש הנתבע מהתובעת כל סכום שהוא בגין עלות ביקור הטכנאי הראשון. גם העובדה שהמחאת הביטחון הוחזרה לתובעת, מצביעה על כך שהנתבע לא ראה בהוצאות לתיקון המזגן, הוצאות בתחום אחריותה של התובעת, שאחרת המחאת הביטחון לא הייתה מוחזרת והנתבע היה עושה בה שימוש לגביית הוצאות התיקון. אין לקבל את טענת הנתבע, כאילו ההמחאה הוחזרה על ידי אשתו ולא על ידו, ראשית משום שמצאתי לתת אמון בדברי התובעת, כי האישה הודיעה לה כי תבדוק את הדירה ותקבל את המפתח על דעת בעלה, ושנית מאחר ש"המשכיר" על פי חוזה השכירות שנכרת בין הצדדים, אינו רק הנתבע, אלא הנתבע ואשתו. משההמחאה הוחזרה לידי התובעת על ידי אשת הנתבע, אשר אף היא מופיע "כמשכיר" הנכס, ניתן לראות בכך הודאה מצד המשכיר, כי לא היו למשכיר טענות וכי אלו נולדו רק לאחר הגשת התביעה. 4. על פי סעיף 7 לחוק השכירות והשאילה, חייב המשכיר תוך זמן סביר לאחר שקיבל דרישה על כך מאת השוכר, לתקן במושכר כל דבר השולל או מגביל הגבלה של ממש את השימוש במושכר. הגבלה של ממש פורשה בפסיקה ככזו אשר גורמת לשוכר אי נעימות רבה בעת השימוש ולאו דווקא רק כאשר אי אפשר להשתמש בחלק מן המושכר או בכולו. לפיכך, אי תיקון המזגן על ידי הנתבע, גם אם אינו מהווה הפרה יסודית של ההסכם, הינו הפרה של חיוב המשכיר והקנה לתובעת זכות להודיע לנתבע על ביטול החוזה, ובלבד שניתנה לנתבע ארכה לתקן את הפגם- דהיינו לתקן את המזגן (ראה סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"ה- 1970. משהנתבע לא ניצל את הארכה שניתנה לו לתיקון המזגן והודיע לתובעת מפורשות, כי הוא מסרב לתקן את המזגן, קמה לתובעת הזכות לבטל את החוזה. בעניין זה אציין, כי ההלכה הינה שגם הפרה קלה מקנה זכות לביטול חוזה, אם כי זאת כאמור, בכפוף לסייג של מתן ארכה לתיקון ועמידה במבחן הצדק (ראה בספרה של ג. שליו דיני החוזים מהדורה שנייה תשנ"א 546,556). סבורני כי במקרה דנן, בו מדובר ביחידת דיור קטנה, בחודשי הקיץ החמים ובשוכרת שהינה סטודנטית בתקופת בחינות, עומד ביטול החוזה (אשר נעשה לאחר ארכה שניתנה לנתבע לתיקון ההפרה, וזו לא תוקנה), בקריטריונים שנקבעו בדין ובפסיקה המצדיקים ביטול חוזה. יצויין כי גם המשכיר לא התנגד לביטול החוזה: הדירה נבדקה,המחאת הביטחון הוחזרה ללא כל מחאה או טענה והמפתחות הושבו למשכיר. בכך באה התקשרות הצדדים לסיומה. 5. אמנם, על פי סעיף 9 לחוק השכירות והשאילה, אם המשכיר לא תיקן את הפגם תוך זמן סביר לאחר שקיבל דרישה מאת השוכר, רשאי השוכר לתקן את הפגם ולדרוש מהמשכיר החזרת הוצאותיו הסבירות, או להפחית מדמי השכירות (כל עוד לא תוקן הפגם) לפי היחס שבו פחת שווי השכירות עקב הפגם. אולם, התובעת לא הייתה חייבת לבחור באפשרות זו, שכן אפשרות זו אף שיש בה אמצעי להקטנת הנזק, אין בה כדי לשלול את טענת התובעת לעניין הפרת החוזה על ידי הנתבע. לו הייתה התובעת דורשת בתביעתה גם הוצאות בגין עוגמת נפש, או נזקים אחרים שנגרמו לה בגין הצורך לעזוב את המושכר, ניתן היה להעלות את הטענה כי לא הייתה חייבת לעזוב את המושכר, אלא יכלה לתקן את המזגן ולהפחית העלות מדמי השכירות ובכך להקטין נזקיה. אולם, במקרה דנן, התובעת לא תבעה כלל נזקים עקיפים וכל תביעתה מתייחסת רק לחודש השכירות במהלכו כבר לא התגוררה במושכר לאחר שהחוזה בוטל כדין ולאחר שהתקשרות הצדדים באה לסיומה. התובעת הודתה כי במהלך חודש יולי גרה בדירה יומיים או שלושה. לפיכך, יש להפחית מהסכום הנתבע, סך של 130 ₪- עלות השכירות לימים אלו. 6. באשר לתביעה שכנגד- כאמור מצאתי את ביטול החוזה על ידי התובעת מוצדק בנסיבות ואין לחייבה לפיכך בעלות תיקון המזגן, או בגין אי מתן הודעה מוקדמת. טענת הנתבע (התובע שכנגד) לעניין תשלום המגיע בגין חודש שכירות נוסף, נדחית אף היא, שכן בהסכם השכירות נקבע במפורש כי המדובר ב- 9 חודשי שכירות, מיום 22.10.09 ועד 21.7.10. גם אם הייתה התובעת נשארת במושכר מלוא התקופה, כולל חודש 7/09, הייתה התובעת חייבת בתשלום 9 חודשי שכירות בלבד. כאמור התשלום בגין החודש האחרון- 7/10 כבר נגבה על ידי הנתבע ואליו מתייחסת תביעת התובעת. בכל מקרה לא הייתה חובה על הנתבעת שכנגד לשלם חודש נוסף מעבר לתקופת השכירות המקורית. כאמור שלושת הימים הראשונים של חודש יולי הופחתו מהסכום אשר נתבע על ידי התובעת. בהערת אגב, אציין כי טענות נוספות אותן העלה הנתבע במהלך הדיון, ביחס להפרת חוזה על ידי התובעת כגון לעניין מגורי החבר בדירה, כלל לא נזכרו בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד ואינן במסגרת החזית נשוא התביעות ההדדיות שבין הצדדים. מכל מקום אציין, כי ככל שהתובעת הפרה את החוזה, עמדה לנתבע הזכות לבטל את החוזה, בכפוף לתנאים הנדרשים בדין לביטול, אולם אין חולק כי הוא לא עשה כן. 7. לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 1,170 ₪ בצירוף הוצאות משפט בגין אגרה בסך של 50 ₪- סה"כ סכום של 1,220 ₪. סכום זה ישולם לתובעת תוך 7 ימים, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חוזה שכירותחוזהביטול חוזהשכירות