מונחת לפני תביעה בסך 20,970 ₪ אשר הוגשה בסדר דין מקוצר. רקע קולומוביץ לימור (להלן: "הנתבעת") ובעלה היו הבעלים של הזכויות בדירת מגורים ברחוב טבנקין 37 בגבעתיים (להלן: "הנכס") בזמנים הרלוונטיים לתביעה. בדצמבר 2001 ביקשו למכור את הנכס. אלן אפשטיין (להלן: "תובע 1") הוא מתווך מקצועי מורשה המחזיק בזיכיון של חברת אנגלו סקסון סניף גבעתיים ועובד בשיתוף פעולה עם מנו יוספה (להלן: "תובעת 2") ועם לוי נעמי (להלן: "תובעת 3") אשר אף הן מתווכות מקצועיות ומורשות (ולהלן: "התובעים"). טוענים התובעים כי הנתבעת ובעלה נפגשו עם תובעת 2 וממנה קבלו אינפורמציה לגבי שירות התיווך שהתובעים מספקים. בתאריך 27.12.01 העבירה הנתבעת לתובעים בפקס טופס הזמנה לביצוע פעולת תיווך במקרקעין כשהוא חתום על ידה. במהלך השנים פעלו לצורך מכירת הנכס עד לחתימת הסכם המכר בתאריך 15.7.2005 שנערך במשרדו של עו"ד יעקב דנאי בתל אביב, ועל פיו נמכר הנכס בסכום של 200,000 $ (מאתיים אלף דולר ארה"ב). במעמד זה נכחה תובעת 3. לטענת התובעים, חבה להם הנתבעת את סכום התביעה וזאת מאחר ולא שולם שכרם, לאחר גמר העסקה ועל פי התחייבותה של הנתבעת טרם חתימתה. הנתבעת דחתה את טענות התובעים מכל וכל. לשיטתה, בסוף דצמבר 2001 ביקשה למכור את הנכס. התובעים יצרו עימה קשר ולאחר מסע שכנועים הסכימה לקבל שירותיהם בהתאם לתשלום שכ"ט כמסוכם. אך לאחר מספר חודשים חזרה מכוונתה למכור את הנכס והודיעה על כך לתובעת 2. בחלוף כשנה וחצי, החליטה שוב למכור הנכס ולשם כך פרסמה בעיתון יומי את הנכס למכירה. הנתבעת טענה כי היא ובעלה היו נחושים שלא להיעזר בשירותי תיווך וכשהגיעו מתווכים עם לקוחות פוטנציאליים היה ברור לכל כי המתווכים למיניהם הם מטעם הקונים וכי היא ובעלה לא ישלמו דמי תיווך בגין מכירת הנכס. הנתבעת אף שלחה הודעה לתובעת 2 כי אין רצונה בשירותי תיווך מטעמה. לטענתה, על מנת להטעותה, שלחה התובעת 2 את התובעת 3 לביתה עם לקוחות פוטנציאליים. תובעת 3 לא אמרה מעולם כי פועלת היא בשם התובעת 2, ורק לאחר חתימת החוזה נאמר לה כי תובעת 3 פועלת בשם תובעת 2 וכי עליה לשלם דמי תיווך מתוקף הזמנת התיווך משנת 2001. בנוסף הכחישה הנתבעת את הטענה כי חתמה על הזמנה לשירותי תיווך אשר העתקה צורף כנספח א2 לכתב התביעה. בתאריך 23.5.06 התקיים דיון מקדמי בפני במהלכו הצעתי לצדדים כי בית המשפט יפסוק בסכסוך שביניהם בדרך הפשרה, אך הצעתי לא התקבלה. משכך לא היה מנוס לקבוע תיק זה להוכחות לתאריך 18.10.07. בתאריך 17.10.07 הגיש ב"כ הנתבעת בקשה דחופה לדחיית מועד הדיון בנסיבות שפורטו בבקשה. החלטתי לבקשה הייתה כי ישמעו ראיות התביעה במועד הקבוע להוכחות וייקבע מועד לשמיעת ראיות ההגנה. ואכן, למחרת, בתאריך 18.10.07, העידה בפני תובעת 2 מטעם התובעים. בין לבין, ולאחר עיון מעמיק בתיק, בתצהירי העדות ובפרוטוקולים מהדיונים עד כה, הצעתי שוב לצדדים בתאריך 27.11.08 כי יסמיכו את בית המשפט לפסוק בסכסוך שביניהם על דרך הפשרה, אך גם הצעתי זו נדחתה. משכך אין מנוס אלא להכריע בתיק זה על פי הכלל של "ייקוב הדין את ההר". קבעתי מועד נוסף לשמיעת ראיות ההגנה לתאריך 19.5.09 . במועד זה העידה בפני הנתבעת ובעלה. בסיום חקירות העדים ועל פי בקשת הצדדים הוריתי כי התובעים יגישו סיכומיהם תוך 30 יום מיום הדיון עם העתק לב"כ הנתבעת אשר יגיש סיכומיו תוך 30 יום לאחר מכן והתובעים יוכלו להגיש תגובה תוך 7 ימים, כשימי הפגרה יובאו במניין הימים. התובעים הגישו סיכומיהם בתאריך 11.6.09, הנתבעת הגישה סיכומיה בתאריך 2.8.09. תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כקבוע בתקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. דיון לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן. הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 - 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364). נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598). סבורני כי התובעים לא הרימו נטל זה. ב"כ התובעים המלומד טען (ובצדק) והביא סימוכין לרוב מהם עולה כי ביטול חוזה בדרך של חיבוק ידיים מהווה התנהגות חסרת תום לב וביטול צריך שיהיה בהודעת מתקשר ממש. כמו כן הביא סימוכין מהם עולה כי הודעת ביטול חוזה תיווך צריכה להיות בכתב בדיוק באותה רמת דרישה שההסכם לתיווך בין צדדים צריך שהיה בכתב בכפוף לסעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המתווכים"). דא עקא, התובעים לא הוכיחו כי בינם לבין הנתבעת היה חוזה חתום בכתב אלא הציגו העתקים ומסמכים בהם לא ברור האם ישנה חתימה ומי חתמה. ככל שהתובעים מבקשים לבסס תביעתם על הוראות החוק הכללי (חוק החוזים) הרי שהוראות החוק הספציפי (סעיף 9(א) לחוק המתווכים) קובע ברורות כי החוזה צריך להיות בכתב ובלעדי הכתב לא יהיה זכאי המתווך לשכ"ט. מבחינה זו חוק המתווכים היא LEX SPECIALIS הגובר על מערכות דינים אחרות. קודם שיטענו התובעים כי היה על הנתבעת להודיע על ביטול הסכם התיווך בכתב, שומא חובה עליהם להוכיח כי כלל היה חוזה חתום ומחייב בין הצדדים בכתב. קיומו של חוזה החתום על ידי הנתבעת לא הוכח על ידי התובעים. התובעים יכלו להביא חוו"ד המאמתת את חתימתה של הנתבעת אך לא עשו זאת. התובעים טענו כי ממכתבו של עו"ד דוד עציון עולה כי היה חוזה בין הצדדים, אך אינני יכול לקבל טענה זו. אי הבאת חוו"ד שכזו גרפולוגית ואי הבאת עדים חיצונים שיכלו להעיד על נסיבות חתימת המסמך פועל לרעת התובעים. לעניין זה ראה גם ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה." טוען ב"כ התובעים המלומד בסעיף 17 לסיכומיו כי הנתבעת בחרה שלא להעיד את התובעת 3 משכך יש לקבל את כל גרסתה לאחר שזו לא הופרכה. בתצהירה של התובעת 3 (החוזר ברובו על תצהירה של תובעת 2 - אשר נחקרה) טוענת היא (בסעיף 3ג) כי הנתבעת ובעלה מעולם לא טענו כי אין הם מחויבים יותר על פי ההזמנה שנחתמה שנים אחדות לפני כן, וכן טענה התובעת 3 (בסעיף 8) כי הנתבעת מעולם לא הכחישה בפני התובעת 3 כי חתמה על הזמנת שירותי התיווך משנת 2001, ובטענות אלו מנסה היא לבסס את טענתה כי הנתבעת הייתה מודעת לקיומו של הסכם מחייב ולפיו היא צריכה לשלם דמי תיווך. גם אם נכון הדבר וגם אם אכן לא הכחישה הנתבעת בפני התובעת מיוזמתה אי קיומו של הסכם מחייב, הרי שהעדר הכחשה מען זו לא מעלה ולא מוריד ואינו מוכיח מאום. הנתבעת גם לא הצהירה באוזני תובעת 3 כי היא כן חתמה על ההסכם וכמו שלא הכחישה באוזני תובעת 3 על כל הדברים שאינה עושה ביום יום. העדר הכחשה בעניין נשוא התביעה אין בו כדי ללמד על רצון להזמנת שרות. לא ברור לי מדוע סבורים התובעים כי הנתבעת צריכה הייתה להצהיר באוזני התובעת 3 כי היא לא חתמה על ההסכם עם התובעים, אך יותר מזה לא ברור לי מדוע התובעת 3 שנשלחה לנתבעת על ידי התובעת 2 לא דאגה לחזור באוזניה ובאוזני בעלה על ההסכם הנטען על ידי התובעים ועל המשך חלותו של ההסכם גם בחלוף השנים חרף העובדה כי התובעים לא פעלו כלל במשך שנתיים כדי למצוא קונה. התנהגותם הפסיבית של התובעים למציאת קונה לנכס היא התשובה היחידה לשאלה מדוע לא פעלו התובעים במשך שנתיים אלה למציאת קונה כי הייתה הסכמה בין התובעים לנתבעת כי ההסכם בינם אינו תקף עוד וזאת לאחר שהודעה בעניין נמסרה לתובעת 2. לא זו, אף זו, כפי העולה מכתב התביעה (סעיף 10) הייתה הפסקה בת כשנתיים מיום בו חדלו לפעול באינטנסיביות למציאת קונה לנכס, ועד ליום בו חזרו לפעול למציאת קונה. מטענות התובעים עולה כי אלה התחייבו לסייע לנתבעת למכור הנכס. סבורני כי הפוגה של שנתיים בהשתדלות למצוא רוכש ראוי לנכס בהתאם לרצונותיה של הנתבעת ובהתאם לסכום שהיא נקבעה מהווה התרשלות במה שהתחייבו התובעים, ויש לראות בהתנהגותם הפרה של ההסכם בין הצדדים ככל שהיה הסכם שכזה. טענת התובעים כי הנכס לא הצליח להימכר בסיבוב הראשון עקב המחיר המופרז בו נקבה הנתבעת איננה רלוונטית לעניינינו. כי ממה נפשך, אם סבורים התובעים כי המחיר בו נקבה הנתבעת מופרך ואינו ראלי, מדוע (אליבא דטענתם) כרתו עימה הסכם לתיווך כאשר ברור להם כי לא יוכלו לשרת את הנתבעת לשביעות רצונה. סבורני כי מתווך הטוען כי המחיר אותו דורש המעוניין למכור דירתו במחיר מופרז ובו בעת מתקשר עימו בהסכם ולפיו הוא ימצא לו קונה לשביעות רצונו ובהגינות (כפי הנדרש ברישא לסעיף 8א לחוק המתווכים) פועל בחוסר תום לב. התובעים אינם שמאים ואין תפקידם לקבוע את מחיר הנכס, ההערכה הנמוכה שנתנו התובעים מלמדת אותי כי התובעים לא חיפשו קונה למחיר אותו בקשה הנתבעת ולא פעלו למען מי שהם טוענים כי שכר אותם. התנהגות זו לכשעצמה מלמדת כי התובעים לא שמו לנגד עיניהם לפעול לטובתה של הנתבעת על הצד הטוב ביותר ובהגינות כלפי הנדרש מסעיף 8א לחוק המתווכים. כפי האמור לעיל, מטעם התובעים העידה תובעת 2, עדותה היא עדות יחיד של בעל דין. סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 והפסיקה קובעים כי בכדי שבית המשפט יקבל עדות בעל דין שאין לה סיוע צריך בית שמשפט להשתכנע בקיומן של סיבות מיוחדות, נימוקים ראויים או טעם מיוחד כדי לקבל עדות זו. לא מצאתי בכל דברי התובעת 2 אחד מאלו. הנתבעת ובעלה העידו בפני ועדויותיהם היו קוהרנטיות ואמינות על פני עדויות התובעים. סוף דבר הנתבעת התקשרה בהסכם בעל פה עם תובעת 2 וזו לא הצליחה לעמוד במשימתה למצוא קונה לנכס הנתבעת. כעבור שנים הציעה הנתבעת שוב את הנכס בעיתונות למכירה והפעם הבהירה לכל מי שהתעניין בקניית הנכס שלא תשלם דמי תיווך. התובעת 3 הגיע לביתה של הנתבעת עם קונים פוטנציאליים שהיו לקוחותיה ומילאה פיה מים. לא סיפרה שהיא עובדת יחד עם תובעת 3 ותובע 1 ולא הבהירה שההסכם שנכרת לפני שנים יחייב את הנתבעת לשלם דמי תיווך. לדידי עשתה זאת במתכוון ומתוך חשש שאם הנושא יעולה, היא תיאלץ לוותר על הדרישה באופן חד- משמעי בכדי לא לסכן את חתימת העיסקה וקבלת דמי התיווך מהקונה. רק לאחר חתימת ההסכם למכירת הנכס, "שלפה" התובעת 3 העתק מסמך (שחתימת הנתבעת בה מוכחשת ולא הוכחה) ודרשה תשלום דמי תיווך לה, לתובעת 2 ולתובע 1. אין זו התנהגות ראויה וצפויה מבעל מקצוע הגון ואין במעשים אלו בכדי להקים עילה כחוק לתשלום דמי תיווך כדין. אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה. התובעים ישאו בהוצאות משפט וכן בסך של 5,400 ש"ח+ מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד של הנתבעת. חוזההסכם תיווךתיווךביטול חוזה