השופטת ע' ארבל: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 617/05 מיום 11.8.08 (כבוד השופט ש' ברלינר), לפיו חויבה המערערת, מעסיקתו של המשיב 1, לשלם לו פיצוי בסך 3,075,000 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה. עובדות המקרה 1. המערערת, חברת קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ, העסיקה את המשיב 1, מר מוחמד יאסין, בתפקיד חשמלאי מוסמך משנת 1994. בשנת 2002 נפגע המשיב 1 במהלך עבודתו כשנפל מסולם, אשר יוצר על ידי המשיבה 2, חברת חגית סולמות בע"מ. המדובר בסולם מקצועי, מסוג שחיל דו צדדי, עשוי אלומיניום, המתנשא עד לגובה של 5 מטרים (להלן: הסולם). המערערת רכשה את הסולם בשעתו אצל ספק סולמות של המשיבה 2. הסולם אוחסן במחסן של המערערת, ועובדיה השתמשו בו באופן תדיר לצורך ביצוע עבודתם. בשנת 1999 שלחה המערערת את הסולם לשיפוץ במפעלי המשיבה 2, שלאחריו הושב לרשות המערערת, ועובדיה הוסיפו להשתמש בו עד ליום התאונה. במועד התאונה, שאירעה ביום 19.11.02, השתמשו המשיב 1 ועוזרו בסולם לצורך ביצוע עבודות חשמל בשלושה אתרי עבודה שונים. באתר העבודה השלישי ביצע המשיב 1 עבודות תיקון תאורה בגובה, וניצב לשם כך על הסולם, שהוארך עד למידתו המרבית - לגובה של 5 מטרים. כי אז, קרס הסולם, והמשיב 1 נפל ממנו. כתוצאה מהנפילה נגרמו למשיב 1 פגיעות קשות, ובהן שברים בחוליות הגב, שבר מרוסק בקרסול רגל ימין, ושבר בעקב רגל שמאל. פגיעות אלו הצריכו שמונה ניתוחים וכן טיפולים ממושכים. לאחר התאונה אוחסן הסולם במחסן של המערערת שם הוחזק משך שנתיים וחצי, ובמהלכן צולם על ידי חוקר חברת הביטוח. בשלב מסוים לאחר מכן, השליכה המערערת את הסולם כגרוטאה, עוד בטרם החלו ההליכים המשפטיים נשוא התאונה. המשיב 1 הגיש תביעת פיצויים נגד המערערת לבית המשפט המחוזי. המערערת שלחה הודעת צד שלישי למשיבה 2, בגין אחריותה לתאונה כיצרנית הסולם. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברלינר) קיבל את תביעת המשיב 1 נגד המערערת, ודחה את הודעת הצד השלישי שהגישה המערערת למשיבה 2. בית המשפט קבע כי המערערת גרמה למשיב 1 נזק ראייתי ממשי במעשה השלכת הסולם מהמחסן בו היה שמור, עוד בטרם החלו ההליכים המשפטיים. נקבע, כי יש בפעולה זו כדי להעביר את נטל ההוכחה לעניין היעדר רשלנות לשכמה של המערערת. 3. אשר לנסיבות קריסת הסולם, הוצגו בפני בית המשפט קמא שתי חוות דעת מומחים: חוות דעתו של ד"ר ביקלס, מהנדס המתמחה בענייני בטיחות, וחוות דעתו של מנכ"ל המשיבה 2, מר לעדן, מהנדס המתמחה בסולמות. בחוות הדעת של ד"ר ביקלס נאמר כי הסולם יוצר בניגוד לתקן, ולפיכך הוא היה אסור לשימוש. בחוות הדעת השנייה, של מר לעדן, נאמר כי הסולם יוצר ללא כל פגם, וכי התאונה אירעה עקב "התערבות ושינויים שנעשו בסולם על ידי מאן דהוא טרם התאונה, בניגוד מוחלט להוראות היצרן ולהיגיון הבריא הבסיסי". לעמדתו של מר לעדן, שהתבססה על תמונות הסולם בלבד, בעת התאונה החבקים הוסרו מהסולם, ולכן נוצר מצב מסוכן שהביא לקריסתו של הסולם. על סמך התרשמותו מחוות הדעת הללו ומעדויות המומחים, קבע בית המשפט כי הסולם יוצר תוך הקפדה יתרה על כלל הרכיבים הבטיחותיים, וכי הוא נמסר לידי המערערת בעת רכישתו ולאחר שיפוצו כשהוא במצב תקין וללא פגם. לפיכך, נדחתה ההשערה כי הסולם קרס מחמת פגם ביצורו, וכפועל יוצא מכך, נדחתה הודעת הצד השלישי שהגישה המערערת נגד המשיבה 2. לצד זאת, בית המשפט לא קיבל את הסברה של מר לעדן, כי החבקים לא היו מותקנים בסולם במועד התאונה. לאור מאפייני המשיב 1, שהיה עובד מנוסה וותיק, קבע בית המשפט שאין זה סביר שהוא היה עולה על הסולם מבלי שהחבקים מותקנים בו. בית המשפט ציין כי התמונות עליהן התבססה השערתו של מר לעדן צולמו זמן רב לאחר התאונה, ולכן לא ניתן להסיק מהן בברור שהחבקים היו חסרים בסולם במועד האירוע. לפיכך, קבע בית המשפט כי ההסבר הסביר לקריסת הסולם הוא שהסולם קרס מחמת בלאי הנתון לאחריותה של המערערת. משכך, נמצא כי המערערת חבה כלפי המשיב 1 בעוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה, הקבועות בסעיפים 35, 36 ו-63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). 4. בית המשפט הוסיף ודן בטענתה החלופית של המערערת כי יש להטיל אשם תורם על המשיב 1. נמצא, כי המשיב 1 ערך בדיקה בטיחותית לסולם בבוקר יום התאונה ברמה הנדרשת. כן נקבע כי התנאים באתר העבודה לא אפשרו את אבטחת המשיב 1 ברתמה למקום עיגון קבוע ויציב, וממילא, גם אם היה מאובטח כאמור, יש להניח כי התאונה לא הייתה נמנעת שהרי הסולם היה פגום. לפיכך, דחה בית המשפט את טענת המערערת בדבר רשלנות תורמת מצד המשיב 1. 5. משנקבע כי המערערת הינה האחראית הבלעדית לנזק שנגרם למשיב 1 בחן בית המשפט את היקף הפיצויים להם הוא זכאי, ופסק לו פיצויים בסכום כולל של 3,075,000 ₪, אשר ממנו הורה לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי בסך 700,746 ₪. בית המשפט התבסס בקביעותיו על חוות דעתם של מומחים מטעם הצדדים ומטעם בית המשפט. בגין ראש הנזק של כאב וסבל נפסק פיצוי בסכום של 250,000 ש"ח, הכולל גם פיצוי עבור הסבל הנפשי שנגרם למשיב 1. לעניין שיעור הנכות הרפואית נקבע כי למשיב 1 נכות בתחום האורטופדי בשיעור של 41.68%; נכות בתחום הנפשי בשיעור של 15%; ונכות בתחום האורולוגי בשיעור של 10%. לפיכך, הועמדה הנכות הרפואית המשוקללת על שיעור של 55%. לאור השלכותיה התפקודיות של הנכות הרפואית, קבע בית המשפט כי הנכות התפקודית של המשיב 1 מגעת לכדי 2/3 מכושרו אלמלא התאונה. שכר הבסיס, המשמש לצורך חישוב ראש הנזק של אבדן כושר השתכרות, הועמד על סכום של 10,500 ₪. נקבע כי במשך 36 החודשים שלאחר התאונה לא היה יכול המשיב 1 לעבוד כלל, ואילו במשך 33 החודשים שלאחר מכן יכול היה לעבוד באופן חלקי. לפיכך, בגין הפסד השתכרותו בעבר פסק בית המשפט למשיב 1 פיצוי כולל בסך של 640,000 ₪. בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות עתידי, פסק בית המשפט פיצוי בסכום כולל של 1,525,000 ש"ח, וזאת לפי חישוב של 26 שנות עבודה שעוד נותרו למשיב 1, ושכר בגובה 7,000 ₪ לחודש. בגין ראש הנזק של סיעוד ועזרת הזולת בעבר ובעתיד, פסק בית המשפט פיצוי בסך 350,000 ₪, ובגין ראש הנזק של הוצאות ניידות לעבר ולעתיד, פסק בית המשפט פיצוי בסך 300,000 ₪. לבסוף, בגין ראש הנזק של טיפול תרופתי בבעיות אורולוגיות ניתן פיצוי בסך 10,000 ₪. כאמור, חויבה המערערת לשלם למשיב 1 את יתרת הסכום, לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 250,000 ₪ בתוספת מע"מ. המערערת הגישה ערעור על פסק הדין, הנסב על שאלת האחריות לקרות התאונה; על שאלת אשמו התורם של המשיב 1; וכן על גובה הפיצוי שנפסק. הערעור שכנגד מטעם המשיב 1 מתמקד בשאלת גובה הפיצוי שנפסק לו. טענות המערערת 6. המערערת טוענת שבנסיבות המקרה לא הייתה הצדקה להפוך את נטל ההוכחה במישור יחסיה עם המשיב 1, באופן שהוא הועבר לשכמה מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי. לדבריה, היא השליכה את הסולם שנתיים וחצי לאחר קרות התאונה, ובפרק הזמן הזה יכול היה המשיב 1 לבדוק את הסולם כאוות נפשו. אשר לחבותה בעוולת הרשלנות כלפי המשיב 1, המערערת גורסת כי בית המשפט קמא שגה בקובעו שהסולם קרס עקב בלאי הנתון לאחריותה. לשיטתה, קביעה זו אינה מושתתת על חומר הראיות, ולא הוכחה על ידי מי מהמשיבים. לפיכך, מבקשת המערערת לקבל את עמדתה כי הסולם לא קרס מחמת בלאי, כי אם מחמת פגם בייצור, כפי שהציע המומחה מטעמה, ד"ר ביקלס. בהקשר זה מוסיפה המערערת כי התייחסות בית המשפט לבטיחות שיטות עבודתה הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, שכן, לטענתה, המשיב 1 לא התייחס בתצהיריו לטענות אלו. לחילופין, המערערת טוענת שאף אם נקבל את מסקנת בית המשפט קמא, כי הסולם קרס מחמת בלאי, על המשיב 1 רובץ אשם תורם משני טעמים: ראשית, היא סבורה כי היה על המשיב 1, כעובד מנוסה, להבחין בבלאי בהגנות הסולם, ככל שאכן היה כזה, טרם השתמש בו. שנית, לדעת המערערת, עליית המשיב 1 עד לקצה הסולם לצורך ביצוע העבודה הייתה כרוכה בסיכון עצמי המחייב הטלת אשם תורם עליו לקרות התאונה. בהמשך לטענתה כי יש להטיל את האחריות על המשיבה 2, משום שהסולם קרס עקב פגם בייצורו, מוסיפה המערערת כי קביעת בית משפט קמא, לפיה הסולם הוחזר מהתיקון שבוצע בשנת 1999 במצב תקין, משוללת בסיס. לטענתה, משהתקיים בסולם שימוש רגיל לצורכי עבודה הנטל הוא על המשיבה 2 להוכיח שלא התרשלה לפי הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. נטען, כי התנאים להעברת נטל ההוכחה לפי כלל זה מתקיימים במלואם: למערערת לא ידועה הסיבה לקריסת הסולם; למשיבה 2 הייתה שליטה בסולם לפי מאזן ההסתברויות ולכן היא הייתה בעלת היכולת הטובה למנוע את התרחשות התאונה; ולבסוף, די בכך שהמערערת הצביעה על סיבה אפשרית לתאונה כדי להעביר את הנטל לשכמה של המשיבה 2. בנוסף, המערערת טוענת כי המשיבה 2 נושאת באחריות לתאונה לפי סעיף 2 לחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"מ-1980 (להלן: חוק האחריות למוצרים פגומים). על פי הטענה, יש לחייב את המשיבה 2 לפי חוק זה, שכן היא ייצרה סולם שהתפרק במהלך השימוש הרגיל בו. 7. אשר להיקף הנזק וגובה הפיצויים, המערערת גורסת כי הפיצוי שנפסק למשיב 1 בראשי הנזק השונים מופרז. כן נטען כי בית המשפט שגה בכך שבחישוב אחוזי הנכות החליט להפריד בין הנכות האורולוגית לבין הנכות הפסיכיאטרית, למרות הסכמת המומחה בתחום הפסיכיאטרי לאפשרות קיומה של חפיפה בין שתי הנכויות. המערערת מוסיפה כי בית המשפט התעלם מעדות מומחה זה, לפיה ייתכן שהנכות הנפשית זמנית. בעניין זה, היא סבורה כי הערכת בית המשפט את סיכוי השיקום של המשיב 1 כנמוכים אינה מעודדת נפגעים להשתקם. כמו כן, המערערת גורסת כי התחשבות בית המשפט בעובדת השימוש בקביים לצורך קביעת הנכות התפקודית עומדת בניגוד לחוות דעתו של ד"ר אנג'ל, בה נאמר כי שימוש המשיב 1 בקביים אינו הכרחי. למותר לציין, כי המערערת מתנגדת לטענות שהועלו על ידי המשיב 1 בערעור שכנגד, בו נטען כי הפיצוי שנפסק נמוך מהנזק שנגרם למשיב 1, וגורסת כי יש לדחות את הערעור שכנגד על כל חלקיו. טענות המשיב 1 8. המשיב 1 סבור כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי לעניין הסיבה לקריסת הסולם. הוא מטעים כי מסקנת בית המשפט שהסולם קרס עקב בלאי מבוססת דיה, בהיותה נשענת על חוות דעת מומחים, ועל עדויות הצדדים. המשיב 1 מדגיש את הנזק הראייתי הממשי שגרמה לו המערערת בכך שזרקה את הסולם. אפילו ייקבע שהסולם קרס עקב פגם בייצור, הוא טוען כי אין הדבר גורע מאחריות המערערת, שלא נהגה לערוך בדיקות בטיחות תקופתיות לסולם, ולא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה לביצוע עבודה בגובה כפי שהיה עליה לעשות. 9. המשיב 1 מבקש לדחות את טענות המערערת בדבר היקף הנזק וגובה הפיצויים, ולקבל את טענותיו בעניין זה, כפי שהוצגו בערעור שכנגד. על פי הנטען, נפלה שגגה בדרך חישוב הפיצויים על ידי בית המשפט, כמפורט להלן: ראשית, נטען כי בית המשפט לא שערך את שכר הבסיס, כפי שהיה עליו לעשות לצורך חישוב שיעור הפיצוי בגין ראש הנזק של אובדן השתכרות. לפי החישוב שהציג המשיב 1, בסיס השכר לעבר, בתוספת הצמדה וריבית כנדרש, היה צריך לעמוד על סך של 12,524 ₪ לחודש, ובסיס השכר לעתיד, בתוספת הצמדה, היה צריך לעמוד על סך של 10,977 ₪. זאת, בשונה מבסיס השכר החודשי שנקבע בפסק הדין, שעמד על סך של 10,500 ₪ לחודש. המשיב 1 מלין על העמדת הנכות התפקודית על שיעור של 2/3 מכושרו אלמלא התאונה. הוא טוען שאיבד לחלוטין את כושר עבודתו כתוצאה מהתאונה, ושאין לו כל הכשרה אחרת מלבד הכשרתו המקצועית כחשמלאי. לפיכך, לדידו, יש לקבוע כי הוא סובל מנכות תפקודית בשיעור של 75%, כעמדת המומחה התעסוקתי מטעמו. מלבד אלו, המשיב 1 סבור כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו לפיה הוא יכול היה לעבוד בצורה חלקית במשך 33 החודשים שקדמו למתן פסק הדין. לדבריו, הטיפולים הרפואיים האינטנסיביים הקשו עליו לשוב לעבודה, טענה המתיישבת, לשיטתו, עם קביעת בית המשפט קמא בעניין סיכויי שיקומו הנמוכים. המשיב 1 אף טוען נגד גובה הפיצוי בגין הוצאות רפואיות לטיפול בבעיותיו האורולוגיות. לדבריו, זהו פיצוי נמוך משמעותית, בהתחשב בעלויות הגבוהות של הטיפול התרופתי. לבסוף, טוען המשיב 1 נגד גובה שכר הטרחה שנפסק לטובתו, שהועמד, לדבריו, על השיעור המינימאלי הניתן לעורכי דין בתיקי תאונת עבודה לפי הרף שנקבע על ידי לשכת עורכי הדין, למרות העבודה הרבה שהשקיע עורך דינו בתיק זה. טענות המשיבה 2 10. המשיבה 2 גורסת כי אין הצדקה להתערבות בקביעה העובדתית של בית המשפט קמא, לפיה לא היה כל פגם בייצור הסולם. היא מוסיפה שאין לקבל את טענת המערערת באשר להתקיימות התנאים להחלת כלל הדבר מדבר בעד עצמו. לדברי המשיבה 2, המערערת מנסה לאחוז את החבל בשתי קצותיו, בכך שהיא מבקשת לטעון להיפוך נטל הראיה, כשלמעשה היא זו שהעלימה את הסולם ובכך מנעה מהמשיבה 2 כל אפשרות להרים את נטל ההוכחה כאמור ולחשוף את הסיבה האמיתית לקריסת הסולם. 11. בנוסף, מבקשת המשיבה 2 לדחות את טענת המערערת נגדה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים. כטענה מקדמית, היא גורסת שהמערערת אינה "מי שנגרם לו נזק גוף", כלשון סעיף 2 לחוק זה, ולכן כלל לא נתונה לה זכות תביעה כלפי המשיבה 2 בעילה לפי החוק האמור. לעצם העניין, טוענת המשיבה 2 שלא הוכח שהסולם היה פגום, לפי הגדרת מוצר פגום הקבועה בסעיף 3 לחוק האחריות למוצרים פגומים, ולחילופין, היא סבורה שעומדת לה ההגנה הנתונה בסעיף 4(1) לחוק האמור, שהרי לגרסתה, הנזק נגרם בעקבות הסרת החבקים מהסולם, בניגוד להוראותיה כיצרנית. בהקשר זה יאמר כי המשיבה 2 דבקה בעמדתה, לפיה הראיות מלמדות על שהתאונה אירעה עקב היעלמות מנגנוני ההגנה מהסולם, ומוסיפה כי היה על המשיב 1 להבחין בכך טרם השתמש בסולם. לפיכך, מצטרפת המשיבה 2 לטענות המערערת במישור האשם התורם של המשיב 1 ובמישור היקף הנזק וגובה הפיצויים. דיון השגות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד מעוררות שאלות בשלושה מישורים עיקריים: עניינו של המישור האחד באחריותה של המערערת לנזקי המשיב 1; המישור השני עוסק בשאלת חלוקת האחריות, ככל שזו מוצדקת, בין המערערת לבין המשיבה 2; ואילו המישור השלישי מתמקד בטענות הצדדים לעניין היקף הנזק וגובה הפיצוי בגין ראשי הנזק השונים. חבותה של המערערת כלפי המשיב 1 12. במישור זה, מעלה המערערת שלוש טענות עיקריות: הטענה האחת היא כי לא הייתה הצדקה להפעלת דוקטרינת הנזק הראייתי במקרה דנן; הטענה השנייה היא כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו שהסיבה לקריסת הסולם היא בלאי, קביעה המשליכה לעניין חבותה של המערערת בעוולת הרשלנות כלפיי המשיב 1; והטענה השלישית היא כי אף אם ייקבע שהמערערת חבה ברשלנות כלפי המשיב 1, ראוי היה להפחית את סכום הפיצויים בשל אשם תורם של המשיב 1. אדון בשלוש טענות אלו לפי סדרן. דוקטרינת הנזק הראייתי 13. כידוע, מטרתה של דוקטרינת הנזק הראייתי הינה לרפא פגם ראייתי שיצר הנתבע בהתנהלותו, באופן שגרם לקושי ממשי בהוכחת יסודות תביעתו של התובע. במצב זה, מוצדק לסטות מהעיקרון הקובע כי "המוציא מחברו עליו הראייה", ולהעביר את נטל ההוכחה לשכמו של הנתבע, במובן זה שאם קיימת מחלוקת עובדתית, שיש להניח כי היא הייתה מתבררת אלמלא הנזק הראייתי שיצר הנתבע, יועבר נטל ההוכחה משכמו של התובע לשכמו של הנתבע, בהיקף התואם להיקפו של הנזק הראייתי שנגרם (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001); ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר (לא פורסם, 11.4.05); ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור (לא פורסם, 22.4.04)). דוקטרינת הנזק הראייתי, אפוא, מאפשרת להעביר את נטל השכנוע במצבים בהם התנהגות הנתבע מנעה מן התובע מידע חיוני להוכחת תביעתו, באופן בו העובדות תקבענה כטענת התובע, אלא אם יצליח הנתבע לשכנע שהעובדות הן כטענתו. כדברי חברי המשנה לנשיאה ר' ריבלין: "משחסם הנתבע, בהתרשלותו, את הדרך הרגילה להוכחת התביעה, יכולה לבוא דוקטרינת הנזק הראייתי לעזרתו של התובע: 'הלכה היא, כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע - לולא הנזק הראייתי שגרם - תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע'" (ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, פיסקה 7 (לא פורסם, 5.6.07)) 14. במקרה דנן, סבורה אני כי בית המשפט המחוזי צדק בקובעו שהמערערת גרמה למשיב 1 נזק ראייתי ממשי, באופן המצדיק את העברת נטל ההוכחה לשכמה. הסולם הוחזק במחסנה של המערערת לאחר התאונה. הבדיקה היחידה שנעשתה לו בקשר עם התאונה הייתה על ידי חברת הביטוח של המערערת שצילמה את הסולם. כי אז, ועוד בטרם נפתחו הליכים משפטיים בעניין התאונה, החליטה המערערת להשליך את הסולם כגרוטאה. זאת, אף על פי שהיה עליה להניח כי לימים יידרש הסולם שהיה הראיה החפצית היחידה בתיק זה, לצורך ברור נסיבות התאונה בה נפגע המשיב 1. במעשה זה יצרה המערערת נזק ראייתי כבד למשיב 1 בהוכחת תביעתו, המצדיק את העברת נטל ההוכחה לשכמה. 15. כאמור, היקף הנטל המועבר נקבע לפי היקף הנזק הראייתי לו גרם הנתבע. בענייננו, השלכת הסולם עוד בטרם נבדק מנעה מן המשיב 1 את האפשרות להוכיח מהי הסיבה לקריסת הסולם. לשון אחר, השלכת הסולם מנעה מן המשיב 1 את האפשרות להוכיח את טענתו כי המערערת התרשלה כלפיו בכך שסיפקה לו סולם פגום. אי לכך, יש להעביר את נטל הוכחת סוגיה זו לשכמה של המערערת. כפי שאנמק להלן, לא שוכנעתי כי המערערת הרימה נטל זה, במובן זה שלא עלה בידה להוכיח שהסולם היה תקין שעה שנמסר למשיב 1 לצורך ביצוע עבודתו. עוולת הרשלנות 16. בכדי שתקום חובה מכוח עוולה הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, על התובע להוכיח את התגבשותם של יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה (ראו למשל: ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16, 20 (2004)). בענייננו, במוקד הדיון בעוולת הרשלנות ניצבת שאלת התרשלות המערערת כלפי המשיב 1, וליתר דיוק, השאלה האם המערערת סיפקה למשיב 1 סולם פגום, והאם היא הנהיגה שיטת עבודה לא בטוחה, ולפיכך התרשלה כלפיו? עם זאת, למען סדרם של הדברים, אדון ביסודות העוולה בזה אחר זה. 17. קיימות שתי גישות בפסיקה לניתוח היסוד של חובת הזהירות: הגישה האחת כוללת בחינה דו-שלבית של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בהתאם למבחן הצפיות, ואילו הגישה האחרת מתמקדת בקיומם של יחסי קרבה בין המזיק לניזוק ובשיקולים נורמטיביים נוספים המצדיקים הטלת חובת זהירות (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 768 (1983); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129-130 (1985); ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פסקאות 17-15, 31-30 לפסק דינו של השופט לוי (לא פורסם, 19.3.2007)). בענייננו, אין אנו נדרשים להכריע בין שתי הגישות, שכן, כאמור, לא מתעוררת מחלוקת לגבי עצם קיומה של חובת זהירות של המערערת כלפי המשיב 1. ההלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 597 (1991); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 76 (2004) (להלן: עניין יצחק); ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617, 622 (1973) (להלן: עניין פנקס); משה ויסמן חבות מעבידים 21 (מהדורה ראשונה, 2004) (להלן: ויסמן)). ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול" (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים. אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות (ראו: ע"א 111/68 "לפידות" חברת מחפשי נפט לישראל בע"מ נ' שליסר, פ"ד כב(2) 379, 380 (1968) (להלן: עניין לפידות)), אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 348 (1993)). בניסיון לפרוט את גבולות חובת הזהירות בין מעביד לעובד, הוגדרה בפסיקה החובה דנן כחובה משולשת, הכוללת את הדרישה מן המעביד לדאוג לצוות עובדים מאומן; את הדרישה לספק לעובד חומרים ראויים לצורך ביצוע העבודה; וכן את הדרישה להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה (עניין פנקס, בעמ' 623; ע"פ 876/76 ויינגרטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 29, 36 (1978)). כך למשל, הוטלה אחריות על מעביד אשר סיפק לעובד רתמה פגומה שנקרעה במהלך השימוש בה, תוך שנקבע כי "חובתו של מעביד כלפי עובדו היא, בין היתר, לספק לו כלי עבודה ואביזרי עבודה תקינים ובטוחים, והדברים ידועים" (ע"א 427/88 תד"ל אחזקה ושירותים בע"מ נ' תהילה, פ"ד מד(4) 430, 432 (1990) (להלן: עניין תד"ל)). במקרה אחר, הוטלה אחריות ברשלנות על מעביד שהפר את חובתו לגדר חלקים ממכונה ממונעת ולפקח על שיטות העבודה של העובד (ע"א 1815/09 סופריור כבלים נ' אלבז (לא פורסם, 27.12.10)). נקודת המוצא היא, אפוא, כי ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה. 18. במקרה דנן עולה השאלה האם קיימת חובת זהירות של מעביד כלפי עובד ככל שמדובר בשימוש העובד בסולם לצורך ביצוע עבודה. בעניין זה קיימת עמדה, לפיה הסיכון הכרוך בשימוש בסולם "הינו חלק מסיכוני החיים היומיומיים הטבועים בפעילות השוטפת הרגילה" (ויסמן, בעמ' 192, וההפניות שם), ולפיכך אין להטיל חובת זהירות בגין שימוש, כשלעצמו, בסולמות. ברם, לדידי, אין אלו פני הדברים במקרה דנן, וזאת משני טעמים. ראשית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי מדובר בסולם מקצועי, המתנשא לגובה רב של חמישה מטרים. בנוסף, יש להניח כי המשיב 1, בהיותו חשמלאי, נזקק לשתי ידיו לצורך ביצוע העבודה, באופן המגדיל את הסיכון שבשימוש בסולם בגובה רב. יתרה מכך, המשיב 1 נשלח לשלושה אתרי עבודה שונים באותו יום עבודה, ובשלושתם היה עליו להיעזר בסולם, ומכאן אנו למדים שהסולם היה כלי מרכזי בעבודתו. מאפיינים אלה דורשים נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים מצד המערערת, כמעסיקה, למניעת הסיכונים הכרוכים בשימוש בסולם. יתרה מכך, בענייננו, נזקו של המשיב 1 נגרם משום שהסולם קרס והוא נפל ממנו מגובה רב. קריסת הסולם, שכנראה נבעה מפגם שהיה בו, כפי שאדון להלן, אינה מהסיכונים הרגילים הטבועים בשימוש בסולם, שהרי לא ניתן להגדיר את אירוע הקריסה כנובע מסיכון יומיומי או אינהרנטי הכרוך בפעילות שגרתית של עובד. על החובה לספק לעובד כלי עבודה תקינים, שלא יהיו כרוכים בהם סיכונים בלתי שגרתיים, עמדתי לעיל בהרחבה. חובה זו חלה אף בנסיבות המקרה דנן על המערערת, והיא כוללת את הדרישה מן המערערת לנקוט באמצעים לאיתור פגמים, גלויים או נסתרים, בסולם, כפי שסביר בנסיבות העניין. מן הטעמים הללו יש לקבוע כי בנסיבות המקרה דנן קמה חובת זהירות למערערת כלפי המשיב 1, וממילא, כפי שציינתי, הצדדים לא חלקו על עצם קיומה של חובת זהירות כאמור. 19. משנמצא כי המערערת חבה חובת זהירות כלפי המשיב 1, שומה עלינו לברר האם מתקיים יסוד ההתרשלות. בבחינת שאלת ההתרשלות על בית המשפט להידרש לשאלה העובדתית בדבר מסכת האירועים אשר יצרה את הנזק. בהמשך, נדרש בית המשפט לבחון האם התנהגות הנתבע הייתה בלתי ראויה, באופן החורג מסטנדרט הזהירות האובייקטיבי לפיו היה פועל אדם סביר באותן נסיבות (ראו: שם, בעמ' 63; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 508-507 (2004)), כך שיש להטיל עליו אחריות. 20. במקרה דנן במוקד השאלה העובדתית ניצבת המחלוקת בדבר הגורם לקריסת הסולם. נקודת המוצא בעניין זה היא כי נטל ההוכחה הועבר לשכמה של המערערת, בשל הנזק הראייתי שהיא הסבה למשיב 1 במעשה השלכת הסולם. לפיכך, במסגרת בחינת יסוד ההתרשלות יש לבחון האם עלה בידי המערערת להזים את טענת המשיב 1, לפיה היא סיפקה לו סולם פגום לצורך ביצוע העבודה. לדידי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה. כאמור, השאלה האם הסולם היה תקין כשנמסר לשימוש המשיב 1 היא שאלה עובדתית, שהוכרעה בבית המשפט המחוזי. כידוע, בית משפט זה יתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית ובקביעות מהימנות שנעשו על-ידה במקרים חריגים בלבד, למשל במקרים בהם התשתית העובדתית אינה סבירה בעליל, או אם קיימת "טעות משפטית שורשית" בפסק הדין של הערכאה המבררת (ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 12.8.2010); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004); ע"א 11485/05 פלוני נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 2.12.2007); ע"א 1918/08 פולר נ' בית חולים "העמק" (לא פורסם, 28.3.2010)). אינני סבורה כי מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים יוצאי-הדופן המצדיקים את התערבותנו. בדונו בשאלה העובדתית בה עסקינן, הונחו בפני בית המשפט קמא שתי חווות דעת מומחים מטעם הצדדים. בחוות הדעת של ד"ר ביקלס נקבע כי הסולם קרס מחמת פגם בייצורו, וזאת על סמך סברתו של המומחה כי הסולם לא עמד בתקן הבטיחות. לעומת זאת, בחוות דעתו של מר לעדן נאמר כי הסולם קרס משום שמנגנוני ההגנה המותקנים בו הוסרו קודם לאירוע התאונה, מסקנה אשר התבססה על תמונות של הסולם שצולמו כשנה לאחר האירוע. בית המשפט סבר כי שתי חוות הדעת הללו אינן מצביעות על הסיבה לקריסת הסולם. כך נקבע, כי אין לקבל את הטענה שהסולם קרס מחמת פגם בייצורו, בהתחשב בפרק הזמן הארוך בו השתמשה המערערת בסולם מבלי שאירע דבר, ובהתחשב בכך שלא היו אירועים דומים בסולמות זהים שיוצרו על ידי המשיבה 2. לצד זאת, נמצא כי יש לדחות את העמדה שהסולם קרס מחמת הסרת מנגנוני האבטחה בו, וזאת נוכח העובדה שסברה זו לא התיישבה עם השימוש הקודם בסולם ביום התאונה ועם היות המשיב 1 עובד מנוסה ומיומן, שבוודאי היה מבחין אילו היו חסרים החבקים בסולם. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכך ששני המומחים כלל לא בחנו את הסולם הספציפי, משום שבמועד כתיבת חווות הדעת לא היה הסולם בנמצא לאחר שהושלך על ידי המערערת. כידוע, אין בית המשפט כבול למסקנות המוצגות על ידי מומחי הצדדים. כלל הוא כי חוות דעת מומחה, בין אם רפואית ובין אם לעניין אחר, "אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול-דעתו" (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993); וראו גם: ע"א 675/77 אלטשולר נ' נציב המים, פ"ד לד(1) 731, 737 (1979); ע"א 123/79 מדינת ישראל נ' קמינר, פ"ד לד(1) 617, 621-622 (1979); ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם, 7.3.95); ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 12.10.08)). בענייננו, כפי שפירטתי, נימק בית המשפט את עמדתו מדוע אין לקבל את השערתם של המומחים באשר לסיבה לקריסת הסולם. החלטה זו סבירה היא, ובפרט בהיותה מנומקת כדבעי ומתיישבת עם יתר נסיבות המקרה, כפי שפורטו לעיל, ועם ההיגיון הבריא. אי לכך, אינני מוצאת עילה להתערבותנו בפסק הדין בנקודה זו. 21. משדחה בית המשפט את מסקנות המומחים לעניין הגורם לקריסת הסולם, קבע הוא כי יש להניח שהסולם קרס מחמת בלאי, הנתון לאחריות המערערת. בית המשפט ציין כי קביעה זו הינה בגדר הערכה, המתיישבת עם יתר עובדות המקרה. מסכימה אני עם בית המשפט המחוזי כי המסקנה ההגיונית במקרה זה, לאחר שנדחו הטענות בדבר פגם בייצור ובדבר הסרת החבקים, היא כי הסולם קרס מחמת בלאי. מכל מקום, לטעמי, אין אנו נדרשים במקרה זה לקביעה קונקרטית באשר לסיבה לקריסת הסולם. כאמור, הנטל להזים את טענת המשיב 1 כי סופק לו סולם פגום הועבר לשכמה של המערערת מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי. המערערת לא הצליחה להרים נטל זה, שהרי לא עלה בידה להוכיח כי הסולם היה תקין שעה שניתן למשיב 1 לצורך ביצוע העבודה. בכך הודה אף המומחה מטעם המערערת עצמה, ד"ר ביקלס, אשר העיד ש"ברור כי מקור התאונה הוא באיזה פגם בסולם" (עמ' 50 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). לטעמי, די במסקנה העובדתית שהסולם שסופק למשיב 1 היה פגום, בין מחמת בלאי, בין מחמת פגם אחר, כדי לעבור לדון בשאלה האם בהספקת סולם פגום כאמור נהגה המערערת בצורה בלתי סבירה באופן המעיד על התרשלותה כלפי המשיב 1. 22. השאלה המשפטית הנבחנת במסגרת יסוד ההתרשלות היא שאלה של סבירות. לשון אחר, השאלה היא האם היה על המערערת, כמעסיקה סבירה, לצפות את התרחשות הנזק כתוצאה מהספקת הסולם המדובר למשיב 1. כאמור, ההלכה היא כי חובת הזהירות החלה על המעביד כלפי עובד היא חובה רחבה, והיא כוללת, בין היתר, את הדרישה מן המעביד לספק לעובד כלי עבודה תקינים ובטוחים לצורך ביצוע העבודה. לדידי, יש לקבל את קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי המערערת הפרה חובה זו כלפי המשיב 1 - היא סיפקה לו סולם פגום לצורך ביצוע עבודות בגובה רב, כשהיה עליה לצפות כי הסולם עלול לקרוס, בהיותו פגום, וכי עלול להיגרם למשיב 1 נזק כתוצאה מהנפילה מגובה רב (ראו והשוו: עניין תד"ל, בעמ' 433). משנמצא, אפוא, כי המערערת נדרשת לספק לעובדיה כלי עבודה תקינים, ומשנמצא כי היא הפרה חובה זו, הרי שיש לקבוע שהמערערת התרשלה כלפי המשיב 1. 23. כאמור, חובת הזהירות המוטלת על המעביד לספק לעובדיו כלי עבודה תקינים כוללת אחריות לתיקון פגמים גלויים, ואחריות לביצוע בדיקות תקופתיות, או אחרות, כמתחייב, לאיתור פגמים נסתרים, כתלות בנסיבות המקרה (ראו: עניין לפידות, בעמ' 384). במקרה דנן, לא העלתה המערערת כל טענה הנוגעת לאי-יכולתה לצפות את התרחשות הנזק, ככל שלא מדובר בפגם בייצור, טענה שנדחתה כאמור. בבחינת למעלה מן הצורך יאמר כי במקרה דנן יש בחומר הראיות אינדיקציות להתרשלות המערערת בכל הנוגע לטיפול ולתחזוקת הסולם. אם קרס הסולם מחמת פגם גלוי, הרי שהיה על המערערת לאתרו ולתקנו כמובן. אם קרס הסולם מחמת בלאי, או מחמת פגם נסתר אחר, הרי שניתן היה לאתרו במסגרת בדיקה תקופתית של הסולם. בבחינת מדיניות המערערת בעניין תחזוקת הסולם עולה כי היא לא נהגה לשלוח את הסולם לבדיקות תקופתיות, שלא כמו חברות אחרות הנוהגות לערוך בדיקות תקופתיות לסולמות שברשותן, כאמור בעדותו של מר לעדן, מנכ"ל המשיבה 2 (עמ' 59 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). גם כאשר נשלח הסולם בשנת 1999 לשיפוץ אצל המשיבה 2, לא היה הדבר במסגרת פרקטיקה של בדיקות תקופתיות, כי אם במסגרת צורך קונקרטי לשיפוץ הסולם. משנת 1999, ועד למועד התאונה, בשנת 2002, לא שלחה המערערת את הסולם לבדיקה נוספת אצל המשיבה 2, כאשר עובדי המערערת נהגו להשתמש בסולם באופן תדיר, כשהוא נישא לגובה מרבי, בצורה שהעצימה את הסיכון לו נחשפו העובדים. בנסיבות אלה, ומאחר שכזכור לא השיגה המערערת על עניין זה במסגרת הערעור, ניתן להניח כי המערערת התרשלה בכך שלא ביצעה בדיקה תקופתית לסולם במהלך התקופה האמורה, ובכך שלא קיימה תהליכי בקרה ובדיקה לאיתור פגמים נסתרים בו. 24. אם לא די בכך, סבורה אני כי המערערת התרשלה כלפי המשיב 1 גם בחובתה הנוספת כמעבידה להנהיג שיטת עבודה בטוחה בגובה. במישור זה יאמר תחילה כי לא מצאתי ממש בטענתה של המערערת כי התייחסות בית המשפט קמא לשיטת עבודתה הייתה בגדר הרחבת חזית. אכן, כפי שציין המשיב 1 בסיכומיו, מעיון בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט קמא עולה כי טענת המשיב 1 בדבר התרשלותה של המערערת בעניין שיטת העבודה שהנהיגה עלתה עוד במסגרת כתב התביעה שהוגש מטעמו. לעצם העניין, מעסיק סביר היה צריך לצפות את אפשרות התרחשות הנזק, ולפעול למניעתו, באמצעות אבטחת יציבות העובד על גבי הסולם ובאמצעות הדרכה ראויה. במובן זה לא נהגה המערערת כמעסיקה סבירה, ואף בכך היא התרשלה כלפי המשיב 1. תוצאה זו נתמכת בחובה המוטלת על המערערת מכוח סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, המחייב את המעסיק להתקין אמצעי בטיחות בכל מקרה שעובד עלול ליפול מגובה של שני מטרים ויותר. תוצאה זו אף מתחייבת מסטנדרט ההתנהגות הראוי, כפי שהוא נלמד מתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז-2007, הגם שאלו לא היו בתוקף במועד התאונה. יתרה מכך, המערערת לא נהגה לקיים הדרכות לעובדיה באשר לאופן השימוש הזהיר והבטוח בסולם כה גבוה, והדבר מהווה הפרת החובה המוטלת עליה כמעסיקה להדריך ולהכשיר את העובדים לביצוע עבודתם בצורה בטיחותית (למקרי יישום ראו: ע"א (ת"א) עקיס נ' אוניקובסקי-מעוז בע"מ (לא פורסם, 11.12.03); ע"א (י-ם) שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.11.02)). נמצא, אפוא, כי לא רק שהמערערת התרשלה בהספקת סולם פגום למשיב 1, אלא אף התרשלה בשיטת העבודה הבלתי בטוחה שהנהיגה. 25. כאמור, שאלת התקיימותם של היסודות הנוספים הנדרשים להתגבשותה של עוולת הרשלנות - יסוד הנזק ויסוד הקשר הסיבתי - אינה מתעוררת בענייננו. עם זאת, אבקש להעיר בעניין זה שתי הערות. ראשית, אשר ליסוד הנזק, לא מצאתי ממש בטענת המערערת כי אם אכן הסולם קרס מחמת בלאי הרי שהוא היה קורס ממילא, ולפיכך שיטת העבודה שהנהיגה לא השפיעה על אירוע התאונה. לדידי, גם אם הסיבה הממשית לקריסת הסולם הייתה הפגם שהיה בו, אילו היה המשיב 1 חגור באמצעות רתמה, או בכל אמצעי אחר, למקום עיגון קבוע ויציב כנדרש, יש להניח שהנזק היה נמנע, או לכל הפחות מצטמצם באופן ניכר. אי לכך, אין לקבל את טענת המערערת שהתרשלותה בעניין זה אינה בעלת נפקות. שנית, בעניין הקשר הסיבתי, כפי שאבאר בהמשך הדברים, לא שוכנעתי כי המערערת הוכיחה את טענתה שיש להטיל על המשיבה 2 את האחריות לקריסת הסולם, ולפיכך לא יכולה לעמוד לה טענה כי התאונה לא אירעה בשל התרשלותה שלה. הנה כי כן, המסקנה העולה מן הדברים היא שבמקרה דנן מתקיימים ארבעת היסודות להתגבשות עוולת הרשלנות, ולפיכך מוצדק היה לחייב את המערערת כלפי המשיב 1 מכוח עוולה זו. אשם תורם 26. אשר לטענתה החלופית של המערערת, כי יש לייחס למשיב 1 רשלנות תורמת בגרימת התאונה, סבורה אני שבצדק נדחתה טענה זו בבית המשפט המחוזי. נקודת המוצא לעניין זה הינה כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת (ראו והשוו: עניין יצחק, בעמ' 81). אינני סבורה כי במקרה דנן סטה המשיב 1 מרמת הזהירות באופן ממשי וחמור, עד כי יש להטיל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת. אמנם המשיב 1 עלה עד לשלב הלפני אחרון של הסולם, למרות שעל פי הוראות היצרן היה עליו לעלות עד שלושה שלבים לפני השלב האחרון בסולם, אך לדידי, נוכח המגמה המצמצמת הנזכרת לעיל, אין בהתנהגות זו כדי להצדיק את הקביעה כי המשיב 1 נושא באשם תורם לקרות התאונה. אף אם התנהגות המשיב 1 לוקה במידת מה של חוסר זהירות, נדמה שהיא אינה עולה כדי חריגה קיצונית מגבולות העבודה שהתוותה המערערת, או כדי נטילת סיכון בלתי מחושב וממשי, המחייב את הטלת חלק מהאחריות על המשיב 1. יתרה מכך, מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי כי אין זה ראוי לחייב את המשיב 1 לערוך בדיקות נוספות לאלה שנערכו על-ידו טרם השתמש בסולם, בוודאי אם היה מדובר בפגם נסתר, אשר לא ניתן היה לגלותו במסגרת בדיקה שגרתית. לפיכך, אין לקבל את טענת המערערת כי אילו היה עורך המשיב 1 בדיקות כנדרש, הוא היה חושף את הפגם ומונע את התאונה. אשר על כן, אף בנקודה זו לא מצאתי ממש בטענת המערערת כי התנהגות המשיב 1 מחייבת הטלת אשם תורם עליו. אחריות המשיבה 2 27. כאמור, במישור זה טוענת המערערת שתי טענות מרכזיות: הטענה האחת, היא כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא העביר את נטל ההוכחה לשכמה של המשיבה 2 כדי שתוכיח היעדר פגם בסולם וכן כי היא לא התרשלה, וזאת לפי כלל הדבר מעיד על עצמו. הטענה האחרת, היא כי יש להטיל אחריות על המשיבה 2 מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים. כלל הדבר מעיד על עצמו 28. כלל הדבר מעיד על עצמו, הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, מאפשר להעביר את נטל ההוכחה לשכמו של הנתבע, באופן המטיל עליו את החובה להוכיח שלא התרשל ביחס לאירוע הנזק. כלל זה יחול בהתקיים שלושה תנאים: האחד, אי-ידיעת הנסיבות שהביאו לתאונה; השני, שהנכס היה בשליטת הנתבע; והשלישי, שאירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (ראו למשל: ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898 (2001); גיא שני "כלל "הדבר מעיד על עצמו" בדיני הנזיקין - בחינה מחודשת" משפטים לה 81 (תשס"ה)). רק אם יוכיח התובע את התקיימותם של שלושת התנאים במצטבר, יועבר נטל השכנוע לכתפי הנתבע, שיידרש להוכיח כי אין לייחס את קרות האירוע לרשלנות מצדו. 29. במקרה דנן, לא שוכנעתי כי עלה בידי המערערת להוכיח שמתקיימים שלושת התנאים להחלת כלל הדבר מדבר בעד עצמו, באופן המצדיק להעביר את נטל ההוכחה לשכמה של המשיבה 2. כבר עתה יאמר, כי אין אנו נדרשים לדון בשאלת התקיימות כל התנאים להחלת הכלל, שכן, כפי שאדון להלן, משנוכחתי כי לא מתקיים התנאי השני, מתייתר הצורך לדון בשני התנאים האחרים, שהרי, כאמור, התנאים מצטברים זה לזה. עניינו של התנאי השני להוכחת כלל הדבר מדבר בעד עצמו הוא שהנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. המונח "שליטה" נדון בהרחבה בע"א 241/89 ישראליפט תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45 (1995), בו נקבע כי המבחן לקיומה של שליטה הינו מבחן ענייני-מעשי, "הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה" (שם, בעמ' 80). תנאי השליטה, אם כן, נועד לשלול אפשרות התערבות חיצונית בנכס שניתן לייחס לה את גרימת התאונה, וכן נועד לאפשר לקשור סיבתית את האחראי לנכס לנזק שנגרם ממנו (עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 128 (2006)). במקרה דנן, לא שוכנעתי בטענת המערערת כי ניתן להגדיר את המשיבה 2 כבעלת השליטה האפקטיבית בסולם. אמנם, המשיבה 2 היא יצרנית הסולם, והיא שהייתה האחראית לתקנו במידת הצורך, בהתאם לבקשת המערערת. יחד עם זאת, השליטה העניינית בסולם הייתה נתונה דווקא למערערת: היא הייתה בעלת הסולם; החזקה בו הייתה נתונה בידה ברציפות בשלוש השנים שקדמו למועד התאונה, ואף אחריה; עובדיה של המערערת הם שהשתמשו בסולם באופן תדיר; המערערת הייתה בעלת הסמכות להחליט בעניין תחזוקתו ותכיפות שליחתו לתיקון או לטיפול אצל המשיבה 2. מאפיינים אלה של השליטה בסולם לא מאפשרים לקבוע שהשליטה האפקטיבית בסולם נתונה הייתה דווקא בידי המשיבה 2, במידה שאפשרה לה לשלול כל התערבות חיצונית בסולם ולמנוע את התרחשות הנזק. אמנם למשיבה 2 הייתה זיקה מסוימת לסולם בהיותה האחראית לתחזוקתו במידת הצורך, אך השליטה האפקטיבית בסולם נתונה הייתה בידי המערערת, נוכח המאפיינים עליהם עמדתי לעיל. המסקנה המתבקשת היא כי התנאי השני לקיומו של הכלל הדבר מעיד על עצמו, המכונה "תנאי השליטה", אינו מתקיים בענייננו. משכך, אין לקבל את טענת המערערת כי יש להעביר את נטל ההוכחה להיעדר רשלנות בייצור הסולם לשכמה של המשיבה 2. חוק האחריות למוצרים פגומים 30. טרם חקיקת חוק האחריות למוצרים פגומים עמדו לאדם שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שתי עילות תביעה נגד היצרן: עילת רשלנות, לפי דיני הנזיקין, ועילת הפרת חוזה, לפי דיני החוזים. לא אחת, נתקל התובע בעילות אלה בקשיים בהוכחת תביעתו כלפי היצרן, אם בשל "הריחוק" החוזי בינו לבין יצרן המוצר, ואם בשל הקושי בהוכחת אשמו של היצרן בנזק שנגרם לו. כתוצאה מכך, הניזוק לא היה מפוצה כלל, או לכל היותר היה זוכה לפיצוי מאת מוכר המוצר (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק האחריות למוצרים פגומים, תשל"ט-1978, ה"ח 1376 (להלן: דברי ההסבר להצעת חוק האחריות)). 31. על רקע זה נחקק חוק האחריות למוצרים פגומים, הבוחר במודל של הטלת אחריות חמורה ללא אשם על יצרן, המהווה מודל ביניים בין אחריות מוחלטת לבין אחריות המחייבת את הוכחת יסוד האשם (ראו: ע"א 140/82 תרכובות ברום בע"מ נ' קיבוץ פרוד, פ"ד מ(1) 763, 767 (1986); ע"א 804/80 siddar tanker corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 418 (1985)). האחריות החמורה מאופיינת בכך שהיא פוטרת את הניזוק, התובע, מהדרישה להוכיח שהיצרן התרשל בייצור המוצר, כך שלמעשה, אין נפקא מינה אם הפגם במוצר נגרם עקב התרשלות היצרן ואם לאו. כל עת שיוכח שהמוצר היה פגום שעה שיצא מרשות היצרן, ושהנזק נגרם בגין פגם זה, ימצא היצרן חייב בתשלום נזקו של התובע (ראו: דניאל מור "הצעת חוק האחריות למוצרים פגומים, התשל"ט-1978" עיוני משפט ז 114 (1978); להצדקות להטלת אחריות חמורה ראו: ישראל גלעד "אחריות חמורה למוצרים חוק האחריות למוצרים פגומים תש"מ-1980" מחקרי משפט ח 179 (1990) (להלן: ישראל גלעד); דברי ההסבר להצעת חוק האחריות). 32. מודל האחריות החמורה מעוגן בסעיף 2(א) לחוק האחריות למוצרים פגומים הקובע כי: "יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר (להלן-הנפגע), ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד היצרן". כעולה מסעיף 2(א), על ניזוק המבקש לתבוע פיצויים מהיצרן לפי חוק האחריות למוצרים פגומים להוכיח שני יסודות מצטברים: קיומו של פגם במוצר וקשר סיבתי בין הפגם ובין הנזק. בבחינת יסוד הפגם, יש לפנות לסעיף 3 לחוק, המגדיר מהו "מוצר פגום". על-פי סעיף 3(א), מוצר ייחשב "פגום" אם מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום לנזק גוף, או אם היצרן לא נתן אזהרות או הוראות טיפול ושימוש ראוי בהתחשב בסכנה הכרוכה בשימוש במוצר. על פי סעיף 3(ב) קמה חזקה כי המוצר היה פגום, אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום, מאשר עם המסקנה שהיה תקין (ראו למשל: ע"א 166/88 פיניציה בע"מ נ' עמר, פ"ד מה(2) 457, 464 (1991)). לשם הוכחת יסוד הקשר הסיבתי נדרש התובע להראות קשר סיבתי עובדתי בין הפגם שקיים במוצר לבין הנזק שנגרם לו. יסוד הקשר הסיבתי מבטא את בחירת המחוקק שלא להטיל על היצרן אחריות מוחלטת, ללא גבולות (ראו: מוחסן עבדול דאזק "היקף תחולת הוראות פקודת הנזיקין על חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"מ-1980" הפרקליט לו 444 (תשמ"ד)). 33. בענייננו, בית המשפט המחוזי לא נדרש לטענות המערערת נגד המשיבה 2 לפי חוק האחריות למוצרים פגומים, ואין לתמוה על כך. שהרי, כפי שדנתי לעיל, בהיעדר הסולם עצמו, ובשים לב ליתר נסיבות המקרה, לא הצליחה המערערת להוכיח את טענתה שהסולם קרס מחמת פגם הנתון לאחריות המשיבה 2. קביעה עובדתית זו ברת-תוקף גם לצורך הוכחת יסוד הפגם הדרוש במסגרת טענה לפי חוק האחריות למוצרים פגומים. הלכה למעשה, משלא הוכח יסוד הפגם, וממילא גם לא הוכח קשר סיבתי בין הפגם ובין הנזק, אין לקבל את טענת המערערת שהמשיבה 2 אחראית לנזקו של המשיב 1 לפי סעיף 2 לחוק האחריות למוצרים פגומים. נמצא, אפוא, כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה שהוטל עליה במישור אחריותה כלפי המשיב 1, ואף לא הצליחה להראות כי עומדת לה עילת תביעה נגד המשיבה 2. לפיכך, דין טענותיה של המערערת במישור האחריות כלפי המשיב 1 וכלפי המשיבה 2 להידחות. עתה, שומה עלינו לדון בטענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד הנוגעות להיקף הנזק ולשיעור הפיצויים שנפסקו למשיב 1. שיעור הנכות הרפואית 34. שיעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה למשיב 1 הינו 55%, המורכב מ-41.68% נכות בתחום האורתופדי, 15% נכות בתחום הנפשי ו-10% נכות בתחום האורולוגי. המערערת גורסת בעניין זה כי בית המשפט המחוזי שגה משהפריד בין הנכות הנפשית לבין הנכות האורולוגית. זאת, נוכח תשובת המומחה, ד"ר זיוון, לשאלות ההבהרה מטעם המערערת, בה נכתב כי ייתכן שמקורה של הבעיה האורולוגית בתחום הנפשי, כך שבעיותיו האורולוגיות של המשיב 1 אינן אורגניות. לא מצאתי ממש בטענה זו. בנושא הנזק שנגרם למשיב 1 בתחום האורולוגי הונחו בפני בית המשפט קמא שתי חוות דעת: זו של אורולוג מטעם המשיב 1, וזו של האורולוג שמונה מטעם בית המשפט. שני המומחים העריכו את שיעור הנכות האורולוגית של המשיב 1 בכ-10%, כך שלמעשה לא נתגלתה כל סתירה בין קביעות המומחים בעניין זה. אכן, בבחינת תשובת ההבהרה של ד"ר זיוון נראה כי קונן בו ספק מסוים באשר לקשר בין הנזקים הנפשיים שנגרמו למשיב 1 לבין פגיעתו האורולוגית. עם זאת, המומחה הבהיר בסיכום תשובת ההבהרה כי "ברור שמדובר בבעיה נפשית (בראש ובראשונה), אך אל לנו לשכוח את החבלות הקשות והניתוחים שעבר". מכאן, שד"ר זיוון לא קבע באופן נחרץ וחד-משמעי שבעיותיו האורולוגיות של המשיב 1 הן נגזרת של הנזק הנפשי שנגרם לו. בשים לב להבהרה זו, ובהתחשב בכך ששני המומחים העריכו את שיעור הנכות האורולוגית בכ-10%, אינני מוצאת את החלטת בית המשפט קמא להפריד בין הנכות הנפשית לזו האורולוגית בלתי סבירה, באופן המצדיק כי נתערב בה. שיעור הנכות התפקודית 35. בית המשפט המחוזי העריך את שיעור הנכות התפקודית בקשר לפגיעה בכושר השתכרותו של המשיב 1 בכ-2/3 מכושרו אלמלא התאונה. בעניין זה טוענת המערערת כי שיעור הפגיעה שנקבע הינו מופרז, וכי אין הצדקה לקבוע את הנכות התפקודית בשיעור גבוה משיעור הנכות הרפואית. מאידך, המשיב 1 סבור כי בית המשפט קמא שגה משלא העמיד את שיעור הנכות התפקודית על 75%, בהתאם לחוות הדעת של המומחה מטעמו ונוכח סיכויי השיקום הנמוכים, כפי שהוערכו אף על ידי בית המשפט עצמו. לא שוכנעתי בטענות מי מהצדדים בעניין זה. אכן, לרוב שיעור הנכות הרפואית ושיעור הנכות התפקודית יהיה זהה. עם זאת, במקרים אחדים יכול שייקבע כי שיעור הנכות התפקודית אינו זהה לשיעור הנכות הרפואית, כי אם שונה ממנו (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 (1995)). כידוע, הנכות התפקודית משקפת את מידת ההשפעה של הנזק על תפקוד הניזוק בדרך כלל, ולא רק בקשר ליכולת התפקוד של הניזוק להמשיך לעבוד במקצועו (ראו: שם, בעמ' 801). בענייננו, בבחינת שיעור הנכות התפקודית נתן בית המשפט המחוזי דעתו הן לפגיעה בכושר התפקוד המקצועי של המשיב 1, והן לפגיעה בכושר תפקודו הכללי, כפי שהצביעה עליה חוות דעת המרכז לאבחון, הכשרה ושיקום תעסוקתי, מטעם המוסד לביטוח לאומי. בשקלול כולל של האמור בחווות הדעת, מצא בית המשפט לנכון להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור הגבוה במעט משיעור הנכות הרפואית. התרשמתי שהפער הקטן בין שיעור הנכות התפקודית לבין שיעור הנכות הרפואית מבוסס על הראיות שהונחו בפני בית המשפט באשר לפגיעה הכוללת ביכולת התפקוד של המשיב 1 ובאשר לסיכויי השיקום הנמוכים. לפיכך, לא מצאתי כי מדובר בפער בלתי סביר המצדיק את התערבותנו (ראו: ע"א 3293/08 מדינת ישראל- משרד הבריאות נ' שוכר (לא פורסם, 21.2.11)). לאור האמור, אני סבורה כי אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא באשר לשיעור הנכות הרפואית ובאשר לשיעור הנכות התפקודית שנקבעו למשיב 1. היקף הפיצוי 36. אשר להיקף הפיצוי, הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב על נקלה בפסיקת הפיצויים ובבחינת אומדן ראשי הנזק כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם נודעה טעות חריגה וקיצונית בהערכת הנזק (ראו: ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.10.06); ע"א 2838/07 קוזק נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 8.8.10); ע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן (לא פורסם, 28.12.06)). בעניין זה נאמר כי: "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק...ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום שמתגלה טעות בולטת" (ע"א 1164/02 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון לידור-קטין, (לא פורסם, 4.8.05)). בהתאם להנחת מוצא זו, הכלל הוא כי בבחינת טענות הצדדים הנוגעות לסכום הפיצוי, ערכאת הערעור לא תידרש לדיון נפרד בכל אחד מראשי הנזק השונים ובסבירות הפיצוי שניתן בגינם. לרוב, ניתן יהיה להסתפק בבחינת הסכום הכולל שנפסק לניזוק. אם סכום זה מצוי במתחם הסבירות, והתחשיב הכולל שערכה הערכאה הדיונית נראה הגיוני, ערכאת הערעור לא תתערב בו (ראו: ע"א 7297/06 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כעביה (לא פורסם, 20.7.09); ע"א 5745/09 ב.א נ' א.י (לא פורסם, 14.7.11)). 37. לאור גישה זו, ולאחר שעיינתי לעומק בטענות הצדדים לעניין גובה הפיצוי בראשי הנזק השונים, לא שוכנעתי כי קיימת עילה להתערבות ערכאת הערעור בסכומי הפיצויים שנפסקו. סכום הפיצויים בכל אחד מראשי הנזק מעוגן בהערכות חווות דעת המומחים, בעדויות ובראיות הנוספות שהוצגו בפני בית המשפט קמא. מחד גיסא, אין מדובר בסכומים מופרזים, כטענת המערערת, המיטיבים עם המשיב 1 יתר על המידה, בהתחשב בהיקף הנזקים שנגרמו לו ובסיכויי השיקום הנמוכים, כפי שהוערכו על ידי בית המשפט קמא. מאידך גיסא, לא ניתן לקבל את טענת המשיב 1 כי בית המשפט לא העריך נכונה את סכום הפיצוי הראוי בראשי נזק מסוימים, שכן בבחינת סכום הפיצוי בכללותו עולה כי הוא אינו מקפח את המשיב 1. לדידי, הסכום הכולל שנפסק אינו גבוה או נמוך במידה החורגת ממתחם הסבירות. גם אם בראשי נזק מסוימים נטתה פסיקתו של בית-המשפט קמא לצד הנמוך, הרי שבראשי נזק אחרים נטתה לצד האחר, והסך הכול במסגרת התחום הראוי. 38. על אף האמור, סבורה אני כי בעניין שערוך השכר לצורך חישוב ראש הנזק בגין הפסד ההשתכרות, נדרשת התערבותנו. כידוע, הכלל הוא כי יש לשערך את גובה השכר החודשי שנקבע. משמעות הדבר הינה כי את הפסד ההשתכרות עד ליום מתן פסק הדין, יש לשערך בערכים ריאלים ועליהם להוסיף את מחיר השהיית התשלום, לפי חישוב ממוצע הריבית מאמצע התקופה; ואת סכומי הפסד ההשתכרות בעתיד יש לשערך בערכים ריאלים ליום מתן פסק הדין, ולהפחיתם לכלל ערכם ביום מתן פסק הדין, בדרך של היוון (ראו: ע"א 6129/04 טרטמן נ' "הכשרת היישוב" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 5.12.05); ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צ'יבוטארו (לא פורסם, 25.11.09)). בפסקה 15 לפסק הדין, שעניינה חישוב הפיצויים בגין ראש הנזק של אובדן השתכרות, עולה כי, ככל הנראה, בסיס השכר שנקבע למשיב 1 לא שוערך בהתאם לכללי החישוב שהוצגו לעיל. בפסקה זו, הפנה בית המשפט קמא לדו"ח רואה החשבון שר-ויזל, בו הועמד שכרו הממוצע של המשיב 1 על סך של 10,406 ₪ לחודש. עם זאת, העמיד בית המשפט את בסיס השכר על סך של 10,500 ₪. בסיס שכר זה אמנם גבוה מהשכר החודשי שהוצג בדו"ח של רואה החשבון, אך הוא עדיין אינו עולה כדי גובה השכר לאחר שערוכו. בהיעדר פירוט באשר לשאלה האם בסיס השכר כולל את מרכיבי הריבית וההצמדה, אם לאו, סבורה אני כי אין מקום להניח שבית המשפט שערך את בסיס השכר כנדרש. בשונה מסכום הפיצויים בגין ראשי נזק שהיקפם נקבע לרוב על דרך האומדנה, דוגמת ראש הנזק בגין כאב וסבל או עזרת הזולת, סכום הפיצויים בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות נקבע באופן מדויק יחסית, בהתאם לקביעת בית המשפט באשר לשכר החודשי הממוצע של הניזוק. אי לכך, סבורה אני כי ראוי שהערכאה הדיונית תפרט בנקודה זו, במובן זה שיובהר האם השכר המשמש לצורך חישוב הפיצוי בראש הנזק של אובדן השתכרות כולל בתוכו מרכיבי הצמדה, ריבית, או היוון. נוכח האמור, מקובלת עליי טענת המשיב 1 בערעור שכנגד כי יש לשערך את בסיס השכר שהועמד על סך של 10,406 ₪, ולקבוע את סך הפיצוי המגיע למשיב 1 בגין ראש הנזק של אובדן השתכרות בהתאם לבסיס השכר המשוערך. 39. לבסוף, אינני רואה מקום להיעתר לבקשת המשיב 1 להעלות את שיעור שכר הטרחה שנפסק לעורך דינו, שהועמד על סך 10% מסכום הפיצויים בתוספת מע"מ. סבורה אני כי אין המקרה דנן נופל בגדר המקרים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בשיעור שכר הטרחה שנקבע, שהרי אין מדובר בשכר טרחה בלתי סביר הנמוך באופן קיצוני מרמת שכר הטרחה המקובלת (ראו: ע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 131 (1993); ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1)477, 494 (1985)). דין הערעור, אפוא, להידחות. הערעור שכנגד נדחה אף הוא, למעט בעניין שערוך בסיס השכר המשמש לצורך חישוב ראש הנזק של אובדן ההשתכרות. המשיב 1 בע"א 7895/08 ימציא למערערת בתוך 30 יום חוות דעת אקטוארית או פלט מתאים מתוכנת שערוך, שעניינה בסיס השכר המשוערך לפי שכר ממוצע חודשי בגובה 10,406 ₪, לעבר ולעתיד. חוות הדעת תיערך בהתאם לעקרונות השערוך שהוצגו בפסקה 38 לפסק דין זה. ככל שתתעורר בין הצדדים מחלוקת בעניין זה, הם יוכלו לפנות בבקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי בתוך 30 ימים ממועד המצאת חוות הדעת האקטוארית. שכר הטרחה בו חויבה המערערת כלפי המשיב 1 בערכאה הקודמת יותאם לשינויים שיעשו בסכום הפיצוי הכולל. בנסיבות העניין, יישאו המערערת והמשיב 1 כל אחד בהוצאותיהם בהליכי הערעור. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה 2 בסך 30,000 ₪. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופט ע' ארבל. תאונות נפילהתאונת עבודהנפילה מגובה / מסולם