תביעה נגד פרקליט, כונס נכס מקרקעין, בעילה של הפרת חוזה מכר המקרקעין נשוא הכינוס ועילת הרשלנות המקצועית. העובדות והמחלוקת. 1. הנתבע הינו פרקליט ותיק ומנוסה, אשר ביום 1.12.92 מונה על ידי ראש ההוצאה לפועל ככונס נכסים על נכסם של החייבים, יוסף ומרים יום טוב (להלן: "החייבים") הידוע כגוש 6133 חלקה 597, שהינו בניין בפינת הרחובות בובר שטיינשניידר בתל אביב והכולל דירת מגורים והצמדה לגג, קומת קרקע ובה חנות ומקומות חניה (להלן: "הנכס"). חלק נוסף של הבניין הינה חנות נוספת בקומת הקרקע אשר עובר למועד המינוי הייתה בבעלותם של ה"ה סבג (להלן: "החנות הנוספת"). 2. ביום 24.3.94 נכרת חוזה מכר בין החייבים, באמצעות הנתבע בתוקף תפקידו ככונס נכסים, לבין התובעים למכירת הנכס (להלן: "החוזה"). חוזה המכר אושר על ידי ראש ההוצאה לפועל. מועד מסירת החזקה בנכס תוך שלשה חודשים מיום אישור החוזה על ידי ראש ההוצאה לפועל, דהיינו ביום 23.6.94. 3. עם הגיע מועד המסירה התברר לנתבע כי אחד בשם ציון ירושלמי (להלן: ,ירושלמי") טוען לזכות דיירות מוגנת באחד ממקומות החניה שבנכס (להלן: "החניה"). עוד התברר כי ירושלמי ביצע בנייה בלתי חוקית שסגרה את פתח החניה והפכה אותה למעין גומחה / חדר, ששימש אותו כמשרד של חברת הובלה. לפיכך הנכס נמסר לתובעים במועד, אך למעט החניה. 4. בתוקף תפקידו ככונס נכסים נקט הנתבע מספר הליכים משפטיים כנגד ירושלמי. הוא פעל וגרם להגשת כתבי אישום נגד ירושלמי להריסת המבנה הבלתי חוקי ולפינויו מהחניה, הגיש נגדו תביעת פינוי אולם בפסק דין חלוט שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, נקבע כי בהתאם לחוזה השכירות המוגנת, שנכרת בשנת 1990, בין החייבים לבין ירושלמי האחרון הינו דייר מוגן שאין לפנותו מהחנייה. 5. לאחר תום הבאת הראיות בתיק זה הגיש הנתבע, בתוקף תפקידו ככונס נכסים, תביעה נגד ירושלמי לסילוק ידו מהחניה. בהתאם להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.7.05 סולק ירושלמי מהחניה כנגד פיצוי בסך 23,000 ₪. 6. הטענות: א.תביעת התובעים הינה בעילה של הפרת חוזה המכר ועוולת הרשלנות. לטענתם , הפר הנתבע את החוזה בכך שלא מסר לחזקתם את החניה במועד הקבוע בחוזה. כן נטען כי הנתבע התרשל בתפקידו ככונס נכסים בכך שלא ברר, עובר לכריתת החוזה, מה מעמדו של ירושלמי בנכס והתימר למכור להם נכס פינוי בעוד שבפועל חלק ממנו הוחזק על ידי דייר מוגן. בנוסף טוענים התובעים כי הנתבע שימש כפרקליטם בכל הכרוך בכריתת החוזה וכי הפר את חובת הזהירות כלפיהם משלא טרח לבדוק ולוודא, לפני כריתתו, כי הנכס פנוי מדייר מוגן. בגין הפרת החוזה תובעים התובעים הן נזקים מיוחדים כגון הפסד דמי שכירות בחניה, ירידת ערך או הפסד רווח, עגמת נפש וכד', והן פיצוי קבוע ומוערך מראש, כפי שנקבע בחוזה, על הפרה יסודית שלו. ב.הנתבע מכחיש כל יריבות בינו לבין התובעים. לטענתו, החוזה נכרת בין החייבים לבין התובעים, על כן אין כל קשר חוזי בינו לבין התובעים ולפיכך - כך נטען - יש לדחות את העילה החוזית נגדו. מוסיף הנתבע וטוען כי לא התרשל בתפקידו ככונס נכסים הואיל ועובר לכריתת החוזה לא ידע ולא היה עליו לדעת כי החניה מוחזקת על ידי דייר מוגן. בנוסף טוען הנתבע כי לא שימש כפרקליטם של התובעים, אלא לצורך רישום זכויותיהם מכוח החוזה בלשכת רשם המקרקעין. דיון. א.החבות המשפטית. 1. הצדדים לחוזה, כפי המוגדר בו בראשו, הינם החייבים, באמצעות הנתבע בתוקף תפקידו ככונס נכסים, מצד אחד, לבין התובעים מצד שני. הנתבע חתום על החוזה בצד המוכר תחת הכיתוב "כונס נכסים". בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 1.12.92 מונה הנתבע ככונס נכסים על זכויות החייבים בנכס. כתב המינוי מסמיך את הנתבע לנהל, לממש ולמכור את זכויות החייבים בנכס. סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") קובע לאמר; "כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה ראש ההוצאה לפועל; וידו של כונס כנסים בכל אלה כיד החייב." (הדגשה שלי ש.א.) הוראת סעיף 54 לעיל קובעת חזקה משפטית לפיה פעולותיו של כונס הנכסים, שמונה בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, כמוהן כפעולות החייב. משמע, כל פעולה משפטית שבכוחו של החייב לבצע בנכס נשוא הכינוס הינה אף בכוחו המשפטי של כונס הנכסים. יותר מכך, שהתמנה כונס נכסים על נכס מנכסי החייב מופקע כוחו המשפטי של החייב לעשות כל דיספוזיציה בנכס שבכינוס, אשר עובר לשליטתו הפיסית והמשפטית של כונס הנכסים, הכל - כמובן - בכפוף להוראות המינוי שניתנו על ידי ראש ההוצאה לפועל. מכאן נובע כי תוקף פעולה משפטית שמבצע כונס הנכסים כתוקפה של פעולה משפטית שמבצע החייב בעצמו (ראה "הוצאה לפועל הליכים והלכות", (מהדורה שישית) השופט דוד בר אופיר, חלק שני עמ' 665). 2. גם אם הייתי הולכת על פי הדרך המשפטית, אותה מבקש הנתבע לאמץ בדבר העדר יריבות חוזית ישירה בינו לבין התובעים, אין בכך כדי להצמיח לו תועלת. הואיל ולכונס הנכסים יש שליטה משפטית בנכס, דהיינו הוא זה שבכוחו לבצע את המכר, הרי שיש לבחון כל פעולה משפטית המבוצעת על ידו באספקלריה של סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). לפיכך, אם כונס הנכסים מתקשר, מתוקף תפקידו, בחוזה מכר ומציג מצג בפני המתקשר - הרוכש, כי הנכס הינו נכס פנוי, וכי הוא מתחייב למסור החזקה בו עד לתאריך הנקוב בחוזה, יש להחיל על פעולותיו המשפטיות הללו, את סעיף 61 (ב) לחוק החוזים. משמע, מועד מסירת הנכס מחייב את כונס הנכסים מכוח פעולותיו המשפטיות בתפקידו על פי מנוי ראש ההוצאה לפועל, מכוח מצג שהציג בפני הרוכש כי בכוחו, ככונס נכסים, למסור את הנכס בתאריך הנקוב בחוזה ומכוח שליטתו ויכולתו הבלעדית לגרום למכירת הנכס. אשר על כן יש לקבוע כי לנתבע קמה חבות חוזית למסור את הנכס לידיהם של התובעים לא יאוחר מיום 23.6.94. 3. בסיכומי הנתבע הועלתה טענה נוספת בדבר העדר חבות מהטעם - כך נטען - שכונס הנכסים הינו לא יותר מפקיד בית משפט, כתובת לקבלת הצעות רכישה. כך! וכי הסמכות להחליט ולאשר את המכר הינה בידי ראש ההוצאה לפועל. טוב היה עושה הנתבע אם היה נמנע מלהעלות טענת שווא זו. כונס הנכסים, גם אם הינו שלוח של הגורם השיפוטי, חלות עליו חובות משפטיות והוא אינו בבחינת כתובת בלבד. השליחות כוללת חבות לפועל על פי הוראות השולח, ובין היתר כוללת הוראת המכירה בדיקה של הנכס טרם מכירתו. חובה זו מכילה בחובה בחינת השטח, הלכה למעשה, לרבות בדיקת האפשרות שהמחזיק בחניה הינו דייר מוגן. לפיכך, משחרג השלוח מהסמכות שנתנה לו ומכר את הנכס ללא בדיקה כאמור, חלה עליו חובת הפיצוי בגין נזק שנגרם לבעל דברו כתוצאה מביצוע פעולה משפטית אגב חריגה מההרשאה שניתנה לו מהשולח (סעיף 6 (ב) לחוק השליחות תשכ"ה - 1965). 4. עילת תביעה נוספת הינה מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). חבות זו קמה לנתבע מכוח מספר פונקציות שמילא בביצוע עסקת המכר: האחת; ככונס נכסים קמה לנתבע חובת זהירות כלפי רוכש הנכס לנהוג בזהירות כפי שכונס נכסים סביר ונבון היה נוהג. חובת הזהירות, ככל שהדבר נוגע למכר של נכס מקרקעין, משתרעת גם על פני בדיקת פיסית של הנכס ועריכת ביקור בו. חובה זו מקבלת משנה תוקף בהתחשב בעובדה שהכונס משמש כידו הארוכה של ראש ההוצאה לפועל, שאינו יוצא לביקורים בנכס כדבר שבשגרה (ראה "הוצאה לפועל הליכים והלכות" עמ' 661 ו- 672). לדעת המחבר, חובת הזהירות של כונס הנכסים הינה חובה מוגברת, שכן תפקידו אינו מתמצה בייצוג צד בהליך, אלא הוא משמש כגורם אוביקטיבי - כלפי כל הצדדים הנוגעים בעסקת המכר - חובה המטילה עליו - בין היתר- תפקיד של נקיטת פעולות יזומות. השניה; חובת הזהירות חלה על הנתבע כלפי התובעים מכוח היותו פרקליט שערך את החוזה גם מטעמם. התובעים שילמו לנתבע שכר טרחה בגין הטיפול במכר סך השווה ל- 1.5% ממחיר העסקה. אמנם בסעיף 11 (ג) לחוזה נאמר כי הנתבע משמש כפרקליטם רק לצורך העברה ורישום בטאבו אולם שיעור שכר הטרחה מלמד על כך שהוא שימש כפרקליטם בעסקה כולה. יתר על כן, חובת הזהירות חלה על הנתבע, אפילו היה רק פרקליטו של המוכר, אם כי בהיקף מוגבל יותר. יחד עם זאת איני רואה טעם להרחיב הדיון בחובת הזהירות של הנתבע כלפי הצד שכנגד, בהיותו הפרקליט שערך את החוזה, מהטעם שחובה זו עומדת עצמאית מכוח תפקידו ככונס נכסים. ומן הכלל אל הפרט: לאור האמור לעיל, חוזה המכר שקשר ונקשר בין הנתבע לבין התובעים מחיל עליו חובת זהירות כלפיהם הן מושגית והן קונקרטית למסור את הנכס בשלמותו במועד שנקבע בחוזה. נשאלת השאלה האם הנתבע הפר חובת זהירות זו. לטענתו, הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת כי החניה מוחזקת על ידי דייר מוגן. הנתבע מודה (עמ' 28 לפרוטוקול) כי עוד לפני כריתת החוזה, כבר בשנת 1993 נודע לו שהחנייה מוחזקת על ידי מאן דהוא אשר אף תלה מעליה שלט "מובילי ציון". הוא טען כי סבר שמדובר, לכל היותר, בשוכר אשר אין מניעה לפנותו בגדר הליכי כינוס הנכסים וכי לא עלה על דעתו שהמדובר בשכירות מוגנת. הוסיף הנתבע וטען כי הוא סבור שחוזה השכירות המוגנת, שנכרת בין החייבים לבין ירושלמי, הינו למראית עין בלבד. יחד עם זאת, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל - אביב - יפו נקבע כי ירושלמי הינו דייר מוגן בחנייה. הנתבע טען להגנתו כי החייבים הגישו עשרות בקשות בגדר תיק ההוצאה לפועל אך מעולם לא העלו את העבודה כי החניה מוחזקת על ידי דייר מוגן. אין באמור לעיל כדי לפטור את הנתבע מחובת הזהירות המוטלת עליו ככונס נכסים וכפרקליט לבדוק את הזכויות המשפטיות של צדדי ג' בנכס העומד למכירה על ידו. אין לי כל ספק בדבר כישוריו של הנתבע כפרקליט מצוין, ותיק ומנוסה, אולם אפשר שדווקא נסיונו הרב עמד לו - הפעם - לרועץ. אמנם אין זה שכיח שרוכש של נכס מקרקעין, כמו הנכס שרכשו החייבים בשנת 1989, ישכיר חלק ממנו בשנת 1990 בשכירות מוגנת. יחד עם זאת מתפקידו ומחובתו של הנתבע היה כאמור, לבדוק את הנכס הן באופן פיסי והן את הפן המשפטי של מי שטוענים לזכויות בו, זאת בטרם העמדתו למכירה. לפיכך, משנודע לנתבע בשנת 1993 כי ירושלמי מחזיק בחניה היה עליו לבדוק אם יש לו זכות חזקה בו ואם כן מה היקפה. משלא עשה כן, הפר הנתבע את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי התובעים והוא חב לפצותם בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהפרת החובה. נטען מפי הנתבע כי נכסים הנמכרים בהליכי הוצאה לפועל נמכרים "כפי שהם" (AS IS) וכי חובת הבדיקה אשר לפגמים בנכס חלה על הרוכש. ככל שהדבר נוגע לנכס מקרקעין והזכויות המשפטיות הנמכרות על ידי כונס הנכסים, אין בידי לקבל טענה זו. העקרון בדבר ממכר של נכס "כפי שהוא", יכול שיוחל על נכסים נדים להבדיל מנכסי מקרקעין. עקרון זה ניתן אף להחיל לגבי נכסי דלא נידיי כאשר מדובר בתכונותיו הפיסיות של הנכס וכי חובת בדיקתו הפיסית חלה על הרוכש. אפשר להרחיק לכת עוד יותר ולומר שעל הרוכש חלה חובת בדיקה של הזכויות והחובות החלות על הנכס כגון זכויות בניה, חובת תשלומים לרשויות וכיוצא בזה. יחד עם זאת אני סבורה כי חובת בדיקה זו אינה מפטירה את כונס הנכסים מאחריות להביא לידיעת הקונה מידע הכרחי הנוגע לזכויות צד ג' בנכס. כאשר מדובר במכירת הזכות גופא, בין אם זו זכות חכירה ובין אם זו זכות בעלות, חלה על המוכר, ובמקרה זה על כונס הנכסים, החובה למכור את הנכס על הזכויות המשפטיות של צדדי ג' בו. בין אם המדובר בשוכר של הנכס הנמכר ובין אם מדובר בדייר מוגן בו חלה על כונס הנכסים החובה לבדוק היטב את הזכויות המשפטיות בנכס, לפרוש בפני הרוכש את כל ומלוא האינפורמציה הנוגעת לכך ואף להעלות זאת על הכתב, בחוזה, על פי הצורך. אשר למקרה דנן, לא יתכן שכונס הנכסים ימכור את הנכס מבלי להביא לידיעת התובעים כי הוא מוחזק בחלקו על ידי דייר מוגן, כל זאת בטענה שהנכס, כקרקע, נמכר "כפי שהוא". מכירת נכס מקרקעין אינה מוגבלת למראהו ותכונותיו הפיזיות, אלא גם ובעיקר לתכונותיו המשפטיות, לגביהן חלה על המוכר, ולרבות על כונס נכסים, חובת גילוי. הנזק: עילות התביעה החוזיות והנזיקיות, מקנות לתובעים מספר תרופות כדלקמן: 1. בגין העילה החוזית תבעו התובעים הן נזקים מיוחדים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מהפרת החוזה, והן פיצוי קבוע ומוערך מראש כקבוע בסעיפים 13 (א) (ב) לחוזה. בהתאם לסעיף 15 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") אין לתבוע במצטבר פיצוי מוסכם ופיצוי בשל נזק מוכח. תרופת הפיצויים נועדה להשיב את המצב לקדמותו, היינו להעמיד את הנפגע - מבחינה כספית - באותו מצב אם הפרת החוזה הייתה נמנעת והוא היה מקוים אלמלא ארעה ההפרה. תביעת פיצוי על נזק קונקרטי שנגרם לנפגע כתוצאה מהפרת החוזה נבחנת על בסיס הקשר הסיבתי בין ההפרה לבין הנזק ועל בסיס כמותו והוכחת שיעורו של הנזק (סעיף 10 לחוק החוזים תרופות). כן חשוב להדגיש כי מי שבחר לתבוע נזק קונקרטי בגין הפרת החוזה מנוע מלתבוע, בנוסף לו, פיצוי מוסכם. פיצוי מוסכם הקבוע בחוזה יכול שיפוצל על ידי הצדדים, כפי שנעשה במקרה דנן, עבור איחור במסירה מחד והפרה יסודית אחרת מאידך. את שני אלה רשאי הנפגע לתבוע כסעד של פיצוי (ראה ע"א 628/87, 640 חורי נגד חברת חשמל לישראל בע"מ מ"ו (1), 115). יחד עם זאת התובעים אינם רשאים לתבוע במצטבר הן נזק קונקרטי שנגרם להם בגין הפרת החוזה והן פיצוי מוסכם. לפיכך יבחן הנזק המוכח שנגרם לתובעים כתוצאה מאי מסירת החניה במועד. מדובר בחניה מקורה, צרה מהמידות הסטנדרטיות באופן שרק מכונית קטנה יכולה להחנות בה. הנכס ממוקם באזור מגורים שקט בחלקה הדרום מערבי של העיר תל - אביב המאופיין באוכלוסיה המשתייכת לשכבה סוציואקונומית בינונית (ראה חוו"ד א. ליפה, המומחה מטעם הנתבע). תנועת כלי הרכב באזור דלילה ולחלק מהבניינים מקומות חניה בקומת העמודים. הרחובות הנושקים והסמוכים לנכס משופעים במקומות חניה. בהתאם לנתונים האמורים מצא השמאי ליפה כי דמי השכירות הראויים לחניה הינם בסך בשקלים השווה ל- 37$ לחודש. בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים שווי השכרת החניה הינו בסך בשקלים השווה לכ- 70$ לחודש. בחקירתו הנגדית של השמאי בן חיים הודה כי באזור הנכס אין מצוקת חניה (עמ' 10 לפרוטוקול) וכן הודה שהחניה צרה וכי על מנת לאפשר חנית רכב בה צריך להרוס את הגדר. לאור האמור לעיל ובהתחשב בעובדה שנתונים אלה לא נלקחו בחשבון בחוות דעתו של השמאי מטעם התובעים, אני מעדיפה את חוות דעתו של השמאי ליפה, אשר לא נסתרה. לפיכך, הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מאי מסירת החניה במועד ועד ליום הגשת התביעה (בבית המשפט המחוזי בתל - אביב - יפו) הינו בסך של: 37 $ X 12 חודשים X 6 שנים = 2,664 $. סכום זה לפי שערו היציג של הדולר ביום הגשת התביעה ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 2. התובעים טענו כי רכשו את הנכס במטרה להרסו ולבנות תחתיו בנין חדש אגב ניצול מלוא זכויות הבניה שניתן לקבל בחלקה. יש לדחות התביעה בגין ראש נזק זה מהטעם שבמועד רכישת הנכס חלק ממנו - החנות הנוספת - היה בבעלות סבג. לפיכך, במועד רכישת הנכס לא היה בכוחם של התובעים להרסו ולבנות אחר תחתיו. התובעים רכשו את חלקו של סבג רק ביום 10.8.95 כשנה וחצי לאחר רכישת הנכס. במועד רכישת החנות הנוספת ידעו התובעים שהחניה תפוסה על ידי מי שטוען לדיירות מוגנת בה וכי הליכי פינויו יהיו ארוכים. חרף זאת רכשו התובעים את חלקו של סבג ולפיכך אין ממש בטענתם כי במועד רכישת הנכס התכוונו להרסו ולבנות אחר תחתיו וגם אם הייתה כוונה כזו הם לא היו יכולים להוציאה לפועל מהטעם שלא כל החלקה היתה בבעלותם. לא זאת כי אם אף זו; מהעדויות שהובאו בפני מתבקשת המסקנה כי עובר לרכישת הנכס ואף לאחר מכן לא התכוונו התובעים להרסו ולבנות בניין אחר תחתיו. אם היה ממש בטענתם אין ספק שהיו נוקטים צעדים כלשהם אצל הרשות המקומית ובוועדה לתכנון ובניה לקבלת היתר להריסה. השמאי מטעם התובעים הודה כי היתרי הריסה ניתנים בכפוף לפינוי הדיור המוגן (עמ' 5 לפרוטוקול) והריסת המבנה הינה עילה לפינוי הדייר המוגן (סעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972). לא זאת ולא זאת עשו התובעים. הם לא פעלו לקבלת היתר הריסה של הנכס ואף לא נקטו נגד ירושלמי בהליכי פינוי בעילת ההריסה. לא מצאתי כי התובעים פנו לעירייה בסמוך לפני או אחרי כריתת החוזה לצורך קבלת אינפורמציה אשר לאחוזי הבנייה המותרים בנכס, זאת לצורך תכנון כדאיות בנייתו של בנין חדש והריסת הקיים. אם היה ממש בטענה חזקה על התובעים שערכו חישובי כדאיות כלשהם, אך לא הוצגה כל ראיה בקשר לכך. לא הוצגה ראיה או ראשית ראשיתה של ראיה בדבר פניית התובעים לאדריכל לצורך קבלת יעוץ - ולו הראשוני - בקשר לתכנון הבניין החדש לפי אחוזי הבנייה המותרים. למעט הבל פיהם של התובעים על כי התכוונו להרוס את הנכס ולבנות בניין חדש הם לא הוכיחו ולו בבדל ראייה את טענת הנזק הזו. ואם בכך לא די הרי שעדותו של הנתבע מאירה באור נוסף את חוסר הרצינות בתביעת הנזק בראש נזק זה. הנתבע העיד, ועדותו מהימנה עלי, כי התובעים מעולם , במהלך כל השיחות עימו - והיו עשרות כאלה - לא העלו האפשרות להרוס את הנכס ולבנות במקומו חדש. ההיפך, התובעים ביקשו מהנתבע לחתום עבורם על היתר בנייה לביצוע שינויים בנכס, אך בקשת הריסה או העלאת האפשרית הזו, מעולם לא הועלתה על ידם (עמ' 37 ו- 39 לפרוטוקול). אשר על כן אני דוחה את התביעה לפיצוי בגין מניעת האפשרות לבנות בניין חדש במקום הנכס. 3. ראש נזק נוסף הינו תשלומי שכר טרחה שהתובעים טוענים ששילמו לפרקליטם. החשבוניות והקבלות שצרפו התובעים אינן מעידות על כך שהתשלום נעשה עבור הטיפול באחור במסירת החניה. מהעדויות עולה כי פרקליט התובעים ניהל משא ומתן לפינוי החניה עם פרקליטו של ירושלמי. אין בחשבוניות כדי להעיד כי סכומן - כולו או חלקו - מתייחס לניהול משא ומתן כאמור ובוודאי שהסכום הנתבע (סך בשקלים השווה לכ- 6,000 $) אינו מוצדק עבור ניהול משא ומתן עם פרקליטו של ירושלמי. בנקודה זו ראוי להתייחס לסכומים המופרזים שנקבו התובעים בתצהיר עדותם הראשית. לא זו בלבד שתבעו גם פיצוי מוסכם וגם פיצוי עבור נזק קונקרטי, אלא שנזקם, גם לפי גרסתם, אינו יכול לעלות על סך בשקלים השווה ל- 15,000 $. שכן, התובע 1 העיד כי במשא ומתן שניהל עם ירושלמי האחרון היה מוכן לפנות את החניה תמורת סך בשקלים השווה ל- 15,000 $ (עמ' 17 לפרוטוקול). לפיכך הנזק אינו יכול לעלות על סכום זה ובוודאי שלא הייתה הצדקה להגשת תביעה מופרזת העולה על מיליון ₪ נכון לשנת 2000. 4. האחור במסירת החניה וההליכים שהיו כרוכים בכך גרמו לתובעים עוגמת נפש והם יפוצו בסך של 1,500 ₪, לכל אחד מהם. 5. התביעה להוצאות עבור תיקון ליקויים במבנה נדחית מהטעם שהתובעים קנו את הנכס במצבו הפיסי, כפי שהוא, ולפיכך אין כל עילה לפיצוי בגין תיקון המבנה. 6. עלות חוות דעת השמאי - חוות דעת זו מתייחסת לא רק לשווי השכרת החניה אלא גם להפסד נטען בגין אי בניית הבניין החדש, עילה שנדחתה כאמור. לפיכך יוערך שכרו של המומחה רק עבור חוות הדעת הנוגעת לחניה. שכרו יועמד על סך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. לסיום ראוי להתייחס לסיכומי התובעים, אשר הרחיבו את חזית המחלוקת בנקודות שלא הועלו ולא הוזכרו לא בכתב התביעה ולא בתצהירי עדותם הראשית. סיכומי הנתבעים כוללים עמודים שלמים המהווים הרחבת חזית בכל הנוגע לרכישת החנות הנוספת מסבג (למשל סעיפים 6 - 7, 51-55 לסיכומים). הגשת סיכומים באופן האמור אינה ראויה. לאור האמור לעיל אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים הנקובים בסעיפים 1 ו- 4 לפרק הנזק. כן ישא הנתבע בהוצאות התובעים ושכר טרחת פרקליטם בסך השווה ל- 10% מהסכום הפסוק בצירוף מע"מ. בשל הרחבת החזית בסיכומים ובזבוז זמנו של בית המשפט, אני מחייבת את התובעים לשלם לאוצר המדינה סך של 1,000 ₪. הפרת חוזהחוזההוצאה לפועל