אחריות רשות הדואר לדבר דואר ולחבילה בשירות הבין לאומי

1. אביה של התובעת (להלן: "השולח") אשר שהתה במועדים הרלוונטים בחו"ל, שלח לה ביום 7.10.07 11 חבילות בשירות אי.אמ.אס (דואר מהיר) מסניף הנתבעת בקרית ביאליק. החבילות הכילו בעיקר כלי מטבח ותכולתן בוטחה על ידי השולח בביטוח מורחב של הנתבעת כאשר עלות המשלוח והביטוח עבור כל החבילות היתה בסך כולל של 2,432 ₪. בהתאם לטופסי המשלוח שצרפה התובעת, שווי התכולה בכל אחת מהחבילות הועמדה על הסך של 2,000 ₪ ובהתאם שולמו דמי הביטוח. 2. בתאריך 9.10.07 התקבלו 11 החבילות על ידי התובעת ומשפתחה אותן גילתה כי לתכולה של 6 מהן, נגרמו נזקים כבדים ובין היתר נשברו כלי זכוכית שהיו בתוכם וזאת על אף שתכולת החבילות נארזה על ידי השולח בקפידה רבה תוך עטיפת הכלים בניירות עיתון ואריזת ניילון עם בועיות אוויר (פצפצים). 3. ביום 26.10.07 הגיש השולח דוחות נזק ביחס לכל אחת מהחבילות הניזוקות בסניף הנתבעת בקרית ביאליק ובו פרט כי נגרם נזק לתכולה בסכום כולל של 4,370 ₪. 4. ביום 6.1.08 הודיעה הנתבעת כי תביעת התובעת לפיצוי עבור הנזקים, נדחית ראשית מאחר ואין בפני הנתבעת אישור של מינהל הדואר בצרפת (מקום שהייתה של התובעת) כי החבילות הגיעו ניזוקות וכן ציינה כי אינה אחראית לנזק הנובע מטיבה של התכולה ולפיכך על השולח לדאוג לאריזה הולמת ותקינה. כמו כן צוין במכתב זה כי מאחר והתובעת, שהיא הנמען, לא דיווחה למינהל הדואר כנדרש, תביעתה נדחית. התובעת לא אמרה נואש, ופנתה פעם נוספת למדור פניות ציבור של הנתבעת וכן למנכ"ל דואר ישראל ובעקבות זאת התקבל מכתב הנתבעת מיום 16.4.08 אשר בו צוין כי מאחר והתובעת לא פנתה בתלונה למנהל הדואר המקומי בצרפת במעמד מסירת החבילות או בזמן סביר לאחר מכן, אין הנתבעת חייבת בפיצויה שכן, הוראות איגוד הדואר העולמי המחייבות אותה, פוטרות אותה מתשלום הנזק במקרה כזה. כמו כן חזרה הנתבעת על טענתה כי הנזק נגרם מטיב התכולה. גם פניה נוספת של התובעת לא הביאה לשינוי בעמדת הנתבעת וביום 3.7.08 נשלחה לתובעת הודעת דחיה שלישית אשר בה חזרה הנתבעת על עמדתה כי מאחר והדיווח על הנזק נמסר רק שבועיים וחצי לאחר מסירת החבילות, אין התובעת עומדת בתנאים המחייבים את הנתבעת ביחס לפיצוי עבור נזק. 5. התביעה שהיא לפיצוי בגין הנזק הישיר לתכולת החבילות, החזר דמי המשלוח הפסד ימי עבודה והוצאות נוספות וכן עוגמת נפש (ובסה"כ 20,552 ₪) הוגשה ביום 5.1.09, דהיינו בחלוף שנה ושלושה חודשים ממועד משלוח החבילה (ומעט פחות ממועד הגעתה לתובעת בחו"ל) וששה חודשים לאחר שנשלחה הודעת הדחיה השלישית מצידה של הנתבעת. 6. הנתבעת טענה כנגד התביעה מספר טענות כדלקמן: א. בהתאם להוראת סעיף 83 לחוק הדואר וה"הודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות רשות הדואר לדבר דואר ולחבילה בשירות הבין-לאומי" שהוצאה מכוח הוראת סעיף זה ופורסמה בילקוט הפרסומים (להלן: "ההודעה"), זכות התביעה עומדת לתובעת רק כנגד מינהל הדואר של ארץ היעד, ומכאן שלתובעת אין כלל זכות לתבוע את נזקיה מהנתבעת, וזאת בהתאם להוראת סעיף 13(ב) להודעה. ב. התביעה התיישנה שכן הוגשה תוך פרק זמן ארוך מזה הקבוע בסעיף 84 לחוק הדואר ביחס לדואר בין-לאומי, לפיו היה על התובעת להגיש תביעתה תוך 90 יום ממועד דחיית דרישתה, אשר צריכה להיות מוגשת בתוך ששה חודשים ממועד המשלוח. ג. מבלי לגרוע בטענות אלו טענה הנתבעת כי הנזק נגרם בשל אריזה לא נאותה של החבילות ועל כן בהתאם לקבוע בסעיף 12.4.7 למדריך הדואר אשר פורסם בהתאם להוראות סעיף 120 לחוק הדואר, אין היא זכאית לפיצוי. ד. התובעת לא הביעה הסתייגות בעת קבלת החבילה או בהזדמנות סבירה לאחר מכן, אלא רק בחלוף שבועיים וחצי (ולא אל מינהל הדואר בצרפת), ולפיכך אינה זכאית לפיצוי מכוח הוראת סעיף 12.4.8 למדריך הדואר הנ"ל. ה. התובעת לא עמדה בנטל להוכיח איזה חלק מתכולת כל חבילה נפגע, ובכל מקרה היא זכאית לפיצוי אך ורק בהתאם לתנאים המצויינים בגב טופס המשלוח המגביל את הפיצוי לנזק הישיר בלבד עד כדי ערך כל פריט. ו. בדיון בפני הוסיף נציג הנתבעת כי בשל אי התייצבות התובעת לדיון בתביעתה יש לדחות את התביעה, ובכל מקרה לקבוע כי היא לא הצליחה להוכיח את נזקיה הנטענים. ז. כמו כן נטען על ידי נציג הנתבעת כי אין בעריכת הביטוח על ידי השולח כדי להרחיב את אחריות רשות הדואר מעבר לקבוע בחוק, אלא רק להוסיף על סכום הפיצוי שניתן לקבלו במקרה וקיימת אחריות, והדבר מצויין בסעיף 6.2 להוראות המופיעות על גב טופס המשלוח. 7. בתשובה לטענות אלו טען השולח, שהתייצב לדיון בשם התובעת, כי את הדרישה לפיצוי הגישה אצל הנתבעת מאחר ופנית התובעת למינהל הדואר בצרפת נענתה בתשובה כי יש להגיש את הדרישה בארץ המשלוח דווקא. כמו כן נטען כי מתן הודעה לאחר שבועיים, בנסיבות הענין, הינו בגדר הסביר. השולח הוסיף וטען כי לאור העובדה כי נערך ביטוח למשלוח, יש להחיל על המקרה את הוראות חוק הביטוח ולא את הוראות חוק הדואר דיון והכרעה 8. בפתח הדברים אציין כי אני סבורה כי ההגנה שמקנה החוק, וההוראות שנקבעו מכוחו, לנתבעת הינה הגנה רחבה ביותר אשר למעשה כמעט ואינה מאפשרת לאדם שמשלוח ששלח או נשלח אליו וניזוק, לקבל על כך פיצוי. אמנם הפסיקה הכירה בהגיון שמאחורי הוראות המצמצמות את אחריות הנתבעת, כמו גם גופים אחרים המעניקים שירות חיוני לציבור הרחב, כנגד גביית תעריפים קבועים ונמוכים יחסית, וזאת על מנת למנוע האמרת התעריפים הנגבים עבור השירות שהם, נכון להיום "שווים לכל נפש" (ראה: ע"א 1439/90 מ"י נ' הום חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346 (1993) וכן בר"ע 653/05 הרוש אברהם נ' רשות הדואר (10.4.05) ובש"א (ראשל"צ) 4751/07 לארי בר נ' חברת דואר ישראל בע"מ (30.4.08). יחד עם זאת, למקרא מקבץ טענות הנתבעת במקרה זה, החוזרות במרבית המקרים אליהם הופניתי, נראה לי כי הדין מאפשר לנתבעת לגבות תשלום עבור שירות, תוך שאחריותה מצומצמת ביותר ואינו עולה בקנה אחד עם הבנתו וידיעתו הבסיסית של הלקוח לגבי מהות השירות עבורו הוא משלם, ואף אינני בטוחה כי הוא מתחייב ממיהותה של הנתבעת. המצב החוקי השורר לפיו אחריות הנתבעת כה מצומצמת ומותנית בקיומו של כל תו ותו הקבוע בהוראות דין המופיעות במקומות שונים (חוק הדואר, ההודעה, מדריך הדואר וטופס המשלוח), כאשר ל"אדם מן הישוב" אין כל אפשרות או יכולת, בעת ביצוע משלוח דבר דואר או קבלתו כשהוא פגום (או אבד), להתמצא בכל ההוראות השונות ולהבין כיצד עליו לפעול באופן מיידי לאחר קבלתו, נראה לי כבלתי ראוי ואני מפנה גם לדבריו הנכוחים של כב' השופט סובל בת.ק. (י-ם) 1707/01 לביא רבקה נ' רשות הדואר (11.8.02) המפנה לפסקי דין אחרים בהם הובעה תחושה דומה. משנאמרו דברים אלו, אפנה לבחינת טענות הנתבעת. האם עומדת לתובעת זכות תביעה כנגד הנתבעת 9. סעיף 83 לחוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן: "חוק הדואר") קובע כדלקמן: "83. אחריות לחבילה בשירות בין-לאומי [תיקון: תשנ"ח, תשס"ד] (א) בעל רישיון כללי אחראי לחבילה הנשלחת באמצעותו לישראל או ממנה בהגבלות ובתנאים שפורשו לענין אחריות של מינהל דואר באמנת הדואר העולמית כפי שהיא בתוקף אותה שעה (להלן - אמנת הדואר) ושעליהם פורסמה הודעה ברשומות...." סעיף 13 להודעה שפורסמה ברשומות מכוח סעיף זה קובעת כדלקמן: "13. זכות התביעה - בידי מי (א) כל עוד לא נמסרה חבילה לנמען - השולח הוא הזכאי לתבוע פיצויים ממינהל הדואר של ארץ המוצא או היעד.... (ב) קיבל הנמען את החבילה, זכאי הוא לתבוע פיצויים לפי סעיפים 11 ו-12 ממינהל הדואר של ארץ היעד. (ג) השולח או הנמען, לפי העניין, רשאים להמחות לאחר את זכותם לתבוע פיצויים לפי סעיף זה". לאור הוראת סעיף 13(ב) להודעה, זכות התביעה של הנמען, היא התובעת במקרה זה, מוגבלת לתביעה ממינהל הדואר של ארץ היעד, ולפיכך, לכאורה כלל לא עומדת לה הזכות לתבוע את הנתבעת. אלא שלאור טענת השולח כי התובעת פנתה למינהל הדואר בצרפת ושם נאמר לה היפוכו של דבר, דהיינו שעליה לפנות לרשות הדואר בארץ המוצא (דבר המעוגן גם בתכתובת שנוהלה בין הצדדים בסמוך לאחר שהנתבעת הפנתה את התובעת למינהל הדואר בצרפת), אינני מוכנה לבסס הכרעתי על קביעה זו בלבד, שכן תוצאתה תהא כי התובעת "תיפול בין הכסאות" ולא תהא זכאית לתבוע מי מרשויות הדואר שטפלו בחבילות. התיישנות 10. סעיף 84 לחוק הדואר קובע הוראת התיישנות ספציפית ומשכך גוברת הוראה זו על הוראות הדין הכללי הקבועות בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כדלקמן:חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כדלקמן: "לא ייזקק בית המשפט לתובענה על פי סעיפים 77 עד 83, אם תוך פרק הזמן המפורט להלן מיום שנתקבל דבר הדואר למשלוח לא דרש התובע, בכתב, פיצויים מבעל הרישיון הכללי, או שדרש כאמור אך לא הגיש תובענה תוך תשעים ימים מתאריך ההודעה על דחיית דרישתו. שירות דואר פנים - שנה אחת; שירות דואר בין-לאומי - שישה חודשים" 11. לפי הוראה זו אכן חלפה תקופת ההתיישנות להגשת התביעה, שכן זו הוגשה בחלוף יותר מ-90 יום ממועד קבלת ההודעה השלישית על דחיית דרישתו. אלא שכאן מתעוררת השאלה, אליה אני מניחה כיוון אביה של התובעת בטיעונו בפני, האם, בהתחשב בעובדה כי המדובר בפריט דואר מבוטח, אין מקום להחלת הוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), ולקבוע כי תקופת ההתיישנות הינה ארוכה יותר ועומדת על תקופה של 3 שנים כמצוות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח אמנם הפסיקה אשר דנה בשאלות התיישנות בנוגע לתביעות כנגד רשות הדואר, קבעה לא פעם, כי בהיות חוק הדואר חוק ספציפי הוראותיו גוברות על הדין הכללי, ואין לאפשר השתת התביעה על דיני הנזיקין או החוזים הכלליים (ראה: בר"ע (נצ') 108/09 חברת דואר ישראל בע"מ נ' אומנות המזרח התיכון ייבוא ושיווק בע"מ (2.7.09); בר"ע (י-ם) 653/05 הרוש נ' רשות הדואר (19.4.05); בש"א (שלום חי') 11478/07 חברת דואר ישראל נ' חסן ח'אולה סאלח (7.10.07 והמובאות שם)). אלא שקביעות אלו ניתנו במקרים בה הועלתה טענה לתחולת דינים כלליים, וביניהם חוק ההתיישנות, כאשר בסיס התביעה היה נזיקי לרוב. במקרה שבפני, ה"תחרות" בין דיני ההתיישנות הינה בין שני דינים ספציפיים - האחד, מכוח חוק הדואר, ואילו האחר מכוח חוק חוזה ביטוח, ובכך אני מוצאת שהוא שונה מהמקרים שהובאו בפני בתי המשפט המחוזיים (אשר פסיקתם מנחה אותי בפסיקתי) עד כה. בשל כך גם אינני מוצאת כי יש בקביעות בתיהמ"ש המחוזי אליהם הופניתי ואשר חלקם צויינו לעיל, כדי להביא למסקנה כי ב"תחרות" זו יש לקבוע כי הוראות חוק הדואר גוברות על הוראות חוק חוזה הביטוח 12. אני סבורה, כי במקרה כגון זה, בו הלקוח רכש ביטוח ושילם עבורו סכום נוסף, מעבר לתעריף הקבוע ביחס למשלוח דבר דואר בשירות מהיר לחו"ל, יש להחיל בענין את הוראות חוק חוזה הביטוח ויש לראות בנתבעת "מבטחת", ולהחיל עליה, בזהירות המתחייבת, את החובות המוטלות על מבטח ואת הפסיקה הרלבנטית ביחס לחובות אלו, ותוצאות הפרתן. אינני מתעלמת מן העובדה כי הנתבעת איננה חברת ביטוח במובנה הרגיל, אלא היא גוף שפעולתו, לרבות התעריפים שהיא גובה עבור ביטוח דבר הדואר, כפופים להוראות התקנות שהוצאו מכוח חוק הדואר, ולפיכך אין מקום להקבלה מלאה בינה לבין חברת ביטוח. יחד עם זאת, מקום בו הנתבעת מציעה ללקוחותיה מוצר המוכתר בשם "ביטוח", ישנן חובות החלות עליה, ואשר לדעתי מופרות על ידה כפי שיפורט בהמשך. 13. טענת הנתבעת כי יש בהוראת סעיף 6.2 בצירוף סעיף 5.1 לתנאים המופיעים על גב טופס המשלוח, כדי לשלול את המסקנה בדבר תחולת הוראות חוק חוזה ביטוח, בהיותם מפנים לתחולת "הוראות חוק הדואר התקנות שהותקנו מכוחו וההסכמים הבינלאומים, הכל כמפורט במדריך הדואר", נדחית על ידי. הוראה זו, הינה הוראה המצמצמת את חבות הנתבעת כמבטחת, כלפי המבוטח, וכפי שקובע סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, ובהיקש מהקביעה בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר, מט (2) 749, 763 (1995), על הוראה כזו להיות מודגשת בצורה שהמבוטח הסביר, יבחין בה בלא קושי. מקום בו הנסיבות מצביעות על כך שלא היתה למבוטח אפשרות אובייקטיבית ללמוד על קיומם של סייגים בפוליסה, אין חברת הביטוח יכולה להסתמך עליהם. אמנם, טופס המשלוח איננו דומה לפוליסת ביטוח מבחינת כמות הסעיפים ואופן ניסוחם, ויחסית הוא מנוסח בלשון נהירה, אולם העובדה שהוא מצמצם את אחריות הנתבעת, כמבטחת, בדרך של הפניה להוראות חוק ולפירוט במדריך הדואר, דהיינו, במסמכים חיצוניים לטופס עצמו, הינה בניגוד להלכות אלו, אשר אני סבורה כי יש מקום להחילן על הנתבעת בכובעה כ"מבטחת". 14. יתירה מכך, נוסח סעיף 6.1 לטופס פותח בלשון: "שולח המעוניין להרחיב את מסגרת האחריות.." ולאחר מכן באות הוראות המתייחסות לאופן מילוי הטופס, מבלי שיש ציון מפורש כי הביטוח נועד אך ורק להסיר את מגבלת הפיצוי הקבועה בתקנות עד לשווי התכולה, כטענת הנתבעת. סעיף זה יוצר אצל השולח את הסברה כי הביטוח בא להרחיב את מסגרת האחריות, ובכך קיימת סתירה בינו לבין הוראת סעיף 6.2 אשר לכאורה בא לצמצם את האחריות הביטוחית ולהכפיפה להוראות דין כלליות שאין להן זכר במסמך עצמו. במצב דברים כזה כל אדם סביר, הבא לשלוח דבר דואר ומחליט לשלם תשלום נוסף עבור ביטוח, אפילו נייחס לו את קריאת הטופס, יוצא מתוך הנחה כי בכך הוא מבטיח את עצמו כנגד אפשרות שייגרם נזק לתכולה, וכי הוא יזכה בפיצוי עד לשווי הערך שהוצהר ושולם. 15. מעבר לכך אציין כי אינני בטוחה כלל שהאמור בטופס ביחס למשלוח מבוטח תואם את הוראות החוק והתקנות מכוחו, בכל הנוגע להיקף הביטוח ולטענת הנתבעת כי הוא נועד אך ורק להוסיף על סכום הפיצוי מבלי להרחיב את האחריות. חיפשתי את המקור החוקי למתן שירותי ביטוח לדבר הדואר, וכל שמצאתי הינה הוראת תקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי החברה לפי סעיף 37(א) ו-(ג) לחוק), תשס"ח-2007 (להלן: "התקנות") שבהן קיימת הגדרה ל"משלוח מבוטח". המדובר בתקנות שהוציא השר בהתאם להוראת סעיף 37(א) ו-(ג) לחוק שבהם ניתנת לו הסמכות לקבוע את גובה התשלומים בעד שירותי החברה, ואף להוסיף שירותים לאלו הכלולים בתוספת לחוק. ושם מופיעה ההגדרה כדלקמן: "משלוח מבוטח" - דבר דואר שלפי בקשת השולח קיימת לגביו אחריות מוגדלת של החברה ושיעור הפיצוי המרבי בעדו, בשל אבדן, גניבה או נזק שאירעו לו לאחר קבלתו למשלוח ולפני מסירתו לידי הנמען או למען המיועד למסירה, לאחר סיום הליכי הבירור לגבי גורלו, הוא כדי שוויו אך לא למעלה מ-25,000 שקלים חדשים בהתקיים תנאים אלה: (1) ניתן לשולח אישור על קבלתו למשלוח ומסירתו טעונה אישור; (2) בעת קבלתו למשלוח הצהיר השולח על ערכו; (3) דמי משלוח לרבות התשלום בעד האחריות המוגדלת שולמו במלואם ובמועדם; עיון בהגדרה זו מלמדנו, שוב בניגוד לעמדת הנתבעת, כי ביטוח המשלוח נועד לשני דברים: האחד - הגדלת אחריות החברה, והשני - הגדלת שיעור הפיצוי המירבי בעדו. מכאן, שגם באם נלך לשיטת הנתבעת ונחפש את הוראת הדין המתירה לה לגבות תשלום בעד משלוח מבוטח, הרי שהוראה זו איננה מכפיפה את הביטוח להוראות המגבילות את אחריות הנתבעת, ומשכך, הוראת סעיף 6.2 בטופס איננה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין! 16. על כל אלה יש להוסיף את העובדה כי באתר האינטרנט של הנתבעת נרשם בזה הלשון: "ומשהו חשוב באמת...שירות מבוטח כשאתה שולח דבר דואר, כדאי שיהיה מבוטח, השירות המבוטח של דואר ישראל מכסה על נזק ישיר בגין: גניבה, שריפה, שוד או אובדן. הפיצוי בגין דבר דואר מבוטח יהיה בגובה הערך המוצהר של דבר הדואר עד לסכום מירבי של 25,000 ₪....." לא מצאתי בכל האתר מקום בו מצויין, במפורש ובאופן מובלט, כי הביטוח כפוף לכל ההוראות המגבילות את אחריות הנתבעת. אמנם אתר האינטרנט איננו הבסיס להתקשרות בין הצדדים, ובמקרה שבפני לא נטען כי על סמך פרסום זה סברה התובעת כי תכולת החבילות מבוטחת ללא הגבלת אחריות בהתאם להוראות חוק הדואר, אולם אני סבורה כי הדבר מצביע על כך שהנתבעת משווקת את הביטוח באופן שכל אדם בר דעת מבין אותו - תוספת תשלום עבור הבטחת האפשרות לקבל פיצוי בגין נזק או אבדן של התכולה, עד לשוויה. ללא סייגים המופיעים בהוראות חוק כאלה ואחרות. 17. לאור מכלול האמור לעיל ביחס לשאלת מהות המוצר הנמכר על ידי הנתבעת כ"ביטוח" למשלוח, אני סבורה כי אין מקום להחיל על הביטוח שנרכש בתוספת תשלום, את ההוראות המגבילות את אחריות הנתבעת כפי שהדבר נרשם בטופס המשלוח ויש לקבוע כי ההתיישנות, בשל קיומו של מרכיב ביטוחי, נקבעת בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, כך שהתביעה לא התיישנה. גם אם טעיתי במסקנתי זו אני סבורה, כמו שהוער גם בת.ק. (ת"א) 619/04 הולנדר נ' רשות הדואר (31.3.04), כי ראוי שהנתבעת תכלול במכתבי הדחייה הנשלחים על ידה הפנייה להוראת סעיף 84 לחוק הדואר וציון כי עומדים לרשות התובע רק 90 יום להגשת תובענה. בהתאמה לקביעה דומה שנעשתה ביחס למבטחות (ראה: ע"א (מחוזי חי') 6398-11-08 חייט נ' דקלה חברה לביטוח בע"מ (27.4.10), אני סבורה כי על הנתבעת שהינה בעלת רשיון כללי למתן שירותי דואר, ואשר ביחס לחלק מהשירותים היא הגוף היחיד הנותן אותם, ובהתחשב בתקופת ההתיישנות הקצרצרה (לא מצאתי הוראה דומה בכל דבר חקיקה אחר!) חלה חובה כזו, אשר יתכן והפרתה תביא לחיוב הנתבעת בשל הפרת עקרון תום הלב. 18. בהעדר הוראה אחרת או פוליסה המפרטת את תנאי הביטוח, יש ליתן למונח "ביטוח" את מובנו הסביר כפי שתופס אותו רוכש הביטוח הסביר (וכפי שהדבר עולה מההגדרה בתקנות כאמור לעיל) כי מטרת רכישת הביטוח הינה הרחבת אחריות הנתבעת כך שזו תחול על כל מקרה של אובדן ו/או נזק עד לגובה מקסימלי של השווי המוצהר. 19. לא נותר לי אלא לבחון באם עמדה התובעת בשאר התנאים המחוייבים מכוח הוראות מדריך הדואר אליו הפנתה הנתבעת. באשר לטענה כי הנזק נגרם כתוצאה מאריזה בלתי נאותה - המדובר בטענה שהנטל להוכיחה מוטל על הנתבעת. אני מקבלת את עדותו של השולח כי ארז את התכולה בצורה זהירה, תוך עטיפת כל פריט בנייר עיתון וב"ניילון בועות" ("פצפצים") וכן ריפוד החבילה עולה בניילון בועות נוסף. כמו כן העובדה שרק ל-6 חבילות מתוך ה-11 שנשלחו באותה הצורה והכילו תכולה דומה, נגרם נזק, מעידה כי הכלים לא ניזוקו בשל צורת אריזתם, אלא סביר יותר כי ניזוקו כתוצאה מהדרך בה טופלו. באשר לטענה כי התובעת לא פנתה תוך זמן סביר לדווח על הנזק - אני קובעת כי פנייה לנתבעת בחלוף שבועיים ויומיים לאחר קבלת החבילות וגילוי הנזק הינו סביר בנסיבות הענין, מה גם ששוכנעתי, כאמור לעיל, כי במהלך תקופה זו פנתה התובעת למינהל הדואר בצרפת ורק לאחר שזה הפנה אותה לנתבעת, הוגש דו"ח הנזק. 20. באשר לטענה כי בשל אי התיצבותה של התובעת לדיון יש לדחות את תביעתה בשל אי הוכחת נזקיה, אין לי אלא לומר כי ראוי היה שטענה זו לא היתה מועלית כלל. לדיון התיצב אבי בעלה של התובעת שהיה בקיא בפרטי כל הענין וניתן לו ייפוי כוח לייצגה בשל שהייתה בחו"ל. התביעה נתמכה בדו"חות נזק מפורטים, תוך פירט שוויה של התכולה שניזוקה (לא נדרש פיצוי ביחס למלוא התכולה בכל חבילה!), ואף צורפו תמונות המתעדות את מצב החבילות כפי שהתקבלו אצל התובעת. במצב דברים זה, ובהתחשב בעובדה כי המדובר בתביעה קטנה, אני סבורה כי מתן ההיתר למר בירן לייצג את התובעת בנסיבות הענין לא היה בו כדי לפגוע בזכות כלשהי של הנתבעת ובודאי שלא להביא לקביעה כי התובעת לא הוכיחה את נזקיה הנטענים. 21. לאור כל האמור לעיל נותר רק לבחון באיזה חלק מהתביעה ניתן לחייב את הנתבעת, ואני סבורה כי ניתן לחייבה אך ורק בנזק הישיר ולא בנזקים עקיפים אשר אינם כלולים בביטוח. לאור העובדה כי דמי הביטוח נגבים בהתאם לערך המוצהר של תכולת החבילות, ברור כי אין בביטוח כדי להרחיב את אחריות הנתבעת מעבר לערך זה. בהתחשב בסכומים הנקובים בדו"ח הנזק, וכן בעובדה כי המדובר בפריטים שלא היו חדשים, אני מוצאת לנכון, על דרך הזהירות, להפחית מעט מהשווי המוצהר של הפריטים, ולהעמיד את הנזק הישיר לתכולה על הסך של 3,500 ₪. ברי גם, כי בהתקבל תביעתה של התובעת לפיצוי על הנזק שנגרם לתכולה אין מקום להורות, כבקשתה, גם על החזר דמי המשלוח. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת בפיצוי התובעת בסך של 3,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בגין הליך זה בסך של 500 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל. דואר ישראל / רשות הדוארדואר