בקשת רשות ערעור על פסק דין לתשלום שכר טרחת עורך דין

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא גרוס והשופטות קובו ורובינשטיין) מיום 14.2.05 בע"א 2563/01, בגדרו נתקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ע' ברון) מיום 11.6.01 בת"א 39110/97, ונפסק כי על המבקש לשלם למשיב שכר טרחה בסך 35,000 דולאר בצירוף מע"מ, שכ"ט והוצאות. ב.(1) כפי שתיאר בית המשפט המחוזי, המבקש הוא איש עסקים, אשר ניהל את עסקיו באמצעות חברות שונות. המשיב הוא עורך-דין, שטיפל בשנים 1990-1986 בענייניהם המשפטיים של המבקש ושל בני משפחתו. בין החברות שהופעלו על ידי המשפחה היתה חברת בניין והשקעות בשם פרישר, שהבעלות בה היתה נתונה בידי בנו של המבקש ובידי משפחה אחרת. בשנת 1988 עברה הבעלות המלאה בחברה לידי בניו של המבקש, וזאת בתום משא-ומתן ממושך שבו ייצג המשיב את משפחת המבקש. (2) המשיב הגיש בבית משפט השלום ב-1997 תביעה נגד המבקש לתשלום שכר טרחתו בעבור טיפולו בענייני חברת פרישר. שכר הטרחה שתבע היה בסך 35,000 דולאר, כפי שהוסכם לטענתו בישיבה שנערכה בינו לבין המבקש ביום 15.8.90. כנטען, הביטוי הכתוב להסכמה זו היה תרשומת שערך המשיב בכתב ידו ואשר המבקש חתם עליה בשוליה. המשיב טען, כי על המבקש לשאת אישית בתשלום שכר הטרחה האמור, שכן חתם אישית על התרשומת ומשום שהחברה נשלטה בפועל על ידיו. המבקש הכחיש כי חתם על התרשומת, וטען כי הרישום הנוגע לשכר הטרחה לגבי החברה היה תוספת מאוחרת לתרשומת, שנרשמה שלא בנוכחותו. עוד ציין, כי מעולם לא קיבל על עצמו חבות אישית לתשלום שכר הטרחה. (3) בית משפט השלום דחה את התביעה. נקבע, על בסיס חוות דעת מומחה, כי החתימה על התרשומת היא חתימת המבקש, אף שהיא שונה מחתימותיו האחרות. עם זאת נפסק, כי לא הוכח שבחתימת המבקש על התרשומת נטל המבקש על עצמו התחייבות לשאת בתשלום שכר טרחה מוסכם, כנטען על ידי המשיב. (4) ערעור שהוגש מטעם המשיב לבית המשפט המחוזי נתקבל. נקבע כי קיים מסמך בכתב (התרשומת) התומך בגרסת המשיב, וכי לא היה בעדותו בעל-פה של המבקש נגד המסמך שבכתב כדי לסתרו. כן נפסק כי בחתימתו על התרשומת התחייב המבקש לשאת בתשלום שכר טרחתו של המשיב כנתבע. (5) בבקשה הנוכחית נטען, כי התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית לא כדין נעשתה. נטען כי לא נערך בין הצדדים הסכם שכר טרחה בכתב, וכי אין בתרשומת משום התחייבות משפטית מחייבת. לעניין התרשומת נטען עוד, כי נפלו בה פגמים שונים: המשיב הציג אך צילום של המסמך ולא את מקורו; המסמך אינו כתוב בכתב ידו של המבקש וגם החתימה עליו אינה חתימתו הרגילה והסטנדרטית; קיימים למסמך שני נוסחים שונים זה מזה; המבקש לא ראה את המסמך במשך קרוב לשבע שנים. עוד נטען להתיישנות התביעה ולשיהוי. בנוסף נטען כי מדובר בשאלות עקרוניות בעלות חשיבות המצדיקות התערבות בגלגול שלישי. ג.(1) לאחר עיון בחומר באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להעתר לבקשה. (2) טענה מרכזית של המבקש היא, כי בית המשפט המחוזי חרג מן הכללים הנוהגים בהתערבותו של בית משפט שלערעור בפסיקת בית המשפט בערכאה הדיונית, אותם מיקד בהלכת ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253. באותו עניין אמרה המשנה לנשיא בן-פורת בדעת המיעוט (עמ' 257), כי "סמכותה של ערכאת הערעור להעביר את המסקנות של בית המשפט קמא תחת שבט ביקורתו נעלה מספק, כעולה מהלכה רבת שנים ומושרשת היטב. יתרה מזו, במקרה מושא הדיון דומה מצבנו למצב, בו היה נתון בית המשפט קמא בבואו להחליט איזו גירסה מקובלת עליו. למיקרא פסק הדין מתבקשת המסקנה, שהוא לא השתית את התוצאה על מהימנותו של בעל דין זה או אחר, כי אם אך ורק על שיקולים שבהיגיון גרידא. משימה זו, לפי טיבה, אינה כרוכה ביתרון שיש כרגיל לבית משפט דיוני להתרשם ישירות מן העדים המופיעים לפניו". השופט בייסקי, בדעת הרוב, סבר (עמ' 264) כי באותו מקרה לא הושתת פסק הדין על "שיקולים שבהיגיון גרידא - להבדיל מקביעת מהימנות הראיות ועדויותיהם של בעלי הדין", ולכן סבר כי אין בית משפט זה חופשי "כערכאת ערעור, לבחון אותם שיקולים, אם עומדים הם במבחן הגיון הנסיבות, משימה שאינה כרוכה ביתרון של התרשמות ישירה מעדויות..." השופט דב לוין הצטרף אל השופט בייסקי. ראו גם ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים, פ"ד מז(3) 240, 249, הנשיא שמגר: "...כאשר קביעותיו העובדתיות של בית משפט אינן (הדגשה במקור - א"ר) מעוגנות בממצאי מהימנות, אלא מבוססות על שיקולים שבהיגיון, רשאי בית המשפט שלערעור להתערב בהן, מאחר שלערכאה הדיונית אין בכגון דא כל יתרון על הערכאה שלערעור... מטעם דומה, המסקנות שמסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות ומן הראיות שנשמעו לפניה חשופות אף הן לשבט הביקורת, ועליהן לעמוד במבחן ההיגיון". ראו נא גם הפסיקה המאוזכרת שם. (3) המבקש הפנה לע"א 3107/01 עדני נ' אמיתי (טרם פורסם) (השופט - כתארו אז - מצא), וכן לע"א 558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל חנן, פ"ד נב(4) 563, 568 (השופט י' גולדברג), בו נאמר: "...סמכותה של ערכאת הערעור מוגבלת לחלקה הקנויה לה, חלקת ההיסקים המשפטיים, ואין היא נוהגת לחרוג ממנה ולפלוש לחלקה שאינה נתונה לה, חלקת הקביעות העובדתיות, אלא בנסיבות חריגות בלבד. לערכאת הערעור אין נגיעה בעיצוב הבסיס העובדתי גופו". בהמשך באה ההבחנה בין עובדות למסקנות על פי היגיון. (4) עינינו הרואות, כי ישנה הבחנה - שלא תמיד היא פשוטה בתכלית - בין התערבות בגדרי ערעור בשאלות עובדתיות, שבדרך כלל לא תהיה, ובין התערבות במסקנות. (5) בית המשפט המחוזי ציין, כי ער הוא לאמור בע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687, 695 (השופטת שטרסברג-כהן) וכן בע"א (6) והנה בענייננו עיקר המחלוקת היה בדבר פרשנות המסמך שעליה נחלקו הצדדים, וכאן המקום להטעים כי בית משפט השלום לא קיבל את נסיונו של הנתבע (המבקש דנא) להתנער מחתימתו על המסמך, וכן את טענתו כי הסכום בו מדובר (35,000 $ + מע"מ) הוסף במאוחר, כמו גם את הטענה בדבר אי קבילות המסמך. הטעם שבשלו דחה את התביעה היה כרוך בשאלות הקשורות למועד הסיכום באשר לסכום הנטען ולזהות המסכם, אך במידה רבה בהתרשמות "כי טענה זו של הנתבע (שהסכום הוסף במאוחר - א"ר) לא על חוסר מהימנותו היא מעידה, אלא על כך שתשומת לבו של הנתבע לא הופנתה למלים אלה בעת שנרשמו ולא היה ער להן, לא כל שכן למשמעות שהתובע (המשיב דנא - א"ר) מבקש לייחס להן, קרי התחייבות לתשלום שהנתבע (המבקש דנא - א"ר) כביכול נטל על עצמו. לשון אחר: שוכנעתי כי בעת שהנתבע חתם על התרשומת, לא גמר בדעתו להתחייב בתשלום שכר הטרחה, כפי שזה צוין לצד 'חוב פרישר'". ולהלן נאמר: "התרשמתי כי אכן חתימתו של הנתבע על התרשומת לא היוותה אלא אישור מצדו לכך שהודע לו על המטלות, לרבות מועדים, שעליו לבצע לקידום ענייניו. כן שוכנעתי, כי לא עלה על דעתו של הנתבע כי בחתימתו על התרשומת קיבל על עצמו התחייבות לשאת בתשלום שכר הטרחה. וממילא לא היתה גמירת דעת מצדו...". (7) לעומת זאת לשיטת בית המשפט המחוזי, שעיין בפרוטוקול בית משפט השלום, עולה מדברי המבקש כי "לא הייתי חותם על מסמך שבו מופיע סכום של 35,000 דולר... לשאלתך האם יכול להיות שהיה כתוב הסכום של 35,000 דולר ולא שמתי לב, אני משיב שלא יכול להיות. אני שם לב גם לדולר". מכאן הסיק בית המשפט המחוזי כי "המשיב היה מודע לרישום שעליו חתם ולא היתה הצדקה למסקנה לפיה לא היתה גמירות דעת מצדו". בפרשנות עסקינן איפוא. (8) בנסיבות, כשלפנינו מחלוקת על פרשנות מסמך, שבכתוב בו בהקשר דנא (חוב שכר הטרחה) כפר המבקש, אך כפירתו נדחתה על-ידי בית משפט השלום עצמו ונקבע כי הדברים נכתבו, קרובים הדברים הרבה יותר אל מקרה של דיון פרשני ומסקנות, שלגביו תתאפשר התערבות על פי ההלכה הנוהגת, מאשר אל התערבות בקביעת עובדות גרידא. הצירוף בין קיומו של מסמך לבין גירסה של המבקש שחלקה נדחה עובדתית, ולגבי חלקה היתה התרשמות של בית משפט השלום אלא שניתן למצוא בה גם פנים אחרות - אינו חורג לדעתי מן המקרים שבהם רשאית ערכאה ערעורית להתערב, ואין מקום איפוא לדיון בגלגול שלישי. (9) ועוד, לשיטתו של המבקש, המלים "להסדיר תשלום 35,000 $ + מע"מ" ניתנות לפירושים שונים; אך דומני שבלשון העברית "להסדיר" בענייננו אין פירושו אך "לבדוק האם קיים חוב מעין זה", כעולה מן הבקשה. "הסדיר" על פי המלון העברי המרוכז לאבן שושן אמנם עניינו (1) "הכניס סדר ומשטר, ארגון בשיטה", (2) יישב, סידר, סילק קשיים", אך ספק אם יהא מי שיחלוק, כי בלשון יומיום, ואף בלשון משפט, דהאידנא "הסדרת חוב" פירושה פרעונו; ראו למשל דברי הנשיא ברק בע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) "...מדוע בעליה טרם הסדיר את חובותיו לרשויות המכס" (ס' 2); רע"פ 7917/04 בסרגליק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת נאור): "המבקש הסדיר את תשלום חוב המס". ובימים קדומים יותר - ע"א 606/85 אילנה ליכטנשטיין-לאור נ' חברת 66 (לא פורסם) (הנשיא שמגר): "... היה בין הצדדים הסכם אשר הסדיר את נושא שכר הטרחה של עו"ד פינקלשטיין", וכעולה שם, נקבע סכום. אין המדובר איפוא בהתערבות בעובדות שקבע בית המשפט קמא, אלא בפרשנות, בצירוף בין פרשנות מסמך לפרשנות דברי המבקש; ובית המשפט המחוזי הזהיר עצמו באשר לכך, ועם זאת החליט להתערב. גם אם ניתן לטעון כי המדובר בסיטואציה גבולית משהו, הנה בסופו של יום, לפנינו בכף המאזניים האחת מסמך ודברים מפי המבקש עצמו, ומנגד בכף התרשמות באשר לפרשנות שנתן המבקש למסמך - מסמך שכפר בחלק הרלבנטי שבו, כאמור, וכפירתו נדחתה, והכף הוכרעה לכיוון אחד; בנסיבות אלה אין מקום כי בית משפט זה ישוב ויידרש לכך בגלגול שלישי. השאלה המשפטית שהועלתה, קרי, התערבות בית המשפט המחוזי בפסק דינו של בית משפט השלום, אינה מצדיקה בנידון דידן דיון ערעורי נוסף. (10) ולמעלה מן הנדרש יצוין כי נותרים סימני שאלה מדוע נדרשת חתימה לרשימת מטלות ("רשימת מכולת" כלשון המבקש), אם אין לה כל משמעות אופרטיבית; ועוד, מה פשר הסכום 35,000 $, למה דווקא סכום זה היה טעון "הסדרה"? (11) אכן, המבקש ער להתרשמות הלא חיובית של בית המשפט המחוזי מכך שהרחיק עצמו בעדותו מן התרשומת, ומסביר אותה בכך שלא ראה אותה שנים, שהוצג אך צילום שלה, שהחתימה אינה חתימתו הרגילה, ושישנם שני נוסחים; ואולם, עדיין אין בכך כדי להסביר את ההתכחשות לעצם התרשומת בחלק הרלבנטי, שבה כפר, ושקשה להלום את כפירתו, כיוון שהתרשומת היא באופן ברור חלק אינטגרלי מהמסמך שעליו מופיעה חתימת המבקש שאינה שנויה במחלוקת, בתחתית המסמך, מעל לתאריך 15.8.90. (12) המבקש נדרש לחובת הצדק, אך דומה שגם בית משפט השלום סבר - אף כי מטבע הדברים וכמתחייב לא קבע ממצא בנושא שאינו לפניו - כי יתכן שיש למשיב תביעה לשכר ראוי בגין טיפולו ב"ענייני פרישר" נשוא המחלוקת (סעיפים 15 ו-23 לפסק הדין). ואולם כך או אחרת, וגם אם היתה - מטבע הדברים - התלבטות בשני בתי המשפט, אין מקום לשוב ולהידרש לכך. נוכח כל אלה, איני נעתר לבקשה. רשות ערעור (בזכות או ברשות)שכר טרחת עורך דיןערעורשכר טרחהעורך דין