רקע כללי 1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים וכן לתשלום הפרשי שכר, תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי חגים ודמי הבראה. התשתית העובדתית הצריכה להכרעה 2. הנתבעת הינה חברה העוסקת במתן שרותי הובלה וחלוקה של מוצרי חשמל ומוצרים ביתיים נוספים והיא העסיקה את התובע כעוזר נהג וסבל במשאיות חלוקה. 3. התובע הועסק בנתבעת כעובד חודשי, משך שישה ימים בשבוע החל מיום 1.7.05 וסיים את עבודתו בחודש 2/07 בנסיבות השנויות במחלוקת. את עבודתו ביצע התובע עם נהג נוסף בשם פרידמן ויציסלב אשר אף העיד מטעם התובע בהליך זה. התובע דובר רוסית, ואינו דובר את השפה העברית באופן רהוט. נתון אותו מוצאים אנו לציין לאור הרלבנטיות שלו להכרעה. 4. עובר לתחילת העסקתו של התובע חתמו הצדדים על הסכם עבודה (להלן: "הסכם העבודה" או "ההסכם"). מפאת חשיבותו של תוכן ההסכם להכרעה כמו גם להבנת "האטמוספרה התעסוקתית" הקלוקלת ששררה בנתבעת מוצאים אנו להביא חלק מהוראותיו כלשונן: "… 2. ידוע לעובד כי החברה משקיעה משאבים ומאמצים רבים בלימודו של העובד את התפקיד שהוא מבצע ועל כן מתחייב העובד לעבוד בחברה לפחות בנמשך 6 חודשים החל מיום תחילת עבודתו (להלן תקופת ההתחייבות). 3. באם מכל סיבה שהיא יעזוב העובד את עבודתו בחברה בטרם יחלפו 6 חודשים מיום תחילת עבודתו הוא מתחייב לשלם לחברה פיצוי מוסכם המוערך מראש בסך שכר חודשי אחד וזאת מבלי לפגוע בזכויות החברה לסעדים אחרים על פי הסכם זה ו/או כל דין. עם זאת ידוע לעובד כי החברה תהיה זכאית לפי שיקול דעתה הבלעדי להפסיק בכל עת את עבודתו של העובד בטרם סיום תקופת ההתחייבות האמורה… 6. ידוע לעובד כי כל סירוב לבצע את המטלות אשר יוטלו עליו ע"י החברה יהווה הפרה של ההסכם. סירוב של העובד לבצע כל מטלה ו/או עבודה אשר תוטל על-ידי החברה כמוה מתן הודעת התפטרות אשר לא תזכה את העובד בפיצויי פיטורים וזאת מבלי לפגוע בכל סעד אחר המוקנה לחברה על פי דין ו/או הסכם… 9. העובד מתחייב בזאת להבדק במכונת אמת (פוליגרף) בהתאם לדרישות החברה ועל פי שיקול דעתה, וזאת בהתאם להתחייבות כמפורט להלן. באם יפר העובד את התחייבותו לפי סעיף זה ומבלי לפגוע בכל סעד אחר המוקנה לחברה על פי דין ו/או הסכם, הפרת התחייבותו תהווה הודעת התפטרות על ידי העובד אשר לא תזכה אותו בפיצויי פיטורים. 10. מאחר והתפקיד של העובד דורש מידת אמון רב, ובין היתר, בהתאם לדרישת לקוחות החברה העובד מתחייב להבדק בכל עת שידרש לכך על ידי החברה במהלך תקופת עבודתו ו/או סמוך לפני תחילת תקופת עבודתו ועד שנה לאחר סיום עבודתו בחברה במכונת אמת (להלן פוליגרף) אצל מי שהחברה תפנה אותו אליו לביצוע הבדיקה לפי דרישתה ולפי שיקול דעתה הבלעדית של החברה. 11. העובד מסכים שהחברה תהא רשאית לעשות בתוצאות בדיקת הפוליגרף כל שימוש חוקי לרבות שימוש משפטי בכל ערכאה שהיא והעובד מסכים שתוצאות בדיקת הפוליגרף תוגשנה ותתקבלנה כראיות קבילות בכל הליך אזרחי בבית הדין לעבודה ו/או בכל הליך אזרחי ו/או פלילי בבית המשפט ו/או בכל טריבונל משפטי ו/או מנהלי ו/או משמעתי ו/או אחר. 12. במידה שהוראות פרק זה לא תקויימנה על ידי העובד ובמידה שיסרב העובד להבדק בפוליגרף לפי דרישתה של החברה ולפי שיקול דעתה, כי התחייבות העובד בפרק זה ומבלי לפגוע בכל סעד אחר המוקנה לחברה על פי דין ו/או הסכם, מתחייב העובד לפצות את החברה בגין נזקים והוצאות שיגרמו לה בעקבות כך שיהיה עליה לאסוף ראיות בנוגע לארוע שבגינו התבקש העובד לעבור בדיקת פוליגרף לרבות הוצאות חקירה משפטית ואחרות. בנוסף לאמור לעיל העובד מתחייב לפצות את החברה פיצוי מוערך ומוסכם מראש בשווה ערך לשלוש משכורות מלאות של העובד לפי שכרו האחרון שקדם לסירובו להבדק בפוליגרף… 16. העובד מצהיר ומאשר כי ידוע לו שתפקידו הינו תפקיד הדורש מידת מיוחדת של אמון אישי כהגדרתו בחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א 1951 ולפיכך לא יחולו עליו הוראות החוק והוא לא יהיה זכאי לתמורה נוספת כלשהי בגין עבודתו מלבד התמורה המפורטת במפורש בהסכם זה, אם יידרש לעבוד שעות נוספות מעבר לשעות העבודה הרגילות שהוסכם עליהן בין הצדדים. 17. העובד מצהיר ומאשר כי לאור העובדה כי המשרה שבו הינו עובד הינה משרת אמון כמפורט לעיל וכי החברה לא יכולה לפקח באופן ישיר על שעות עבודתו וכי קצב העבודה וזמן ביצועה נמצאים בשיקול דעתו של העובד ובכפוף לסידור העבודה היומי והוראות החברה ולכן שכרו נקבע כשכר גלובלי. תמורת ביצוע עבודתו של העובד תשלם החברה לעובד שכר חודשי נטו בסך של 4,000 ש"ח… 36. העובד מתחייב כי במשך 12 חודשים ממועד סיום הקשר שבין הצדדים להסכם זה מכל סיבה שהיא ימנע מלעסוק בכל עיסוק לרבות שווק, מכירה, ייעוץ במשרין או בעקיפין, כשכיר ו/או כעצמאי ו/או כשותף ו/או כיועץ בעצמו או באמצעות גוף משפטי אחר שבהשתתפותו אצל לקוחות החברה וספקיה וכן בכל עיסוק ו/או גוף שיש בו משום תחרות בתחומי העיסוק של החברה… 39. לעובד ידוע כי שעות העבודה אצל החברה הינן מפוצלות ומשתרעות על כל שעות היממה וכי העבודה כרוכה בנסיעות מחוץ למשרדיה של החברה ושהייה במשך מספר יממות מחוץ לביתו… 49. איחור בביצוע נסיעה באשמת העובד תחייב את העובד לשלם קנס לפי שיקול דעתה של החברה. הקנס ינוכה מהכספים המגיעים לעובד מהחברה.". 5. בנוסף נקבעו בהסכם זה כללים שונים שמטרתם להבטיח פיקוח על ביצוע העבודה, כאשר בין היתר, נקבע בו כי החברה תעמיד לשימוש העובד מכשיר טלפון נייד לצורך ביצוע עבודתו (ראה - סע' 26 להסכם העבודה) וכי על העובד להשאיר את מכשיר הטלפון פתוח במהלך יום העבודה ולהודיע לסדרן העבודה על עלייתו ועל ירידתו מהרכב (ראה - סע' 44 להסכם העבודה). כן נאמר בהסכם כי עובד אשר לא ישמור על קשר עם משרדי הנתבעת במהלך יום עבודתו, יקנס על-ידה לפי שיקול דעתה (ראה - סע' 45להסכם העבודה). עוד נקבע שם כי עובד אשר יבקש לשנות את סידור העבודה שנקבע לו על ידי הנתבעת ידרש לקבל את אישורו של סדרן העבודה (ראה - סע' 46 להסכם העבודה) וכי על העובד למלא טופס אישור על ביצוע נסיעה "על כל פרטיו" לפי סידור העבודה וזאת לפני הנסיעה המבוצעת שאם לא כן "יפסיד את יום עבודתו" והנתבעת אף תהיה רשאית להטיל עליו קנסות (ראה - סע' 48 להסכם העבודה). בנוסף נכתב בהסכם כי קביעת נהלי העבודה וסידור העבודה יהיו בסמכות הנתבעת בלבד וכי על העובד למלא את תפקידו לפי הוראות הממונים עליו לדווח על כל תקלה במהלך עבודתו ולהכפיף עצמו להוראות הנתבעת אשר תהיה רשאית בכל עת להעבירו מהעבודה על כלי רכב אחד לאחר (ראה - סע' 50-52 להסכם העבודה). 6. עיון בתלושי השכר אשר הציג התובע מלמד כי על אף הוראותיו של הסכם העבודה ביחס לגובה השכר (4,000 ש"ח נטו), הרי ששכר זה לא שולם לתובע במהלך חלק ניכר מתקופת עבודתו, כאשר בחודשים האחרונים לעבודתו הייתה מגמה של ירידה ניכרת בשכרו כפי שיפורט להלן: בחודש 9/06 השתכר התובע שכר נטו של 3,834 ש"ח. בחודש10/06 השתכר התובע שכר נטו של 3,235 ש"ח. בחודש 11/06 השתכר התובע שכר נטו של 2,164 ש"ח. בחודש 12/06 השתכר התובע שכר נטו של 2,826 ש"ח. בחודש 1/07 השתכר התובע שכר נטו של 3,260 ש"ח. ובחודש 2/07 השתכר התובע (בגין עבודתו במהלך חלק מחודש זה) שכר נטו בסך של 830 ש"ח. 7. לדברי התובע, הפחתה זו בשכר נבעה מאי שיבוצו לעבודה באופן שוטף ומקיזוז סכומים בגין ימי העבודה בהם הנתבעת נמנעה מלספק לו עבודה. משכך, הוא הלין לדבריו, על ההרעה בתנאי העסקתו ודרש את תיקונה. לדבריו, התובע ומשנציגי הנתבעת פטרו עצמם מתלונותיו באמירה כי הוא רשאי ללכת ככל שתנאי העבודה אינם לרוחו, הרי שהוא נאלץ לעזוב את מקום העבודה. הנתבעת טענה מנגד כי התובע התפטר מעבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת ותוך גרימת נזקים כבדים. להלן נדון ברכיבי התביעה אחד לאחד; הכרעה זכאות התובע לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות 8. התובע טען כי הוא זכאי לתשלום גמול בעבור ביצוע 475 שעות נוספות בשיעור של 125% בהתאם לתעריף שעתי של 21.5 ש"ח ובסה"כ תבע בגין רכיב זה סך של 12,765 ש"ח. הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות מהטעם שמשרתו [של התובע] הוגדרה כ"משרת אמון". כן טענה כי לא ניתן היה לפקח על עבודתו ומשכך חלים עליו החריגים הקבועים בסעיפים 30(א)(5)-(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951 (להלן: "החוק"). עוד טענה הנתבעת כי טענות התובע ביחס להיקף עבודתו סתמיות, אינן נכונות, כי התובע לא הוכיח את תביעתו לגבי עבודה בשעות נוספות וכי תחשיב הסכום הנתבע לקוי משום שהוא נסמך על שכר גבוה מהשכר לו היה זכאי. 9. אשר לדעתנו יאמר כך - ראשית, סבורים אנו כי יש לדחות את טענתה המשפטית עובדתית של הנתבעת לפיה, חלים על התובע סעיפים 30(א)(5)-(6)לחוק באופן המחריג את תחולת הוראותיו לענין תשלום תמורה מוגדלת בגין עבודה בשעות נוספות. סעיף 30(א)(5) לחוק קובע כי הוראותיו לא יחולו על העבדתם של "עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי". בפסיקה נקבע כי הסממנים לבחינתה של "המידה המיוחדת של האמון האישי, הם בין היתר, גובה שכרו של העובד, נגישותו למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה ומעמדו אצל המעביד (ראה - ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ ; כן ראה - ע"ע 186/06 סמי בוז'ו נ' קל בנין בע"מ ). נדמה, כי אין צורך להכביר מילים על כך שהתובע - בתוקף תפקידו כעוזר נהג וסבל ובשים לב לגובה שכרו (4,000 ש"ח נטו) וליתר הוראות הסכם העבודה המלמדות על מעמדו אצל המעביד - לא עונה להגדרה של עובד הנמצא בתפקיד הדורש "מידה מיוחדת של אמון אישי". אף הטענה כי יש להחיל את החריג המעוגן בסעיף 30(א)(5) לחוק אינה מקובלת עלינו. סעיף זה קובע כזכור כי הוראותיו לא יחולו על "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". בפסיקה נקבע כי החוק מדבר על אפשרות פיקוח על שעות העבודה והמנוחה ואינו מחייב פיקוח עליה בפועל (ראה - דב"ע מו/2-20 פניאל מושקוביץ נ' חברת השמירה בע"מ פד"ע יח 193). כן נפסק כי העבודה מחוץ לחצרים של המפעל כשלעצמה איננה בדר"כ עבודה השוללת ממעביד את אפשרות הפיקוח על שעות העבודה של העובד (ראה - ע"ע 300271/98 תפקו - ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ נ' מנחם טל פד"ע לה 703). במקרה דנן, די כאמור בהוראות הסכם העבודה של התובע, כפי שפורטו לעיל, כדי ללמד על כך שלא זו בלבד שהייתה אפשרות לפקח על עבודתו אלא שפיקוח הצמוד אף נעשה בפועל - הן באמצעות מכשיר הטלפון הנייד אותו נדרש התובע לשאת עימו באופן מתמיד ולהשאירו פתוח תוך הטלת סנקציה למקרה שלא יעשה כן והן באמצעות חובתו לדווח בכתב על כל נסיעותיו, ולבצען בהתאם לסידורי העבודה הקשיחים שהוכתבו לו. מעבר לכך נציין, כי מהראיות עולה כי הנתבעת אף פיקחה על עבודתו של התובע ושל שותפו לעבודה באמצעות מכשיר הטכוגרף שהותקן במשאית בה עבד (ראה - עמ' 18 לפרוטוקול עדותו של מר אופיר דהן, עד הנתבעת ש' 18-19; עמ' 19 ש' 8-9). אי לכך אנו דוחים כאמור את טענותיה של הנתבעת, לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על העסקתו של התובע. 10. אשר להיקף העבודה בשעות נוספות ולזהות הגורם עליו חלה חובת ההוכחה בעניין זה יאמר - כי בעמדת המחוקק ובפסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה חלה תפנית בכל הנוגע לחובת ההוכחה בתביעות לתשלום תמורה בעבור עבודה בשעות נוספות. זאת, בנסיבות בהן הוכיח העובד כי הוא עבד בשעות נוספות (על אף שלא הוכיח את מספר שעות עבודתו) ובנסיבות בהן המעביד אינו מקיים את חובותיו על-פי חוקי המגן, לרבות החובה לתעד את שעות העבודה של העובד ובלשונו של ביה"ד הארצי לעבודה לאמור: "כללו של דבר, לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות החוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק. לאחר כתיבת חוות דעתי ובטרם נחתם פסק הדין, תוקן חוק הגנת השכר [חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24) התשס"ח - 2008], בו נקבע (בסעיף 26ב) כי בהתקיים תנאים מסוימים יועבר נטל ההוכחה אל המעסיק ועליו יהיה להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות העבודה הנוספות השנויות במחלוקת. לנוכח העובדה כי החוק אינו חל על המקרה הנדון, אין מקום לדון במסגרת הליך זה בפרשנותו ובאופן יישומו." ראה - ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים, ניתן 12.11.08; להלן: "ימית בטחון". 11. כפי האמור, עקרון זה של העברת הנטל עוגן במסגרת תיקון לחוק הגנת השכר (תיקון מס' 24) במסגרת סע' 26ב אשר קבע בין היתר, כך: "26ב (א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה - "גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" - כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951; "פנקס שעות עבודה" - פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות." תיקון זה נכנס לתוקף רק בחודש 2/09 ומשכך אין הוא חל על ענייננו. עם זאת, סבורים אנו כי על מנת שלא תיווצר אי הלימה בין ההלכה שנקבעה בעניין ימית בטחון לבין התיקון לחוק באופן בו העברת הנטל למעביד שלא עמד בחובותיו היישומיות - במסגרת תביעה לגמול בעבור שעות נוספות שעילתה נולדה טרם לתיקון החוק - תהיה נרחבת בהיקפה מזו שנקבעה בתיקון כאמור, הרי שנראה כי יש להגביל את החלת הכלל בדבר העברת הנטל בהתאם לסעיף 26ב(ב). זאת, גם על תביעות שעילתן קמה לפני כניסתו לתוקף של תיקון 24 של חוק הגנת השכר, באופן זה העברת הנטל, גם בתביעות אלה, לא תעלה על 15 שעות נוספות שבועיות או על 60 שעות נוספות חודשיות. 12. במקרה דנן, ניתן ללמוד על עצם העסקתו של התובע בשעות נוספות, להבדיל מהיקף העסקתו המדוייק, מעדות עדי הנתבעת אשר למעשה הודו בפה מלא בעובדה זו: כך למשל, העיד בעליה של הנתבעת - מר אופיר דהן כי יום העבודה של התובע החל בשעה "7:00, 7:30" וכי במקרים מסוימים יום העבודה הסתיים בשעות 17:00, 18:00 ואפילו 20:00 (ראה - עמ' 12 לפרוטוקול ש' 20-28; עמ' 13 ש' 1-2, 10-12 ). משמע - מעדות זו ניתן ללמוד כי היו ימים בהם התובע עבד כ- 11 שעות ואף מעבר לכך. כן עולה כי בנוסף לכך התובע גם עבד בחלק מימי ו' (ראה - עמ' 13 לפרוטוקול ש' 6-8). על עבודת התובע בשעות נוספות העיד אף עד הנתבעת - מר עמי דהן, אחיו של מר אופיר דהן ומי ששימש כסדרן עבודה בנתבעת. עד זה העיד כי התובע נדרש להגיע למחסן הנתבעת ברמלה בשעה 7:00 וכי את עבודתו הוא סיים בשעות: "17, 18, 16 ובממוצע 17" (ראה - עמ' 18 לפרוטוקול ש' 6-8). התובע העיד כי הוא נהג להתחיל את עבודתו מוקדם יותר, בסביבות 6:00 בבוקר, וכי הוא עבד לעיתים עד שעה 18:00 ולפעמים אף לאחר מכן. לדבריו, הוא עבד בממוצע כ- 12, 13 שעות ביום; דהיינו - מעל 15 שעות נוספות שבועיות בשבוע 13. לאור כל האמור, נוכח העובדה שגם לשיטתה של הנתבעת, התובע ביצע עבודה בשעות נוספות, נוכח העובדה כי הנתבעת לא הציגה בפני בית הדין רישומים מזמן אמת המלמדים על היקף שעות העבודה של התובע ובשים לב לדברינו לעיל באשר לתיקון לחוק הגנת השכר - לאורם יש ליישם את פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין ימית בטחון - הרי שאנו קובעים כי יש להחיל במקרה דנן את הכלל של העברת הנטל עד למכסה של 15 שעות נוספות שבועיות או 60 שעות נוספות חודשיות. זאת, שעה שבמסגרת כתב התביעה תבע התובע למעשה תמורה בעבור עבודה בשעות נוספות בהיקף מצומצם יותר בגין כל תקופת העסקתו. יתירה מכך, הסכום הנתבע בכתב התביעה נמוך מהסכום שהיה מתקבל לו הכפלנו את כמות השעות הנוספות הממוצע ליום במספר חודשי העבודה של התובע - וזאת על בסיס השכר שהיה אמור התובע לקבל בפועל (4,000 ש"ח נטו, 4,145 ש"ח ברוטו). [בהנחה שהתובע עבד 15 שעות נוספות בשבוע לפי 6 ימים בשבוע, 3 שעות נוספות ביום, אזי שהוא זכאי בעבור 1/3 מהשעות לתוספת בשיעור של 50% ובעבור כל היתר לתוספת שעתית בשיעור של 25%. לפיכך, יש להכפיל את מספר חודשי עבודתו ב- 4.3 (מספר השבועות) * 19 (מספר חודשי עבודה) * 10 (שעות נוספות) * 1.25 * 22.3 (שכר שעתי) +4.3*19*5 (שעות נוספות) *1.5 (שכר שעתי) = 22,773+13,664 = 36,437 ש"ח]. בנסיבות הללו ולאור הכלל לפיו בית הדין לא יפסוק לזכות התובע סכום העולה על הסכום שנתבע, הרי שאנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע בגין עבודה בשעות נוספות את הסכום הנתבע בכתב התביעה, בסך של 12,765 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.5.06 ועד למועד התשלום המלא בפועל. 14. במסגרת כתב התביעה שהגיש ביום 19/4/07 עתר התובע אף לתשלום פיצויי הלנת שכר, כאשר לטעמנו בנסיבות הללו, שעה שעולה מן הראיות כי התובע הועסק בתנאי ניצול קשים, הרי שסבורים אנו שיש לחייב את הנתבעת אף בתשלום פיצויי הלנת שכר בגין הסכומים שהיה על הנתבעת לשלם לו בעבור עבודה בשעות נוספות בגין התקופה שמיום 19.4.06; קרי - בגין הסכומים שאין חלה לגביהם התיישנות. אי לכך ובשים לב לעקרונות המידתיות אותן נדרש בית הדין ליישם, נוכח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הרי שאנו מחייבים את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר בסך של 3,000 ש"ח, וזאת מעבר להפרשי הצמדה וריבית (לענין החלת עקרונות המידתיות על החיוב בפיצויי הלנה ראה - עב(ת"א) 6992/00 ביטש יצחק נ' אדרוקי דליה פורסם באתר נבו). זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים 15. התובע טען כאמור, כי הוא סיים את עבודתו בנתבעת בשל העובדה שהנתבעת לא סיפקה לו עבודה באופן קבוע ואף ניכתה משכרו סכומים שונים בגין אי התייצבות לעבודה. אי התייצבות אשר לדבריו נכפתה עליו ע"י הנתבעת. (ראה - עמ' 3 לפרוטוקול ש' 19-28). בהקשר זה הוסיף התובע והעיד כי בחודשים האחרונים לעבודתו הורתה לו הנתבעת לשבת בטל בביתו בשל חוסר עבודה וכי היא הפחיתה משכרו בגין "אי התייצבותו" סך של 150 ש"ח ליום. לדבריו, הוא פנה בהקשר זה לבעליה של הנתבעת - מר אופיר דהן בטרוניה, אלא שזה האחרון השיב לו כי ככל שתנאי העבודה אינם לרוחו אזי שהוא מוזמן לעזוב את הנתבעת (ראה - עמ' 3 לפרוטוקול ש' 26-28; עמ' 4 ש' 1-4). לדברי התובע, עקב הפחתה זו בשכרו הוא הודיע לנתבעת עוד בחודש 1/07 על הפסקת עבודתו. 16. לכשעצמנו לא מצאנו מקום לפקפק בגרסתו של התובע הנתמכת גם בתלושי השכר מן התקופה האחרונה ובעיקר אלה המתייחסים לחודשים 7-12/06. ערים אנו לכך כי בחודש 1/07 לאחר שהודיע התובע כי קצה נפשו בתנאי העסקתו, עלה שכרו לסך של 3,600 ש"ח, אלא שסכום זה נמוך אף הוא מהשכר המוסכם. גרסת התובע כאמור באשר לנסיבות הפסקת עבודתו נתמכת אף בעדותם של עדי הנתבעת: כך למשל, הודה עד הנתבעת מר אופיר דהן כי היו מקרים בהם התובע לא עבד משום שלא הייתה לנתבעת עבודה לספק לו. כן הודה כי היו מקרים בהם שכרו של התובע הופחת בשל כך על אף שלדבריו, דובר במקרים בודדים (ראה - עמ' 14 לפרוטוקול ש' 19-22). בנוסף הודה מר דהן בשיעור ההפחתה בגין כל יום בו התובע לא עבד (הפחתה בסך של 150-160 ש"ח ליום). לשאלת נציג הציבור מדוע הופחת שכרו של התובע כמו גם שכרם של עובדים אחרים גם שעה שהנתבעת לא סיפקה להם עבודה, השיב מר אופיר דהן באופן המדבר בעד עצמו, המתיישב לפאזל הכללי של "האטמוספרה התעסוקתית" בנתבעת ובלשון הפרוטוקול לאמור: "ש. מדוע הופחת השכר ? ת. זה היתה שיטת החינוך לגביהם. היו ימים שהם החליטו שהם לא באים לעבודה. מודיעים בבוקר שהם לא מגיעים כי כואבת היד או סיפור אחר. אמרתי להם אין בעיה כשלא תהיה לי עבודה אני גם אגיד לכם תשבו בבית ולא תקבלו שכר. זה [שיטת החינוך] קרה במקרים בודדים. ש. מה הם אמרו על שיטת החינוך הזו ? ת. הם לא דיברו על זה. היו מקרים שהנושא עלה - למה ירד, מה קרה. זה היה מקרה אחד או שניים, רחוק רחוק, אני מנסה להזכר במקרים שהיו. ש. מה הם אמרו, האם הם הסכימו לזה ? ת. אני צריך להזכר בזה. ש. מה הם אמרו האם הם הסכימו לזה ? ת. הם הסכימו, הסכימו.". ראה עמ' 15 לפרוטוקול ש' 1-7. תמיכה נוספת לגרסת התובע ביחס לנסיבות התפטרותו ניתן היה למצוא בעדותו של מר עמי דהן אשר הודה אף הוא כי בתקופה האחרונה להעסקת התובע היו ימים בהם התובע ועובדים נוספים נתבקשו "לשבת בבית" מאחר ולא היה די עבודה לספק להם. לשאלה - האם התובע קיבל שכר בתמורה לישיבה בטלה זו, השיב העד כי הוא לא עסק בנושא המשכורות (ראה - עמ' 19 לפרוטוקול ש' 18-21). כמו כן העיד על עניין זה העד הנוסף מטעם הנתבעת - מר יהודה בלאיש, אשר הוסיף וציין כי תקופת הישיבה הכפויה בבית ארכה כ- 6-7 חודשים (ראה - עמ' 20 לפרוטוקול ש' 28-21). 17. לאור האמור, אנו קובעים אפוא כי הפסקת עבודתו של התובע נעשתה מהטעם שהנתבעת לא סיפקה לו עבודה בחודשי עבודתו האחרונים באופן סדיר ולא שילמה לו את השכר כמוסכם. כן אנו קובעים כי הנתבעת לא שעתה לתלונותיו של התובע בהקשר זה ולא תיקנה את דרכיה חרף תלונותיו. בנסיבות אלה, יש לראות בהפסקת עבודתו של התובע התפטרות המזכה בפיצויי פיטורים בהתאם להוראת סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. משכך התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 6,531.25 ש"ח. זכאות התובע לתשלום בגין הפרשי שכר 18. התובע עתר לתשלום הפרשי שכר בגין התקופה במהלכה הפחיתה הנתבעת כאמור את שכרו ובעבור הימים בהם לא סיפקה לו עבודה ולא שילמה לו שכר (8/06-1/07). הנתבעת טענה להגנתה כי ההפחתה בשכר נבעה גם מטעמים הקשורים בתובע שלא התייצב לעבודתו מתוך בחירה או סירב לבוא לעבודה, כאשר לתמיכת טענתה צירפה מסמכים שונים המתעדים את היעדרויות התובע. לכשעצמנו עדיפה בעינינו גם בהקשר גרסתו של התובע על-פני גרסת הנתבעת, וזאת בשים לב לכך שהנתבעת לא הציגה בפני בית-הדין מסמך משכנע מזמן אמת המתעד את ימי החופשה שנטל התובע, את ימי המחלה ככל שהיו ואת הימים בהם סירב לשיטתה להופיע לעבודה. נוסיף כי התובע בעדותו התייחס למסמכים שהציגה הנתבעת בהקשר זה באומרו - והדבר אף לא נסתר - כי הוא ראה אותם לראשונה רק במהלך הדיון וכי הוא לא נדרש לחתום ו/או לאשר את ההיעדרויות המיוחסות לו מהטעמים השונים. זאת ועוד, גם בתלושי השכר שערכה הנתבעת לא מצאנו כל זכר לתיעוד בזמן אמת של ימי מחלה או ימי חופשה שנטל התובע באופן התואם את הרישומים שהציגה הנתבעת. מעבר לכך, יאמר כי אין זה סביר בעינינו כי הנתבעת המשיכה והעסיקה את התובע על אף שלדבריה הוא סירב לעיתים מזומנות לבצע את עבודתו ובמיוחד בשים לב לקשיחותם ולנוקשותם של תנאי העבודה כמפורט בהסכם העבודה. 19. לאור האמור, אנו קובעים אפוא כי בהתאם לחישובנו התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר בגין התקופה מושא התביעה בגובה הפער שבין הסכומים ששולמו לבין הסכום לו היה זכאי על-פי הסכם העבודה (4,145 ש"ח ברוטו), בסך של 4,852 ש"ח. אולם, מאחר והתובע תבע בגין רכיב זה סך של 2,360 ש"ח ולאור הכלל לפיו בית הדין לא יפסוק לזכות התובע סכום העולה על הסכום שנתבע הרי שאנו הרי שאנו פוסקים לו סך של 2,360 ש"ח בגין רכיב זה. על סכום זה יתווספו פיצויי הלנת שכר בסך של 600 ש"ח וזאת מעבר להפרשי הצמדה וריבית. זכאות התובע לתשלום בגין חופשה שנתית ודמי הבראה 20. התובע הועסק בנתבעת משך 19 חודשים, 6 ימים בשבוע. משכך היה זכאי ל- 22.5 ימי חופשה בשכר. במסגרת תביעתו עתר התובע לתשלום בגין 19 ימי חופשה. הנתבעת מנגד, לא הציגה לבית-הדין פנקס חופשה ואף לא ראיה משכנעת אחרת המלמדת כי התובע קיבל חופשה בשכר. 21. התובע העיד כי הוא שהה בחופשה משך 7 ימים (ראה - עמ' 7 לפרוטוקול ש' 1-2). משכך, התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בגין 15.5 ימים על בסיס שכר ברוטו 4,145 ש"ח ובסה"כ הוא זכאי לסך של 2,095.5 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 11.2.07 ועד למועד התשלום בפועל. 22. בנוסף עתר התובע לתשלום דמי הבראה, כאשר מתלושי השכר של התובע עולה כי הנתבעת לא שילמה לו דבר בגין דמי הבראה במהלך כל תקופת עבודתו. משכך, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בהתאם למספר ימי ההבראה הנתבע בכתב התביעה (8 ימים) על בסיס תעריף של 318 ש"ח ליום, ובסה"כ של 2,544 ש"ח. מאחר והתובע עתר לתשלום של 2,360 ש"ח, הרי שבהתאם לכלל לפיו בית הדין לא יפסוק לזכות התובע סכום העולה על הסכום שנתבע הרי שאנו הרי שאנו פוסקים לו סך של 2,360 ש"ח בגין רכיב זה. 23. במסגרת תביעתו עתר התובע בנוסף גם לתשלום בעבור ימי חג. עם זאת נוכח העובדה שהתובע הועסק כעובד חודשי הרי שאין קמה לו זכאות לתשלום בעבור ימי חג. סוף דבר 24. לאור כל האמור לעיל, הרי שאנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פס"ד זה, את הסכומים הבאים: סך של 12,765 ש"ח בגין עבודה בשעות נוספות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.06 ועד למועד התשלום בפועל וכן סך של 3,000 ש"ח בגין פיצויי הלנת שכר. סך של 6,531.25 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 11.2.07 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 2,360 ש"ח בגין הפרשי שכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 11.2.07 ועד למועד התשלום בפועל וכן סך של 600 ש"ח בגין פיצויי הלנת השכר. סך של 2,095.5 ש"ח בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 11.2.07 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 2,360 ש"ח בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 11.2.07 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 3,000 ש"ח בגין הוצאות משפט. 24.שעות נוספות