שעות נוספות שבועיות

התובעת עבדה אצל הנתבעת - א. קורן תוכנה בע"מ - כאשת מחשבים וכמנתחת מערכות מידע, החל מיום 1.4.2001 ועד יום 12.2.2007. תביעתה הנה לקבלת פיצויי פיטורים (שכן לטענתה התפטרה מחמת מצב בריאותה), גמול שעות נוספות, הוצאות נסיעה, פדיון חופשה והפרשי שכר עבודה. הנתבעת מצידה הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה הנה דורשת פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לה לפי הנטען על ידי התובעת וכן החזר סכומים ששולמו לה. להלן עובדות הרקע: א. משך כל תקופת עבודתה, הוצבה התובעת מטעם הנתבעת במשרד התמ"ת, ועבדה במשרדיו בתל אביב. ב. מקום מגוריה של התובעת, משך כל תקופת עבודתה, היה בערד. ג. בין הצדדים נחתם, ביום 29.3.01, הסכם עבודה (ת/1, להלן: הסכם העבודה). בהסכם העבודה נקבע, בין היתר, כי "לעובדת מגיע לינה בתל אביב (או בכל מקום בקרבת העבודה) עד סכום של 3,000 ₪ בחודש" (סעיף 4(ז)). בפועל, נהגה התובעת ללון בתל אביב כ - 3 לילות בשבוע בממוצע במהלך תקופת עבודתה, בדירה /חדר שנשכרו עבורה לצורך כך על חשבון הנתבעת. ד. שעות העבודה של התובעת, בהתחשב במגוריה בערד, היו שונות משעות העבודה של עובדי הנתבעת האחרים ונתפרו למידותיה. התובעת נהגה לעבוד במתכונת של ימים ארוכים ומרוכזים בחלק מהשבוע לצד ימים קצרים בשאר השבוע (להלן: דפוס השעות). דפוס השעות איפשר לתובעת לעמוד במכסת שעות שבועית של 45 שעות, לה הייתה מחויבת על פי הסכם העבודה. במאמר מוסגר נבהיר בהקשר זה כי הגם שהנתבעת כפרה תחילה בדפוס השעות - מנכ"ל הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית כי שעות העבודה השגרתיות של התובעת תאמו את דפוס השעות (עמ' 19). ה. דפוס שעות העבודה של התובעת היה, אם כן, כדלקמן: בשתי שנות העבודה הראשונות - בימי א' - 11 שעות ליום; בימי ב' - 13 שעות ליום; בימי ג' - 5 שעות ליום; בימי ד' - 11 שעות ליום; בימי ה' - 5 שעות ליום. בשאר תקופת העבודה - בימי א' עד ג' - 13 שעות ליום; ביום ד' - 6 שעות ליום; ביום ה' - התובעת לא עבדה. ו. שכרה של התובעת, במהלך כל תקופת עבודתה אצל הנתבעת, למעט שנה אחת, עמד על 13,000 ש"ח ברוטו. בשנה בה שונה השכר, הופחת שכרה של התובעת לבקשת הנתבעת ועמד על 11,850 ש"ח. 3. במהלך דיון ההוכחות העידו בפנינו מטעם התובעת, היא עצמה והגב' מאירה טרסי אשר עבדה אף היא אצל הנתבעת (עד לחודש פברואר 2007). מטעם הנתבעת העיד מנכ"ל החברה מר אלי קורן. להלן נבחן כל רכיב מתביעתה של התובעת בנפרד - כאשר ראשית תובאנה טענות הצדדים, ולאחריהן הכרעתנו. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים התשתית העובדתית 4. הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובעת התפטרה מעבודתה אצל הנתבעת. התובעת הודיעה על התפטרותה ביום 14.1.07 ונתנה לנתבעת הודעה מוקדמת בת 30 ימים (ת/11; להלן: מכתב ההתפטרות). מועד סיום העבודה היה, כאמור, ביום 12.2.07. 5. הצדדים גם אינם חלוקים על כך שהתובעת סובלת מבעיה רפואית בחוליות הצוואר ועל תוקפם של האישורים הרפואיים שהציגה כאסמכתאות לכך. האישור הרפואי שניתן לה ביום 2.1.07 על ידי רופא תעסוקתי, קובע כי "לאור מצבה הבריאותי העובדת מסוגלת לעבודה בחצי משרה עד 4 שעות ביום לתקופה של שנה בשלב זה. כמו כן ברצוני להדגיש שוב כי בעקבות המלצת גורמים מקצועיים בעניינה הרפואי העובדת מנועה מנסיעות ארוכות של יותר מחצי שעה ברצף מאחר ויותר מכך עלול להחמיר את מצבה" (ת/8ב; ההדגשות אינן במקור). לאישור זה קדמו אישורים נוספים מאת רופא אורטופד והרופא התעסוקתי (מיום 19.11.06 ומיום 6.12.06 - ת/7, ת/8א') אשר כללו קביעות דומות ואשר הודגש בהם כי אם תמשיך התובעת בנסיעותיה הארוכות, עלול הדבר להחמיר את מצבה. 6. לאחר שהציגה התובעת את האישורים הרפואיים, הציע מר קורן כי תמשיך לעבוד במשרד התמ"ת בתל אביב אך במתכונת של 4 שעות ביום בלבד, חמישה ימים בשבוע (מכתבו מיום 10.1.07; נספח ח' לתצהירו). התובעת דחתה את ההצעה והסבירה למר קורן, הן בשיחות טלפון שהתנהלו בין השניים ואשר תמליליהן הוגשו על ידי הנתבעת, והן בכתב מאוחר יותר, כי השכר שהוצע לה עבור חצי משרה (מחצית מהשכר שקיבלה בגין משרה מלאה), אינו כלכלי עבורה. לפי ההסבר, הוצאות אחזקת הרכב, הדלק והחניה בתל אביב, המתווספות להוצאות הנובעות מהיעדרותה מביתה במשך שבוע העבודה, עולות על השכר שהוצע לה (עמ' 4 לתמליל השיחה מיום 3.1.07, נספח ז1 לתצהיר מר קורן). 7. לאחר דחיית הצעתו של מר קורן הגישה התובעת את מכתב ההתפטרות, בו הודיעה על התפטרותה "עקב הרעה משמעותית במצבי הבריאותי" ובהתבסס על אישורי הרופא התעסוקתי, וכן ציינה: "אם יש באפשרותך לספק לי משרה של 4 שעות, שנמצאת במרחק חצי שעה נסיעה ממקום מגורי, או לחלופין עבודה שתתבצע מהבית, אשמח מאד להמשיך לעבוד בחברתך (כפוף להסכם עבודה חדש שיחתם בינינו לעבודה זו)". במענה למכתב ההתפטרות הציע מר קורן לתובעת, במכתב מיום 29.1.07 (ת/12), להמשיך ולעבוד בתפקיד זהה ובהיקף של 4 שעות ביום, בבאר שבע. במכתב נאמר כי הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות נסיעה באוטובוס מערד לבאר שבע (תמורת כרטיסיות או חופשי חודשי) ועד 600 ש"ח, וכי שכרה של התובעת יהיה יחסי לשכר שקיבלה בגין משרה מלאה. עוד נאמר במכתב, כי הנתבעת לא תוכל להיענות לבקשת התובעת להעלאת שכרה מעבר להעלאה של הוצאות הנסיעה. 8. התובעת דחתה את ההצעה, במכתב מיום 4.2.07 שכותרתו "הפסקת עבודה" (ת/13; להלן: מכתב הפסקת העבודה). במכתב ציינה בין היתר, כי משך הנסיעה מערד לבאר שבע ארוך משמעותית מהמותר לה על פי האישורים הרפואיים (כ- 55 דקות באוטובוס לפי אישור חברת התחבורה הציבורית - ת/14; ולפי עדותה כ - 40 - 45 דקות נסיעה ברכב פרטי - עמ' 9) וכי לפיכך לא תוכל להיענות להצעה. במכתב התשובה של מר קורן מיום 16.2.07 (ת/16) הובהר כי לא ישולמו לתובעת פיצויי פיטורים. מר קורן נימק זאת בכך שהתובעת הביעה את הסכמתה לעבוד בבאר שבע, למרות שידעה מה המרחק בין באר שבע וערד ומהו זמן הנסיעה בין שתי הערים, ובכך שבמכתב הפסקת העבודה ציינה כי השכר שהוצע לה בעבור חצי משרה אינו כלכלי עבורה. מכאן הסיק מר קורן, כי רצונה של התובעת להמשיך לעבוד בחצי משרה היה מותנה בתוספת שכר בלבד וכי סירובה להיענות להצעת העבודה בבאר שבע אינו תולדה של מצבה הבריאותי. 9. בהקשר זה אין חולק, שבמסגרת שיחות שהתקיימו בין הצדדים בסוף חודש 1/07 ובתחילת חודש 2/07 התובעת אכן הביעה נכונות לעבוד בבאר שבע בחצי משרה, למרות שמשך זמן הנסיעה במסלול ערד - באר שבע - ערד ארוך מן המותר לה על פי האישורים הרפואיים. התובעת, אשר ביקשה לעשות את מסלול הנסיעה היומי ברכב ולא באוטובוס (על מנת לקצר את זמן הנסיעה) ביקשה לצורך כך מן הנתבעת רכב, או לחלופין הוצאות רכב אשר יהוו החזר ריאלי בגין הוצאות הדלק שלה, וזאת כתחליף לשכר הדירה ששולם עבורה מכוח הסכם העבודה המקורי ואמור היה להיחסך כתוצאה מהמעבר לבאר שבע. התובעת אף הסכימה להסתפק במחצית מהסך של 3,000 ₪ ששולם כשכר דירה בהתחשב בכך שאמורה הייתה לעבוד חצי משרה בלבד. הנתבעת מצידה הביעה נכונות לשלם רק בעבור הוצאות נסיעה באוטובוס; מסיבה זו לא הגיעו הצדדים לעמק השווה והצעת העבודה בבאר שבע לא יצאה לפועל (סעיף 22 לתצהיר התובעת; תמלילי שיחה מיום 24.1.07 ומיום 5.2.07 צורפו כנספחי ט' לתצהיר מר קורן). טענות הצדדים 10. התובעת טוענת כי מצבה הבריאותי, ורק הוא, היה הגורם להתפטרותה ולכן הינה זכאית לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). התובעת מדגישה כי מצבה הבריאותי, כפי העולה מהאישורים הרפואיים, לא איפשר לה לעבוד מול מחשב משך יום עבודה מלא; לא איפשר את ביצוע הנסיעות הארוכות במסלול ערד - תל אביב - ערד (גם לא בחצי משרה); וגם לא איפשר את ביצוע הנסיעות במסלול ערד - באר שבע - ערד. במאמר מוסגר יצוין כי בשיחה שנערכה בין הצדדים ביום 3.1.07 הזכירה התובעת עילת התפטרות נוספת בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה (סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים), אך לא חזרה על כך מאוחר יותר וממילא אין צורך כי נדון בכך. 11. הנתבעת טוענת, כי הסיבה להתפטרות התובעת מעבודתה בתל אביב ולדחייתה את ההצעה לעבוד בבאר שבע, הייתה רצונה "לפתוח" את חוזה העבודה ולקבוע בו תנאי העסקה ושכר חדשים ומיטיבים - סיבה אשר אינה יכולה לזכות אותה בפיצויי פיטורים. לגישתה, מצבה הרפואי של התובעת לא היווה בעיה אמיתית לגבי העבודה בתל אביב, משום שבמהלך השבוע התגוררה בקרבת מקום ולא חויבה לנסוע נסיעות ממושכות, כאשר בסוף השבוע ובתחילתו יכולה הייתה לנסוע במסלול ערד - תל אביב - ערד עם הפסקות למנוחה. לטענת הנתבעת, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי מצב בריאותה לא איפשר לה להמשיך בעבודתה, וכי הייתה לה "סיבה מספקת להתפטרות" על פי סעיף 6 הנ"ל. הכרעה 12. סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים קובע: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין הייתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים". הפסיקה העוסקת בסעיף 6 האמור קבעה, בין היתר, כדלקמן: א. על מנת להקים זכאות לפיצויי פיטורים מכוח הסעיף אין צורך כי מצב הבריאות ימנע מהעובד כל אפשרות להמשיך בעבודתו; די בכך שיהא קשר סיבתי בין מצב הבריאות ובין ההתפטרות, וכי קשר זה יהא המניע להתפטרות או אחד המניעים העיקריים לה, באשר יתכן שיותר ממניע אחד יפעל להתפטרותו של אדם מעבודתו (דב"ע לג/8-3 טוטנאור בע"מ - אליהו לפידות, פד"ע ד' 321 (1973); דב"ע לו/3-132 כרמי שלמה בע"מ - אריה הרצפלד, פד"ע ח' 137 (1976); דב"ע שן/3-154 מיכאל קרייטר - אבלין אילוז, פד"ע כב 339 (1990) (להלן: עניין קרייטר); ע"ע 1214/02 ישראל שטרית - סטופ אש בע"מ, פד"ע לח 838 (2003)). ב. המושג "תנאי עבודה" כולל גם את יכולת העובד להגיע למקום עבודתו, ולכן עובד הנאלץ להעתיק מקום מגוריו מסיבת בריאות, ואשר כתוצאה מכך הופך מרחק הנסיעה מהמקום החדש למקום העבודה לבלתי סביר, יהיה זכאי לפיצויי פיטורים (תב"ע (ח"י) לה/3-162 אליזבט סלומון - טיב טוב סריגת חיפה בע"מ, פד"ע ז 29 (1975)). ג. אין כלל חד משמעי הנובע מהסעיף ומחייב את העובד לנקוט בצעד זה או אחר כדי לזכות בפיצויי פיטורים; כל מקרה לפי נסיבותיו (דב"ע לב/3-56 ד"ר שמואל נוביצקי ואח' - ציונה ביאדר, פד"ע ד' 259 (1973); דב"ע נז/3-57 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ -שולמית פרץ, פד"ע ל 364 (1997) (להלן: עניין סנונית)). יחד עם זאת, הנטל להוכיח את התקיימות תנאיו של סעיף 6 מוטל על העובד (עניין סנונית). ד. עובד המתפטר לרגל מצב בריאותו צריך להודיע על סיבת ההתפטרות עם התפטרותו, על מנת לאפשר למעביד להציע תנאי עבודה אשר יאפשרו את המשך העבודה (דב"ע לג/2-3 חיים זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד 153 (1972)). ה. שעה שרופאים מוסמכים קובעים כי אין העובד מסוגל להמשיך בעבודתו, רשאי הוא להתפטר ודינו כדין מפוטר אף אם רופאים אחרים היו קובעים ממצאים שונים. זכותו של עובד שלא ליטול על עצמו סיכון רפואי, שעה שרופא המהימן עליו מזהירו מפני תוצאותיו (עניין קרייטר). 13. לאחר שקילת טענות הצדדים, עדויותיהם והמסמכים שצורפו על ידם, שוכנענו כי התובעת התפטרה בשל מצבה הבריאותי וכי עלה בידה להוכיח קשר סיבתי בין מצב בריאותה לבין ההתפטרות. להלן נימוקינו לכך: התובעת הציגה בפני הנתבעת (ובפנינו) אישורים רפואיים שקיבלה מאת הרופא התעסוקתי, אשר הנתבעת אינה חולקת עליהם, ולפיהם מצב בריאותה אינו מאפשר לה לעבוד מעל 4 שעות ביום או לנסוע מעל חצי שעה ברצף. מאישורים אלה נובע, כי התובעת הייתה מנועה מלהמשיך בעבודתה בתל אביב במתכונת שנהגה עד אותו מועד. הצעת הנתבעת, כי התובעת תישאר ללון בתל אביב משך כל ימות השבוע כך שלא תידרש לחזור לביתה בערד אלא בסופי השבוע, ובמהלך נסיעות אלה תבצע עצירות תכופות, כל זאת לצורך עבודה בהיקף של 4 שעות ביום - אינה סבירה בעינינו, ואינה מהווה פתרון הולם למצבה הבריאותי של התובעת בהתחשב בכלל נסיבות עבודתה. התובעת הודיעה לנתבעת על התפטרותה ואף איפשרה לה להציע לה הצעת עבודה חלופית, אשר תתאים למגבלותיה הרפואיות. מהנתונים שהוצגו בפנינו עולה כי הצעת העבודה החלופית שהציעה הנתבעת לתובעת בבאר שבע, לא תאמה את המגבלות הרפואיות כפי שנקבעו על ידי הרופא התעסוקתי. גם לגישת הנתבעת, חייבה הצעה זו למעלה מ-30 דקות נסיעה ברכב פרטי (לפי מסלול הנסיעה שהוצג על ידי הנתבעת כ - נ/1). התובעת אף לא הייתה מחויבת לנסוע ברכב פרטי, לאחר שהנתבעת סירבה לממן את עלויותיו ולו באופן חלקי, ולכן משך הנסיעה הרלוונטי הינו 55 דקות באוטובוס (ת/14) - אשר אין חולק כי חורג מהמגבלות הרפואיות. לאור זאת, התובעת לא מחויבת הייתה לקבל את ההצעה. התובעת אינה מכחישה כי לשיקולים הרפואיים שעמדו לנגד עיניה בעת דחיית הצעת העבודה בבאר שבע, הצטרף שיקול נוסף הנוגע לכדאיות הכלכלית של ההצעה. עם זאת, די בכך שהמניע הרפואי היה אחד המניעים שעמדו בבסיס ההחלטה. שוכנענו כי התובעת עשתה ניסיון כן להגיע לעמק השווה עם הנתבעת בנוגע להצעת העבודה בבאר שבע, כאשר השינוי במצב בריאותה, והעדר האפשרות כתוצאה מכך להמשיך ולעבוד באותה מתכונת בתל אביב, חייבו את הצדדים להתאים את ההתקשרות החוזית ביניהם למצב החדש שנוצר. לפיכך, דרישתה של התובעת "לפתוח" את הסכם העבודה ולהתאימו לנסיבות החדשות שנכפו על הצדדים הייתה לגיטימית, ואינה מעידה כי המניע הרפואי לא עמד בבסיס החלטתה. כך, ולמשל, במהלך חקירתו אישר מר קורן כי בתחילת ההתקשרות נתן לתובעת אפשרות לבחור בין מימון לינה בקרבת מקום העבודה לבין העמדת רכב לשימושה על חשבון הנתבעת (עמ' 22). בהתחשב בכך, סבירה הייתה בקשת התובעת להמיר את סידור הלינה בתל אביב (שעמד על 3,000 ₪ לחודש לפי הסכם העבודה) בשווה ערך כספי בדמות רכב או הוצאות רכב, בהיקף אשר יתאים להיקף המשרה החדש (1,500 ₪ בלבד). מר קורן סירב לכל התאמה של ההסכם, גם כנגד הוצאות הלינה שנחסכו לנתבעת, ובכך מנע את המשך ההתקשרות בין הצדדים בהתאמה למצב החדש שנוצר. איננו מקבלות את טענתו של מר קורן, לפיה התובעת הביעה בתחילה הסכמה לעבוד בבאר שבע למרות שידעה מהו משך הנסיעה ומהו המרחק בין שתי הערים, וסירבה לבסוף להצעת העבודה ללא קשר למצבה הרפואי. כאמור, לתובעת עמדה הזכות לשקול שיקולים נוספים בטרם קיבלה את ההחלטה הסופית ביחס להצעת העבודה. ההחלטה האם לחרוג מן המגבלות הרפואיות כפי שצוינו באישורי הרופא התעסוקתי, היינו האם להסכים לנסיעה של 40 דקות ברכב כאשר משך הנסיעה המותר הינו 30 דקות בלבד, נתונה הייתה, באופן בלעדי, בידי התובעת, ובמסגרת זו רשאית הייתה לשקול את הכדאיות הכלכלית בנסיעה ברכב פרטי אשר אינו ממומן, ולו בחלקו, על ידי הנתבעת. מסקנת התובעת בדבר העדר כדאיות כלכלית להשתמש ברכב פרטי משמעה כי היה עליה לנסוע בתחבורה ציבורית, משך כ - 55 דקות נסיעה לכל כוון, באופן החורג באופן משמעותי מהמגבלות הרפואיות שהוטלו עליה. אין לראות בהחלטתה שלא לעשות כן משום חוסר תום לב מצידה. הנתבעת שמה דגש בסיכומיה על הודאת התובעת בחקירתה, כי לאחר סיום עבודתה החלה ללמוד משפטים בקרית אונו ולצורך כך נסעה פעם בשבוע, עם בעלה, מערד. עם זאת, התובעת הסבירה כי אופן הנסיעה לקרית אונו - כאשר לא נדרשה לנהוג ושכבה עם צווארון במהלך הנסיעה - אינו רלוונטי לנסיעות לעבודה וממנה, אותן היה עליה לעשות בנהיגה לבדה. הסבר זה מניח את הדעת בעינינו. ח. נוכח כל האמור לעיל, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים לפי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. פיצויי הפיטורים יחושבו לפי תקופת העבודה של התובעת, עליה לא הייתה מחלוקת (1.4.01-12.2.07) ולפי שכרה האחרון (13,000 ש"ח ברוטו), ויהיו בסך כולל של 75,214 ש"ח, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה. בהתחשב בנסיבות, לא מצאנו מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה. דרישת התובעת לגמול שעות נוספות תשתית עובדתית וטענות הצדדים 14. בהסכם העבודה של התובעת נקבע, כי עליה לעבוד בהיקף של 45 שעות שבועיות אשר מהוות משרה מלאה (סעיף 2 להסכם העבודה). עוד נקבע בהסכם, כי בגין שעות נוספות יינתן לתובעת תשלום בסך 125% לשעה (סעיף 4(ג) להסכם העבודה). 15. דפוס השעות המוסכם של התובעת, כפי שפורט לעיל, כלל מספר ימי עבודה ארוכים במהלך השבוע, לרבות ימי עבודה של 11 ו - 13 שעות עבודה רצופות. התובעת לא קיבלה גמול שעות נוספות בעד שעות עבודה יומיות או שבועיות, אלא רק ככל שביצעה מעבר ל - 45 שעות שבועיות בחישוב חודשי. במקביל, ככל שהתובעת נעדרה מסיבה זו או אחרת וביצעה פחות מההיקף החודשי האמור - הפחיתה הנתבעת את שכרה החודשי בהתאמה. הנתבעת פעלה כאמור על בסיס מסמך שנחתם בין הצדדים בחודש נובמבר 2006 (להלן - מסמך 2006), בו נרשם: "בהמשך לשיחתנו, היקף עבודתך הוא גלובלי - מכסת שעות חודשיות - גלובליות, לפי מספר השעות האפשריות לעבודה בכל חודש. החישוב של השעות האפשריות בכל חודש הינו: מספר ימי עבודה אפשריים בחודש X 9 שעות. ערב חג יחושב כ - 4.5 שעות. הסכם זה הושג על ידינו גם בעבר וסוכם בעל פה, והינו תקף מיום עבודתך". 16. התובעת העידה כי עבדה בהיקף של 45 שעות שבועיות כפי שנדרשה בהסכם העבודה וכפי שנובע מדפוס השעות שהוסכם על הצדדים, וזאת למעט "אם יצאתי יותר מוקדם אחת לכמה חודשים, אם חשתי לא טוב... חריג שבחריג" (עמ' 13). התובעת טוענת לאור זאת כי היא זכאית לגמול הן בעבור שתי השעות הנוספות השבועיות שעשתה דרך קבע לצורך השלמה ל - 45 שעות שבועיות, והן בעבור השעות הנוספות היומיות שעשתה בחלק מימות השבוע באופן קבוע, כחלק מדפוס השעות המוסכם. 17. מר קורן טען כי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) כלל אינו חל על התובעת שכן משרתה היא משרת אמון, וכן כיוון שתנאי עבודתה לא אפשרו פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלה. עם זאת, בחקירתו אישר כי התובעת לא הייתה בתפקיד הנהלה (עמ' 18); כי האמון שניתן בה היה זהה לשאר העובדים (שם); וכי התובעת התבקשה להחתים, מדי בוקר ומדי ערב, כרטיס נוכחות - על בסיסו נגבו תשלומי הנתבעת ממשרד התמ"ת (דו"חות הנוכחות צורפו כנספחים מ' ו - מ'1 לתצהיר מר קורן). מר קורן אף אישר כי בדק את דו"חות הנוכחות מדי חודש באופן שוטף (עמ' 18). 18. מר קורן טען עוד כי העדר התחולה של חוק שעות עבודה ומנוחה נלקח בחשבון על ידי הצדדים בעת שנקבעה משכורתה של התובעת; כי היה על התובעת לבסס את תביעתה לשעות נוספות על שעות העבודה שעבדה בפועל, ולא על דפוס כזה או אחר; וכי ממילא עלה - מחישוב שבוצע בדיעבד על סמך דו"חות הנוכחות - כי התובעת עבדה בהיקף של 78% בלבד. הנתבעת תובעת לפיכך, על דרך תביעה שכנגד, החזר של השכר ה"עודף" ששילמה לטענתה לתובעת, בסך של 248,756 ש"ח. הכרעה - תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה 19. סעיף 30(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע: "חוק זה אינו חל על העבדתם של... (5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי; (6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם" (ההדגשות אינן במקור). הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובעת לא הועסקה בתפקיד הנהלה (כמשמעותו בפסיקה - ראו למשל ע"ע 188/06 סמי בוג'ו - קל בניין בע"מ, מיום 28.11.10), ולפיכך החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) רישא אינו מתקיים בעניינה. כפי שעולה מהפירוט לעיל, מר קורן אישר זאת במפורש בחקירתו הנגדית. 20. פרשנות החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) סיפא, לעניין "תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי", נדונה רבות בפסיקת בית הדין הארצי. בפסיקה הודגש, כי יש לתת את הדעת בכל מקרה ומקרה למהותו של התפקיד הנדון, למאפייניו, לסמכויות שניתנו לעובד, למיקומו של העובד בארגון ולמאפיינים נוספים, וכי יש לעשות כן על רקע מטרת החוק ועל רקע המגמה לפרש את הסייגים שבו בצורה מצמצמת (ע"פ 16/08 מדינת ישראל - בסט ביי רשתות שיווק בע"מ, מיום 4.1.09; ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ - מנחם טל, פד"ע לה 703 (2000); להלן - עניין טפקו; ע"פ 1003/00 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ - מדינת ישראל, פד"ע לח 262 (2002)). כך נקבעו בפסיקה מאפיינים רלוונטיים לקיומה של מידה מיוחדת של אמון כגון: גובה שכרו של העובד, הנגישות של העובד למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה ומעמדו אצל המעביד (ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון - עו"ד זיוה כץ, מיום 14.10.07). כמו כן הודגש בפסיקה, כי חובת הראיה בדבר תחולתו של החריג תהיה על הטוען לה - ובענייננו על הנתבעת. 21. לאחר שקילת כלל הראיות, לא התרשמנו כי התקיימה מידה מיוחדת של אמון אישי בתפקידה של התובעת. גב' מאירה טרסי, אשר העידה מטעם התובעת ועבדה במקביל אליה, העידה כי תפקידה של התובעת כלל עבודה רצופה מול המחשב, תוך פיקוח הגורמים המקצועיים מטעם משרד התמ"ת, מבלי שפיקחה על עובדים אחרים ומבלי שניתנו לה חופש פעולה או עצמאות מיוחדת (סעיף 5 לתצהירה). תיאור זה, שלא נסתר, מלמד כי לא נדרשה מן התובעת עצמאות מיוחדת בעבודה, לא כל שכן עצמאות בקבלת החלטות. מר קורן אף אישר בחקירתו הנגדית, כמפורט לעיל, כי לא נדרשה מן התובעת מידה מיוחדת של אמון אישי ביחס לזו שנדרשה משאר עובדי הנתבעת. לאור האמור, לא מתקיים בענייננו החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) סיפא לחוק שעות עבודה ומנוחה 22. באשר לפרשנותו של סעיף 30(א)(6) לחוק נקבע בפסיקה, כי השאלה אינה שאלת קיומו של פיקוח בפועל אלא האם תנאי העבודה ונסיבותיה איפשרו פיקוח כאמור (דב"ע לג/4-2 אברהם רון - מועצה מקומית מצפה רמון, פד"ע ד' 386 (1973)). זאת, כאשר פיקוח אפשרי - ככלל ובתלות בנסיבות הספציפיות של כל מקרה - גם כאשר מדובר בעבודה המתבצעת מחוץ לחצרים (עניין טפקו; והשוו: דב"ע נג/188-3 ABC ניוז - בנימין מור, פד"ע כח 284 (1995); ע"ע 1372/01 מיכל שזיפי - אינטרקלאב בע"מ, מיום 11.2.04; ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן - משה מעיין, פד"ע לט 409 (2004)). 23. במקרה שלפנינו, הגם שהתובעת עבדה מחוץ לחצרי הנתבעת - הרי שהוצבה מטעמה במשרד התמ"ת ונדרשה להחתים כרטיס נוכחות מדי בוקר ומדי ערב, אשר עבר לעיון הנתבעת ועל בסיסו גבתה הנתבעת תמורה ממשרד התמ"ת. בנסיבות אלו, שעות העבודה של התובעת לא רק היו ניתנות לפיקוח על ידי הנתבעת אלא גם היו בפועל תחת פיקוח שלה. לאור זאת, לא מתקיים גם החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה 24. המסקנה העולה מן האמור הינה, אם כן, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובעת. לעניין זה ראוי להוסיף, כי ישנו קושי אינהרנטי בטענת הנתבעת לפיה החוק אינו חל על התובעת, כאשר בהסכם העבודה מצוין במפורש גובה התשלום עבור שעות נוספות (סעיף 4(ג) להסכם העבודה) - וגמול זה אכן שולם (כפי שעולה מתלושי השכר) כאשר התובעת עבדה מעבר ל - 45 שעות שבועיות בחישוב חודשי. בהתאם, בחודשים בהם לא השלימה התובעת 45 שעות עבודה שבועיות, הופחתו השעות החסרות ממשכורתה. הנתבעת עצמה פעלה לפיכך מתוך הנחה כי החוק חל על עבודת התובעת. הזכאות לגמול שעות נוספות על בסיס שבועי 25. סעיף 3 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי "שבוע עבודה לא יעלה על ארבעים וחמש שעות עבודה". עם זאת, במסגרת ההסכם הקיבוצי בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במגזר העסקי מיום 9.1.1995, וצו ההרחבה שנכנס לתוקפו ביום 1.12.1996, קוצר שבוע העבודה מ - 45 שעות בשבוע ל - 44 שעות ללא הפחתה בשכר, והחל מיום 1.7.1997 ל- 43 שעות. ההסכם הקיבוצי הנ"ל הוחל בצו הרחבה, בתוקף מיום 1.7.2000, על כל העובדים במשק למעט חריגים שאינם רלוונטיים לענייננו (י"פ 4895 התש"ס 4002; ע"ע 402/07 ניצנים חברה לאבטחה ולניהול פרויקטים בע"מ - יאיר חודאדי, מיום 19.1.10; להלן - עניין חודאדי). 26. במקרה שלפנינו, התובעת העידה כמפורט לעיל כי עבדה בהתאם לדפוס השעות המוסכם ולהיקף השעות הקבוע בהסכם העבודה שלה. גם מר קורן אישר כי התובעת עבדה בדרך כלל בהתאם לדפוס השעות מתוך מטרה להגיע למכסת השעות הדרושה, היינו ל - 45 שעות עבודה בשבוע על פי הסכם העבודה (עמ' 19). במקביל לכך אמנם טען כי הסתבר לו בדיעבד כי התובעת עבדה בהיקף של 78% משרה בלבד, אך טענה זו נטענה בעלמא, ולמעט דוגמא בודדת - אשר הסתבר כי התייחסה לשבוע העבודה בחול המועד (עמ' 16) - לא הובאו לה תימוכין ראויים. לאור זאת, וגם אם היו מקרים בודדים בהם עבדה התובעת פחות מההיקף הדרוש ובגין כך הופחת שכרה - הנתבעת לא עמדה בנטל לסתור את מתכונת העבודה הקבועה, שכללה היקף עבודה של 45 שעות שבועיות, כפי שנקבע במפורש הן בהסכם העבודה והן במסמך 2006. בהקשר זה כבר נקבע, בפסיקה מרחיבה מהשנים האחרונות, כי בעת פסיקת גמול שעות נוספות אין הכרח להוכיח כל שעה ושעה ודי להוכיח את "מתכונת העבודה בכללותה" (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, מיום 12.11.08). לאור זאת, ועל בסיס מתכונת העבודה הקבועה, התובעת זכאית לגמול שעות נוספות בגין שעתיים נוספות בשבוע, בשיעור 25% (שכן שכר בשיעור 100% על שעות אלה היה כלול בשכרה), משך כל תקופת עבודתה בנתבעת. סך המגיע לה ברכיב זה הינו 8,364 ש"ח; מאחר שתבעה בגינו סך של 8,302 ש"ח (סעיף 29 לכתב התביעה), הרי שסכום זה הוא שיפסק לזכותה. הזכאות לגמול שעות נוספות על בסיס יומי 27. כאמור, הסכם העבודה בין הצדדים קבע כי התובעת תעבוד 45 שעות שבועיות (סעיף 2). הסכם העבודה שותק לעניין שעות העבודה היומיות אותן נדרשה התובעת לעבוד, אולם סביר להניח כי הכוונה הבסיסית הייתה כי תעבוד 9 שעות עבודה ליום, וכך עלה גם מן העדויות שנשמעו בפנינו וממסמך 2006. עם זאת, אין חולק כי בפועל עבדה התובעת בדפוס שעות שונה, כפי שפורט לעיל, שהחל כבר בתחילת עבודתה, וכלל עבודה משך 11 ו - 13 שעות בחלק מימות השבוע. 28. התובעת עומדת על זכותה, מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה, לקבל גמול שעות נוספות בגין השעות העודפות שביצעה בימי העבודה המרוכזים (להלן: שעות עודפות יומיות). השאלה העומדת בפנינו היא אם כך מהו הדין כאשר דפוס השעות שנקבע בין הצדדים אמנם אינו תואם את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, אולם אינו מקפח את התובעת במכלול ענייני שעות העבודה. לאחר שקילת כלל נסיבותיו של המקרה, הגענו למסקנה כי התובעת אינה זכאית לגמול שעות נוספות בגין השעות העודפות היומיות שביצעה במסגרת דפוס העבודה שסוכם בין הצדדים. להלן טעמינו המצטברים לכך: א. מהראיות עלה כי לא היה צורך מערכתי או צורך אובייקטיבי אחר בהישארות התובעת במקום העבודה עד לשעות הלילה, או בביצוע העבודה דווקא בימים מרוכזים ארוכים. התובעת אמנם טענה כי היה נוח יותר לבצע את המטלות בשעות הערב המאוחרות ("יש הרבה תכניות שצריך להריץ דווקא כאשר האנשים לא נמצאים במשרד כדי לא להעמיס על המחשב" - עמ' 6), אולם מר קורן הבהיר כי לא היה כל הכרח להריץ את התוכניות דווקא בשעות הערב, ועדותו זו לא נסתרה: "לא היה צורך להישאר בשעה 20 בלילה ובטח לא להריץ תוכניות. אפשר לעשות זאת בשעה 6 בבוקר. זה קורה פעם בחודש במערכת שהיא היתה, שאנו עוצרים את המחשב ליום או יומיים ועושים את העיבודים המסיבים והגדולים. לכן לא היה צריך להישאר בשעות הערב. לכן כל השעות האלה - זה ללכת לכוון שלה אך ורק" (עמ' 19). ב. על פי הפסיקה, על מנת שעובד יהא זכאי לגמול בגין שעות עבודה נוספות עליו לקבל אישור ממעבידו לעבוד אותן (ע"ע 508/08 מדינת ישראל - אשרת ארפי, מיום 30.6.10). כאשר לא ניתן אישור כאמור, אין די במודעותו של הממונה לכך שאכן בוצעו שעות נוספות על ידי העובד, כדי לחייב את המעביד לשלם גמול בגינן (שם). במקרה שלפנינו, הנתבעת אמנם הייתה מודעת לדפוס השעות אך זאת מבלי ששני הצדדים התייחסו לשעות העודפות היומיות כאל שעות נוספות. יש להניח, כי אילו הייתה הנתבעת מעלה בדעתה את האפשרות כי בעתיד תחויב בתשלום בגין השעות העודפות היומיות כשעות נוספות, לא הייתה מאפשרת את דפוס העבודה הנ"ל לתובעת. ג. ההחלטה לעבוד בהתאם לדפוס השעות התקבלה ביוזמת התובעת ולאחר שביקשה וקיבלה את אישורה של הנתבעת לכך. מהעדויות שנשמעו בפנינו עלה כי דפוס עבודה כאמור לא היה שכיח בקרב עובדי הנתבעת אלא נתפר במיוחד למידותיה של התובעת, על מנת להיטיב עמה ולהקל עליה את הנסיעות לביתה שבערד. כך, למשל, העידה גב' מאירה טרסי כי "עבדתי 9 שעות ביום, לא משנה מתי באתי או הלכתי כל עוד עבדתי 9 שעות ביום" (עמ' 3), והתובעת אישרה כי "סידור עבודה זה (הכוונה לסידור שנהג בשתי שנות העבודה הראשונות - ס.ד.מ) אפשר לי לנסוע לביתי לערד בימי ג' בצהריים, לחזור לעבודה בתל אביב בימי ד' בבוקר, ולנסוע שוב לביתי לערד בימי חמישי" (סעיף 8.1 לתצהירה). התובעת אף אישרה כי השינוי שנערך בדפוס השעות לאחר כשנתיים, ואשר איפשר לה שלא להגיע כלל לעבודה בימי חמישי, נעשה אף הוא לבקשתה ("מטרת השינוי לחסוך בהוצאות נסיעה שלי במסלול ערד - תל אביב - ערד. אם לפי המתכונת הקודמת נסעתי 2 נסיעות לכל כיוון, לפי המתכונת החדשה נחסכה לי נסיעה, והייתי מגיעה תל אביבה ביום א' וחוזרת לערד ביום ד'" - סעיף 8.2 לתצהירה). ובלשונו של מר קורן: "עשיתי בקטע הזה מה שהיא רצתה לטובתה ופחות לטובתי ופחות לטובת המשרד... אם לא הייתי הולך לקראתה וחושב יותר לטובתי ברמה מסוימת - אז לא הייתי מאשר את השעות הללו. בדר"כ עובדים בחמישה ימים בשבוע עם שעות גמישות כי גם המשתמש נמצא 5 פעמים בשבוע, אנשים שמולם אנו עובדים. בגלל שרציתי שהיא תעבוד אצלי והיא גרה בערד, גם זה לא כתוב בחוזה בינינו, הסכמתי שאלה יהיו השעות שלה. תמיד זה בא ממנה. היא ביקשה ואני אישרתי. זה ללכת לקראתה" (עמ' 19 לפרוטוקול). ד. לאור האמור, לא התרשמנו כי הסכם העבודה כפי שנהג בפועל קיפח את התובעת בכל הנוגע לשעות עבודתה היומיות והתשלום בגינן. שוכנענו כי בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, הסכמת הצדדים ביניהם בתום לב על שעות עבודה גמישות אינה נוגדת את תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה. לעניין זה כבר נפסק, על ידי בית הדין הארצי, כי יתכנו מקרים בהם תכליתם של חוקי המגן לא תחייב את התערבות בית הדין: "יש לפרש את חוקי עבודה המגן בהתאם לתכליתם. משהסכימו הצדדים ביניהם בתום לב על שיטת שעות עבודה גמישות, אין הדבר נוגד את תכליתם של חוקי עבודה המגן. יש לשמור על זכותם של הצדדים לחוזה עבודה אישי לקבוע תנאי עבודה התואמים את הנסיבות, את דרישות העבודה". (דב"ע נו/3-91 לבנה פילוסוף - ב. שור ושות' מהנדסים ויועצים, פד"ע לג 49, 53-54 (1999); דב"ע 3-237/97 עזרא שמואלי - רשות השידור, פד"ע לו 577 (2001) (להלן: עניין שמואלי)). ה. שוכנענו לפיכך, כי מקרה זה נופל לגדר המקרים החריגים בהם עקרון תום הלב גובר על הוראות החוק הקוגנטי, ומונע מהתובעת לדרוש בדיעבד גמול שעות נוספות יומיות על שעות עבודה שביצעה לבקשתה, במסגרת דפוס השעות המוסכם שהתבסס על חישוב שבועי גלובלי. התובעת היא שביקשה מהנתבעת לעבוד בדפוס השעות שיאפשר לה נוחות מירבית, ולכן אינה זכאית לטעון בדיעבד כנגד אותו דפוס בדיוק. כפי שנקבע בעניין שמואלי (מפי סגנית הנשיא דאז אלישבע ברק - אוסוסקין): "בקביעה כי דרישת תום הלב גוברת לעיתים על דרישת הקוגנטיות אין סתירה להיות החוקים קוגנטיים, באשר חובת תום - הלב היא חובת - על החולשת על כל היחסים המשפטיים בשיטתנו. אם לא נאמר כך, יכול ויגרם עיוות - דין גדול בהרבה כאשר מעביד מסתמך במשך שנים על הסכם אישי... יש להותיר לבית - הדין שיקול - דעת באותם מקרים נדירים שדרישת המילוי אחר חוק קוגנטי גורמת לעיוות דין למעביד". 29. לאור כל האמור, התביעה לגמול שעות נוספות יומיות - נדחית. דרישת הנתבעת להפחתת שעות הפסקה 30. הנתבעת טוענת, כי בשל חוסר ידיעה לא ניכתה שעת הפסקה יומית משכרה של התובעת (כמו גם משכר שאר העובדים), וכי יש לאפשר לה לעשות זאת בדיעבד. התובעת מצידה טוענת, כי בכך שהנתבעת שילמה משך כל השנים עבור שעות ההפסקה, יש לראות הסכמה לשלמן או נוהג שאין לשנותו בדיעבד. ממילא, טוענת התובעת, כי לא יצאה להפסקות כלשהן במהלך היום וכי את ארוחת הצהרים נהגה לאכול מול מסך המחשב, תוך כדי עבודה (סעיף 52 לתצהירה). 31. לאחר שקילת העדויות והראיות שהובאו בפנינו, שוכנענו כי אין להפחית בדיעבד שעת הפסקה יומית מסך שעות העבודה היומיות של התובעת. להלן נימוקינו לכך: א. סעיף 20 (א) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי "ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל - 3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות". המחוקק קבע באופן מפורש, בסעיף 20 (ג) לחוק, מתי תיחשב הפסקה כזמן שאינו חלק משעות העבודה: "בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום בו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה". ב. בענייננו, הנתבעת לא הוכיחה שהתובעת יצאה להפסקות באופן קבוע ושהפסיקה את עבודתה לצורך כך. הגב' טרסי העידה כי התובעת לא נהגה לצאת להפסקות אלא לעיתים נדירות ("נורית בגלל שהיא הגיעה מערד היתה מגיעה ביום א' בבוקר עם כמויות גדולות של אוכל ואת הפסקות הצהריים, אם ניתן לקרוא לזה כך, היא עשתה ליד השולחן ואכלה את האוכל שהיא הביאה" - עמ' 3). ואילו התובעת העידה: "לא נהגתי לצאת להפסקות. בנתבעת לא היו שעות הפסקה מוגדרות, וכי כעניין שבשגרה לא יצאתי להפסקות ולא שהיתי בהפסקות. הייתי מביאה אוכל מוכן מביתי ונעזרת במקרר ובמכשיר המיקרוגל לאכסון המזון וחיממו. נהגתי לאכול מול שולחן העבודה בזמן העבודה בזמן שהייתי חושבת על פתרונות מחשוב או מריצה תוכניות של עיבוד נתונים (אשר ארכו זמן רב)... פעם בחודש וחצי - חודשיים נהגתי לצאת לאכול צהרים במסעדה סמוכה. ענין שהוא חריג שבחריגים... עובדים אחרים של הנתבעת נהגו לצאת בחברותה להפסקות צהריים במסעדות בסביבה או להתאסף באחד החדרים ולאכול יחד... אך לא נהגתי להצטרף אליהם" (סעיף 52 לתצהירה; גם בחקירתה ציינה כי ילדיה היו מגיעים לבקרה אחת לחודשיים - שלושה, ורק אז הייתה יוצאת לאכול יחד איתם ארוחת צהרים - עמ' 8). מר קורן אמנם העיד אחרת (סעיף 30 לתצהירו), אך אישר כי לא נכח באופן קבוע במשרדי התמ"ת בהם הוצבה התובעת, למעט בחצי השנה האחרונה לעבודתה, וכי לא יכול היה לפקח על שעות עבודתה לרבות הפסקותיה (עמ' 18). מר קורן אף אישר כי התמורה שקיבל ממשרד התמ"ת חושבה לפי שעות העבודה של עובדיו, וכללה את שעות ה"הפסקה" הנטענות על ידו (עמ' 19 - 20). לאור זאת, אנו סבורות כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובעת נהגה לקחת דרך קבע הפסקות יומיות העומדות בתנאים הקבועים בחוק (וראו באופן דומה את עניין חודאדי). ג. לאמור לעיל יש להוסיף כי מחומר הראיות עלה, כי הנתבעת נהגה לשלם לכל עובדיה בגין שעות ההפסקה, על אף שמרבית העובדים נהגו לערוך הפסקות צהרים מחוץ למשרדיהם מדי יום (סעיף 52 לתצהיר התובעת וכן בתצהירה של הגב' טרסי), ומבלי שנטען או הוכח כי ביקשה השבה כלשהי מעובדים אלה. צודקת התובעת, כי הנתבעת יצרה בכך הסכמה, שהפכה חלק מתנאי העבודה ואשר לא ניתן לשנותה באופן רטרואקטיבי וחד צדדי. הוצאות נסיעה תשתית עובדתית וטענות הצדדים 32. הצדדים אינם חלוקים על כך, שהנתבעת לא שילמה לתובעת מעולם הוצאות נסיעה - לא הוצאות נסיעה במסלול ערד - תל אביב - ערד ולא הוצאות נסיעה בגין נסיעותיה היומיות בתוך תל אביב ממקום מגוריה למקום עבודתה וחזרה. התובעת העידה בקשר לכך כי הדירות שנשכרו עבורה בתל אביב לא היו סמוכות למקום העבודה וזאת בהתחשב בין היתר באילוצי התקציב (סעיף 33 לתצהירה). עוד הדגישה כי הגם שהדירות נבחרו על ידה - תמיד אושרו הן על ידי מר קורן, והלה מעולם לא דרש כי תהיינה במרחק הליכה ממשרד התמ"ת. 33. מר קורן העיד כי הסיכום בין הצדדים היה למימון מגורים בתל אביב או דמי נסיעה (סעיף 11 לתצהירו). לגישתו, מאחר שלרשות התובעת הועמד מקום מגורים בתל אביב, אין מקום לדרישתה בדבר הוצאות נסיעה. מר קורן מוסיף - על דרך תביעה שכנגד - כי אם יוחלט שהתובעת זכאית להחזר הוצאות נסיעה, הרי שעליה להשיב לנתבעת את מלוא התשלומים ששילמה בגין דמי שכירות לדירת מגוריה של התובעת בתל אביב, משך כל תקופת העבודה, בסך כולל של 183,300 ₪ (סעיף 32 לתצהירו). הכרעה 34. לאחר שקילת הראיות שהובאו בפנינו הגענו למסקנה כי התובעת זכאית, מכוח צו ההרחבה הכללי במשק, להחזר הוצאות נסיעה בגין שנות עבודתה אצל הנתבעת. להלן נימוקינו לכך: א. הנתבעת לא ציינה במפורש בהסכם העבודה כי הוצאות הנסיעה של התובעת נכללות בשכרה החודשי (דב"ע 3-63/98 גדי בובליל - א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91 (2000); דב"ע שן/1-7 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום בע"מ, פד"ע כג 45 (1991)). ב. לא הופיעה בהסכם העבודה כל הגבלה מצד הנתבעת באשר למקום המגורים שיועמד לרשות התובעת. למעשה, מר קורן אישר בעדותו כי התובעת הייתה רשאית לבחור לעצמה מקום מגורים כרצונה, במסגרת התקציב (עמ' 24 לפרוטוקול). לפיכך, לא ברור מדוע הניחה הנתבעת כי התובעת תבחר מקום מגורים דווקא במרחק הליכה מהעבודה. ג. הסכמת הנתבעת להעמיד לרשות התובעת מקום מגורים בתל אביב אינה מאיינת את חובתה על פי דין לשלם לתובעת הוצאות נסיעה, אלא אך משנה את מסלול הנסיעה בגינו יש לשלם הוצאות. מאחר שהועמדה לרשות התובעת דירה בתל אביב, הנתבעת אינה מחויבת לשלם לה הוצאות נסיעה יומיות במסלול ערד - תל אביב - ערד, אלא רק במסלול הנסיעות שעשתה התובעת בפועל - נסיעות יומיות בתוך תל אביב לעבודה וממנה, ונסיעות שבועיות במסלול ערד - תל אביב - ערד (החזר בגין הנסיעות השבועיות לא התבקש במסגרת כתב התביעה ולכן אינו רלוונטי). 35. לאור האמור, התביעה לקבלת החזר הוצאות נסיעה מתקבלת. הנתבעת, אשר הכחישה בכתב הגנתה את התחשיבים שערכה התובעת בהקשר לרכיב זה, לא הציעה תחשיב חלופי, ולפיכך - מתקבל תחשיב התובעת, כפי שהוא מופיע בתצהירה (סעיף 37; ת/20). הנתבעת תשלם לפיכך לתובעת הוצאות נסיעה בסך של 13,839 ש"ח. פדיון חופשה שנתית תשתית עובדתית וטענות הצדדים 36. בהסכם העבודה נקבע, כי התובעת זכאית ל - 18 ימי חופשה בשנה (סעיף 4 (ו) להסכם העבודה). 37. בתלוש השכר של התובעת לחודש ינואר 2007 (ת/26) מצוין כי יתרת ימי החופשה הצבורים לזכותה הינה 38 ימי חופשה. אין מחלוקת כי הנתבעת ניהלה רישומים שוטפים של ימי החופשה במסגרת תלושי השכר. על בסיס עובדות אלה, בתוספת חצי יום חופשה בגין ימי העבודה בחודש פברואר 2007 ובגריעת יום חופשה בגין יום 8.2.07, טוענת התובעת כי נצברו לזכותה 37.5 ימי חופשה. מאחר שבכתב התביעה דרשה פדיון חופשה בגין 36 ימי חופשה בלבד - העמידה את תביעתה על מספר זה. 38. מר קורן טען, כי יתרת ימי החופשה המצוינת בתלוש השכר של חודש ינואר 2007 אינה נכונה. לדבריו, "אנו בני אדם, עושים טעויות. אני מדווח למנה"ח, אם נעשתה טעות בתלוש לגבי ימי החופשה אז זו הייתה טעות שלי, לא עליתי על זה" (עמ' 15). לפי חישוב בדיעבד שערך מר קורן, התובעת לא רק ניצלה את כל ימי החופשה שהיו צבורים לזכותה אלא אף קיבלה 27 ימי חופשה ביתר. לפיכך, תובעת הנתבעת על דרך תביעה שכנגד תשלום בגין ימים אלו בסך של 11,904 ש"ח (סעיף 34 לתצהיר מר קורן). חישובו של מר קורן מבוסס על 78% בלבד מימי החופשה המוסכמים, נוכח טענתו כי התובעת עבדה רק ב- 78% משרה. 39. התובעת טוענת כי חישובי הנתבעת, אשר נערכו באופן רטרואקטיבי ובניגוד לתלוש השכר, שגויים. זאת בין היתר משום שהופחתו במסגרתם ימי היעדרות שאינם אמורים להיחשב כחופשה, דוגמת ערבי חג - בהם עובדי הנתבעת לא עבדו דרך קבע ושכרם מעולם לא הופחת בשל כך; ימי חמישי - בהם לא הייתה התובעת אמורה לעבוד על פי דפוס השעות; ימי רביעי - בהם לא הייתה התובעת אמורה לעבוד יום מלא על פי דפוס השעות; וכן ימי מחלה. התובעת הציגה דוגמאות מתוארכות לטענותיה הנ"ל (סעיף 43 לתצהירה). הכרעה 40. לאחר שקילת כלל הראיות, אנו סבורות כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל. להלן נימוקינו לכך: א. אין חולק כי נטל ההוכחה, בכל הנוגע ליתרת ימי חופשתה של התובעת, מוטל על הנתבעת כמעסיקתה (דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972)). בענייננו, לא הציגה הנתבעת פנקס חופשה, אך סיפקה פרטים בדבר ימי החופשה של התובעת במסגרת תלושי שכר. תלוש השכר מהווה ראשית ראיה למאזן החופשה, בהעדר ראיה לסתור (ע"ע 19/07 עמוס 3 בע"מ - שי סלוצקי, מיום 25.11.08). ב. הנתבעת לא עמדה בנטל לסתור את הרישומים שנעשו בתלושי השכר והיוו הודאת בעל דין לגבי מספר ימי החופשה שנצברו לזכות התובעת. הנתבעת הגישה בקשר לכך מסמך שהוכן לאחר סיום עבודתה של התובעת, העניק לה 78% בלבד מזכויותיה לחופשה, ולקח בחשבון חופשתה את ימי חמישי שהיוו ימי היעדרות מוסכמים כחלק מדפוס השעות (כמו גם ימי היעדרות נוספים שלא נחשבו כימי חופשה בזמן אמת - כמפורט בסעיף 59 לסיכומי התובעת). אנו סבורות כי כשם שלא זיכינו את התובעת בגמול שעות נוספות בגין השעות היומיות העודפות שבוצעו על ידה כחלק מדפוס השעות - כך גם אין לחייבה בימי חופשה בגין ימי היעדרות שהיו חלק מדפוס השעות המוסכם, וכנגדם עבדה התובעת שעות ארוכות (מבלי לקבל על כך גמול שעות נוספות) בימים אחרים. זו הייתה למעשה הסכמת הצדדים בפועל, ובהתאם לא נרשמו ימים אלה במאזן חופשותיה של התובעת כימי חופשה בזמן אמת. ג. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת פדיון חופשה בגין 36 ימי חופשה שנתית צבורה, בסך של 15,600 ₪ (לפי שכר קובע של 13,000 ₪, וכאשר החישוב הינו לפי "ימים" ולא "ימי עבודה"). שכר עבודה ליום 1.2.07 41. התובעת טענה כי לא קיבלה שכר עבור יום 1.2.07, על אף שאין מחלוקת כי עבדה ביום זה. הנתבעת מצידה הכחישה זאת, ומר קורן העיד (סעיף 35 לתצהירו) כי התובעת קיבלה את שכר עבודתה עבור יום זה יחד עם שאר שכרה לחודש פברואר 2007 - אשר לא הייתה מחלוקת כי שולם. הצדדים לא הציגו בפנינו ראיות נוספות בקשר לכך, ואף לא את תלוש השכר של חודש העבודה האחרון. 42. בהעדר ראיות מספיקות בעניין זה, והגם שהנטל - ככלל - מוטל על המעסיק להוכיח כי שילם לעובד את שכרו, אנו סבורות כי במקרה זה אין הצדקה לחייב את הנתבעת בתשלום שכר נוסף. זאת, משלא הייתה מחלוקת כי התובעת קיבלה את שכרה לחודש פברואר 2007, ומשלא הובאה כל סיבה נראית לעין מדוע יולן שכרה דווקא בהתייחס ליום עבודה אחד. התביעה שכנגד 43. הנתבעת טענה כי התובעת ביצעה הפרת משמעת חמורה במסגרת עבודתה, בכך שניהלה פורום באינטרנט במהלך שעות העבודה (מכתב התראה שנשלח לתובעת בגין כך, מיום 18.11.06, צורף כת/3; כן ראו את נ/1). לטענתה, התנהגות זו של התובעת גרמה לה לנזק כלכלי ותדמיתי רב וערערה את מעמדה אל מול הלקוח שלה - משרד התמ"ת. בגין נזק זה תובעת הנתבעת, על דרך תביעה שכנגד, סך של 10,000 ש"ח. 44. התובעת אישרה כי אכן ניהלה את הפורום (של כ- 15 חברים) באינטרנט, אך לדבריה עשתה זאת בעיקר בסופי שבוע ולא בזמן העבודה, מבלי לפגוע בעבודה וכאשר תלונה שהוגשה עליה בגין כך למשרד התמ"ת נסגרה תוך התנצלות (סעיף 44 לתצהירה וכן בעמ' 11 לפרוטוקול). גם גב' טרסי העידה כי "זה לא נעשה במסגרת העבודה שלה. עשינו דברים כאלה בבית בערב. אני לא ראיתי אותה עושה זאת במשרד" (עמ' 5). 45. ממילא, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי נגרם לה נזק כלשהו בהקשר זה, או לכמתו (וראו את עדות מר קורן בעמ' 16-17 לפרוטוקול, בה אישר כי היקף ההתקשרות בינו לבין משרד התמ"ת אף התרחב לאחר עזיבת התובעת). 46. רכיבים נוספים של התביעה שכנגד כבר נדונו לעיל באופן עקיף במסגרת הדיון בתביעתה של התובעת. כפי שעולה מהפירוט לעיל, לא הוכח כלל ועיקר כי התובעת עבדה בהיקף משרה של 78% בלבד, וממילא לא הוכחה עילה לדרוש ממנה השבה של שכר עבודתה עקב כך (בפרט כאשר הוברר כי שכרה החודשי הופחת ככל שעבדה בחודש מסוים פחות ממכסת השעות המוסכמת). אף לא הוכח כי התובעת קיבלה ימי חופשה ביתר; נהפוך הוא. באשר לרכיב התביעה שכנגד שעניינו דמי השכירות ששולמו על ידי הנתבעת - אלה שולמו מכוח הסכמה מפורשת בין הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם העבודה, כאשר דרישת התובעת להוצאות נסיעה מכוח צו ההרחבה - אינה מקנה לנתבעת זכות לדרוש החזר של שכר הדירה ששולם על ידה. 47. לאור האמור, התביעה שכנגד נדחית במלואה. סיכום 48. סוף דבר - התביעה שכנגד נדחית. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. סך של 75,214 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 12.2.07 ועד התשלום בפועל; ב. סך של 8,302 ש"ח בגין שעות נוספות שבועיות, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 12.2.07 ועד התשלום בפועל; ג. סך של 13,839 ש"ח בגין הוצאות נסיעה, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 12.2.07 ועד התשלום בפועל; ד. סך של 15,600 ש"ח בגין פדיון חופשה, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 12.2.07 ועד התשלום בפועל; ה. הוצאות המשפט בסך 500 ש"ח, ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ (הלוקח בחשבון את דחיית התביעה שכנגד וגובהה), לתשלום תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. שעות נוספות