1. התובע יליד 1956 הגיש תביעה זו כנגד הנתבעת, מעבידתו עפ"י פקודת הנזיקין (נוסח חדש) לפיצויים בגין תאונה בעבודה שארעה בתאריך 3.11.96 כאשר התובע במהלך עבודתו שימן מסור לחיתוך שלב שהיה בעצירה כאשר לפתע ירד המסור ופגע בכף ידו הימני וחתך את אצבע מס' 2 וגרם לו לנזקי גוף (להלן: "התאונה"). 2. התובע טוען לאחריות הנתבעת מכוח עוולת הרשלנות והפר חובה חקוקה על ידה בכך שלא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ולא הדריכה אותו ולא הזהירה אותו מפני הסכנות הצפויות בעבודה. כמו כן לטענתו לא סיפקה לו הנתבעת אמצעי מיגון ולא פיקחה על העבודה וטענות נוספות אחרות כמפורט בכתב התביעה. 3. הנתבעת כפרה בטענות התובע וטענה כי לא התרשלה ולא הפרה כל חובה חקוקה. לחילופין טוענת הנתבעת לאשם תורם גבוה מצד התובע לאירוע התאונה. כמו כן חלוקים הצדדים בנוגע להיקף הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה. האחריות: 4. בע.א. 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם פ"ד לה(2) 209 ובו קבע השופט (כתוארו אז) א. ברק בסעיף 3 לפסק הדין כי: "הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל. ע"א 171/56 פ"ד יא 1051. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולודא ביצוע: ע"פ 876/76 פ"ד לב(2) 29". פסק דין נוסף הנוגע לחובת זהירות של מעביד כלפי עובדיו הוא ע.א. 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז (3) 345 בו סקר כב' השופט מ. חשין את ההלכות בדבר חבות מעביד ובין היתר נאמר: "הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו - שמא יפגעו במהלך עבודתם - חובה כוללת זו נחלקת לחובות - מישנה, ובהן החובה להנהיג "שיטת עבודה אשר תשמור עליהם [על העובדים] מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש": ע"א 72/75, 60/57 דויטש נ' פרנקו, פ"ד יא 1529, 1531, מפי מ"מ הנשיא השופט ש' ז' חשין, ורבים אחרים דוגמתו. כך אף באשר למניעת סכנות מן העובד, ולהעמדתו של עובד על קיומן של סכנות קיימות. וכלשון השופט מ' שמגר בע"א 235/80 ממן נ' בית החולים הפסיכיאטרי טלביה (לא פורסם, אך דבריו צוטטו במלואם בידי השופט דב לוין בפרשת מלון רמדה שלום, לעיל, שם, 76): "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרת סכנות שאין אפשרות לסלקן , הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה". "ראה עוד פרשת מלון רמדה שלום, לעיל, שם, 76, והאסמכתאות בו. חובת המעביד לעובדו "קיימת בכל סוגי העבודה, אחת מסוכנת מטבעה ואחת לא מסוכנת": ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט (1) 30, 32, מפי השופט ברנזון. ועוד מפי השופט ברנזון: ע"א 481/61 אלקובי נ' מוסרי, פ"ד טז 1275, 1277. אשר לטיב הסיכונים ולאופיים, הוסיף השופט דב לוין ולימדנו בפרשת מלון רמדה שלום (לעיל, שם, בעמ' 76) - בעקבות הלכות קודמות - כי "הפעלה ראויה של מיבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה 'רגילה' לבין סכנה 'בלתי רגילה' לגבי הניזוק" (ראה עוד: ע"א 683/77 ברוק נ' עירית ת"א-יפו, פ"ד לד(1) 157, 160). ואכן, מטבע הדברים משתנה היקפה של חובת הזהירות בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין". 5. במקרה שבפני קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאחריות הנתבעת לארוע התאונה. הנתבעת גורסת כי התובע הציג 3 גירסאות שונות לארוע התאונה דבר המפחית מאמינותו. התובע טוען למעשה ומחדל מצד הנתבעת בכך שלטענתו החל לעבודה על המכונה שתוכננה ונבנתה ע"י המעביד בעצמו, ללא כל הדרכה מקצועית ספציפית וללא נהלי עבודה ווכן כי למעשה אין מחלוקת גם מצד הנתבעת כי מדובר במכונה ייחודית שאין כמותה רבים בארץ ועל כן לטענת המעביד אין קורסים המתנהלים בנוגע להכרת מכונה מסוג זה. התובע, כך התברר, למד לעבוד על המכונה ע"י כך שהסתכל על חברו שעבד על המכונה. כאשר לא הופיע אותו עובד הורה או נאלץ התובע לעבוד בעצמו על המכונה. דומה כי עדות זו של התובע לא נסתרה וכן לא נסתרה העובדה כי במועד אירוע התאונה לא היה איש בטיחות או אדם אחר אשר נתן הדרכה בנוגע לאופי ולדרך שיש לטפל במכונה לרבות נושא השימון של המסור. הנתבעת טוענת כי שימון המסור נעשה ע"י משמנת ספריי המתיז שמן ממרחק על המסור ולדבריו של מר אוחיון גם כאשר המכונה עובדת היד של המפעיל רחוקה מהמסור. לטענתו להתקרב כל כך קרוב למסור זו טעות חמורה מאוד. בנוסף הנתבעת מבקשת לשכנע את ביהמ"ש כי המיגון האורגינלי של החלק המסתובב כפי שנקנה בחנות הינו מיגון מספיק ולא היה צריך להתקין מיגון נוסף. 6. שקלתי טענותיה של הנתבעת ואינני מקבלם. המיגון הדרוש למכונה ולחלק מסתובב בה הוא מיגון המונע הפגעותו של העובד או ליתר דיוק להפגעותו עקב התקרבות ידיו של העובד לאזור המסוכן במסור. אני מקבל את עדותו של התובע כי האופן והדרך שבה שימן את המכונה הייתה כמתואר על-ידו דהיינו, בעת ששימן את המסור הכניס את ידו קרוב ללהב של המסורית ועקב זאת נגרם לו חתך באצבע וכי האופן והצורה שבה בוצע שימון המסורית היה בהנחיית המעביד. כפי שהתברר דרך זו מסוכנת מה גם שלא היה מיגון במכונה המתחייב מסעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל - 1970 המחייב גידור לבטח שימנע את התרחשות הסיכונים דהיינו פגיעה וגרימת נזק גוף לעובד. הפסיקה קבעה כפי שהודגם לעיל כי חובתו של המעביד היא כפולה: להעניק שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. על המעביד להזהיר את העובד מפני סכנות הצפויות לו בעבודתו ולהדריכו בדרכי עבודה נאותות. החובה היא חובה פוזיטיבית המחייבת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזקי גוף לעובד במהלך הרגיל של העבודה. בנסיבות המקרה כשנפגע העובד ומשהוכח כי לא הייתה שיטת עבודה בטוחה לשימון המכונה, וכי נהוג היה לשמנה בעת פעולתה, והתאונה ארעה בעקבות כך שהתובע לא הוזהר מפני הסכנות הצפויות ואיש לא פיקח על עבודתו, נראה שיש מקום לחייב את הנתבעת באחריות לתאונה וזאת הן מכוח עוולת הרשלנות והן מכוח עוולת הפר חובה חקוקה בכך שהמעביד הפר את חובת מיגון המכונה המסוכנת בניגוד לסעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה הנ"ל. (השווה ע"א 145/80, ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 בעמ' 122 ובעמ' 138 ואילך). אשם תורם 7. הנתבעת טוענת כי יש להטיל על התובע אשם תורם נכבד בנוגע לכך שהכניס את ידו למסור בחוסר זהירות רגעי ובניגוד להנחיות שניתנו לו כאשר שימן את המסור בעודו פועל ומאחר והעובד לא היה צריך להתקרב ללהב המסור ולצורך זה סופק לו ספריי על-מנת שלא יצטרך להתקרב ללהב המסור, וכן נטען ע"י המעביד כי התובע היה תחת השפעת סמים בעת אירוע התאונה דבר המסביר את קיהות חושיו ואת חוסר זהירותו המשווע בנוגע להכנסת ידיו למסור. לפיכך טוענת הנתבעת לאשם תורם מירבי שיש לייחסו לתובע. לעומת זאת התובע טוען כי אין לייחס לו כל אשם תורם. בע.א. 707/99, פ"ד לה(2) 209, וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם, ציין ביהמ"ש כי אין לדרוש מהעובד כי ינקוט באמצעי זהירות מיוחדים שלא נדרשו ממנו ושאינם מקובלים במקום עבודתו. בנסיבות אלו, אין לייחס כל רשלנות תורמת לעובד עצמו. כזכור בפרשה הנ"ל דובר על עובד שעבד על גג מבנה שבכיסויו הועסקה המערערת, המעבידה ובהיותו על הגג מעד, ונפל לגובה של 6.5 מטר ונחבל קשות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת אחריות מצד המערערת לתאונה הן בעוולת הרשלונת והן בעוולה של הפר חובה חקוקה וכן קבע כי אין לייחס לעובד רשלנות תורמת. על פסק דין זה הוגש הערעור וביהמ"ש העליון דחה את הטענות בהותירו את ממצאי ביהמ"ש המחוזי בעניין האחריות ולעניין העדר אשם תורם על כנם. כב' השופט א. ברק (כתוארו דאז) קבע בעניין אשם התורם כי המעבידה לא הדריכה את העובד באשר לשיטת העבודה הבטוחה ולא דאגה כי שיטת העבודה הבטוחה תקויים הלכה למעשה וכי העובד נפל עקב כך שלא הוסיף לוחות, מכיוון שלא ידע שעליו להוסיף לוחות (עמ' 212). העולה מן המקובץ הוא כי מקום שבו קיימת הפרת חובה חקוקה, לא בנקל יטיל ביהמ"ש אשם תורם על תובע. בנסיבות המקרה שבפני סבורני כי אין מקום לייחס לתובע אשם תורם לאירוע התאונה. ומכאן להיקף הנזק ותחילה לנכות הרפואית והתפקודית. הנכות הרפואי והתפקודית: 8. בעקבות התאונה נקטע הגליל העליון של אצבע מס' 2 בכף יד ימין שהיא ידו הדומיננטית של התובע. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ולתובע ניתנו - ימי אי כושר וכן נקבעו לו נכויות זמניות כדלקמן: אי כושר מלא מיום 4.11.96 ועד 31.11.96. 20% נכות מיום 1.12.96 עד ליום 30.6.97. 10% נכות לצמיתות החל מיום 1.7.97. התובע פוטר מעבודתו ביום 1.3.97. 9. שכרו הרבע שנתי של התובע עפ"י מסמכי המל"ל היה 8,458 ש"ח דהיינו סך של 2,819 ש"ח לחודש. סכום זה משוערך להיום בצירוף הפרשי הצמדה ללא ריבית מגיע לסך של 3,370 ש"ח. הכלל הוא כי נכות רפואית אינה בהכרח נכות תפקודית. אלא שבמקרה שבפני כאשר מדובר בתובע עובד כפיים ולנוכח תלונותיו כפי שבאו לידי ביטוי בפני הוועדה הרפואית מטעם המל"ל יש מקום לשקול אם הנכות הרפואית בשיעור של 10% צמיתות כפי שנקבעה ע"י המל"ל או כפי שנקבעה ע"י המומחה, ד"ר דוד אנגל, תהווה גם נכות תפקודית, כל זאת כאשר מאידך המל"ל לא קבע תוספת לדרגת נכות בהתאם לתקנה 15. סופו של דבר מסקנתי הינה כי יש לקבוע כי נכותו התפקודית זהה לנכות הרפואית בהתאם לכך יפוצה התובע בהתאם לאחוזי הנכות ובגין העתיד יפוצה בהתאם לאובדן כושר עבודה בשיעור של 10%. החישוב יהיה כדלקמן: א. התובע נעדר כושר מוחלט מיום 4.11.96 ועד ליום 30.11.96 דהיינו 26 ימים והחישוב הוא 2,921 ש"ח = X 26/30 3,370 ש"ח. ב. מיום 1.12.96 ועד ליום 1.6.97 נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 20% והחישוב הוא: 4,718 ש"ח= 7 חודשים X 20% X 3,370 ש"ח ג. מיום 1.7.97 ועד ליום 1.6.01 יש לתובע 10% נכות לצמיתות. החישוב הוא כדלקמן: 15,839 ש"ח = 47 חודשים X 10% X 3,370 ש"ח סך כל הפסד ההשתכרות בעבר הינו 23,478 ש"ח. לסכומים הנ"ל תתווסף ריבית מאמצע התקופה של כל אחת מהתקופות הנ"ל. הפסד השתכרות לעתיד 10. התובע טוען להפסד השתכרות בשיעור של 15%. הנתבעת טוענת להפסד השתכרות בגובה של 5%. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים סבורני כי אין לסטות מן הכלל במקרה זה וזאת על אף עברו הפלילי של התובע לרבות נסיונו להגמל מסמים (ראה עדותה של של הגב' חלפון עמ' 21-19 לפרטיכל), ולקבוע כי הפסד ההשתכרות לעתיד יהיה בשיעור נכותו התפקודית דהיינו בשיעור של 10% על בסיס שכרו עובר לתאונה המשוערך להיום והחישוב הוא: 61,683 ש"ח = 183.0365 מקדם היוון X 10% X 3,370 ש"ח עזרת צד ג' והוצאות בגין העבר ולעתיד 11. לטענת התובע הוא נזקק לעזרת צד ג' ללא הוצאות והסכום המוצע על ידו לפיצוי הוא סך של 8,000 ש"ח בגין העבר ועוד כ-50,000 ש"ח בגין העתיד. הנתבעת סבורה כי יש לדחות את טענת התובע בעניין זה לאחר שלא הציג כל קבלות ומכל מקום יכול היה לקבל הוצאות מהמל"ל. לטענתה ההחלמה של התובע הייתה מהירה ואין לפסוק סכום הגבוה מ-1,000 ש"ח. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי כי יש לפצות את התובע באובדן גלובאלי ומתון בגין עזרת צד ג' גם אם מדובר בעזרה שניתנה ע"י בני משפחה וכן סכום נוסף בגין הוצאות + נסיעה אשר ככל הנראה התובע ביצע ברכבו ועל כן לא קיבל החזר מהמל"ל. הסכום שנראה לי הוא סך של 2,500 ש"ח. באשר לעתיד אינני סבור שיש מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין עזרת צד ג' לעתיד. עזרה שכזו לא הוכחה במועד הדיון וקרוב לוודאי גם לא תהיה בעתיד. נזק בלתי ממוני (כאב וסבל) 12. כאמור בעקבות התאונה נקבעו לתובע 10% נכות רפואית לצמיתות. בהתחשב במכלול הנסיבות ובטענות הצדדים לעניין זה סבורני כי פיצוי בסך של 30,000 ש"ח יהלום את ראש נזק זה. ניכויים 13. מסכום הפיצויים יש לנכות תגמולי מל"ל כאשר הוא משוערך ושוויו 41,672 ש"ח כמפורט בסיכומי ב"כ הנתבעת. 14. אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הנקובים בסעיפים 9, 10, 11 ו-12 ובניכוי הסכום הנקוב בסעיף 13 ובצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 17.5% + מע"מ על התוצאה. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.עבודה מסוכנתאשם תורם