העתירה הוגשה בשמם של ארבעה עותרים אולם שתיים מהם עומדות במוקד העתירה; העותרת הראשונה (להלן: "אביבה1") היא תושבת תל אביב כבת 72 הסובלת מבעיות בריאותיות רבות והעותרת השנייה, מרגריטה טושקובה (להלן: "מרגריטה") אזרחית בולגריה השוהה בישראל שלא כדין משנת 1999 ומראשית שנת 2002, נותנת טיפול סיעודי לאביבה. נוכח אי חוקיות השהות של מרגריטה בישראל סירב משרד הפנים לבקשתה ולבקשת אביבה ובני משפחתה (שני העותרים הנוספים שהם אחים לאביבה) לתת בידי מרגריטה היתר שהות בישראל למטרת עבודה כעובדת סיעודית בשירות אביבה. העתירה משקפת, אם כן, "התנגשות" בין מדיניותו וכלליו של משרד הפנים למתר היתרי כניסה ושהות בישראל למטרת עבודה לבין צרכי טיפול וסיעוד רפואי פרטני של אזרחית ישראלית. עניינה הוא במציאת מרכז הכובד אשר יטה אליו את ההכרעה השיפוטית המנסה למצוא את האיזון הראוי בין האינטרסים הנוגדים. הנסיבות מרגריטה הגיעה לישראל מבולגריה ביולי 1999 באשרת תיירת למשך שלושה חודשים. בתצהירה מסרה כי הכירה בבולגריה אזרח ישראלי שנפשה נקשרה בנפשו והם חיו, בבולגריה, מספר שנים כבני זוג. מרגריטה נשארה בישראל לאחר שפג תוקף אשרת הביקור שלה. היא התגוררה כאן עם בן זוגה ללא היתר שהות כדין. מגמת פניהם הייתה לעזוב את ישראל ולהשתקע בבולגריה אלא שבאמצע שנת 2001 נפטר בן הזוג והיא נותרה בגפה ללא אמצעים כלכליים. בלית ברירה החלה לעסוק בעבודות ניקיון ובסופו של דבר, בראשית 2002 התוודעה אל אביבה והחלה לעבוד אצלה. אביבה היא גרושה ואם לבן בוגר. היא אישה ידועת חולי. המומחית לגריאטריה ד"ר אלונה סמירנוב הגדירה אותה כ"סיעודית ודמנטית עם אי ספיקת לב קשה. זקוקה לעזרה בכל פעולות יומיומיות". העו"ס יונה ניצן הגדירה אותה בדו"ח סוציאלי כמי ש"סובלת מבעיות בריאותיות רבות, מרותקת לכסא גלגלים, אינה שולטת על סוגר השתן, סובלת מאוסטאופורוזיס קשה ומבעיות בבלוטת התריס כמו כן סבלה ממאניה דיפרסיה וכעת נמצאת במצב דכאוני. קרובי המשפחה (אח ואחות של אביבה) ציינו את הטיפול הסיעודי המסור במיוחד של מרגריטה באביבה ואת הקשר היוצא מן הכלל שנרקם ביניהן. עד שמרגריטה החלה את הטיפול באביבה סבלה האחרונה מקושי גדול למצוא עובדת סיעודית שתעניק טיפול ראוי, תזכה לאמונה של אביבה ותיצור עמה קשר בין אישי שיתמוך את הטיפול. הגורמים הרפואיים והסוציאליים הדגישו בחוות הדעת שלהם את יתרונות הטיפול של מרגריטה באביבה ואת הנחיצות הגדולה לשמור על המשכיות הטיפול בידי אותה מטפלת [כדוגמה: ד"ר סמירנוב כתבה בחוות דעתה: "לציין קשר חם בין אביבה ומטפלת. רצוי מאד להמשיך טיפול על ידי אותה מטפלת כי כל שינוי יכול לגרום להחמרת מצבה הקוגניטיבי וכללי" (4.9.05); עו"ס ניצן כתבה: "אני ממליצה בחום שהמטפלת הנוכחית תישאר עמה מאחר ומחד היא תדחה כל אדם אחר ומאידך אינה יכולה להישאר אפילו דקה אחת לבדה" (24.8.05); הפסיכיאטר ד"ר דוד אלטמרק כתב: "אני מדגיש שפרדתה מהמטפלת מרגריטה מהווה סיכון פיזי ונפשי מיידי לבריאות ואפילו לחיים"]. אביבה היא בעלת היתר להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד. אף על פי כן פנייתה, ביחד עם מרגריטה, למשרד הפנים להענקת אשרת עבודה למרגריטה נעשתה רק ביום 23.5.05 (כשנתיים וחצי לאחר שמרגריטה החלה לטפל באביבה). הפנייה סורבה מפני שהתבררה למשרד הפנים תקופת השהות והעבודה הארוכה של מרגריטה בישראל ללא אשרה. בדיון המקדמי שקוים לפני בספטמבר 2005 עמדתי על הבעייתיות הגלומה בעתירה זו. מחד גיסא החלטת הסירוב של 1 אצטרך לפרוש להלן פרטים ביחס למצבה הרפואי של העותרת. מתן פומבי לדברים הללו הוא פגיעה בצנעת הפרט לפיכך אנקוב בשמה הפרטי של העותרת ואאסור פרסום פרטים מזהים. = 2 = משרד הפנים נטועה בנהליו ומשקפת את שיקול הדעת המסור לרשות המוסמכת בו. מאידך גיסא, לאביבה צרכים אובייקטיביים חד-משמעיים בתחום הסיעודי ומרגריטה הוכחה להיות מי שמסוגלת לטפל כהלכה בצרכיה של אביבה. המציאות מראה כי מציאת עובד סיעודי הקושר קשר של אמון והשראה חיוביים עם המטופל אינה קלה כלל ועיקר. במקרה של אביבה נקשר קשר מוצלח במיוחד ולפי חוות דעת גורמי מקצוע שונים, ניתוק מלאכותי של הקשר הזה יכול להרע לאביבה מאד. הפרקליטות, כבאת כוח משרד הפנים קיבלה את הצעתי שלאחר המצאת מלוא מידע הנחוץ מידי העותרים, יערוך משרד הפנים בחינה מחודשת של הסוגיה הפרטית הזאת. כך היה אלא שבתוך יום אחד לאחר המצאת המידע (בתצהיר משלים של העותר השלישי) הודיע מנהל מינהל האוכלוסין לבא כוח העותרים כי לאחר בחינת הדברים אין הוא רואה מקום לסטות מההחלטות הקודמות שגורמי משרד הפנים קיבלו בעניין (התגובה מנומקת. על תוכן ההנמקה אעמוד להלן). מכאן קם הצורך ליתן פסק דין בעתירה. טענות ומענות טיעוני העותרים בטיעוני העותרים מצאתי שלושה ראשי טענה: א) זכות יסוד חוקתית של אביבה; ב) סבירות שיקול הדעת של משרד הפנים; ג) פסיקת בתי המשפט. זכות יסוד חוקתית - לאביבה, כלכל אדם בישראל, זכות יסוד חוקתית, על חוקית להגנה על חייה, גופה וכבודה (סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). החלטת משרד הפנים להימנע מהענקת אשרת עבודה למרגריטה היא בעלת השלכה ישירה על בריאותה ושלומה של אביבה ולפי חוות הדעת של גורמי מקצוע שונים היא עלולה חס וחלילה לסכן את חייה. שום רשות מנהלית אינה יכולה לקבל החלטה הפוגעת בזכות יסוד חוקתית, אלא אם כן הפגיעה היא מידתית ומכוח חוק שתכליתו ראויה. ההחלטה הפוגעת בזכות היסוד של אביבה נעשתה בידי הרשות המוסמכת על פי הסמכות שהעניק לה החוק. אולם החוק אינו כופה על הרשות את החלטת הסירוב הר כגיגית. הדבר נתון לשיקול דעת הרשות. שיקול הדעת כפוף, כמובן, לחובה להגן על זכויות חוקתיות ואם אין הוא משקף הגנה על אינטרס ציבורי עדיף, אין לו תקומה. כך הדבר בענייננו. סבירות שיקול הדעת של משרד הפנים - ההחלטות של גורמי משרד הפנים (החלטת הסירוב הראשוני, החלטת הסירוב בערר והחלטת הסירוב בעיון נוסף שנערך בעקבות הדיון המקדמי בבית המשפט) מבוססות על בחינת עניינה של מרגריטה. ההחלטות מתעלמות מן הנסיבות הקונקרטיות של אביבה. בהתבוננות בעניינה של מרגריטה אכן נמצא שאין היא יכולה להישען על כל זכות חוקית להארכת שהותה בישראל וכי לפי הדין ולפי נהלי משרד הפנים אין מקום להעניק לה אשרת שהות ועבודה. אולם זו התבוננות חד-ממדית. חובת הרשות היא לבחון, טרם קבלת החלטה המשליכה על גורלו של אדם, את כל השיקולים הרלוונטיים. בעניין דנן התבוננות בסוגיה מזווית השלכתה על גורלה של אביבה, היא התבוננות רלוונטית ולדעת העותרים אפילו דומיננטית. כיון שהדבר לא נעשה, והרשות החמיצה שיקולים ענייניים ממדרגה ראשונה, אין לומר על החלטה - במיוחד החלטה שהשלכותיה כה קשות - שהיא החלטה סבירה. פסיקת בתי המשפט - באי כוח העותרים הצביעו על שורה של פסקי דין של בתי המשפט לעניינים מנהליים שבהן נבחנו נסיבות דומות מאד לנסיבות העניין דנן. השופטים שם, הביעו דעות נחרצות ששיקולים הומניטאריים שתכליתם לאפשר לאדם ולאזרח לקיים את חייו ולהקל ככל הניתן על סבלו הגופני והנפשי כוחם להתגבר על המגבלות שמטילים חוק הכניסה לישראל ונהלי משרד הפנים. בפסקי דין אלה הורו בתי המשפט להעניק אשרות עבודה בישראל לעובדים סיעודיים, לפנים משורת הדין, במקום שנוצרה תלות בין האזרח הישראלי הזקוק לטיפול לבין העובד הזר בעל היכולת להעניק את הטיפול [ראו: עת"מ (ת"א) 1208/05 לוקרטה נ' שר הפנים (השופטת גדות); עת"מ (ת"א) 1298/05 מאטהאילומיניטה נ' משרד הפנים (השופטת ד"ר פלפל); עת"מ [ת"א 2681/04 קדאונג נ' מ"י (השופטת רובינשטיין); עת"מ [ת"א] אייבשיץ נ' משרד הפנים (השופטת קובו). לכאן אפשר להוסיף את פסק הדין בעת"מ (ב"ש) 232/05 דוצ'ה נ' שר הפנים (ס.נ אזולאי) שצוין דווקא מפי באת כוח המשיב. עו"ד קפלן העירה כי המדינה הגישה ערעור על פסק דין אחרון זה שכן היא סבורה שפסק הדין "אינו יכול לעמוד". אלא שחיפוש באתר בית המשפט העליון גילה על נקלה כי, ביני לביני, הערעור נמחק לבקשתם המשותפת של שני הצדדים לו]. טיעוני המשיב עיקר תשובת המשיב מבוסס על ניתוח התשתית הנורמטיבית שעליה נשענת סמכותו של שר הפנים (או גורמים מוסמכים במשרדו) להעניק אשרת כניסה ואשרת שהייה למטרת עבודה בישראל. מקצת התשובה מתמקדת בהשלכות על האינטרס הציבורי המגולם בהגבלות על עבודת זרים בישראל, העלולות להיווצר מקבלת העתירה. מעט מזעיר מן התשובה מתייחס להשלכות של הפסק על עניינה של אביבה. מגבלות החוק - מי שאינו אזרח ישראל, כניסתו למדינת ישראל וישיבתו בה מותנים באשרת כניסה ובאשרת ישיבה המוענקים בידי שר הפנים [סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל (להלן: "החוק")]. חוק הכניסה לישראל מגביל את סמכות השר להעניק אשרת ביקור לתקופה של 3 חודשים ולהאריך אותה עד לשנתיים ואשרת ישיבה לעובד זר לתקופה (כולל הארכות) של חמש שנים (סעיפים 2, 3, 3א לחוק). הוראה מיוחדת נקבעה בחוק לעניין עובד העוסק בטיפול סיעודי. השר רשאי להאריך את אשרת הישיבה של עובד כזה מעבר לתקופה של חמש שנים אם מתקיימים שני תנאים: האחד, שהעובד הזר הועסק בטיפול סיעודי לאותו מטופל ברציפות משך השנה שלפני תום תקופת ההארכה הקודמת; השני שגורם מוסמך (עובד סוציאלי, רופא או אח מוסמך) נתן חוות דעת בכתב שהפסקת העסקתו של העובד הזר במתן טיפול סיעודי למטופל מסוים תגרום לפגיעה קשה במטופל (סעיף 3א(יב) לחוק). עד להגשת הבקשה לאשר למרגריטה מעמד של עובד זר לטיפולים בסיעודיים שהתה זו בישראל כשש שנים ללא כל אשרה. בכך נשמט הבסיס מתחת לפני האפשרות החוקית להתיר את ישיבתה בישראל בהמשך. במיוחד לא ניתן להתיר לה ישיבה לשם העיסוק המבוקש שכן בהעדר אשרת עבודה מרגריטה אינה מקיימת את דרישת הרציפות הקבועה בדין. השלכות מערכתיות - ראש מנהל האוכלוסין ביאר בהחלטתו המנומקת כי משרד הפנים ניצב נוכח תופעה של עשרות מקרים של זרים שנכנסו לישראל כתיירים, הפרו את מחויבותם לעזוב את המדינה בתום זמנה של אשרת הביקור שקיבלו, נותרו בישראל כשוהים שלא כדין למטרת עבודה וכחלוף עת ארוכה הם מבקשים להכשיר את שהותם תוך הישענות על הקשר מטפל - מטופל שנוצר בינם לבין אזרח ישראלי שבשרותו הם מועסקים. אם יותר הרסן וייפרץ פרץ יאבד משרד הפנים את יכולתו לשלוט על אפיקי הכניסה לישראל ועל היקפי היתרי העבודה הניתנים בה. הלכה למעשה לא תהיה שום משמעות להתנהלות חוקית של זר המבקש לעבוד בישראל. שכן זר שינהג שלא כדין יאחז במטופל "שלו" כבתעודת ביטוח שתמנע את הרחקתו מישראל משתתברר אי החוקיות של שהותו בה. ממילא גם לא תהיה משמעות לחובה החלה על המעסיקים הישראלים לבקש אישורי העסקה. מציאות כזאת שבה כל מטפל סיעודי עושה דין לעצמו עשויה להשליך גם על תקינות ההתנהלות ביחס לשאר תחומי העיסוק של עובדים זרים בישראל. יתר על כן התופעה המתוארת סופה שתפגע גם בעובדים הזרים. שכן כשם שלמטופל תלות רבה במטפל, כך גם המטפל תלוי מאד במטופל. האחרון עלול לנצל את כוחו לגרום לסילוקו המיידי מישראל של מטפל שאין לו אשרת עבודה כדי להתעמר בו בדרכים שונות. ההשלכה על אביבה - מנהל האוכלוסין אינו מתעלם מן הצרכים של אביבה. הלכה למעשה הבעיה שלה מאפיינת קשישים (וגם לא קשישים) סיעודיים רבים. הדין הלך על כן כברת דרך ארוכה לקראת אותם נזקקים כדי להבטיח שיוכלו להסתייע במטפל ראוי לאורך זמן. אולם הדבר מותנה בראש ובראשונה בהתנהלות חוקית של המטופל והמטפל גם יחד. העניין האישי של אביבה יכול להיפתר במציאת מטפל חליף. המשיב הסכים להשעות את הרחקת מרגריטה מישראל לפרק זמן של שלושה חודשים כדי שהיא תוכל להתארגן למציאת מטפל אחר. דיון והכרעה העתירה זימנה לפני מקרה קשה להכרעה. הקושי אינו נעוץ בניתוח המשפטי של הנסיבות אלא בכך שכל תוצאה של הכרעת הדין מגלמת בחובה השלכות קשות. לקבלת העתירה יהיו השלכות מערכתיות לא פשוטות; לדחיית העתירה יהיו השלכות אישיות שגם הן אינן פשוטות. מתוך ראיית הקושי והבנת ההשלכות צריכה לצאת לדרכה מלאכת ההכרעה השיפוטית. עלי המלאכה לעשות ואינני בן חורין להיפטר ממנה (גם לא בהליכה אחר נטיית הלב כפי שאבאר להלן). אבחן תחילה את שאלת החוקיות והחוקתיות אחר כך את סוגיית הסבירות ואת סוגיית ההתערבות ההומניטארית. חוקיות וחוקתיות לית מאן דפליג שאין כל ביסוס בדין לבקשתה של למרגריטה שתינתן לה אשרת ישיבה בישראל בכלל ולמטרת עבודה בפרט. מרגריטה הֵפֵרה את הוראות הדין ולמשרד הפנים מלא הסמכות להורות על הרחקתה מישראל. עם זה אינני מקבל את השקפת באת כוח משרד הפנים שלשר הפנים אין סמכות חוקית להתיר את ישיבתה של מרגריטה בישראל ולהעניק לה אשרת עבודה. החוק אומנם תוחם את סמכות השר להעניק אשרות ביקור ואשרות עבודה לתקופות מסוימות אולם מרגריטה לא אחזה עד כה באשרת עבודה ואפשרויות שהיו בידי משרד הפנים ביחס אליה טרם נוצלו. אני מניח שהשקפת הפרקליטות היא שתקופות השהות של זר בישראל ללא אשרה באות במניין פרק הזמן המקסימאלי של שהות שאפשר להתירה לפי החוק. יש הגיון רב בהשקפה זו, שכן אם לא תאמר כן, יינתן יתרון גדול למי ששהה בישראל שלא כדין ובכך יימצא חוטא נשכר. אלא שאני סבור שמשרד הפנים אינו זקוק לתת בדין מילים או משמעות שאינן מצויות בו והוא יכול גם בלי זה לעמוד על המשמר שלא יימצא חוטא נשכר. משרד הפנים רשאי לקבוע מדיניות שמכוחה לא תעבור תקופת השהות הכוללת (עם אשרה ובלי אשרה) של זר בישראל את מסגרת הזמן המותרת בחוק לאשרות לסוגיהן. וכך זר ששהה בישראל שנתיים ללא אשרה והוא מבקש ומקבל אשרת שהות למטרת עבודה תהיה מסגרת הזמן המקסימאלית של האשרה (על הארכת המועדים המותרת לה) בת שלוש שנים. בקביעת מדיניות כזאת יותיר המשרד בידו אפשרות, במקרים חריגים, לחרוג מן המדיניות. המסגרת החוקית מאפשרת הן את קביעת המדיניות הזאת והן את חריגיה. לפיכך בעניינה של מרגריטה רשאי היה משרד הפנים, כמובן, לומר שנוכח השהות הבלתי חוקית ארוכת הזמן אין המשרד רואה מקום להתרת כל תקופת שהות נוספת. אולם משרד הפנים גם רשאי לראות בנסיבות חריג הומניטארי (הצורך החיוני לסייע לאביבה) ולהעניק אשרת עבודה לאביבה מבלי שהמשרד יהיה למפר חוק בעצמו. הנה כי כן גם לפי השקפתי שהוראות החוק אינן כובלות את ידי שר הפנים ביחס לפניית מרגריטה יותר משהן כובלות אותו ביחס לכל פנייה להענקת אשרת עבודה לזר, החלטה שלא להעניק אשרת עבודה למי שבמשך שנים שהתה בישראל שלא כדין ועבדה בה שלא כדין, היא החלטה חוקית וגם סבירה כשזרקור הבחינה ממקד אלומתו בנתינה הזרה בלבד. אלא שאביבה טוענת שאינו דין שההחלטה תתקבל מתוך התמקדות צרה בעניינה ובנסיבותיה של מרגריטה. ההחלטה צריכה להביא בחשבון גם את עניינה ונסיבותיה של אביבה, שכן החלטה שלילית, בנסיבותיה של אביבה היא פגיעה בזכותה החוקתית להגנה על שלומה ובריאותה. אכן ההגנה על חיי אדם, שלומו ובריאותו הגופנית והנפשית היא ערך יסוד הנטוע בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו שאין לגרוע ממנו ואין לפגוע בו אלא בדרך ובמגבלות שחוק היסוד קבען. ההגנה על זכות יסוד איננה רק על דרך הימנעות מפגיעה או הימנעות מסיכון קיומו של הערך המוגן ("הגנה פאסיבית") אלא היא מחייבת את רשויות השלטון לנקוט פעולות ("הגנה אקטיבית") לקיום זכות היסוד [אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שלישי (תשנ"ד - 1994) 310-315]. בדידן מתברר (באמצעות חוות דעת מומחים) שהפסקת הקשר הטיפולי בין אביבה למרגריטה עלול להחמיר את מצבה הבריאותי (בעיקר הנפשי) של אביבה ולפי חוות דעת אחת הדבר עלול אף לסכן את חייה. האם מן הנסיבות הללו יש להסיק שגורמי משרד הפנים שקיבלו את ההחלטה השלילית בפנייתה של מרגריטה נכשלו במילוי חובתם כזרוע שלטונית להגן על זכות היסוד של אביבה? אני סבור שהתשובה לכך שלילית. אבאר את השקפתי. בנקודת המוצא מצויות שתי מוסכמות. האחת היא שהדין בישראל אינו מתיר לזרים כניסה חופשית וישיבה חופשית במדינה. ממילא הדין אינו מתיר לכל זר החפץ בכך לעבוד בישראל. חופש הכניסה למדינה זרה (מדינה שאין לנכנס אליה מעמד אזרחי בה) אינו זכות מזכויות האדם2 וממילא ההגבלות שהמדינה, כל מדינה נאורה שבעולם, מטילה על כניסת זרים אליה אינם פגיעה בזכות אדם חוקתית. המוסכמה השנייה היא הזכות החוקתית של כל אדם בישראל להגנה על חייו שלומו ובריאותו. במקום שבו בריאותו של אדם מישראל תלויה בכניסתו של זר לישראל כדי לטפל בעניינו של הישראלי, הגבלות על כניסת הזר הן, כמובן, פגיעה או גריעה מן הזכות להגנה על הבריאות. פגיעה כזאת צריכה להיות מכוח חוק, מידתית ושתכליתה ראויה. על פי התובנות הללו גיבש משרד הפנים מדיניות של היתרי כניסה ועבודה לזרים הפועלים בתחום הסיעודי. הצרכים ידועים ומוכרים. משרד הפנים לא יכול היה לעמוד מנגד. סמכותו למנוע כניסת זרים או להטיל בה מגבלות שונות, כבר אמרתי, נטועה בחוק. סמכות זו אינה שרירותית. מגבלות הכניסה לישראל נועדו לשרת צרכים חברתיים וכלכליים. איש אינו חולק עליהם לפני. בעובדה המשולבת של התרת רישיונות העסקת עובד זר בתחום הסיעודי רק למי שאל נכון זקוק לעובד כזה ושל כך שכל מי שנמצא זקוק יכול להסתייע בעובד זר (בלי "מכסות") לכל פרק זמן שבו הדבר נחוץ, יש לא רק "מידתיות" אלא אף הגנה טובה על הזכות החוקתית. לשון אחר. המדיניות של משרד הפנים כמו יוצרת תנאים המבטיחים של אדם בישראל הזקוק באורח אובייקטיבי לטיפול סיעודי יוכל לקבל אותו מידי עובד זר שכניסתו ועבודתו תותר. התנאי הוא שכניסת הזר תהא מבוקרת ופוקחת. הבקרה היא על משך זמן השהות, טיב הפעילות המתבצעת ומידת הצורך בה. התנאים הללו הם סבירים והגיוניים. מקום שצרכיו של המטופל יכולים לבוא אלי סיפוק נאות מידי בעל היתר כניסה, ישיבה ועובדה, אין שום הגיון בעמידה על כך שאותו מטופל יוכל לבור לו עובד זר ולהעסיקו כחפצו, גם אם אין לו אשרת כניסה ושהייה. מכל מקום ה"תרופה" המוענקת לאזרח הזקוק לעזרה סיעודית במתכונת הסדרים של משרד הפנים אינה גורעת מזכותו החוקתית להגנת בריאותו ולדידי אף מקיימת אותה. על רקע זה צריך לבחון גם את העניין דידן; עניינה של אביבה על רקע ההסתייעות במרגריטה. אביבה התעלמה מהוראות החוק ומן הכללים של משרד הפנים. במקום לחפש את מבוקשה אצל עובדים זרים מורשים היא בחר דווקא בעובדת בלתי מורשית. מהו פתחון הפה שלה לטעון לפגיעה בזכויותיה? יתר על כן, אפילו אסיר מלפני, לרגע, את נסיבות הרקע ואבודד את המציאות הקיימת. ברור שבמציאות הזאת, הקשר עם המטפלת המסוימת מיטיב עם אביבה. האם לא ניתן להשיג טיפול טוב לא פחות מידי עובד המחזיק אשרה כדין? ברי שהדבר אפשרי, גם אם נצרך מעט זמן כדי למצוא עובד כזה. לפיכך אין יסוד לטענה של פגיעה בזכות חוקתית. סבירות ההחלטות גורמי משרד הפנים קיבלו את החלטתם על בסיס היכרות טובה עם הבעייתיות הכללית המצויה בתחומי השירות הסיעודי הניתן בידי זרים. לא נראה שהגורמים המחליטים נתנו דעתם במיוחד לנסיבות האישיות של אביבה. מנהל מינהל האוכלוסין הבהיר שכל מי שמורשה להעסיק עובד זר לטיפול סיעודי הוא בעל נזקקות גבוהה לדבר וממילא משנמצא לו מטפל טוב ואמין, נזקקותו היא קודם כל לאותו מטפל. על כן אין צורך להעמיק חקור בנסיבותיה של אביבה כדי להבין לְרֵעָה. הבהרה זו מקובלת עליי שכן העותרים לא הראו שאביבה סובלת מבעיה ייחודית שרק מרגריטה יכולה לטפל בה (במישור הסיעודי). אכן למרגריטה אין תכונות וכשרים ייחודיים שאינם מצויים אצל אחרים. התלות במרגריטה אינה מוחלטת ואינה 2 כוונתי כמובן על דרך הכלל. יש גם יוצאים מן הכלל כגון פליטים או ניצולי אסון. = 5 = יכולה להיות מוחלטת. מדברי העותרים אני למד שמרגריטה כלל אינה חפצה להשתקע בישראל. יש לה בית ומשפחה (ילדים ונכדים) בבולגריה ולשם שאיפתה. אם כך מה תעשה אביבה אם מטעם זה או אחר מרגריטה תחליט לחזור לארצה? מה היא עושה בימים (ואולי יותר מימים בודדים) שבהם מרגריטה חופשייה לנפשה ולצרכיה? אבל העיקר הוא שניתן לצפות לכך שבהתארגנות נכונה ובתוך פרק זמן סביר תוכל משפחתה של אביבה למצוא תחליף ראוי למרגריטה. זו ההנחה שמצויה ברקע החלטת גורמי משרד הפנים ואינני יכול לומר שהיא בלתי סבירה. סבירות ההחלטות מושפעת גם מן ההשפעה הנודעת לריבוי חריגים. כיון שהוסבר שעניין כעניינה של אביבה הוא תופעה די רווחת, עלולה להיות להתייחסות אל העניין כחריג, השלכה מערכתית רבת משמעות. התערבות מטעמים הומניטאריים לפתח הדברים ציינתי שהעתירה זימנה לפני מקרה קשה. עתירות רבות כנגד משרד הפנים העוסקות בזרים מזמנות לשופט הדן בהן שאלות אנושיות קשות. וכבר היו מקרים שבהם אמרתי, אפילו בקול רם ש"תיבש ידי" אם אחתום על פסק דין שתוצאתו אינה הרת גורל אישי ואנושי. גם כאן, נטיית הלב המיידית הייתה להפוך כל אבן אפשרית כדי לתת לאביבה סעד כך שלא יוסף עוד אל סאת סבלותיה הגדושה גם כך. ואכן ראיתי ששופטים רבים מקרב עמיתי, כשבא לפניהם עניין כעין זה, לא פשפשו יתר על המידה בציציותיו והורו - ולו כסעד של צדק - להתיר את ישיבתו של העובד הזר כדי לסעוד את הישראלי בחוליו. אם הם כך שָלַמה אקשיח אני את לבבי? אלא שלעתים ההכרעה השיפוטית אינה יכולה להתחשב בהמיית לב. משהגעתי לכלל מסקנה שהחלטת משרד הפנים מעוגנת בדין וסבירה מצד אחד ומן הצד השני מימוש ההחלטה אינו יוצר עבור אביבה מציאות שלא ניתן להתמודד עמה, לא אוכל לומר שמתקיים בעניין זה שיקול הומניטארי מיוחד אשר הכרח בעטיו לסטות משורת הדין וטרוף את קלפי ההחלטה מחדש. התוצאה מכאן אני מגיע אל התוצאה המעשית של פסק הדין שביטויה בשלושה אלה: א. העתירה נדחית; ב. הרשות המוסמכת תתיר את ישיבתה של מרגריטה בישראל למטרת טיפול סיעודי באביבה עד סוף השנה האזרחית (31.12.06); ג. יינתן לאביבה היתר להעסקה מקבילה של עובד סיעודי זר שתוגבל למטרות השתלבות שתכליתה להחליף את מרגריטה. אין צו להוצאות.אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת כניסה