בור בכביש נקע בקרסול

התובע, יליד 1986, עותר לחייב את הנתבעים לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו ביום 11.5.03. לטענתו, במהלך ירידה מאוטובוס מעד לתוך בור בכביש, ונחבל. התביעה היא בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). הנתבע 1 הינו נהג האוטובוס, נתבעת 2 היא בעליו של האוטובוס ומעבידתו של הנתבע 1. נתבעת 3 היא מבטחתם. בכתב ההגנה הוכחש האירוע, הנזק והקשר הסיבתי ביניהם. הנתבעים טענו כי האירוע התרחש בנסיבות אחרות, לאחר שהשלים התובע את ירידתו מהאוטובוס וללא קשר אליו. נטען, כי האירוע אינו בגדר תאונת דרכים כהגדרתו בחוק. בפרוטוקול מיום 22.3.05 הודו הנתבעים בכיסוי ביטוחי ככל שיוכח האירוע הנטען. המחלוקת נותרה, אם כן, בשאלת האירוע ושיעור הנזק. לבדיקת התובע ולהערכת מצבו הרפואי מונה פרופ' מיכאל היים כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה. בחוות דעתו העריך המומחה נכות בשיעור 5% בהתאם לסעיף 35-1-א/ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות") בגין אי יציבות בקרסול שמאל. המומחה התייחס בחוות דעתו לאירוע קודם בו נפגע התובע בקרסול זה, וקבע כי הנכות מיוחסת במלואה לאירוע נשוא התובענה. לבקשת ב"כ הנתבעים העיד המומחה ונחקר על האמור בחוות דעתו, ומסקנותיו נותרו ללא שינוי. מטעם התובע העידו מר גלעד צארום, מר ליאור שאבי, התובע עצמו ומסמכים. כן הוגשה הודעת נתבע 1 במקום עדותו (נ/3). מטעם הנתבעים הוגשו מסמכים. עיקרי העובדות שהוכחו כדבעי: ביום 10.2.03, כ- 3 חודשים עובר לתאונה נשוא התובענה, נפגע התובע בקרסול רגלו השמאלית במהלך ירידה מכבאית ובמסגרת עבודה התנדבותית. בעקבות הפגיעה פנה התובע לטיפול רפואי בבית החולים "מאיר", שם אובחן נקע בקרסול שמאל (להלן: "הנקע הראשון" - ר' נספח לתצהיר התובע, עדותו התובע בעמ' 12 לפרוטוקול וכמפורט בתצהיר משלים מיום 26.4.05). בגין אירוע זה לא הוגשה תביעה ולא נעשתה פנייה לביטוח לאומי (עדות התובע בעמ' 24 לפרוטוקול). ביום 11.5.03, בשעות הצהריים, נסע התובע באוטובוס "אגד". בהגיעו לתחנה המצויה ברחוב יצחק שדה בהרצליה, עצר נהג האוטובוס ופתח דלתותיו כשהוא מצוי במרחק-מה משפת המדרכה (עדות התובע בעמ' 24 לפרוטוקול). התובע ירד מהאוטובוס בדלת האחורית. לצורך ירידה ובמהלכה, הניח התובע רגלו על הכביש: "שמתי לב שאני דורך בתוך בור עם חצי רגל, זה בדיוק היה האקט של המכה כשהעברתי את המשקל לרגל. ואז מעדתי..." (עדות התובע בעמ' 18 לפרוטוקול וכן ר' סעיף 1 לתצהיר ע.ר. של התובע. תמונות הבור צורפו כנספח לתצהיר משלים מיום 9.6.06). התובע לא נפל (עדות התובע בעמ' 19 לפרוטוקול), אלא המשיך והלך צעדים מספר לתחנת האוטובוס בתמיכת אדם שבא לעזרתו: "מיד באה אשה ועזרה לי ללכת עוד שניים שלושה צעדים עד התחנה והתיישבתי בתחנה" (עדות התובע בעמ' 18 וכן בעמ' 24 לפרוטוקול וכן בסעיף 1 לתצהיר התובע). מר גלעד צארום (להלן: "צארום") ומר ליאור שאבי (להלן: "שאבי"), חבריו לכיתה של התובע, הבחינו בתובע יושב בתחנת האוטובוס: "אחרי כמה רגעים ממש, ברגע שהתיישבתי, שני חברים שלי באו כל אחד רכוב על אופנוע שלו וכשהם היו קצת רחוקים סימנתי להם עם היד שיעצרו" (עדות התובע בעמ' 18 לפרוטוקול וכן עדות שאבי בעמ' 26 לפרוטוקול). צארום הסיע את התובע לביתו על קטנועו, ושאבי נסע על קטנועו אחריהם: "... ואז חבר שלי, גלעד, עלה עם האופנוע על המדרכה ממש קרוב אלי ואז עליתי על האופנוע שלו ומשם נסענו לבית שלי. הוא הוריד אותי ממש בסמוך למדרגות שמובילות לבית שלי ועזר לי להכנס הביתה. קפצתי על רגל אחת ואחזתי בו." (עדות התובע בעמ' 18 לפרוטוקול וכן בעמ' 20 לפרוטוקול "דידיתי במסדרון ביתי", סעיף 1 לתצהיר התובע). תמיכה לכך נמצאה בעדות שאבי: "הוא ישב בתחנה ... נסענו ביחד אליו הביתה..." (עמ' 26 ו- 27 לפרוטוקול), וכן בעדות צארום: "ראיתי אותו בתחנת האוטובוס מכופף, רכון כלפי הברך כאילו קרה משהו. הוא ישב על התחנה, על הספסל שבתחנה. ... הבחנתי שקרה משהו ובלמתי בפתאומיות. עצרתי, ניגשתי אליו, עליתי למדרכה, שאלתי מה קרה, הוא אמר שהוא נפל, הוא לא סיפר לי מה קרה לו, הבנתי שמשהו לא בסדר, הצעתי לקחת אותו הביתה, עזרתי לו לעלות לאופנוע ולקחתי אותו הביתה. בבית ירדתי מהקטנוע וראיתי שקשה לו ללכת ושמתי אותו על הכתף שלי ועזרתי לו ללכת." (עמ' 28 לפרוטוקול). מביתו הוסע התובע על ידי אביו לקופת החולים: "אם אני זוכר נכון אבא שלי לקח אותי" (עדות התובע בעמ' 17 לפרוטוקול), שם אובחנה "חבלה סיבובית לקרסול שמאל לאחר ירידה מאוטובוס" (ר' נספח לתצהיר התובע ולהלן: "הנקע השני"). צילום רנטגן שנערך לתובע הדגים "חשד לסדק בפטישון חיצוני ללא תזוזה" ובהמלצת הרופא (נספחים 2 ו-3 לתצהיר התובע) השתמש במגן קרסול במשך כשישה שבועות. בתקופה זו נעזר התובע בקביים, אך לא הפסיד ימי לימודים (עדות התובע בעמ' 19 לפרוטוקול). למעט פנייה נוספת לרופא המטפל בקופת החולים מאוגוסט אותה שנה (נספח לתצהיר התובע) לא פנה התובע לקבלת טיפול רפואי, וכדבריו: "זה נכון שלא הייתי אצל רופא, הייתי בתקופת בגרויות ולא התפניתי כי הייתי בלחץ." (עמ' 16 לפרוטוקול ובסעיף 8 לתצהיר התובע). התובע הגיש תלונה במשטרה בגין האירוע (ר' אישור משטרה מיום 11.5.03, נספח א' לתצהיר התובע) וכן הודעה למחלקת הביטוח בנתבעת 2 מיום 15.5.03 (נספח ב' לתצהיר התובע). לאחר מתן ההודעה למחלקת הביטוח בנתבעת 2 קיבל התובע מכתב ובו פירוט שם הנהג ומספר האוטובוס המעורב (סעיף 4 לתצהיר תובע מיום 21.11.04). לעת התרחשות האירוע היה התובע תלמיד כיתה יא', לקראת סוף שנת הלימודים. לאחריו, סיים התובע לימודיו בתיכון "ראשונים" בהרצליה וצלח בהצלחה את מבחני הבגרות (סעיף 10 לתצהיר ע.ר. של התובע), וכן קיבל תעודת הצטיינות על הישגיו הלימודיים לשנים תשס"ג ותשס"ד (נספח ה' לתצהיר ע.ר. של התובע). התובע גוייס לצה"ל ביום 12.10.04. ממסמך נ/1 עולה כי אירועים חוזרים של נקע לקרסול שמאל, דהיינו הנקע הראשון והשני, נמסרו על ידי התובע לרופאיו הצבאיים ועמדו בבסיס הפנייה לרופא מומחה בתחום האורטופדיה ("נקעים חוזרים בקרסול שמאל" ר' נ/1). זאת בניגוד לעדות התובע לפיה הנקע הראשון אינו רלבנטי לשירותו הצבאי: "המכה לא גרמה לי לשום דבר, גם לא בצבא." (עמ' 13 לפרוטוקול). במהלך שירותו הצבאי ולצורך פעילותו בשירות כאמור, קיבל התובע פטור מעמידה, ריצה והרמת משא (נספח 6 לתצהיר התובע). הפרופיל הרפואי הצבאי נקבע על 64 בגין "פגיעה בקרסול שמאל" (נספח 6 ו- 7 לתצהיר התובע). התובע משרת כיום בצה"ל בתפקיד נהג ("נהג בוס" כפי עדות התובע בעמ' 12 לפרוטוקול). עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם: התובע בעיקרי דבריו בסיכומים טוען כי גרסתו לעניין האירוע לא נסתרה, כי אין הבדל בגרסאות בתצהיריו, האחד לעניין החבות והשני לעניין החבות והנזק, ואלו דומים לגרסתו בחקירה נגדית. עוד נטען, כי אין מחלוקת אמיתית על מצבו של הכביש במועד האירוע. ביחס לעדים שאבי וצארום נטען כי אלו העידו עדות אשר מתאימה למידת מעורבותם באירוע - מעורבותו של צארום היא אקטיבית שכן ראה את התובע, ניגש אליו והעלה אותו על קטנועו לעומת שאבי שהיה נוכח פאסיבי בלבד. עוד נטען, כי עדות צארום ושאבי לא התערערה בחקירה נגדית, וכי ההנחה לפיה רכיבה על קטנוע מסייעת להגעה מהירה יותר אל היעד לא הוכחה בהעדר נתונים בסיסיים כגון הזמן שחלף מרגע היציאה מהכיתה עד לאוטובוס, זמן ההמתנה אם בכלל בתחנת המוצא, מהירות הנסיעה של הקטנוע / האוטובוס וכיוצ"ב. התובע טוען כסיכומיו כי אין בנושאים שוליים בהם נמצאו אי התאמות בעדותו בכדי לגרוע מגרסתו לעניין האירוע: ביחס לאדם אשר סייע לו להגיע ממקום מעידתו לתחנה, אשר תואר כ"אדם" בתצהיר, כ"אישה" בחקירה הנגדית (עמ' 24 ו- 25 לפרוטוקול) וכ"חברים" בחוות דעת המומחה, נטען כי לא הוכח על ידי הנתבעים כי ידוע לו על עד מצוי רלבנטי אשר הוא נמנע מהבאתו. נטען, כי לא ניתן לשחזר כיום את הדברים שנמסרו לכאורה מפי התובע למומחה ולא ברור אם מדובר בטעות או אי הבנה, בשים לב כי התובע שולל את מסירת הדברים ותכנם למומחה. עוד נטען כי ביחס ללשון "נפילה מאוטובוס" להבדיל מ"מעידה" אגב ירידה מאוטובוס, זו אינה מעלה ואינה מורידה, שכן מדובר בסוג של נפילה וכי הטרמינולוגיה אינה משנה את הגדרת האירוע כ"תאונת דרכים". לעניין אי גילוי תאונה קודמת בה נגרם לתובע נזק בקרסול בתצהיר התשובות לשאלון נטען כי בעת מילוי השאלון סבר התובע כי הוא מתבקש להתייחס לתאונות דרכים קודמות ואילו האירוע מיום 10.2.03 אינו בגדר תאונת דרכים, ועל כך העיד. נטען, כי המדובר בהסבר סביר למחדל אי הגילוי, במיוחד כאשר ברור כי הוא ער לזכות התביעה הקיימת לו בגין האירוע הראשון. התובע טוען כי חיזוק לגרסתו בעניין האירוע ניתן למצוא בהיגיון הדברים, שכן סביר יותר כי אדם יעקם את הקרסול בירידה ממשטח גבוה לנמוך מאשר בהליכה על מפלס אחד, וכן העדר עניין בהעדפת הנתבעים על פני נתבעת אפשרית אחרת עליה החובה לדאוג לתקינות הכביש. עוד נטען כי חיזוק נוסף לגרסתו הינה הודעת הנתבע 1 (נ/3) אשר שוללת את האירוע באופן שיש בו כדי "הקדמת תרופה למכה". עוד נטען כי הגרסה המיידית לפיה נחבל בקשר לאוטובוס נמסרה לצארום, וחיזוק נוסף הם המסמכים הרפואיים, אישור התלונה למשטרה וההודעה למחלקת הביטוח. התובע חזר בסיכומיו על נכונותו לעבור בדיקת פוליגרף וטען כי סרובם של הנתבעים לבדיקה הינו בגדר שימוש בזכות שלא בתום לב. לעניין הנזק טוען התובע בסיכומיו לפציעה מסוג של חבלה סיבובית לקרסול שמאל כתוצאה מהתאונה לאחריה התהלך משך כ- 6 שבועות עם קביים ומגן לקרסול. לאחר מכן לא התפנה לטיפול רפואי עקב תקופת בגרויות, אלא בשלהי יולי 2003. נטען, כי לתובע נערכו בדיקות במסגרת צה"ל ובגין פגימתו קיבל פטור מפעילויות שונות ונקבע לו פרופיל 64. לעניין שיעור הנכות תוצאת האירוע, נטען כי הנטל להוכיח כי האירוע הקודם מיום 10.2.03 הוא בעל תרומה מסויימת או מכרעת לנכות הסופית ושיעורה רובץ על שכם הנתבעים והם לא עמדו בהרמת הנטל. עוד נטען כי האירוע נשוא התביעה גורם נזק ראייתי במובן זה שלא ניתן לבודד עוד את נזקי האירוע מיום 10.2.03 מהנכות הכוללת שנקבעה ועל הנתבעים לזאת בתוצאות נזק ראייתי זה כמי משגרמו אותו. באחרית נטען כי התובע משרת כיום בצה"ל בתפקיד נהג בוס, וכי יש לפצותו בראשי הנזק של פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק, וכן יש לפצותו בראש הנזק של כאב וסבל. הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי התובע לא הוכיח אירוע של תאונת דרכים כהגדרתה בחוק: התובע נפגע בנסיבות שונות, לאחר שהשלים ירידתו מהאוטובוס, ללא שהושפע מעצם היותו ברכב וללא שהיה קיים סיכון תעבורתי. הנתבעים מסתמכים על הודעת נהג האוטובוס לפיה לא ידוע לו על המקרה, וטוענים כי לא תתכן אפשרות שתאונה כזו תתרחש מבלי שנוסעים יצעקו ויעירו לו על כך. עוד נטען כי התובע הציג שלל גרסאות בדבר האירוע, באופן המעורר ספקות ממשיים בשאלת החבות. הנתבעים מפנים לגרסאות במכתב הדרישה לחברת הביטוח, לכתב התביעה, לאישור המשטרה, לתיאור האורטופד ד"ר בנאין, בהודעה למחלקת הביטוח ובחקירתו של צארום. נטען, כי מקום הנפילה אינו ידוע. עוד נטען כי תמונות שהוגשו בתצהירו המשלים של התובע צולמו על ידי אמו, ללא ציון תאריך הצילום או מיקום המקום המדוייק, וכי התובע לא יכול היה להצביע באיזה מהבורות נפל. נטען, כי המדובר בעדות כבושה אשר אין ליתן לה משקל ראייתי. עוד נטען כי אמינותו של התובע מוטלת בספק, כי תצהיריו כוללים גרסאות שונות בקשר לנסיבות האירוע והסתרת עברו התאונתי; כי התובע שיקר למומחה בית המשפט כשספר לו כי סבל שנים לפני התאונה מנקע בקרסול שמאל, שכן מדובר בתאונה שארעה כ- 3 חודשים בלבד עובר למקרה נשוא התובענה; כי קיימות גרסאות שונות המתייחסות לאופן הגעתו של התובע לביתו כאשר בכתב התביעה נרשם שדידה לביתו ובדיעבד הסתבר שהוסע באופנוע על ידי חברו ולאחר מכן דידה לביתו; כי התובע טען בתחילה כי טופל בבית החולים כשבפועל טופל בקופת חולים וכי ניתן להתרשם כי אין עקביות ואחידות בגרסת התובע. עוד נטען, כי עדות התובע מהווה עדות יחידה של בעל דין, ללא עדות אובייקטיבית לעת שארע. הנתבעים טוענים עוד כי לתובע ארעו תאונות קודמות בפברואר 2000 ובפברואר 2003 ("הנקע הראשון") עת סובב קרסול רגל שמאל בירידה מכבאית, והתובע הסתיר נזקו הקודם מתוך כוונה לשייכו לאירוע נשוא התובענה אז התרחש ה"נקע השני". הנתבעים טוענים כי פרופ' היים קבע נכות צמיתה בגין האירוע וזאת למרות שלא יכול היה לדעת מבחינה רפואית מהי רמת הנזק שנגרמה בנקע הראשון ומהו הנזק שיש לייחס לנקע השני, ולכן אין לייחס לנקע השני את שיעור הנכות במלואה. עוד נטען, כי בבחינת השפעת הנכות על תפקוד התובע בפועל, מדובר בנזק מינורי ללא השפעה תפקודית (ולדוגמה קיבל ציון טוב בחינוך גופני ללא שינוי מהסמסטר הקודם לאירוע). הנתבעים טוענים כי אין לתאונה השפעה על כושר השתכרותו של התובע בעתיד ולכן אין לפצותו בראש הנזק של פגיעה בכושר השתכרות לעתיד. לחילופין, וכלל שידחו הטענות ביחס לאירוע והחבות, מוצע לפצותו בראש הנזק של כאב וסבל בלבד. הכרעה ועיקרי נימוקים: שאלת האירוע: כלל יסוד בשיטת המשפט הנוהגת במקומותינו היא כי נטל ההוכחה, המקפל בתוכו את נטל הראייה והשיכנוע, מוטל על התובע, בבחינת "המוציא מחברו - עליו הראיה". השאלה בענייננו היא האם התרחש האירוע כפי שתואר על ידי התובע ובאופן שמעד במהלך ירידה מהאוטובוס עת הניח רגלו בבור בכביש? התשובה לכך חיובית. התובע מסר גרסתו זו בשני תצהירים, מיום 21.11.04 בשאלת האירוע ומיום 26.12.07 בשאלת האירוע והנזק. לא מצאתי בגרסאות אלו סתירה, בוודאי שלא סתירה מהותית אשר יש בה כדי לערער את בסיס הגרסה, ואלו עלו בקנה אחד עם עדותו בחקירה נגדית אותה מצאתי בהירה, אמינה ונתמכת מעדויות שאבי וצארום, המסמכים הרפואיים ותמונות מקום האירוע. טענות הנתבעים בדבר אי התאמות לכאורה בגרסת התובע מצאו מענה בעדותו בפני: ביחס טענה לפיה לא גילה דבר אירוע הנקע הראשון, מצאתי הסברו של התובע לפיו "הייתי בטוח שהיא מדברת על תאונות כמו שאנחנו מדברים עכשיו, תאונות דרכים" (עדות התובע בעמ' 15 לפרוטוקול) כהסבר מספק, כך גם ביחס לטיפול הרפואי שקיבל לאחר התאונה (בית חולים או קופת חולים? בהתאם לעדות התובע "לא זכרתי במדוייק" בעמ' 25 לפרוטוקול). כך גם בשאלה האם דידה התובע לביתו לאחר הפגיעה מצאתי את עדות התובע לפיה הוסע על ידי חבריו ודידה לביתו לאחר שהורד מהקטנוע (עמ' 20 לפרוטוקול) פירוט של הגרסה הכללית שבכתב התביעה. לא התעלמתי מכך שעדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, הנבחנת בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, אך יש די טעמים לקבלתה. עדותו היתה אמינה ומהימנה באשר לנסיבות קרות האירוע ולהן נמצא סיוע במסמכים הרפואיים (ר' בין היתר נספח 2 לתצהיר ע.ר. של התובע לפיו "חבלה סיבובית בקרסול לאחר ירידה מאוטובוס"), הודעתו למשטרה מיום התאונה והודעתו למחלקת הביטוח בנתבעת 2, כמו גם תמונות מקום האירוע אשר צורפו לתצהיר תובע מיום 9.6.06. כן נמצאה תמיכה מעדויות צארום ושאבי לבסיס הגרסה ולמקום האירוע. ההיבט הרפואי והשפעתו על תיפקודו התעסוקתי והכללי של התובע: פרופ' היים מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי. בחוות דעתו מיום 20.9.05 מצא כי בעברו של התובע נקע בקרסול שמאל, כי קיימת אי יציבות של קרסול שמאל שאינה נמצאת בקרסול ימין, וכן מצא ממצאים פתולוגיים בבדיקות. פרופ' היים חיווה דעתו לפיה "אין לי שום דרך לדעת מהי רמת הנזק שנגרם בנקע הראשוני והרמה בנקע השני. ... לדברי מר ב' הוא סבל כל הזמן מכאבים מאז התאונה השנייה. לא ברור לי מדוע אדם שסובל מכאבים בקרסול לאחר נקע לא הלך במשך חודשיים לאחר התאונה לטיפול ורק במסגרת צה"ל התחיל את הטיפול." (ר' פרק הדיון בחוות הדעת). לצורך קביעת שיעור הנכות חיווה המומחה דעתו כי אין אפשרות להשתמש בסעיפים של הקרסול המתייחסים להגבלה בטווח התנועות, ולכן קבע נכות בהתאם ל"סעיף תיפקודי" בשיעור 5% ובהתאם לתקנה 35-1-א/ב לתקנות. בעדותו, הוצגו למומחה צילומי רנטגן של קרסול רגל שמאל של התובע מאירוע הנקע הראשון מיום 10.2.03. מעדות המומחה עולה כי צילומי רנטגן אלו מדגימים נזק גרמי, ונזק כזה לא נראה בצילומים המתייחסים לאירוע הראשון (עמ' 33 לפרוטוקול). בהמשך, הוצגו למומחה 2 צילומי רנטגן מהאירוע מיום 11.5.03, נשוא התובענה, ומהם הסיק המומחה קיומו של נזק בצד החיצוני של הקרסול מצד שמאל (עמ' 33 ו- 34 לפרוטוקול). מעדות המומחה עולה כי בהעדר צילום סטרס לאירוע הראשון לא ניתן לשייך את הנזק לאירוע הראשון או השני: "... אני לא יכול להגיד אם זה ב 3 חודשים או 3 שנים." (עמ' 34 לפרוטוקול). בהמשך עדותו מסביר המומחה כי ייחס את הנכות והנזק לאירוע השני, נשוא התובענה, וזאת מכיוון ש"התובע סיפר לי על נקע (מתייחס לאירוע הראשון - א.ק.) שאחרי שבוע הוא חזר לתיפקוד, האירוע שאצלי הוא סיפר היה בביה"ס קיבל שיחרור מספורט וכעבור שבוע הוא היה בריא. אם היה נזק לרצועה בוודאי אחרי שבוע האיש לא היה בריא." וכן: "אני יכול רק לחשוב שעקב התיפקוד שלו לא היה משהו רציני באירוע מפברואר" (עמ' 34 לפרוטוקול) והוא מוסיף כי ל"אירוע הראשון לא היה שום משמעות..." (עמ' 36 לפרוטוקול). בהמשך העיד כי הנכות שהעריך מיוחסת במלואה לאירוע השני, הוא האירוע נשוא התובענה, תוך ייחוס חשיבות יתרה לאירוע השני: "אחד אירוע של נקע, השני חשד לשבר, אי אפשר להשוות ביניהם" (עמ' 36 לפרוטוקול). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, המסמכים הרפואיים, חוות הדעת ועדותו של המומחה פרופ' היים בפני, ובשים לב כי הצדדים לא חלקו על שיעור הנכות, שוכנעתי לקבל את חוות דעתו של המומחה ולקבוע את נכותו של התובע בשיעור של 5% בהתאם לתקנה 35(1) בין א' ל- ב' לתקנות. עוד שוכנעתי להסתמך על עדותו של פרופ' היים, מומחה בית המשפט בתחום האורטופדיה, ולקבוע כי יש לייחס נכות זו במלואה לאירוע נשוא התובענה. קביעה זו מתבססת בין היתר על תצהיר התובע מיום 26.4.05 ביחס לאירוע הנקע הראשון מיום 10.2.03 ומסמכים רפואיים ביחס לאירוע זה (תעודת חדר מיון מיום 10.2.03 צורפה כנספח "10" לתצהיר מיום 26.12.05), מסמכים רפואיים שצורפו לתצהיר התובע מיום 21.11.04 ביחס לאירוע נשוא התובענה מיום 11.5.03 ותעודה רפואית מיום האירוע לפיה "בצילום חשד לשבר בפטישון חיצוני ללא תזוזה" (נספח א' לתצהיר מיום 21.11.04). ביחס להשלכה התפקודית של הנכות על התובע העיד המומחה כי "אין לי ספק שיש אי יציבות של קרסול שמאל, הוכח גם קלינית וגם רנטגנית. להתגבר על אי היציבות הוא יכול להשתמש במגן קרסול שיתן לו מלאכותית את היציבות של הקרסול לכן, אם הוא משתמש במגן הוא יכול לעשות כל פעולה. אם אין לו את המגן זה יגרום לו לכאב וסכנה שהוא יגרום לנזק יותר גדול לקרסול. כשיש את המגן זה עוזר כנגד אי היציבות אבל בכאבים יתכן שבתוך המגן הוא סובל מכאב. זה משפיע על תיפקודו של התובע." (עמ' 35 לפרוטוקול). ובהמשך: "אני חושב המגבלה קלה מאד" (עמ' 36 לפרוטוקול). שוכנעתי, כי לפגיעותיו של התובע בתאונה ולתוצאותיהן יש השפעה מסויימת וקלה על תיפקודו של התובע, הן התעסוקתי והן הכללי. שיעור ההשפעה אינו כשיעור הנכות, וודאי לא למעלה ממנה, ולכך תבוא התייחסות בראשי הנזק להלן, כאשר שיעור הסכום יקבע על דרך האומדנא. הנזק: התובע בסיכומיו עותר לפיצוי בשני ראשי נזק והם פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד ופיצוי בגין נזק שאינו ממוני. התובע יליד 1986, בן 19 לעת האירוע ובן 21 כיום, חייל המשרת בשירות החובה בצה"ל בתפקיד נהג. נכות רפואית בשיעור 5%, מיוחסת כולה לתאונה נשוא התובענה ונובעת מהגבלת תנועה קלה בשל אי יציבות קרסול שמאל, בעלת השפעה קלה מאד על התפקוד. ללא אישפוז וללא תקופות אי כושר מוכחות זולת פטור מספורט במשך 6 שבועות והמלצה לשימוש במגן קרסול לתקופה זו (כזכור התובע היה תלמיד תיכון לעת האירוע). בראש הנזק של פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד: התובע בעיקרי דבריו בסיכומים עותר לפצותו על בסיס נכות תפקודית בשיעור 5% במכפלת השכר הממוצע במשק (7,695 ₪ בניכוי 784 ₪ מס) ובמכפלת מקדם היוון עד גיל 67 סך של 103,481 ₪. הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי בשיעור נכות נמוך כגון דא אין כל השפעה תפקודית ולחילופין זו מזערית, ללא השפעה מגבילה על יכולת עבודתו בעתיד, ולכן אין לפצותו בראש נזק זה. הלכה היא כי בעניינו של קטין או צעיר אשר טרם הביא לידי מימוש, ולו במקצת, את פוטנציאל השתכרותו, הנחת המוצא לחישוב כושר ההשתכרות היא השכר הממוצע במשק : "הנחת עבודה היא לנו" - כך נפסק - "לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק" (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932). זוהי הנחת עבודה - ואולם בית המשפט עשוי לסטות ממנה מקום בו התשתית הראייתית המונחת בפניו מצדיקה סטייה כזו. על כך הוספנו ואמרנו בעניין אבו רים הנ"ל, כי "ראיות ואינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום בו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה). אכן, בנטיות, כישורים ושאיפות בעלמא לא בהכרח סגי...; המציאות מלמדת כי לרוב יקשה לצפות מה ילד יום והאם ישתכללו הנטייה, השאיפה והכישרון של הקטין לכלל רכישת מקצוע בעתיד; ומנגד, לא אחת קטינים שיודעי-דבר אינם חוזים להם גדולות, פורחים להם ומשגשגים. על כן, נדרשים נתונים מיוחדים לגבי הקטין הספציפי, המוציאים אותו, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה". עא 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, בסעיף 15 לפסק דינו של כב' הש' ריבלין. בענייננו, לא מצאתי לסטות מהנחת המוצא דלעיל. התובע הינו תלמיד תיכון לעת האירוע, אשר קיבל תעודות הצטיינות על הישגיו הלימודיים וצלח את בחינות הבגרות בהצלחה. טרם גיוסו לצה"ל לא עבד התובע בעבודה כלשהי, וכיום לאחר גיוסו משרת בשירות חובה כנהג לאחר שהפרופיל הצבאי נקבע על 64 בגין החבלה בקרסול השמאלי. התובע טרם יצא למעגל העבודה ולא הוכחו או נטענו נתונים הסותרים את החזקה האמורה, לקולא או לחומרא. משיקלול כלל הנתונים על פי חומר הראיות וטענות הצדדים, ובשים לב כי המדובר בנכות בשיעור נמוך של 5% ובהיותה בעלת השפעה קלה על כושר התיפקוד, ובהעדר נתונים ספציפיים באשר לכיוון התעסוקתי בו עתיד לבחור התובע בחייו הבוגרים ואפשרות הגריעה מכושר השתכרותו בכיוון תעסוקתי זה או אחר, אני אומד את סכום הפיצוי בראש נזק זה בסך של 70,000 ₪ נכון להיום. בראש הנזק של כאב וסבל: התובע בעיקרי דבריו בסיכומים עותר לפיצוי על פי תקרת הסמכות הנתונה לבית המשפט, בסך של 16,021 ₪. הנתבעים בסיכומיהם עותרים לפיצוי בהתבסס על 5% נכות, ללא אישפוז, סך של 8,518 ₪. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לכלל נסיבות העניין ובכלל זה גילו של התובע, אופן פציעתו, מהות הפגיעה ושיעור הנכות בגינה, מצאתי לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 11,000 ₪ נכון להיום, זאת על פי שיקול הדעת המסור לבית המשפט בתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו - 1976. התוצאה היא שהתובענה מתקבלת, הנתבעים חייבים בפיצוי התובע בראשי הנזק כמפורט ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ומע"מ כדין. כבישנקעקרסול