השופט ת' אור: 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' גורן), בו נקבע, כי סעיפים מסוימים בתקנון איגוד הכדורסל בישראל מהווים הוראות המפלות הפליה פסולה קבוצות כדורסל של נשים. המדובר הוא בהוראות בשני עניינים, אשר תוארו בפסק הדין של הערכאה הראשונה כדלהלן: "רישום שחקנים זרים ועולים חדשים: טענותיהן של המבקשות בענין זה מופנות כנגד סעיף 5(ה) לתקנון משחקי האליפות הקובע כי קבוצה בליגה לאומית גברים רשאית לרשום בשורותיה שני שחקנים זרים, בעוד שקבוצה בליגה לאומית נשים איננה רשאית לעשות כן. בנוסף לכך, קובע אותו תקנון בסעיף 5(ד) כי שחקן עולה חדש רשאי לשחק בליגה הלאומית (גברים) לפני שחלפו שלוש שנים מעת עלייתו לישראל, במסגרת שני השחקנים הזרים המורשים לשחק בקבוצה. מאידך גיסא, אפשרות כזו איננה קיימת לגבי שחקנית עולה חדשה (עקב איסור הרישום של שחקניות זרות). הגבלות על תשלומי שכר: בנושא זה טוענות המבקשות כנגד ההוראות המגבילות את תשלומי השכר בקבוצות. סעיף 3 לתקנון הגבלת תשלומים לשחקנים בליגה לאומית (גברים) קובע כי קבוצה בליגה לאומית גברים רשאית לשלם כשכר שחקניה בעונת משחקים אחת, סכום של 160,000 ש"ח לעשרה שחקנים ועוד סכום בלתי מוגבל לשני שחקנים. התקנון אינו מגביל את שכר המאמנים וממלאי תפקידים אחרים בקבוצות. מאידך, סעיף 2(א) לתקנון הגבלת תשלומים בשאר הליגות קובע כי גג התשלומים בקבוצות ליגה לאומית (נשים), הכולל בחובו גם את שכרם של המאמנים ויתר ממלאי התפקידים הוא 110,000 שקלים. אותו תקנון (מלינות המבקשות) אף קובע כי גג התשלומים לקבוצות בליגה ארצית גברים הוא 130,000 שקלים (סכום הגבוה אף מגג התשלומים לקבוצות נשים בליגה הלאומית), לעומת 30,000 שקלים לקבוצות בליגה הארצית נשים". בפסק-דינו קבע בית המשפט, שהן ההוראה המגבילה קבוצת נשים בליגה הלאומית מלרשום שחקניות זרות (לרבות עולות חדשות) לקבוצתן, והן ההוראה השונה לגבי קבוצות נשים בליגה הלאומית מההוראה הקיימת לגבי קבוצות גברים בליגה הלאומית, מבחינת הסכום המקסימלי המותר בתשלום לשחקניות, למאמן ולשאר ממלאי תפקידים, הינן הוראות מפלות הפליה פסולה. הוראות אלה הן בניגוד לעקרון השוויון בין נשים וגברים ובניגוד לרוחו של סעיף 10(ב) לחוק הספורט, תשמ"ח-1988, הקובע מתן הזדמנות שווה לפעולות נשים בספורט, ועל-כן פסולות הן ובטלות. 2. הערעור לפנינו מתמקד בשתי טענות: הטענה האחת היא, שטעה בית המשפט כשנזקק לבקשה קדם שמיצו המשיבות את ההליכים לפני מוסדות השיפוט הפנימיים של המערער. הטענה השנייה היא ערעור על עצם הקביעה, כי מדובר בהוראות המהוות הפליה פסולה. 3. קודם שנדון בטענות המערער לפנינו, נזכיר, שהמערער, איגוד הכדורסל בישראל (להלן - האיגוד), הוא עמותה רשומה בהתאם לחוק העמותות, תש"ם-1980 והינו איגוד ספורט במובן חוק הספורט. עוד נזכיר, ששני הסעיפים בחוק הספורט החשובים לענייננו הם סעיפים 10 ו-11, אשר זו לשונם: "10. (א) התאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את הניהול התקין של הענף או של ענפי הספורט שהם מרכזים, לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי, העברת ספורטאים, שכר ותשלומים לספורטאים, למאמנים ולבעלי תפקידים אחרים. (ב) בתקנונים כאמור ייקבעו הוראות בענין מתן הזדמנות שווה לפעילות נשים בספורט. (ג) התקנונים האמורים יחייבו את אגודות הספורט, הספורטאים ובעלי התפקידים שבאותו ענף או באותם ענפי ספורט. 11. הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בענינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון; החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן לפני בית משפט". 4. במסגרת הטענה של חוסר סמכות הערכאה הראשונה לדון בבקשת המשיבות, טענתו העיקרית של האיגוד היא, כי הייתה חובה על המשיבות למצות את ההליכים המשפטיים הפנימיים שעמדו לרשותן במסגרת האיגוד, ומשלא עשו כן, היה על בית המשפט להימנע מלדון בבקשתן (ראה "סיכום" המערער בפיסקה 1 של תשובת המערער לסיכומי המשיבות, בעמוד 5 של התשובה). אכן, קביעתה העובדתית של הערכאה הראשונה בעניין טענה זו הייתה ברורה. בהתייחסו לטענה בדבר אי-מיצוי ההליכים על-ידי המשיבות (המבקשות בערכאה הראשונה) קובע השופט המלומד: "נראה כי לא נעשה כל נסיון של ממש על ידי המבקשות לנצל את ההליכים עמדו לרשותן ומשנענו בשלילה על מכתביהם האחרים על הפליה, לא טרחו המבקשות לערער לבית הדין העליון של האיגוד וזאת למרות שגוף זה הוא המוסמך להחליט סופית בערעורים על החלטות ההנהלה" (ראה בעמ' 7 של פסק-הדין). בדיקת הוראות חוק הספורט ותקנוני האיגוד מראה, שבית המשפט צדק בקביעתו זו. על-ידי האיגוד הותקנו תקנונים לניהול תקין של ענף הכדורסל, תקנונים הכוללים הוראות בעניין שכר ותשלומים לספורטאים, למאמנים ולבעלי תפקידים אחרים, וכן כוללים אלה הוראות בדבר שיפוט פנימי במסגרת האיגוד. כאמור בסעיף 10(ג) לחוק הספורט, מחייבים התקנונים הן את אגודות הספורט והן את הספורטאים בענף הכדורסל. על-פי הוראות סעיף 11 לחוק הספורט, "הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בענינים הקשורים לפעולות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון...". ואכן, התקנון היסוד של האיגוד נקבע בסעיף 6(ב)(3)(ג)(2), שבין תפקידי בית הדין העליון של האיגוד (להלן - בית הדין): "החלטה סופית בערעורים על החלטות ההנהלה והמזכירות בכל תפקידיהם". הואיל ועל ההוראות בתקנונים שעליהן יצא קצפן של המשיבות הוחלט בהנהלת האיגוד, קיימת אפשרות לערער לפני בית הדין העליון של האיגוד על תוקפן של ההוראות שבמחלוקת. 5. לאור האמור בסעיף 11 לחוק הספורט, ברי, שלא רק כוונת הגורמים המוסמכים באיגוד, אלא גם כוונת המחוקק הייתה, שסכסוכים בעניינים הקשורים לפעולות במסגרת האיגוד יובאו לפני מוסדות הספורט הפנימיים של האיגוד. כבר נקבע לא אחת לגבי גופים וולונטריים, שכשיש לאלה מנגנון של שיפוט פנימי, מן הראוי למצות אותם הליכי שיפוט פנימיים. הדבר ראוי, הן משום שכך קבעו אותם גופים וולונטריים, כשכל המצטרף אליהם יודע ומקבל על עצמו את ההוראות בדבר השיפוט הפנימי, והן משום שלמוסדות השיפוט של גופים אלה הידע והמומחיות, הקשורים בפעילות אותם גופים. וכך בענייננו: אין ספק, שלשופטים בבית הדין יש הידע והניסיון הנוגעים לפעולת האיגוד והאגודות המסונפות אליו, ידע וניסיון שיש בהם כדי לסייע בקבלת ההכרעות המתאימות. יש להזכיר בהקשר זה, שכל חברי בית הדין הם משפטנים (סעיף 6(ב)(3)(ב) של תקנון היסוד), כך שגם מלאכת פירוש משפטי של התקנונים אינה זרה להם. פנייה למוסדות השיפוט הפנימיים לצורך הכרעה בסכסוכים, קודם פנייה לבית המשפט, יהיה בה גם למנוע ריבוי מיותר של פניות חברי איגודים וולונטריים למיניהם לבית המשפט. בע"א 72/73 [1] נדונה השאלה, אם ראוי לבית המשפט לדון בעתירה שהוגשה אליו, שעה שעדיין תלוי היה ערעור לוועד הפועל של ההסתדרות. אומר על כך השופט לנדוי בדעת הרוב שם, בעמ' 639-640: "מן הראוי שערעור זה יתברר תחילה כסדרו. הדבר רצוי לא רק מפני שכרגיל בעל-דין חייב למצות תחילה את התרופות הדיוניות האחרות שניתנו לו, לפני הפניה לבית-המשפט, אלא גם מפני שלגופו של עניין מוטב שהעניין יתלבן תחילה בהתאם לחוקת ההסתדרות, ואם יהיה לאחר- מכן צורך להביאו בפי בית-המשפט, כי אז הוא יהיה יותר בשל לדיון מלא". 6. השופט המלומד היה, כאמור, ער לכך שהמשיבות לא מיצו את ההליכים במסגרת בית הדין העליון של האיגוד. הוא גם ציין, שלכאורה מקומה של תובענת המשיבות היה להיות נידונה במוסדות השיפוט הפנימיים של האיגוד, שלהם הוענקה על-פי סעיף 11 לחוק הספורט סמכות השיפוט הבלעדית. על שום מה החליט, בכל זאת, שאין לקבל את טענת האיגוד, והחליט לדון בעניין לגופו? הנמקתו של השופט המלומד לכך היא, שסעיף 11 לחוק הספורט מתייחס לפעילות השוטפת והיומיומית של האיגוד, אך לא למקרה, כמו בענייננו, כשמתעוררות שאלות כבדות משקל לגבי חוקיותן של הוראות שבתקנונים. בשל היות הסכסוך בעל "אופי חוקתי", חדל הוא להיות סכסוך בעל אופי פנימי, אשר ראוי לו שיהיה נדון לפני מוסדות השיפוט הפנימיים. לעניין זה הזכיר בית המשפט את ההלכות ביחס לסעיפי בוררות הנוגעים לסכסוכים באגודות שיתופיות, בהן נקבע, שאם הסכסוך הוא בעל "אופי חוקתי", אין להיזקק לסעיפי הבוררות (ע"א 55/59 [2], בעמ' 859; המ' 554/64 [3]; ע"א 234/85 [4]; וכן ע"א 89/85 [5], בעמ' 530). 7. הנני סבור, שפירושו של השופט המלומד לסעיף 11 אינו עולה בקנה אחד עם האמור בו. סעיף 11 אינו דן בעניינים הקשורים ל"פעילות שוטפת" בלבד, אלא ל"ענינים הקשורים לפעילות במסגרת ההתאחדות או איגוד". על- פי פשוטם של דברים, ההתייחסות היא לכל הפעילות במסגרת ההתאחדות או האיגוד. קביעה של הגבלות כספיות על פעולות אגודות ספורט המסונפות לאיגוד או הגבלה במספר השחקנים הזרים היכולים להשתתף כשחקנים במסגרת האגודה קשורות קשר הדוק לפעילות האגודות במסגרת האיגוד, וראוי להם שיידונו ויוכרעו במסגרת מוסדות השיפוט הפנימיים. העובדה, שהעניינים המובאים להכרעת מוסד שיפוט פנימי הינם בעלי חשיבות ובעלי אופי עקרוני, אינה עושה עניינים אלה לעניינים שאינם במסגרת פעילות כאמור. עניינים רבים הקשורים בפעולות במסגרת האיגוד קשורים או נושקים לעניינים בעלי אופי עקרוני. כך, למשל, במקרה של הגבלת שכרם של שחקנים או הגבלת זכויות העברת שחקנים, יכול להיטען, שכל קביעה בעניין זה מקפלת בתוכה פגיעה או החלטה בעניין הקשור בזכות היסוד של חופש ההתעסקות. ובכל זאת אין חולק, שבעניינים אלה ובפירוש התקנונים הנוגעים לכך מוסמכים מוסדות השיפוט הפנימיים לדון. הוא הדבר בענייננו: מבלי לפגוע בחשיבות הבעיה שעוררו המשיבות בתובענתן, אין סיבה, שעניינן לא יידון על-ידי בית הדין העליון של האיגוד. כך צריך להיעשות על-פי תקנון היסוד של האיגוד, וזו גם מצוותו של סעיף 11 לחוק הספורט. כאן המקום להדגיש, שעל-אף הנטייה שלא להתערב בעניינים בהם קיים הסדר שיפוט פנימי בגופים וולונטריים (וראה לעניין זה ע"א 575/70, 579 [6], בעמ' 501; ובר"ע 161/71, 164 [7], בעמ' 417), גם לאחר החלטת בית הדין אין הדרך לבית המשפט חסומה באותם מקרים שראויה התערבותו של בית המשפט. רק מלים מפורשות של המחוקק יש בהן כדי לשלול התערבות כזו של בית המשפט בהחלטות טריבונאים של גופים וולונטריים. בסעיף 11 לחוק הספורט יש גם רמז ברור לכך, שהתערבות כזו לא נשללה על-ידי החוק בענייננו. הסיפא של הסעיף קובע, ש"החלטות ערכאת השיפוט הפנימית העליונה בענייני משמעת יהיו סופיות ואין לערער עליהן בפני בית משפט". נוסח זה כולל שלילת סמכות לדון בענייני משמעת שהוכרעו סופית על-ידי מוסדות השיפוט של האיגוד. אך משקבע המחוקק רק לגבי החלטות בענייני משמעת, שאין לערער עליהן לפני בית המשפט, ניתן להבין מכך, שבעניינים אחרים החלטות ערכאת השיפוט העליונה של האיגוד אינן חסינות, במקרים המתאימים, מפני התערבות בית המשפט. 8. העניין שלפנינו שונה מהעניינים שנדונו באותם פסקי הדין הנוגעים לסעיפי בוררות ביחס לסכסוכים באגודות שיתופיות הנזכרים בפיסקה 6 לעיל. בכל העניינים שנדונו שם, השאלה הייתה, אם ראוי לבית המשפט להורות על עיכוב ההליכים לפניו ועל העברת העניין לבוררות, או שמא בשל היות הסכסוך המועבר לבוררות נוגע לעניין "חוקתי", להבדיל מסכסוך בעניין "פנימי" של האגודה, אין מן הראוי להורות על עיכוב ההליכים. הן בסעיף 5 לפקודת הבוררות והן בסעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, שבא במקומה, הוקנתה לבית המשפט סמכות שלא להורות על עיכוב הבוררות, אם ראה טעם מתאים לכך. בסעיף 5 לפקודת הבוררות נקבע, שבית המשפט יכול שלא לעכב את ההליכים, "אם נתברר לבית המשפט או לשופט משופטיו שאין טעם מספיק לבלי למסור את הדבר לבוררות בהתאם לשטר הבוררין"; ובחוק הבוררות הנוסח הוא, ש"בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסיכסוך לא יידון בבוררות" (סעיף 5(ג) לחוק). בענייננו המצב שונה. אין אנו עוסקים במקרה בו היה על הערכאה הראשונה להחליט, אם ראוי היה להפסיק את ההליכים מכוח סמכות שהוקנתה לה בחוק הבוררות. על הערכאה הראשונה היה להחליט, אם על-פי סעיף 11 לחוק הספורט היה מקום לדון בעניין שהובא לפניה, כשלא מוצה ההליך של פנייה למוסדות השיפוט הפנימיים של האיגוד, אשר להם הסמכות לדון בכך מכוח החוק. בענייניהם של איגודים והתאחדויות ספורט ראה המחוקק להורות, שבעניינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד - בלי הבחנה בין עניין שהוא "חוקתי" או "פנימי" - הסמכות לדון ולהחליט בכך היא בידי מוסדות השיפוט הפנימיים, שנקבעו בתקנונים של אותם איגוד או התאחדות ספורט. נוכח דברו המפורש של המחוקק בעניין זה, מן הראוי שהסכסוך בו עסקינן ימצא את דרכו תחילה למוסדות השיפוט הפנימיים של האיגוד. בהקשר זה ראוי להזכיר, שעל-אף שיקול הדעת המסור לבית המשפט בסעיף 5 לחוק הבוררות, אין בית המשפט יכול להימנע מלהעביר עניין לבוררות, כשהבוררות הינה בוררות חובה על-פי החוק (ראה ספרה של ד"ר ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל- אביב, מהדורה 2, תש"ם) 79). 9. בפסק-דין זה לא התייחסנו למחלוקת בין הצדדים לגופה. בשאלה, אם יש בהוראות שבמחלוקת או בחלקן משום הפלייתן של נשים, או אם אלה סותרות את הוראות סעיף 10(ב) לחוק ועל-כן בטלות הן- יכריע בית הדין אשר ידון בפניית המשיבות או האיגוד אליו, אם תבוא אליו פנייה כזו. הנחתנו היא גם, שכשיגיע העניין לבית הדין, תובהרנה לפניו כל העובדות הצריכות לעניין. כך, למשל, טען בא-כוח האיגוד בסיכומיו, שנושא הגבלת תשלומי השכר אינו רלוואנטי עוד, עקב החלטת האיגוד לפיה הוקפא תקנון התשלומים מתחילת עונת המשחקים 1988/89. בכך הסתמך בא-כוח האיגוד על החלטה של הנהלת האיגוד, לפיה ביום 28.6.88 "החליטה להקפיא את תקנון התשלומים בכל הליגות למעט ליגה לאומית גברים". בית המשפט לא קיבל טיעון זה, בסוברו, שנוסח ההחלטה מצביע על כך שמצב הגבלת השכר נשאר בעינו. לדעת בית המשפט, על-פי הלשון הרגילה והמקובלת, "הקפאה" פירושה שהתקנון יישאר בתוקפו כפי שהוא. אין צורך שנכריע, אם בנסיבות העניין זה הפירוש הנכון להחלטת הנהלת האיגוד הנ"ל. משיבוא העניין לפני בית הדין, כוונתה ודרך יישומה של ההחלטה כאמור יובררו לאשורן, ועל-פי אלה יוכל בית הדין להחליט עניין. 10. התוצאה של כל האמור היא, שהערעור מתקבל, פסק-דינה של הערכאה הראשונה מבוטל, ותובענת המשיבות נגד האיגוד נדחית. על המשיבות להביא עניינן, אם רצונן בכך, לפני בית הדין העליון של האיגוד. בא-כוח האיגוד הביע הסכמתו לכך שהעניין יובא להכרעת בית הדין, ויש לקוות, שהעניין יובא לדיון והכרעה בכל ההקדם, כדי שלא ייפגעו ההליכים המתחייבים מתקנוני האיגוד בעניין הרישומים הנדרשים לקראת עונת הכדורסל הקרובה. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות, ובא-כוח האיגוד אף לא ביקש הוצאות בסיכומיו בכתב לפנינו. השופט א' ברק: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור. יישוב סכסוכיםבוררות