1. בין המערערת, המשרד הלאומי לתיירות - ליטורל - שבמאמאיה ברומניה, לבין המשיבה נחתם ביום 28.1.75 הסכם בענין אספקת שירותים לתיירים מישראל לרומניה. בהסכם נכלל הסעיף 7 (בכותרת סומן בטעות במספר 8) ולא נסתרו דברי מנהל המשיבה כי הכללתו היתה על-פי דרישת המערערת והיא גם שניסחה אותו, וזהו נוסחו של הסעיף בלשונו המקורית: :JURISDICTION" ,ANY DISPUTE OF CLAIM WHICH WOULD ARISE FROM THIS CONTRACT .1 .WILL BE EXAMINED BY BOTH PARTIES IN CASE LITIGIOUS PROBLEMS WILL NOT BE SETTLED IN THIS .2 WAY, THE DISPUTE OR CLAIM WILL E SUBMITTED TO THE ARBITRATION COMMITTEE OF THE CHAMBER OF COMMERCE OF THE ."COUNTRY OF THE DEFENDANT ימים נפלה מחלוקת בין בעלי הדין כשהמערערת טוענת לחוב של כ-200,000 דולר מהמשיבה וביקשה להביא הענין להכרעת הבוררות. אפסח על ההתכתבות בין המערערת לבין איגוד לשכות המסחר בישראל, במטרה להשיג מינוי בורר על-ידי גוף זה, - ורק אציין כי בגלל התנגדות המשיבה בוטל המינוי של מר משה זנבר, שמונה תחילה כבורר על-ידי יו"ר איגוד לשכות המסחר בישראל. המערערת פנתה לבית-המשפט הזה בעתירה למנות בורר שידון ויכריע בתביעתה, אך כבוד הרשם שדן בבקשה סירב לה, - ומכאן הערעור. 2. טענות רבות ומגוונות הושמעו לפני הרשם המכובד ולמרביתן הוא גם התייחס בהחלטתו - אך נראה לי שמן הדין לפתוח בנימוק העיקרי, שהן באי-כוח בעלי-הדין והן כב' הרשם ראוהו כגורם החשוב ביותר להכרעה בדבר מינוי בורר או לסירוב למינויו. משום שאם יש להצדיק החלטה בנימוק זה, - יש בו בלבד להכריע גורלה ויהא אף מיותר להתייחס לנימוקים אחרים, כגון שלא הוכח אם המערערת הינה גוף משפטי, שלא מקובל להעביר לבורר סכסוך בו נטענת תרמית, כי מינוי בורר עשוי לגרום לפיצול הדיון - וכדומה טענות שהושמעו. והנימוק העיקרי הוא כי על פי הסעיף האמור ולפי הניסוח שלו, הסכימו בעלי הדין להתדיין בפני גוף מסויים דוקא, - ומכיוון שהסתבר כי אין בישראל מצוי גוף כזה כלל - משום כך אל לו לבית-המשפט למנות בורר סתם ולהכריח את המתקשרים להתדיין בפני מי שלא היה בכוונתם להיזדקק לכתחילה. ואמנם אין חולקין על כך כי במדינת ישראל אין בנמצא גוף מהסוג ARBITRATION COMMITTEE OF THE CHAMBER OF COMMERCE בישראל אין אפילו לשכת מסחר ממשלתית, הקיימת במדינות רבות ורומניה בתוכן; כאן קיימות רק 4 לשכות מסחר עירוניות על בסיס וולונטרי ולהן גם מרכז בתל-אביב. ליד המרכז מצוייה ועדת בוררויות שכל תפקידה למנות בוררים במקרים של פניות חברים, אך אין שום גוף שידון בעצמו בסכסוכים. ברור לכל שאין השוואה בין הגוף המוזכר בסעיף הבוררות הנ"ל, - שהוא לארק גוף ממשלתי מקצועי, אלא נועד בעצמו לשמש בורר בעניינים שהוסכם להביאם לפניו, - ולבין לשכה וולונטרית איזורית אשר לכל היותר מוכנה למנות בורר כלשהו עבור מי שפונה אליה. וההבדל אינו רק במעמד שונה של כל אחד מהגופים (האחד ממשלתי והאחר וולונטרי פרטי) אלא בעיקר בעובדה שהגוף אשר הזכירו המתקשרים בחוזה, מטבע ברייתו נוצר לעסוק בבוררויות מסחריות עבור המזדקקים לו, - ומותר להניח, כי בתור כזה יש לו גם הכלים המקצועיים לכך; ואילו לשכות המסחר הוולונטריות אשר בארץ, כל אשר יכולות ומוכנות הן לעשות הוא - למנות בורר חיצוני, כפי שאמנם ניסו למנות את מר זנבר. גם המערערת אינה חולקת על שוני בסיסי זה - אך בא-כוחה סבור כי אין מניעה שימנה בית-המשפט בורר אחר, כשם שעתירה - והיא קובלת על שכב' הרשם לא נעתר לה. 3. אומר מיד כי מסקנתו זו של כבוד הרשם נראית לי. נכונה היא אמנם טענתו של בא-כוח המערערת כי מוסמך בית-המשפט למנות בורר כל אימת ובעלי הדין הסכימו למסור סכסוך לבוררות אך לא מינו בורר (סעיף 8 לחוק) [3] וכן מוסמך הוא למנות בורר חליף כאשר הכהונה נתפנתה, - אם עקב התפטרותו או פטירתו ואם עקב העברתו מתפקידו (סעיף 12 לחוק) [3]; והמקרה האחרון מסוייג באותו סעיף בהוראה "והוא כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות". ואולם המקרה דנן אינו מהסוג בו מדברים הסעיפים האמורים, - משום שכאן מינו בעלי הדין את הבורר במפורש, אמנם תוך הנחה לא בדוקה ולא מבוססת אם הגוף אותו מינו אכן קיים גם בישראל. כשם שקיים במקום מושבה של המערערת; תוך נטיית בתי-המשפט לתת תוקף להסכם בוררות הורחבה גם הנכונות למנות בורר אף במקרים שהצדדים נקבו בשם הבורר אך לא היתנו במפורש שרק הוא ולא אחר ידון בסכסוך. (זוסמן - דיני בוררות [4], סימן 89; אוטולונגי - בוררות - דין ונוהל [5], סימן 139). על פי פקודת הבוררות שהיתה בתוקף עת נידון הענין בהמר' 535/63 [1] - אכן הודגש על-ידי השופט זוסמן (כתוארו אז) כי יש לבית-המשפט שיקול-דעת שלא למנות בורר תחת הבורר שמינו הצדדים אם בעל דין המסתמך על נסיבות מיוחדות משכנע להימנע ממינוי בורר על-ידי הוכחת הנסיבות האמורות כדרך שמוכיחים טענה שבעובדה (המר' 535/63 [1]), והכוונה היא לסגולות מיוחדות של הבורר שהצדדים ייחסו להן חשיבות. בבר"ע 124/68, 125 [2] נתחלקו במידה מסויימת הדעות בשאלה ספציפית זו, כשהשופט ח' כהן סבור: "אם לפי לשונו של שטר הבוררין או לפי ראיות שהובאו לכך לפני בית-המשפט, מתברר שאלולא בורר פלוני זה אשר הסכים לכהן בתור שכזה, לא היו בעלי הדין או אחד מהם מסכימים על הבוררות ולא היו חותמים על שטר הבוררין, כי אז יבצע בית-המשפט את ההסכם בין בעלי הדין לפי כוונתם, על-ידי שיסרב למנות בורר אחר ושונה מזה שעליו הסכימו מראש", (שם [2] בע' 19). ואילו השופט ברנזון סבר כי - "את כוונתם האמיתית של הצדדים בענין יש לדלות מלשון ההסכם ומהנסיבות שבהן הוא נעשה. דבר אחד ברור והוא ש'גם אם לצדדים היה יחס מיוחד לבוררים שנתמנו על ידם... והם רחשו להם אימון יתר, כל עוד שלא נאמר במפורש בשטר הבוררין כי הבוררים שנתמנו, ולא זולתם, יבררו את הסכסוך שבין הצדדים, אין ללמוד על כוונה לשלול את הסמכות למנות בוררים אחרים תחתם, כאשר מתעורר הצורך בכך', ע"א 589/67, כב (1) שם ע' 517", שם [2] בע' 20. ואולם על אף השוני בגישה, כפי שעולה מהדברים המצוטטים כאן, הסכים גם השופט ברנזון במקרה ההוא שאין למנות בורר אחר, לאחר שמצא עדות מפי הבורר שסיפר כי המשיב דשם "עמד על כך שאני אהיה הבורר, ושום צד אחר". משמע - גם אליבא דשופט ברנזון, די בראייה חיצונית, ולאו דוקא בגוף שטר הבוררין, כדי להוכיח כי הצדדים או צד אחד התכוונו לבורר שמינו דווקא ולא לאחר. והנה משנחקר מנהל המשיבה על תצהירו הוא אמר: "הסכמתי רק אם קיימת ועדת בוררות כפי שנאמר בסעיף 7.2 .... חשבתי שאותה ועדה תהיה הבוררות .... לי נודע שלא קיימת ועדת בוררות כזאת כאשר בועדת אתיקה שליד משרד התיירות נטען נגדו כי אני הטעיתי.... רק באותו זמן נודע לי שאכן ועדה כזו אינה קיימת" (ע' 9-8). 4. אתעלם לרגע מכך כי במקרה בפני אין המדובר במינוי בורר שהצדדים לא מינוהו ואף לא במינוי בורר חליף תחת בורר שכהונתו נתפנתה; אך גם במקרה כמו כאן, שבו מבקשים למנות בורר משום שזה שמינהו הצדדים לא קיים כלל במדינתנו נרצה ליישם את גישת בתי המשפט לקיים ככל האפשר את המוסכם בין הצדדים בדבר בירור הסכסוך בבוררות דווקא, - כי גם אז מן הדן הוא לבחון את כוונת הצדדים כפי שעולה מהראיות ומהנסיבות. ואין אני מתקשה ללמוד מעצם הקביעה שהסכסוך יתברר בפני הבוררות של לשכת המסחר, הכוונה כי יהא זה גוף ממשלתי מוכר המאומן ומיומן בסכסוכים מסחריים, וגוף כזה דווקא. וכאשר מוסיפים לכך את דבריו של מנהל המשיבה מחקירתו שהובאו לעיל - יש לומר כי עולה הכוונה הברורה כי יהא זה אותו גוף ולא אחר. נוטה אני על כן לומר כי אף שחסרה בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 [3] הוראה ספציפית בדבר סמכותו של בית-המשפט למנות בורר במקרה שהבורר אותו הזכירו המתקשרים בסעיף הבוררות אינו קיים כלל, - הרי בנסיבות רגילות לא יהא בית-המשפט מנוע למנות בורר גם במקרה כזה; ואולם גם כאן יהא השיקול מסוייג (בדומה לאמור בסעיף 12 לחוק) לסייג, והוא: כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות או מהראיות שבאו לפני בית-המשפט. לדעתי הוכחה כאן כוונה, לפחות מצדו של המשיב, כי הבוררות תהא דווקא בפני ועדת הבוררות של לשכת המסחר, ומשמסתבר כי במדינת ישראל אין ועדת בוררות כזו קיימת, אין להכריח את המשיב להתדיין בפני בורר אחר. מסקנתי זו יש בה כדי לחרוץ גורל הערעור אף בלי להתייחס ליתר הטענות שהעלה בא-כוח המשיבה. הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאותיה וכן שכר טרחת עורך-דין בסך -. 4,000 ל"י. יישוב סכסוכיםלשכת המסחרבוררות