1. ביום 8.3.93, חתמו התובעים על חוזה הלוואה עם הנתבעת 1 (להלן: "הבנק"), לפיו נטלו הלוואה על סך 160,000 ש”ח נומינלי, וכמשכנתא שנזקקו לה למימון גימור ביתם שרכשו מחברת קלרין דירות בע"מ (להלן: "קלרין"), שנכנסה - כלשון התובעים - לכינוס נכסים. בהתאם לדרישת הבנק, המציאו התובעים 2 ערבים. ביום 12.3.93 חתם כערב אברהם דפני, וביום 29.3.93 חתם כערב יעקב צבי וינר ז"ל (להלן: "המנוח"). הן התובעים והן הערבים, הצטרפו לביטוח חיים של מקבלי משכנתא וערבים, וכשהביטוח נערך ע"י הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת"), בהתאם להסכם ביטוח קבוצתי בין הבנק לבין המבטחת. 2. באישור ההצטרפות מפורטים עיקרי הסכם הביטוח, וכדלקמן: א. סכום הביטוח לערב "הינו סכום השווה לאותו חלק ביתרת ההלוואה ליום פטירתו, עליו חלה חבותו של אותו הערב - המבוטח, כפועל יוצא מערבותו". ב. הודעה על מקרה מוות "יש להעביר בהקדם האפשרי" למבטחת בצרוף תעודת פטירה בציון סיבת המוות. ג. במות ערב מבוטח, לפני מות לווה מבוטח, תשלם המבטחת לבנק "80% מסכום הביטוח... בו מכוסה הערב - המבוטח שנפטר, וסכום זה ייזקף לזכות הלוואת הלווה. .." וכשה-20% הנותרים ישולמו, כפוף לתנאים נוספים, למוטבי הערב. ד. המבטחת תשלם את סכום הביטוח, 30 יום לאחר שנמסרו לה המסמכים הנדרשים ואישור התביעה. ה. בהתאם להסכם הביטוח הבנק הוא המוטב "בכפוף לאמור בסעיף (ה) להלן" שעניינו תשלום סכום הביטוח ע"י המבטחת, כמפורט לעיל. ו. הלווים אמורים לשלם את הפרמיה החודשית בגין הביטוח, לרבות ביחס לערבים. ז. "תקופת ההתיישנות של תביעה על פי ביטוח זה היא 3 שנים מיום קרות מקרה המוות". ח. הבנק משמש ככתובת לפניה, בכל הקשור להסכם הביטוח. 3. ביום 21.11.94, נפטר המנוח, וזאת בעקבות מחלת הסרטן בה לקה, וכשביום 15.1.95 ניתן בביהמ"ש המחוזי בת"א, צו ירושה. 4. לטענת התובעים, נודע להם על פטירת המנוח, רק בחודש מרץ 1999. 5. ביום 16.4.00, הגישו התובעים את תביעתם, הן כנגד הבנק והן כנגד המבטחת, שכותרתה כפסק דין הצהרתי ותביעה כספית על סך 70,000 ש”ח, וכשהתובעים עותרים כי ביהמ"ש יצהיר, כי המשכנתא נשוא ההלוואה נפרעה במלואה, וכן עותרים הם לחייב את הנתבעות להשיב להם את אשר נגבה ביתר, וזאת לאור טענתם, כי אם הנתבעות היו פועלות כנדרש מהן בהפעלת הוראות הסכם הביטוח, לא רק שלא היו חבים ביתרה של ההלוואה, אלא מתברר, כי שילמו אף ביתר, לרבות לאור המשך פרעון ההלוואה כסדרה כל העת. בנוסף מציינים התובעים, כי הם זכאים להחזר תשלומי הפרמיות בגין ביטוח החיים. לטענת התובעים, בסמוך לאחר פטירת המנוח, הוזמנה אלמנתו לבנק, ומסרה לבנק אודות פטירת המנוח, לרבות המצאת תעודת הפטירה, אולם חרף זאת שהבנק ידע אודות פטירת הערב, לא עשה מאומה בגין כך, לרבות יידוע התובעים. 6. במקביל עתרו התובעים למתן סעד זמני כנגד הנתבעות, המורה להן להמנע מלגבות תשלומים נוספים מהתובעים בגין המשכנתא, ופרמיות בביטוח חיים. במסגרת הדיונים בבקשה הזמנית בתביעה לגופה, לא הגיעו הצדדים להסדר, ועל כן נצרך ביהמ"ש לשמיעת ראיות. 7. טרם שנתייחס לראיות לגופן ולמחלוקת הנצרכת להכרעה, מהראוי לפרט אודות אשר הוסכם ואשר הוברר, עד לשמיעת ההוכחות וכדלקמן: א. הואיל והוברר שלמעשה העילה המרכזית הינה כנגד המבטחת, שוחרר הבנק מהשתתפות בדיונים. ב. אם בשלבים הראשונים נטענו טענות ע"י המבטחת בכל הקשור לעצם הכיסוי הביטוחי של הערב, וזאת בהקשר למצבו הרפואי, עובר להצטרפותו להסכם הביטוח, הרי בהמשך נזנחה הטענה וזאת לאחר שהומצאו למבטחת המסמכים הרפואיים לבחינת הנדרש. ג. המבטחת טענה כי חבותו של הערב הינה בגדר ערבות של ערב יחיד כמשמעותו בתיקון חוק הערבות מתשנ"ב - 1992, וכי על כן סכום הביטוח אשר מתייחס לחבותו של המנוח, הינו מחצית מההלוואה, וזאת לאור הוראות סעיף 17 ה' לתיקון לחוק הערבות. לעניין זה יש לציין, כי בבש"א 1479/01 עתרו התובעים לתיקון כתב התביעה. בכתב התביעה המקורי צויין, כי התובעים רכשו את ביתם בשנת 1993 וכי לצורך מימון רכישת ביתם נזקקו לנטילת ההלוואה. לכאורה, לאור האמור בכתב התביעה, ולאור סכום ההלוואה, אכן היה מקום לטענתה האמורה של המבטחת. בבקשה לתיקון כתב התביעה נטען, כי האמור בכתב התביעה הינו בגדר טעות קולמוס, וכי למעשה הבית נרכש עוד ביום 8.4.84 מקלרין, וכי את עלות הרכישה שילמו התובעים זמן רב לפני נטילת ההלוואה דנן, וכי כספי ההלוואה דנן נועדו להשלמת ביתם לאחר שקלרין נכנסה לכינוס נכסים. המבטחת התנגדה לתיקון המבוקש, מטעמים מטעמים שונים, לרבות כי בכך מנסים התובעים לסתור הטענה האמורה. בסופו של דיון בבקשה, אומנם הותר התיקון, ובהסכמה, אך בכפוף לכך כי התובעים לא יהיו רשאים לטעון, אשר לא ניתן היה לטעון אלמלא התיקון, וכי "על מנת הסר ספק מקובל שחל התיקון של שנת 92...". הנה כי כן, לאור ההסכמה האמורה, התקיימו התנאים כטענת הבנק ואכן חבותו של המנוח מתייחסת למחצית מההלוואה. ד. מטעם המבטחת העיד נציג הבנק, אשר הוגש גם מכתבו ת/1, בו מצויין כי דרך כלל בקרות ארוע ביטוחי כאמור, נזקפים התקבולים ביום הפטירה כתקבול, כאשר התשלומים השוטפים ממשיכים להשתלם בשיעורם המקורי עפ"י תנאי ההלוואה, וכשהשפעת הדבר, הקדמת זמן הפרעון הסופי של ההלוואה. יחד עם זאת מצויין במסמך זה, כי אם חפצים בכך הלווים, ובכפיפות לקבלת הודעה בכתב מהם, ניתן להפחית את התשלום החודשי ואזי, מועד הסילוק הסופי המקורי יוותר על כנו. ה. כן צויין בת/1, כי יתרת ההלוואה במועד פטירת המנוח היתה בסך 185,362.83 ש”ח וכי על כן 40% ממנה מסתכמים בסכום של 74,145.13 ש”ח. החלק של 40% נגזר אכן מההסכמה בדבר היות המנוח ערב יחיד - כהגדרתו דאז, ומהוראת הסכם הביטוח, כי 80% מאותו חלק נזקף על חשבון ההלוואה. כן צויין, כי בהתאם לתחשיב שנערך בבנק, הרי אם יזקף אותו תשלום למועד הפטירה, ובהנחה של פרעון שוטף של תשלומי ההלוואה ללא שינוי, זמן הפרעון הסופי יהיה בחודש ינואר 2004 במקום חודש אפריל 2013. 8. ומכאן לשאלה שנותרה עתה כשאלה היחידה הנצרכת להכרעה, והיא שאלת ההתיישנות. 9. עוד בכתב התביעה ציינו התובעים מפורשות , כי המנוח היה חבר של אחיה של התובעת, וכי לא היה קשר בינה לבין המנוח, וכי על כן לא ידעו אודות פטירתו. לטענת התובע, רק משפנה לסניף הבנק שבאמצעותו נפרעת ההלוואה, וזאת בחודש מרץ 1999, נודע לו לראשונה כי המנוח נפטר וזאת עוד בשנת 1994. אומנם לאחר שנטענה טענת ההתיישנות, מפורשות, ע"י הנתבעות, הוגש כתב תשובה אומנם באיחור, אולם ביהמ"ש דחה את בקשת המבטחת למוחקו, בגין איחור במועד הגשתו, הגם שצויין כי אכן אין בכך להכשיר הרחבת חזית, בגדר העלאת עילות חדשות, שמקומן לא יכירם, בכתב תשובה. בכל הקשור לבחינת שאלת ההתיישנות, לכאורה, גם מהאמור בכתב התביעה, ואף ללא היזקקות לאמור בכתב התשובה בנושא זה, עולה שהתובעים טענו כל העת לחלותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958, דהיינו התיישנות שלא מדעת. על התובע הטוען לחלותו של סעיף זה, להוכיח שניים. ראשית, כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו. ושנית, שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. לעניין זה ראה ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח (3) 673. 10. א. התובעת בתצהירה כעדות ראשית ת/2, מצהירה כי המנוח היה חבר של אחיה, כי לא היה כל קשר בין התובעים לבינו, ועל כן לא ידעה אודות פטירתו. ב. אלמנתו של המנוח, בתצהירה כעדות ראשית ת/3 מציינת כי המנוח עבד שנים רבות במועצת פועלי ר"ג, וכשהוא פעיל ציבורית ופוליטית וכשהיו לו חברים רבים, ובכללם אריה המר, אחיה של התובעת (להלן: "האח"), אשר עבד יחד עם המנוח שנים רבות. לדבריה, כחודשיים לאחר פטירתו, נמסרה לה הודעה מהבנק, בדבר היותו של המנוח ערב להלוואה, דבר שלא היה ידוע לה, ולדבריה פנתה בעקבות כך לבנק תוך הצגת תעודת הפטירה של המנוח, וכשלא נאמר לה דבר אודות ביטוח החיים. לדבריה, רק בשנת 1999, פנה אליה התובע, ואזי נודע לה על הביטוח, תוך שהיא מתבקשת להמציא את צו הירושה, ולאחר מכן את תעודת הפטירה. ג. האח בתצהירו כעדות ראשית ת/4, מצהיר שהיה נכון לערוב להלוואה, אולם הבנק דחה מועמדותו, ועל כן פנה למנוח, וכשביום החתימה הביא את המנוח ברכבו לסניף הבנק בחדרה, וכשהמנוח יחד עם התובעת פונה לבנק וחותם כערב. לדבריו כארבעה חודשים לאחר החתימה, נוצר נתק בינו לבין התובעים, על רקע מריבה משפחתית, וכשקיימת התעלמות מוחלטת בין שתי המשפחות, וכי לאחר פטירת המנוח, לא זכר כלל את הקשר בין המנוח לבין התובעת, ולא שוחח עימה ולא הודיע לה על פטירת המנוח. אומנם בשנת 1998 חודש הקשר, אולם גם אז לא זכר שהמנוח חתם על הערבות, וכי רק בחודש מרץ 1999 לאחר שנודע לתובע אודות פטירת המנוח, יצר את הקשר בין התובעים לאלמנת המנוח. ד. התובע בעדותו הראשית (סומנה ת/16 לאור סימון הנספחים האחרים) מצהיר, כי רק בחודש מרץ 1999, עם צאתו לגמלאות בעקבות תאונה, פנה לבקשת התובעת לסניף הבנק על מנת לברר יתרת המשכנתא, ואז ורק אז נודע לו כי המנוח נפטר עוד בשנת 1994. עוד הוא מוסיף, כי משפנה לאלמנת המנוח זו סיפרה לו אודות פנייתה לבנק ומסירת תעודת הפטירה עוד בשנת 1994, וכשהוא מוסיף "לדבריה הוצע לה לערוב למשכנתא במקום בעלה, אך זו סרבה", טיעון שאומנם צויין בכתב התביעה, אך "משום מה" נעדר מתצהיר האלמנה. ה. כן צורפו מסמכים הכוללים דו"ח מצב חשבון מתומצת לשנת 1998, וכשבכתב יד מצויינת המבטחת ומספרי טלפון, וכן אשר נחזה להיות שם של מי מבנק למשכנתאות. בנוסף צורף מכתב שנשלח ע"י התובעים, ושנכתב ע"י בתו של התובע, והמופנה לרבקה ברויר, ובו מצויין כי מכתב זה מופנה אליה לאחר שהתובע שמע מפקידת הבנק בשם מיכל, שהיא זו המטפלת בביטוחי חיים, ובו הוא מלין מדוע לא הודע לו על פטירת המנוח, מדוע לא הופסקו תשלומי המשכנתא, תוך שהוא מוסיף, כי ביום 10.3.99, העביר את צו הירושה. כן צורפו נתוני שאילתה מיום 7.3.99, אשר לכאורה הוצאה מהבנק, בדבר נתונים מקובץ מרשם אוכלוסין, וזאת בהתייחס למנוח, וכשצויין כי בעל תעודת הזהות המבוקשת נפטר, וכשצויין מיכל בכתב יד. מסמך נוסף שצורף הינו מסמך על נייר מכתבים של תרשומת פנימית של הבנק, ובו צויין בכתב יד, ובשחור ראובן צבג (עד כמה שניתן לפענח הכתוב) וכן רבקה ברויר ומס' טלפון. בעט כחולה הוסף "הייתי בבנק למשכנתאות ב 7.3.99" וכשליד שמו של ראובן צויין "מנהל בנק לאומי למשכנתאות" וליד שמה של רבקה ברויר צויין "המנהלת שמטפלת בביטוח חיים של הערבים בבנק בת"א", כן הוסף טלפון נוסף (ת/09 א'). במכתב מטעם הבנק לב"כ התובעים מיום 25.5.99 וכתשובה לפנייתו, מוכחש "מכל וכל" כאילו האלמנה פנתה לבנק על אחת כמה וכמה שהמציאה את תעודת הפטירה של המנוח, וכי אם היתה עושה כן "עפ"י הנוהל היה הדבר מוקלד במחשב ובמקרה שהערב.. . היה מבוטח בביטוח חיים - היה הדבר מועבר לטיפול מדור ביטוח חיים שבמטה הבנק...". 11. המצהיר מטעם המבטחת אשר משמש כמזכיר הבנק, ואשר בדק את הנדרש, מציין בתצהירו נ/1, כי הגב' רבקה ברויר היא אכן ממטה הבנק, וכי בעקבות בירורה פנתה לתובע על מנת לקבל תעודת פטירה, ועל כן אם אכן היתה פניה בעבר של האלמנה, לא היתה נדרשת גב' ברויר לפניה שכזו. כן הוא מוסיף, כי מעיון בתיק ההלוואה עולה, כי אין בו תעודת פטירה טרם פניית ב"כ התובעים לבנק. כן מוסיף העד, כי כל עוד נפרעת ההלוואה כסידרה, אין הבנק בוחן ובודק אודות הקשורים להלוואה למעט הודעות תקופתיות. בחקירתו הנגדית מציין העד, כי ללא קשר למוסר הידיעה על פטירה, מעת שיש ביטוח חיים הסניף מפנה את האנשים ליחידת הביטוח. עם זאת בתקופה ההיא היה צורך להעביר המסמכים למטה, שם מוקלדים הנתונים, הגם שעתה הדבר מבוצע בסניפים. בהתייחס לשאילתה מיום 7.3.99, מציין העד כי הואיל ומדובר במועד זה "ייתכן שהיה פה משהו מקביל יתכן שבמקביל יש חוליה שמטפלת בביטוח חיים ויש שמטפלת בכל השינויים וההודעות של ההלוואות...", בהמשך עולה מדבריו שלכאורה, בפניה אודות הערב בלבד, יתכן ואכן לא אותר ביטוח החיים. 12. מחקירתם הנגדית של העדים מטעם התובעים ניתן לציין כדלקמן: א. אלמנת המנוח מעידה, כי ההודעה מהבנק לאחר פטירת המנוח היתה כי המנוח חתום כערב, ובסניף חדרה. אולם היא ניגשה לסניף בר"ג, וכשגם בעת פנייתה לא ידעה מי החייבים, וביקשה כי יעבירו את תעודת הפטירה לסניף בחדרה וכשהיא מציינת כי לא נאמר לה דבר, למעט משלוח האמור לסניף הבנק בחדרה. ב. האח מציין כי בגין המריבה, התובעת לא נכחה בחתונת בנו ובבר מצווה של ילדיו, הגם שאינו בטוח שאכן התקיימו אירועי בר מצווה באותה התקופה, וחוזר על דבריו כי לא זכר כלל, במועדים הרלוונטיים, אודות חתימת המנוח כערב להלוואת התובעים. ג. התובע בחקירתו הנגדית מציין, כי קיבל את פרטי השאילתה מפקיד הבנק, וכשלא מדובר על אותו פקיד שבפניו נחתמו מסמכי ההלוואה, ולדבריו "כשבאתי בשנת 99 הפתיע אותי שהערב נפטר, לא האמנתי שהוא נפטר. דבר כזה אמרתי איך יכול להיות דבר כזה, אמרתי לפקיד למה לא אמר לי שהערב נפטר והוא אמר לי, קח אני נותן לך את הפתק" (9). בהמשך נסובה חקירתו אודות ת/9 ות/9 א', דהיינו, השאילתה והפתק הנוסף, תוך בירור אם פנה לאותה פקידה בשם מיכל, ומי נותני המסמכים השונים. כן נדרש העד להסביר פשר שינוי התאריך במכתבו לרבקה ברויר. 13. דומני, שאכן צודק ב"כ המבטחת בטיעונו בו הוא מציין "בסופו של דבר זה צריך להיות עניין של מדיניות. השאלה העקרונית היא האם היה על התובעים לדעת או לא..." (18). 14. לא בכדי התייחסתי לשאלה זו, הואיל ושוכנעתי כי אכן התובעים לא ידעו אודות פטירת המנוח עד לחודש מרץ 1999. לא התעלמתי מאותן תהיות או שאלות, אשר מתעוררות נוכח חקירתו של התובע בכל הקשור לזהות נותני המסמכים מטעם הבנק, ומועד נתינתם. יהיו הדברים אשר יהיו, אין בסתירות אלו לקעקע את הגירסה של התובעים לפיה נודע להם על פטירת המנוח רק במועד האמור. לא סביר בעיני, כי כל המסמכים, כולל המכתב שנשלח לבנק, הינם בגדר "הצגה", על מנת להראות כביכול כי אכן התובעים לא ידעו אודות פטירת המנוח טרם המועד האמור, הגם שכאילו ידעו על כך טרם הפניה. יתר על כן, לא נראה כאילו רק בעקבות פניה לעו"ד ידעו כאילו על ביטוח החיים, וכאילו פעלו לאור זאת. מהמסמכים השונים עולה, שהבנק מסר, לכאורה, לתובע אודות פטירת המנוח, וכי התובעים פעלו בהתאם ופנו לאשר נאמר להם כי יש לפנות. יתר על כן, שוכנעתי, שאכן היה ניתוק בקשר בין האח ומשפחתו לבין משפחת התובעים, ובמיוחד מקובלים עלי דברי האח, שהן לאחר פטירת המנוח, למעלה משנה וחצי לאחר חתימת הערבות ע"י המנוח, והן לאחר חידוש הקשר לא זכר כלל שהמנוח אכן ערב להלוואה שנטלו התובעים. עדותו של האח לא נסתרה, ועדותו מקובלת עלי. ממילא אם האח לא מסר על הפטירה, ולאור טענת הבנק, כי לא ידע על הפטירה, הרי לכאורה בהעדר קשר כל שהוא בין המנוח ומשפחתו לבין התובעים, לא יכולים היו התובעים ליידע על הפטירה אלא בעקבות הפניה לבנק בחודש מרץ 1999. 15. אומנם ב"כ המבטחת טוען כנגד התובעים מדוע לא טרחו לזמן פקיד מפקידי הבנק, אולם בנושא זה כפי שנזקקה המבטחת לעדותו של מזכיר הבנק, יכולה היתה ללא קושי לזמן מי מפקידי הבנק, אשר היו מעורבים, ולא להסתפק בהפנייה למזכר זה או אחר. 16. המסקנה העולה, כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם בכל הקשור לשאלה הראשונה שהצבנו בפתיחת הדיון, דהיינו, שאכן נעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בהם. 17. ומכאן לשאלה השניה, והיא קביעת אותה נורמה של הזהירות הסבירה, בדבר יכולת התובעים למנוע את אי הידיעה. מקובל עלי אשר נטען ע"י המבטחת, כי לא היא ולא הבנק נדרשים לבחון בכל עת ועת אם ערב חי וקיים אם לאו. אולם מאידך, יש לבחון גם את רמת הזהירות, בחינת קביעת מדיניות משפטית, לנדרש מלווה שנטל הלוואה - משכנתא, מבנק. כל מקרה יש לבחון לנסיבותיו, ובהקשר הספציפי של הערבים הספציפיים. אם נבחן את המקרה דנן, נמצא למדים, כי לא מדובר על ערב בן משפחה, כפי שיש להניח כי בחלק גדול מהמקרים ערבים הינם בני משפחה, וכפי שגם במקרה דנן הערב השני הוא בן משפחה, אלא ערב זר לחלוטין, אשר לכאורה לא היה כל קשר בינו לבין התובעים. יתר על כן, מדובר בערב יליד שנת 1952, אשר הלך לעולמו בהיותו כבן 42 שנה בלבד, וכשחייו נגדעו באיבם. עוד יש להוסיף, שלכאורה האח היה אמור לשמש כערב, וכשמועמדותו נדחתה ע"י הבנק הובא במקומו המנוח, וכשמדובר באירוע חד פעמי של חתימה וללא קשר נוסף. 18. בפן הכללי, ניתן היה אף להידרש לטיעון, שנוטל ההלוואה כמשכנתא מבנק, וכשהוא פורע את ההלוואה כסידרה, אין הוא זוכר, אין הוא חייב לזכור ואין זה מעניינו זהות הערבים שחתמו כערבים להלוואה, ויתכן ובפועל אין לווה זוכר כלל מי הערבים שחתמו עבורו. יתר על כן, דרישה כי לווה ידרש לבחינת היותו של ערב בחיים אם לאו, הכל מחמת קביעת תקופת התיישנות של 3 שנים, שאף היא מובלעת באישור ההצטרפות לביטוח החיים, אינה סבירה. גם אם מדובר בקביעה עפ"י חוק, גם אז אין לדרוש לכאורה, מלווה שיזקק לנושא זה. ביהמ"ש בתוך עמו הוא יושב, ולכאורה, ברוב המקרים השאלה דנן לא תתעורר הואיל וככל שמדובר בערב בן משפחה או ידיד הלווים, פטירה של ערב שכזה תהיה בידיעת הלווים. לא בכדי ציינתי כי ייתכן והיה מקום להידרש לפן הכללי של חובת לווים, וכשנוטה אני לדעה כי לא זו הזהירות הסבירה הנדרשת מלווים. אולם, מבלי להכריע מעבר לאמור בפן הכללי, הרי בפן הספציפי של המקרה דנן, אין זה סביר בעיני כי בנסיבות שכאלו, ובמיוחד לאור העדר קשר כל שהוא בין המנוח לתובעים מחד, וניתוק הקשר בין "המתווך" כלשונו של ב"כ המבטחת לבין התובעים, יכולים היו התובעים בזהירות סבירה למנוע את אי ידיעתם אודות פטירת המנוח, לרבות בהתחשב בגילו בעת פטירתו. 19. המסקנה העולה, כי התובעים אף עמדו בנטל הקשור לשאלה השניה שהוצבה לעיל. 20. ייתכן והיה מקום כי בנק למשכנתאות או מבטחת ביטוחי חיים כאמור, יכללו בין התנאים הנדרשים מלווה, וכתנאי מודגש ומובלט, כי על הלווה אכן לוודא את אשר צויין לעיל. לכאורה עולה מהמסמכים שצורפו לבקשת ההצטרפות לביטוח החיים, כי הלווים והערבים חתמו על טופס הבקשה ששם מצויינת הצהרת הבריאות וויתור על סודיות רפואית, וכי לא רק שבמסמך שצורף לתצהיר נציג הבנק, אין אישור בפני מי נחתם אותו מסמך, אלא שהאישור על ההצטרפות לביטוח החיים עבור הלווים והערבים, נושא חתימת הבנק בלבד וכשהוא מופנה אומנם ללווים ולערבים, וכשהוא אינו נושא כלל את חתימת הלווים או הערבים. יתר על כן, לא נטען ואף לא הוכח, כאילו מי מהבנק היפנה את תשומת לב הלווים לעיקרי ההסכם. אם במסמכים חתומים ע"י לקוח של הבנק מצאה הפסיקה בעניינים אלו או אחרים להתייחס לצורך בהסבר והפניה לתנאים שונים, על אחת כמה וכמה במקום ש"עיקרי ההסכם" כלל לא חתומים ע"י הלווה. 21. בנסיבות אלו ומשהשאלה הניצבת על מי להטיל את תוצאת אי הידיעה על פטירת הערב המנוח, האם על הלווה אשר לא רק שלא ידע על פטירת המנוח, אלא אף המשיך לשלם משך שנים את הפרמיה בגין ביטוח החיים של הערב המנוח, ואף לאחר פטירתו. או על המבטחת, דומני שהתשובה לכך כי יש להטיל זאת על המבטחת. 22. לא נדרשתי לסוגיה שעלתה, בכל הקשור לפעולות האלמנה ואשר הבנק ידע או לא ידע. נוכח המסקנה דלעיל, אין צורך להיזקק לכך. יחד עם זאת אציין, כי עדיין קיים ספק מה אכן הומצא לבנק בזמנו ומה אירע בעקבות כך. 23. המבטחת טוענת, כי לצורך חיוב בריבית, ואף בהפרשי הצמדה, אין מקום להחיל על המבטחת, לפחות את חיובי הריבית, ויתכן ואף את חיובי ההצמדה, אלא להורות על זקיפת תקבולי קרן 30 יום לאחר המצאת תעודת הפטירה. עוד טוען ב"כ המבטחת, כי לאור ת/1, בכל מקרה לא זכאים התובעים להחזר כספי כל שהוא. 24. לנושא אחרון זה, עלינו להיזקק לתנאי הסכם הביטוח אשר פורטו בראשית הדברים. יש להבדיל בין מועד חובת התשלום, לבין שיעורו. אכן, בסעיף ה' (4) במסמך האישור, חובת המבטחת לתשלום סכום הביטוח הינה תוך 30 יום לאחר קבלת המסמכים ואישור התביעה. אולם סכום הביטוח בסעיף ג' ביחס ללווה מוגדר "סכום השווה ליתרת סכום ההלוואה המקורי לצורכי ביטוח, שטרם הגיע זמן פרעונה ליום הפטירה, לפי חישובי הבנק..." ובהמשך ביחס לערב "היינו סכום השווה לאותו חלק ביתרת ההלוואה ליום פטירתו, עליו חלה חבותו של אותו הערב..." (ההדגשות לא במקור - י.ש). נמצאנו למדים שלכאורה על המבטחת להעביר לבנק את הסכום של 74,145.13 ש”ח בצרוף כל אשר ידרש ע"י הבנק, על מנת שסכום זה יזקף כתקבול שנזקף לזכות הלווים בחשבון ההלוואה במועד הפטירה, וכשבשלב זה, אין אני מוצא לנכון להורות מעבר לכך מתוך תקווה, כי לא יהיה צורך בצו אופרטיבי בנושא זה, מעבר לאמור. מאידך, אין מקום, נוכח נסיבות העניין, לזכות את התובעים בקבלת תשלום זה או אחר מהבנק. בכל הקשור לשיעורי הפרמיות ששולמו, לא הובאו למעשה כל נתונים ונראה שאף התובעים זנחו טענה זו. בכל הקשור לתשלומים ששילמו התובעים עד כה, לאור ת/1 וכמפורט לעיל, לאחר שהוברר כי יש לדחות טענתם כאילו אם הכספים היו מועברים לא היו חייבים באותם תשלומים עודפים, כביכול, ששילמו עד כה, הרי אין הם זכאים להחזר כספי זה או אחר . אין מקום לדרוש עתה מהבנק, או בעקיפין מהמבטחת לערוך רטרואקטיבית חשבון מתוקן, שיקטין את התשלומים השוטפים, ויותיר את מועד סיום פרעון ההלוואה המקורי על כנו. לא ניתנה הודעה לבנק ככזאת, ואף אם היתה ניתנת, הגם אם דחינו את טענת ההתיישנות, הרי אין לבוא חשבון עם הבנק או המבטחת, על אשר לכאורה לא היה בידיעתם. עם זאת, ביחס לתקופה מכאן ואילך, יהיו רשאים התובעים לפנות לבנק על מנת שאם רצונם בכך, יפעלו לפי החלופה של הקטנת פרעון התשלומים החודשיים, מכאן ואילך, חלף הקדמת מועד סיום פרעון ההלוואה המקורי, ובהתאם לאשר נהוג בבנק. 25. כפי שציינתי לעיל, וגם נוכח אשר עלה מדברי ב"כ הצדדים בטיעוניהם, נדרש ביהמ"ש להכריע בשאלה העקרונית, וכך נעשה, אולם אם תתעוררנה שאלות בכל הקשור לישום האמור לעיל, ניתן יהיה לפנות לביהמ"ש. 26. א. אשר על כן התביעה כנגד הבנק נדחית, למעט הקשור לנדרש מהבנק אשר נסמך על דברי נציגו, וזאת ללא צו להוצאות. ב. התביעה כנגד המבטחת מתקבלת, אולם באופן המפורט לעיל. ג. נוכח התוצאה, ובהתחשב במכלול הנסיבות ואשר עתרו לו התובעים, לעומת אשר נפסק בסופו של יום, אני מחייב את המבטחת לשלם לתובעים הוצאות המשפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מעת ההוצאה ועד התשלום בפועל, וכן לאור האמור, שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש”ח בתוספת מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. מסמכיםביטוח חיים