ההליך מדובר בעתירה להורות על ביטול החלטת שר הפנים ולשכת האוכלוסין בבאר שבע מיום 18.7.10, לדחות את בקשת העותרת 2, לקבל מעמד בישראל במסגרת הליך איחוד משפחות, מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב -1952. העובדות המוסכמות העותר 1 הינו אזרח ישראלי ותושב, יליד 1944. העותר 1 נישא לראשונה לגב' אבו אטרש זאנה, נולדו להם שני ילדים והם התגרשו בשנת 1970. ביום 8.1.75, התחתן העותר בשנית עם גב' אבו סבית סמיחה, ולהם 7 ילדים משותפים, אך שנה לאחר קבלת האזרחות של גב' סמיחה אבו סבית, ביום 24.2.98, התגרש העותר גם מאישה זו, וביום 2.3.99, נישא העותר לעותרת 2. העותרת 2 הינה בת 40, ילידת בית ג'אלה, תושבת ארעית מסוג א/5 בישראל, מכוח נישואין לעותר 1. בני הזוג קיבלו אישור נישואין מבית הדין השרעי בבאר שבע ביום 19.1.00. ביום 24.1.00, הגישו העותרים בקשה להליך מדורג מסוג א/5 בהסתמך על נישואיהם. בקשתם לאיחוד משפחות אושרה, וביום 10.7.00, הוענקה לעותרת 2 אשרת ביקור (עובד זמני) מסוג ב/1 למשך חצי שנה, וביום 10.1.01, הוענקה לה אשרת ארעי (ארעי כללי) א/5 למשך שנה, אשר מוארכת מפעם לפעם ובתוקף מאז ועד היום. לעותרים נולדו 6 ילדים משותפים מנישואים אלה, הלומדים במסגרת מסודרת בחורה. ביום 13.6.10 פנו העותרים בבקשה לשדרג את מעמדה של העותרת 2 מאשרה מסוג א/5 מתחדש לתושבות קבע. ביום 18.7.10, השיבה המשיבה לעותרים, כי לאור החלטות הממשלה והוראת השעה, לא ניתן לשדרג את מעמד העותרת 2, וביום 4.11.10, כחמישה חודשים לאחר מתן ההחלטה בעניינם, הגישו העותרים עתירה נגד ההחלטה זו. בעתירה טענו העותרים אף שהוראת השעה, החלטת ממשלה מיום 12.5.02 וחוק הכניסה והאזרחות אינם מאפשרים להעניק מעמד קבע, מדובר במצב חריג ובלתי סביר, "המקפיא" את העותרת 2, שהינה נשואה ואם לילדים, באותו מעמד, ללא שינוי או אימוץ מדיניות מקלה לבני זוג "ותיקים", בעת שילדיה הינם אזרחי ישראל. מעמד ארעי ניתן לתושב בדרך כלל למשך 3 שנים, ואין להנציח את הארעיות עד אין סוף. מדיניות זו של המשיב בנסיבות של העותרת 2, הינה בלתי סבירה באופן קיצוני ומהווה הפרה בוטה של זכויותיה, כאדם וכתושב ארעי, ומהווה מעין "חרב גירוש מתהפכת מעל ראשה". פער הגילים בין העותר 1 לעותרת 2 הינו פער של 26 שנים. העותר 1 הינו נכה המוכר לביטוח לאומי, סובל מבעיות רפואיות שונות, ביניהן סכרת, ולכן חוששת העותרת 2, כי אם יורע מצבו של העותר 1, והוא ילך לעולמו בעודה במעמד ארעי, משרד הפנים ישלול ממנה את תעודת הזהות הזמנית שלה, בתואנה שהעותר -"המזמין", נפטר ואין לה עילה להישאר בתחומי ישראל. מדיניות זו של הפסקת מעמד ה"מוזמנת" על ידי המשיב הינה שכיחה במגזר הבדואי, בו פער הגילים בין בני הזוג משמעותי, כאשר מות ה"מזמין", גורר כמעט באופן מיידי את נטילת תעודת הזהות הזמנית מהמוזמנת או אי חידוש תוקפה ודרישה שתצא לאלתר מישראל לשטחים. סכנה זו מעצימה את חששה של העותרת 2, להישאר נטולת מעמד ומגורים ומופרדת מילדיה. אשר על כן, אימוץ "הוראת השעה" נגד עותרת "ארעית - ותיקה", הינה שרירותית וגובלת באכזריות, וסכנת הגירוש מהארץ ופרידה כפויה מילדיה נעשית מוחשית משנה לשנה. מדובר במצב אנושי היוצר לחצים משמעותיים וכאבי לב במשפחה והדבר מחייב סעד משפטי. ב"כ העותרים הוסיף, כי "הוראת השעה" ניתנה לפני כמעט עשור, על רקע אירועי "האינתיפאדה השנייה" והרצון של ממשלת ישראל למנוע מנושאי תעודת זהות כחולה לנצל את מעמדם בישראל כדי לעודד ולסייע לטרור, אולם מצב זה אינו רלוונטי לגבי העותרת 2, שהינה אם לתשעה ילדים המחכה 9 שנים לשדרוג מעמדה. בכתב התשובה טענה ב"כ המשיב יש לדחות את העתירה, הואיל ולא נפל כל פגם בהחלטת וזאת, לאור החלטת הממשלה מיום 12.5.02, וחוק האזרחות והכניסה לישראל ("הוראת שעה"), התשס"ג -2003, הקובעים, כי בתקופת תוקפו של חוק האזרחות לא תוענק ל"תושב האזור" אזרחות ולא יינתן לתושב האזור היתר לשהייה בישראל, לפי תחיקת הביטחון. ביחס לבקשות שאושרו בטרם כניסתן של הוראות אלו לתוקף, מנוע שר הפנים מלשדרג את מעמדו של מי שנמצא בתוך ההליך המדורג, מה גם, שחוקיותו של חוק האזרחות הוראת השעה, אושרה בבג"צ 7052/03 עדאלה ואח' נ' שר הפנים ואחרים, תק-על 2006 (2) 1754, בהרכב מורחב של 11 שופטים, ולכן לא ניתן להיענות לסעד המבוקש ולא נמצא טעם לעורר דיון מחדש בשאלת חוקתיות חוק הוראת השעה. הואיל והעותרת 2 נכנסה להליך המדורג בטרם כניסתן של הוראות אלו לתוקף, ניתן לה מעמד מסוג א/5 מתחדש כל שנה, ושר הפנים מנוע כיום מלשדרג את מעמדה וליתן לה תושבות קבע. אכן עתירות מסוג זה, הנוגעות להוראות השעה, מעוררות קושי הומניטארי, כאשר נשללת מבני זוג האפשרות לחיים משותפים בישראל, לנוכח הוראות החוק, כפועל יוצא מהמצב הביטחוני, אך העותרת 2 מקבלת במשך תקופה ארוכה אשרה מסוג א/5 המאפשרת לה לשהות בישראל ואף לקבל ביטוח בריאות ממלכתי, ולכן יכולה לקיים חיים זוגיים ומשפחתיים מלאים עם בן זוגה הישראלי. בנסיבות אלה, בקשה לשדרג את מעמדה של העותרת 2 לתושב קבע הינה מנוגדת לחוק הוראת השעה. ב"כ המשיבה הוסיפה, כי יש לדחות את העתירה גם בשל איחור בהגשתה, הואיל והעתירה הוגשה כחמישה חודשים לאחר מתן ההחלטה בבקשתם, בעוד שכאמור לפי סעיף 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדר דין) התשס"א - 2000, יש להגיש עתירה ללא שיהוי ולא יאוחר מ-45 ימים. סעיף 2 לחוק האזרחות הוראת שעה, קובע כי הכלל הוא, שאין להעניק לתושב אזור כל רישיון או היתר לישיבה או שהייה בישראל, לפי תחיקת הביטחון, ואילו החריג, הקבוע בסעיף 4(1) לחוק זה מאפשר להאריך מעמד של היתר כניסה או רישיון ישיבה שהיה בתוקפו קודם לכן, ללא שדרוג, מדי שנה בשנה, כל עוד החוק עומד בתוקפו. ב"כ המשיבים הפנתה לאסופת פסיקה, במקרים דומים, בהם נדחתה העתירה על הסף על ידי בג"צ, ביניהם: בג"צ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים בג"צ 600/07 ג'אפר חאמדן ואח' נ' משרד הפנים ואח', תק- על 2007(1), 1345, בג"צ 3981/06 פאח'ורי ואח' נ' שר הפנים, בג"צ 3789/07 אגבריה ואח' נ' שר הפנים ואח', תק - על 2007(2) 5049. בהחלטת בית המשפט העליון מיום 28.05.08, חזר בית המשפט על ההלכה לפיה יש למחוק על הסף עתירות מנהלת, בעתירה שהגישו 27 עותרים שונים, בין היתר נגד ההחלטה בדבר העדר שדרוג למעמד של אזרחות. פסיקתו של בית משפט העליון הולמת את נסיבות העניין שלפנינו ומצדיקה את דחיית העתירה על הסף, זאת לאור המצב המשפטי הקיים בעת הזאת שאינו מאפשר לעותרת השוהה בישראל כדין בהתאם להראות חוק הוראת השעה את הסעד המבוקש על ידיה. עם זאת, בבית המשפט העליון תלויות ועומדות מספר עתירות חדשות התוקפות את התיקון להוראות שעה מחודש מרץ 2007, ובה במידה והעתירות תתקבלנה, יהיו העותרים זכאים להגיש מחדש את עתירתם. דיון דין העתירה להידחות. בהתאם למצב המשפטי הקיים לפי חוק האזרחות והכניסה לישראל ("הוראת שעה"), התשס"ג -2003, אין אפשרות להורות על מתן מעמד קבוע לעותרת, נוכח הוראת סעיף 2 לחוק הוראת השעה, שזו לשונה: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". לסעיף זה נקבעו בחוק מספר חריגים, ובהם סעיף 3ג לחוק הקובע: "על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים להעניק אזרחות או לתת רישיון לישיבה בישראל, לתושב אזור, ורשאי מפקד האזור לתת לתושב אזור היתר לשהייה בישראל, אם שוכנעו כי תושב האזור מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או עניין חשוב אחר של המדינה, או שהענקת האזרחות, מתן הרישיון לישיבה בישראל או מתן ההיתר לשהייה בישראל, לפי העניין, הם מעניינה המיוחד של המדינה; בפסקה זו, "בן משפחה" - בן זוג, הורה, ילד". כן נקבעה בחוק הוראת מעבר, המתייחסת, בין היתר, למצב שבו ערב תחילתו של החוק, היה בידי תושב האזור רישיון ישיבה בישראל. הוראה זו, המצויה בסעיף 4(1) לחוק, קובעת כי: רשאי שר הפנים או מפקד האזור, לפי העניין, להאריך את תוקפו של רישיון לישיבה בישראל או של היתר לשהייה בישראל, שהיו בידי תושב אזור ערב תחילתו של חוק זה בהתחשב, בין השאר, בקיומה של מניעה ביטחונית כאמור בסעיף 3ד. בית משפט העליון דן כאמור בהרכב מורחב של אחד-עשר שופטים, בשורה של עתירות כנגד חוקתיותו של החוק (בג"ץ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים). בעתירות נדונו טענות שונות כנגד חוקתיותו של החוק, ובכללן טענות הדומות לאלו שמעלים העותרים לפנינו, וביום 14.5.2006, פסק בית המשפט, ברוב דעות, לדחות את העתירות. בהתאם לפסק הדין האמור, זכותו של האזרח הישראלי לקיים חיי משפחה בישראל היא זכות חוקתית הנובעת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לפיכך הפגיעה בזכות זו על ידי הרשות חייבת להיות מידתית, ועל הרשות לנקוט בעניין זה באמצעי שפגיעתו פחותה, במידת האפשר, ואכן, העותרת קיבלה היתר שהייה כאמור, והיא שוהה בישראל כדין - על פי היתרי שהייה מתחדשים - מזה מספר שנים. בענייננו, לא נטען ולא הוכח כי מתקיימים בעותרת תנאיו של סעיף 3ג' לחוק. במצב דברים זה, נכנס עניינה של העותרת לגדר הוראת המעבר שבסעיף 4(1) לחוק הוראת השעה המתירה לרשות להאריך את היתר השהייה שהיה בידה במועד כניסת החוק לתוקפו. מכל מקום, מכוח הוראת השעה, אין בידי שר הפנים סמכות להקנות לעותרת מעמד בישראל המצוי ברמה גבוהה מזה שהיה לה. כפי שהודיע המשיב, היתר השהייה שבידי העותרת מוארך מעת לעת, ומשכך, אין עילה לעתירה. בה במידה ותתקבל בעתיד החלטה שלא להאריך את היתר השהייה של העותרת, או אם ישתנה המצב המשפטי, טענות העותרים שמורות להם. בנסיבות העניין, העתירה נדחית, ללא צו להוצאות. משרד הפניםשר הפניםאיחוד משפחות