בפניי תביעה על סך 834,910 ₪ שעניינה פיצוי בגין נזקים עקב הפרת הסכם שכירות. התובעת 1, חברת בתי מלון מאוחדים בע"מ (להלן- "התובעת 1"), הינה בעלת מלון "אמבסדור" ומסעדה הנמצאים ברחוב אלנבי 2 בתל-אביב (להלן- "המלון" או "המושכר"). ביום 20.9.2002 התקשרה התובעת 1 עם התובעת 2, חברת סעיד אבולעפיה ובניו בע"מ (להלן- "התובעת 2"), בהסכם לשכירת המלון. את התביעה הגישו התובעות כנגד חברת רוחמה אומן בע"מ (להלן- "הנתבעת 1"), עמה כרתו הסכם לשכירת קומות 4-1 במלון (להלן- "הסכם השכירות") וכנגד מר אליעזר יפה (להלן- "הנתבע 2"), שהינו מנהל ובעל מניות בנתבעת 1 והערב בערבות בלתי חוזרת לביצוע התחייבויותיה מכוח ההסכם. על-פי הסכם השכירות, שכרה הנתבעת 1 את המלון מהתובעות לתקופה של שנתיים עם אופציה לתקופה נוספת בת 24 חודשים, בכפוף להוראות ההסכם. בנוסף ובמקביל להסכם זה, סוכם בין הצדדים כי הנתבעים ישכרו אף את המסעדה למשך שנה, מחודש מאי 2003 ועד לחודש אפריל 2004. על-פי כתב התביעה, הנתבעים הפרו את הסכם השכירות, ובכלל זאת לא שילמו דמי שכירות, יצאו מהמלון ללא התראה מוקדמת, מבלי לדאוג לשוכר חלופי ואף מבלי לפנות את המלון, וכן נמנעו מלשלם תשלומי ארנונה בגין המלון והמסעדה. הנתבעים טענו מנגד, כי התובעות הפרו את ההסכם שביניהן לבין הנתבעת 1, הסתירו ממנה מידע וגרמו לה נזקים חמורים, אשר לטענת הנתבעים, רשאים הם לקזז מהתביעה. עיקרי טענות הצדדים טענות התובעות: התובעות מסרו לנתבעים, במהלך המו"מ שקדם לחתימת הסכם השכירות, כי למלון אין רישיון לניהול עסק וכי מתנהל בקשר לעניין זה הליך משפטי, ומסמכים רלבנטיים אף הועברו לעיונם. בהסכם השכירות נקבע כי האחריות לפעול מול הרשויות ולקדם את קבלת רישיון העסק מוטלת על הנתבעת 1, בעוד שעל התובעות האחריות לשיפוץ המושכר כך שיעמוד בדרישות אגף כיבוי האש. הנתבעים לא פעלו בהתאם להתחייבויותיהם, לא טיפלו ברצינות הנדרשת בהוצאת הרישיון ובמשך חודשים ארוכים לאחר חתימת ההסכם אף לא הגישו בקשה לרישיון עסק. התובעות מצדן ערכו שיפוץ בהתאם לנדרש לצורך קבלת אישור כיבוי אש, ובעקבותיו ניתן מטעם מחלקת כיבוי אש בעירייה, אישור זמני לשם מתן רישיון לניהול עסק. התובעות הסתמכו על הבטחות הנתבעים כי בכוונתם לשכור את המלון לתקופה ארוכה, והשקיעו סכומי כסף לא מבוטלים לשם שיפוץ וחידוש תשתיות המלון בכדי להתאימן לדרישות הרשויות. בחודש אוגוסט 2003, עם השלמת העבודות על-ידי התובעות, נמסרה החזקה במלון לנתבעים והם החלו להפעילו. במשך כל תקופת השכירות פיגרו הנתבעים בתשלומי דמי השכירות והתובעות נאלצו חודש אחר חודש לפנות אליהם על-מנת שיואילו להסדיר את חובם. הנתבעים אף הגדילו לעשות וחדלו באופן מוחלט מתשלום דמי השכירות במשך תקופה של שמונה חודשים, כך שחובן עומד על הסך של 605,406 ₪. זאת ועוד, הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם להשיג את ההיתרים והאישורים הנדרשים לקבלת רישיון עסק ומפאת התנהלותם וחוסר המעש מצדם הוצא צו סגירה למלון בחודש אוקטובר 2003. התובעות הצליחו לעכב את ביצוע הצו וליתן לנתבעים שהות נוספת לתקן את מחדליהם, אולם הנתבעים גלגלו את האשמה לפתחן של התובעות, ואף הודיעו באופן חד צדדי ובאיחור ניכר על ביטול הסכם השכירות ועל החזרת החזקה במלון לידי התובעות, תוך הפרה בוטה של הסכם השכירות. הנתבעים יצאו מהמלון ללא התראה מוקדמת ומבלי לדאוג לשוכר חלופי ואף מבלי לפנות את המלון. התנהגותם זו גרמה לכך שהמלון, אשר ערכו נאמד בכסף רב, נותר מיותם ומבלי שהתובעות מקבלות כסף בגינו. על כן יש לחייב הנתבעים בדמי שכירות של חודשיים, בסך של 139,838 ₪, עד לכניסתו של השוכר החלופי. בנוסף, הצדדים הסכימו כי תשלום הארנונה בגין המסעדה יחול על הנתבעים, ואלו לא עמדו אף בהתחייבות זו, חרף דרישות חוזרות ונשנות מצד התובעות. חובם של הנתבעים בגין אי תשלום ארנונה במשך שנה הינו 59,293 ₪. בנוסף, קיים לנתבעים חוב נוסף בגין אי תשלום מלא של ארנונה עבור המלון, שכן שילמו לפי גודל של 1,605 מ"ר, למרות שגודלו האמיתי של שטח המלון הוא 2,005 מ"ר, ולכן עליהם לשלם סך של 60,697 ₪ עבור כל תקופת השכירות. כמו כן, על הנתבעים להחזיר לידי התובעות את סכום החוב הנובע מחשבון מים וארנונה, בסך של 3,500 ₪, אותו שילמו התובעות עבור חברת סופר ג'ק, השוכרת מהן חלק אחר במתחם ואשר לפי טענתה העבירה סכום זה לידי הנתבעים. טענות הנתבעים: כתב התביעה הוגש ללא עילה, בחוסר תום לב, תוך העלמת עובדות מהותיות, מבלי לצרף מסמכים מהותיים וללא פירוט כנדרש. התובעות הבהירו לנתבעת 1 כי אף שאין למושכר רישיון עסק תקף, הרי שהדבר נובע מאי קיום דרישות מכבי האש. על-יסוד דברים אלו נאותה הנתבעת 1 להתקשר בהסכם השכירות, תוך שמובהר כי התובעות יבצעו במושכר שיפוץ שיאפשר קבלת רישיון העסק, כשהצדדים מתייחסים במפורש לעניין דרישות מכבי האש, אך לא רק. על-סמך התחייבות זו של התובעות להעמיד לרשותה נכס בר רישוי, ואך ורק בכפוף אליה, נטלה על עצמה הנתבעת 1 התחייבות לקבל רישיון עסק על שמה. על אף כישלונן החמור בהתאמת המבנה, יצרו התובעות ונציגיהן מצג בפני הנתבעת 1 ולפיו קבלת הרישיון הינה בהישג יד, ומשום כך נאותה הנתבעת 1 לקבל לידיה החזקה במושכר ולהתחיל לפעול בו. התובעות הסתירו מהנתבעת 1 את דבר קיומו של צו סגירה למושכר, שניתן לאחר חתימת הסכם השכירות בעטיין של התובעות, והעמיד אותה בפני עובדה מוגמרת לאחר שזו החלה בפעילות במושכר. התובעות הפרו את הסכם השכירות ברגל גסה, שעה שהשיפוץ שהתחייבו לבצע במושכר, בוצע טיפין טיפין ולא הושלם מעולם. הנתבעת 1 מצדה עשתה מאמצים כבירים לקבל את רישיון העסק, ולו באופן זמני, וביצעה התאמות נדרשות מעל ומעבר להתחייבויותיה על-פי ההסכם, ואולם משטרת ישראל התנגדה למתן הרישיון בשל מצב המבנה הקיים, בהיותו ישן ורעוע. הנתבעת 1 דרשה מהתובעות כי תפעלנה מול המשטרה להסדרת העניין המצוי בתחומי אחריותן, אך הן לא עשו דבר והנתבעת 1 נאלצה להתמודד עם אישומים בדבר ניהול עסק ללא רישיון ועם איומי סגירה שנדחו שוב ושוב בשל מאמציה, בכדי לאפשר לתובעות לבצע את הנדרש לצורך קבלת הרישיון. התובעות לא התאימו את המבנה לדרישות המשטרה וכיבוי האש. לבסוף ננעלו שערי המושכר על-ידי המשטרה, והנתבעת 1 נאלצה לעזבו ולבטל את ההסכם, לאחר התראה מוקדמת שניתנה לתובעות, תוך שהיא מותירה אחריה מסמכים, ציוד ורכוש רב אותו חששה לקחת נוכח איומי נציגי התובעות. הנתבעת 1 שילמה לתובעות סכום העולה על דמי השכירות הנקובים על-פי ההסכם, בין בדרך של תשלום ישיר, בין בדרך של ביצוע תיקונים במושכר ותשלום הוצאות אחרות החלות על התובעות תוך קיזוז עלותם בהסכמה עם התובעות. בין הצדדים הוסכם שתשלום השכירות יכלול את תשלום הארנונה, לגבי המסעדה. הנתבעת 1 שילמה את חובות הארנונה החלים עליה בקשר למלון, ולחילופין אין חוב או יריבות בעניין. כמו כן, חברת סופר ג'ק לא שילמה לנתבעים את החוב הנטען על-ידי התובעות. במהלך תקופת שימושה במושכר, הוציאה הנתבעת 1 הוצאות שונות שחובת הוצאתן מוטלת על התובעות, ובהסכמתן מראש. בין היתר, שילמה עבור תיקון מערכת החימום, שילמה חובות חשמל ובזק בגין תקופות שקדמו לשימושה במושכר, תשלומי מים, חשמל ואגרת ביוב עבור שוכרים אחרים של חנויות במלון ועבור שירותי מהנדס ויועץ בעניינים מבניים. הוצאותיה הנ"ל הסתכמו בסך של 198,916 ₪, אותו רשאים הנתבעים לקזז מכל סכום שייפסק כנגדם. בנוסף, רשאים הם לקזז את סכום שווי רכושם שנותר בידי התובעות, הכולל מיטות, מזרונים, מצעים, טלוויזיות, מקררים, ספות, שולחנות וכסאות, אשר שוויים אינו נמוך מ-276,934 ₪. הראיות מטעם התובעות העיד מנהלן של התובעות, מר ואליד אבולעפיה (להלן- "מר אבולעפיה"). מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2 ומנהלה של הנתבעת 1, מר אליעזר אלה (להלן- "מר אלה"). עד הנתבעת, עו"ד אלי לוינזון-סלע (להלן- "עו"ד לוינזון-סלע") ששימש כעורך הדין של הנתבעים בתקופה הרלבנטית, הגיש לבית המשפט תצהיר עדות ראשית ביום 7.4.2008, אך לא התייצב לחקירה. שני הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית ונספחים לכתבי הטענות. דיון והכרעה בין התובעות לבין הנתבעת 1 נכרת ביום 2.4.2003 הסכם לשכירת המלון, שעה שלא היה רישיון עסק למושכר. עיון בהסכם השכירות מעלה, כי אין בו כל ציון בדבר התנהלותם של הליכים משפטיים לגבי ניהול העסק בהעדר רישיון, אם כי ברור שהצדדים מודעים לכך שלמלון אין רישיון עסק. העיד על כך מר אלה, מנהל הנתבעת 1: "המו"מ התנהל ביני ובין וליד, וכן בין עורכי הדין שלנו. וליד הסביר לי שאין לנכס כרגע רישיון עסק, ואפילו שיש להם כתבי אישום והליכים כיוון שהפעילו אותו ללא רישיון. הוא טען שהסיבה לכך נעוצה אך ורק בשל דרישות שונות של מכבי האש..." (סעיף 3 לתצהירו). וראה גם עדותו של מר אבולעפיה, מנהל התובעות: "במהלך המשא ומתן שקדם לחתימת הסכם השכירות, מסרתי לנתבעים את הפרטים הרלוונטיים בנוגע לנכס המושכר, ובכלל זה את העובדה כי אין למלון רישיון לניהול עסק, וכי מתנהל בקשר לעניין זה הליך משפטי, ומסמכים רלוונטיים אף הועברו לעיון הנתבעים עובר לחתימת הסכם השכירות." (סעיף 9 לתצהירו). במסגרת הסכם השכירות הוסכם כי הצדדים ישתפו פעולה בכל הנוגע להשגת רישיון עסק למלון. על הנתבעת 1 היה לפעול מול הרשויות לצורך קבלת הרישיון, ואילו על התובעות היה לבצע שיפוץ במלון לצורך עמידה בדרישות אגף כיבוי אש, כך שינתן אישור כיבוי אש למתן רישיון לניהול עסק ובהתאם לנספחי דרישות ומפרט שיפוץ שצורפו להסכם. כל זאת עולה מסעיף 5 להסכם השכירות ולפיו: "מוסכם ומובהר בזאת כי האחריות להשגת רישיון עסק על שם השוכר מוטלת על שני הצדדים להסכם כאשר השוכר יפעל מול הרשויות לקבלת הרישיון והבקשה תוגש על שמו ואילו המשכיר ישפץ את המושכר להתאמה לדרישות אגף כיבוי אש כך שינתן אישור כיבוי אש לשם מתן רישיון עסק לרבות בהתאם לנספח הדרישות המצורף להסכם זה כנספח ד' (הוא מסמך המחלקה לכיבוי אש של עיריית תל-אביב מיום 27.2.2003 - א.ש.) ובהתאם למפרט השיפוץ המצורף כנספח א' להסכם זה..." (ההדגשה במקור - א.ש.). בהמשך לכך, אפשרות הנתבעת 1 לבטל את הסכם השכירות עקב אי קבלת רישיון עסק, כעבור חצי שנה ממועד החתימה על ההסכם, באופן מיידי וללא דרישות ותביעות הדדיות: "מוסכם בזאת כי מועד קבלת הרישיון יהא לא יאוחר מ- 6 (שישה) חודשים ממועד חתימת הסכם זה ובמידה ולא ניתן יהיה לקבל רשיון עסק עד לאותו מועד יהיה השוכר רשאי לבטל הסכם זה מיידית... הצדדים מתחייבים לשתף פעולה על מנת להשיג את רישיון העסק האמור, לרבות את אישור מכבי האש כאמור." זאת ועוד, בסעיף 6 להסכם השכירות נקבע כי הנתבעת 1 מחויבת להודיע לתובעות דבר קבלת רישיון העסק מיד עם קבלתו, שאז אמורה היתה להימסר לידי הנתבעת 1 החזקה במושכר (אלא אם הנתבעת 1 ביקשה להקדים את מועד המסירה). האחריות להשגת הרישיונות נלמדת גם מהאמור בסעיף 7 להסכם השכירות: "בכפוף להתחייבויות המשכיר כאמור בסעיף 5 לעיל, כל יתר ההיתרים ו/או הרשיונות ו/או האישורים הדרושים להפעלת ו/או ניהול עסקיו של השוכר במושכר מוטלת על השוכר וכן כל ההוצאות הכרוכות בכך. מובהר בזאת כי השכור (כך במקור - א.ש.) לא יחויב לבצע ו/או לשאת בעלות ביצוע שינויים מבניים, ככל שיידרשו, לצורך קבלת רשיון העסק כאמור בסעיף 6 לעיל. כן מובהר בזאת כי יהיו השוכר ו/או מנהליו אחראים בלעדית בגין כל פעילות עסקית שתעשה במושכר עם או ללא רשיון." הנה כי כן, הנתבעת 1 ידעה שאין לתובעות רישיון עסק במועד חתימת הסכם השכירות. יתר על כן, על-פי הסכם השכירות, הנתבעת 1 היא זו אשר לקחה על עצמה את החבות לפעול מול הרשויות לצורך קבלת רישיון העסק. למרות זאת, מנסים הנתבעים להטיל לפתחן של התובעות את העובדה שלא ניתן להם רישיון עסק, בטענה כי התובעות לא ביצעו את השיפוץ שהתחייבו לבצע עד ליום 1.6.2003, כאמור בסעיף 12.2.1 להסכם, אשר נדרש כתנאי לקבלת הרישיון. במה דברים אמורים? לטענת הנתבעים, בהתבסס על הצהרת התובעות כי המניעה לאי קבלת רישיון עסק היא אך ורק דרישות כיבוי האש, הוגדרו במפורש חיובי התובעות להתאמת המושכר לדרישות אלו, וכמו כן, לטענתם, התובעות היו האחראיות על התאמות ושינויים מבניים הדרושים לצורך קבלת הרישיון. לטענת הנתבעים, נוכח המצג שיצרו התובעות, לפיו השיפוצים וההכנות הנדרשות מטעמן הינם בשלבי סיום וקבלת הרישיון נמצאת בהישג יד, הגישה הנתבעת 1, ביום 20.5.2003, בקשה לקבלת היתר זמני (נספח 8 לתצהיר הנתבעים), מיד כשהצליחה לקבל המסמכים הנדרשים מהתובעות, וכיוון שהתחייבה כלפי האגודה למען החייל להתחיל לשכן חיילים במקום, היא קיבלה לידיה את החזקה במלון ביום 1.8.2003 והחלה לפעול בו. זמן קצר קודם לכן, וליתר דיוק ביום 10.7.2003, ניתן כנגד התובעת 1 בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב במסגרת גזר הדין בתיקים רפ 4502/01, 6452/01, 8857/01, 8833/02, צו להפסקת העיסוק במלון ואיסור על העברתו לאחר, אלא אם כן האחר הוא בעל רישיון או היתר זמני כדין לניהול עסק זה. תאריך כניסתו לתוקף של הצו נקבע ליום 1.10.2003, ופקיעתו אם וכאשר יתקבל רישיון. מטיעוני ב"כ התובעת 1 בפני בית המשפט קמא ניתן ללמוד, כי הסירוב להוציא רישיון עסק למלון אכן היה נעוץ בדרישות כיבוי אש. הנתבעים סבורים, כי האחריות לאי השגת רישיון עסק נעוצה באי התאמת המבנה לדרישות הרשויות, כלומר בתחום אחריותן של התובעות, כפי שלטענתם מעידה גם פעולתן של התובעות בעניין זה אצל הרשויות לצורך השגת דחיות בצו הסגירה והיתרים זמניים. על-פי דו"ח ביקורת שערכה המשטרה במלון, ביום 15.2.2004, הדרישות שלא מולאו היו הוספת שלטי הכוונה, תיקוני חשמל, הגשת תוכנית בטיחות, מינוי אחראי ביטחון ופתיחת יציאת מילוט. כעבור מספר חודשים נערכה ביקורת נוספת על-ידי המשטרה, שמצאה קיומם של ליקויי בטיחות שונים וכן ליקויים באבטחה. הנתבעת 1 גם טוענת כי שכרה שירותיו של מומחה בכדי שיפעל מול המשטרה לצורך השלמת הנחוץ לקבלת רישיון עסק, וכן המשיכה לנסות ולפעול באמצעות יועץ בטיחות מטעמה, ואולם, כל מאמציה להשגת הרישיון, מעל ומעבר לנדרש ממנה, נתקלו בהתנגדות המשטרה. הנתבעים טוענים כי אין על הנתבעת 1 חובה לשלם דמי שכירות מלאים וכי מה ששולם על-ידה הוא די והותר בנסיבות העניין. לשיטתם של הנתבעים, המושכר נמסר להם כשהוא פגום, נוכח הליקויים המבניים שהיו בו, ולכן בהתאם לדיני השכירות, רשאים הם להפחית את דמי השכירות, כל עוד לא תוקן הפגם. עוד טוענים הנתבעים כי התובעות הסתירו מהם דבר קיומו של צו הסגירה, והעמידו את הנתבעת 1 בפני עובדה מוגמרת לאחר שזו כבר ביצעה שיפורים והתאמות במושכר והחלה בפעילות בו. לטענת הנתבעים, ביצועו של ההסכם בתום לב היה מחייב את התובעות להודיע על גזר הדין לנתבעת 1 ובמיוחד להימנע ממסירת החזקה בנכס כפי שחייב אותן בית המשפט. בנוסף, טוענים הנתבעים כי אכיפת הסכם השכירות תהא בלתי צודקת נוכח התנהלות התובעות והפרותיהן את ההסכם. התובעות טוענות מנגד, כי מילאו את כל חובותיהן על-פי ההסכם וביצעו את השיפוץ הנדרש כפי שהוסכם: "אנחנו מצידנו ערכנו שיפוץ בהתאם לנדרש לצורך קבלת אישור כיבוי אש. לשם כך שכרתי את שירותיהם של בעלי מקצוע שונים בתחומים הרלוונטיים, ואכן בעקבות השיפוץ ניתן מאת עיריית תל-אביב מטעם מחלקת כיבוי אש אישור זמני לשם מתן רישיון לניהול עסק." (סעיף 20 לתצהירו של מר אבולעפיה). התובעות הראו, בין היתר, כי נשלח אישור (חלקי) על תקינות מערכת החשמל מטעם המהנדס ז'ק אמר מיום 26.10.2005, וכן אישור על ביצוע דרישות מניעת דלקות מטעם חברת מ.פינק בע"מ מיום 28.10.2005, וכי ניתן, ביום 31.10.2005, אישור זמני מטעם כיבוי אש למתן רישיון לניהול עסק, שתוקפו עד ליום 30.11.2005 (נספח ד' לתצהיר התובעות). צא וראה, רק כשנתיים לאחר חתימת הסכם השכירות, קיבלו התובעות אישור זמני מטעם המחלקה לכיבוי אש בעירייה, למתן רישיון לניהול עסק במבנה. היה זה לאחר שהוברר לנתבעת 1 כי כלל לא ניתן לאשר רישיון לעסקה של הנתבעת 1 במבנה הנוכחי (נספח 21 לתצהיר הנתבעים). ומוסיף מר אבולעפיה וטוען: "אני בהסתמכי על הבטחות הנתבעים כי בכוונתם לשכור את המלון לתקופה ארוכת טווח, השקעתי סכומי כסף גבוהים לשם שיפוץ וחידוש תשתיות המלון בכדי להתאימן לדרישות הרשויות... ויודגש, אני מצידי מילאתי את כל חובותי על פי ההסכם שבין הצדדים ודאגתי לבצע את המוטל עלינו. ראיה לכך, הוא היתר זמני שניתן למלון ממחלקת כיבוי האש בעירייה. יוער, כי על מנת לקבל את ההיתר הקבוע נותרו לביצוע מספר מטלות שוליות אשר לא הושלמו נוכח התנהלות הנתבעים." (ההדגשה במקור - א.ש.)(סעיפים 23-22 לתצהירו). הנתבעים - כך נטען על-ידי התובעות - הם שפעלו בניגוד גמור להסכם, כאשר פיגרו ואיחרו בתשלום דמי השכירות במשך כל תקופת השכירות ולא שילמו דמי שכירות במשך תקופה של שמונה חודשים. ואילו מנהל הנתבעת 1 טען בסעיף 40 לתצהירו: "עד שלא הודענו על עזיבתנו את המלון, לא נשלחו אלינו דרישות לתשלום "הפרשים" בדמי השכירות, ולא נטען כלפינו דבר. אמנם שילמנו דמי שכירות, אך לא בסכומים המקוריים, ולא במועדים הקבועים בחוזה, בידיעה ובהסכמה של התובעות." עוד טוענות התובעות, כי הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם להשיג את ההיתרים והאישורים הנדרשים לקבלת רישיון עסק וכי הימנעותם למלא אחר המוטל עליהם נמשכה למעלה משנתיים וחצי. לטענת התובעות, התנהלות הנתבעים וחוסר המעש מצדם הובילו בסופו של דבר להוצאת צו הסגירה למלון. לדידן של התובעות, אין ולא היתה לנתבעים כל טענה אמיתית כנגדן, וכל מטרתם היא התחמקות ממילוי חלקם בהסכם, לרבות ביצוע התשלומים. מן האמור עד כה עולה, כי לצדדים טענות הדדיות בדבר הפרת ההסכם שנכרת ביניהם. אומר מיד, אף אחד מן הצדדים לא טמן ידו בצלחת, שכן הנתבעת 1 השתמשה במושכר ללא רישיון עסק כחוק כפי שהתובעות השכירו אותו ללא רישיון כאמור. על כן, על התובעות והנתבעת 1 אחריות משותפת לכריתתו והמשך קיומו של חוזה, המדבר בפעילות שנעשתה, רוב הזמן, בניגוד לצו שיפוטי. ועדיין, בחינת לשון ההסכם ומכלול חומר הראיות מלמדת, לדעתי, כי הנתבעת 1 נטלה על עצמה את הסיכון לפעול על-פי מצב הדברים הקיים ועל כן, ראוי גם שתוצאות הסיכון יחולו עליה, ברובן. לא נתברר כראוי, מדוע הנתבעת 1 לא השכילה להשיג רישיון עסק עוד לפני שהשקיעה סכומי כסף נכבדים בהתאמת המושכר ששכרה מהתובעות. הנתבעת 1 ידעה על המגבלות במושכר, שכן התובעות לא הסתירו ממנה את העובדה שהוא נעדר רישיון עסק וטרם ניתן אישור כיבוי אש למלון. מטבע הדברים, היה על התובעות להקדים ולהשלים את דרישות אישור כיבוי האש בטרם ניתן יהיה לצפות מהנתבעת 1 לקבל רישיון לעסק שהופעל על-ידה במושכר. אין מחלוקת כי במבנה הותקנו ספרינקלרים וגלאי עשן ונטען על-ידי התובעות כי גם יתר הליקויים המבניים תוקנו. גם אם נכונה טענת הנתבעים, כי התובעות לא עמדו בדרישות ההסכם בכל הנוגע לביצוע שינויים ושיפוצים במושכר, הרי שממילא לא הוכחה תרומתן של התובעות לכך שהנתבעת 1 לא יכולה היתה לקבל את רישיון העסק. הנתבעים היו מודעים לכך כי התובעות לא נטלו על עצמן התחייבות כי יושג רישיון, אלא רק כי יכשירו את המושכר לצורך קבלת הרישיון, לרבות בהתאם לנספח הבטיחות (נספח ד') ולמפרט השיפוץ (נספח א'), וזאת בתוך 50 יום ממועד החתימה על ההסכם. עוד נקבע בהסכם (סעיף 12.2.1), כי במידה ולצורך אישור כיבוי אש יידרשו שינויים במבנה מעבר לנספח הבטיחות, הרי שהתובעות יבצעו שינויים אלו עד למועד הקבוע לצורך קבלת הרישיון בסעיף 5 להסכם, דהיינו תוך 6 חודשים ממועד החתימה עליו. לא נהיר מהמסמכים שצירפו הנתבעים, מדוע הם לא דאגו לבצע בעצמם את כל הפעולות הנדרשות על-מנת להסדיר את רישיון העסק ולהסיר את איום צו הסגירה, כדי להקטין את נזקיהם. בנוסף, אם אכן התובעות הן אלו שאחראיות לעובדה שלא ניתן היה לקבל רישיון עסק, אזי מדוע הנתבעת 1 לא עזבה את המושכר כשנוכחה לדעת, לטענתה, כי התובעות אינן משתפות פעולה, אלא המשיכה וניהלה במלון את העסק והפיקה ממנו רווחים, אף שלא היתה רשאית לעשות זאת על-פי החוק. למעשה, הנתבעים המשיכו את פעילותם במושכר, גם במשך התקופה שבה לא היה רישיון עסק ולמרות אי התאמתו של המושכר לדרישות הרשויות. בנסיבות העניין, יכול היה הדבר להוות עילה לביטול ההסכם, אולם הנתבעים מחלו על זכותם זו ובחרו להמשיך בהתקשרות החוזית עם התובעות. הזמן חלף, ואישור כיבוי אש (או רישיון עסק) לא הושגו. למרות זאת, נמנעה הנתבעת 1 מלפנות את המושכר והמשיכה להחזיק בו וליהנות ממנו. ניכר מהתכתובות שבין הצדדים ובין הנתבעים לגורמים אחרים, כי הנתבעת 1 פעלה על-מנת לנסות ולהסדיר רישיון עסק למלון, אך הדבר לא עלה בידה. בשלב מתקדם זה, ולאחר שהנתבעת 1 כבר הורשעה בניהול עסק ללא רישיון (נספח 23 לתצהיר הנתבעים), לא היה עוד מקום להסתמכות על מצגים והבטחות, כביכול, מצד התובעות. בשלב זה הנתבעים היו מודעים היטב לבעיה, ונטלו על עצמם סיכון מודע. לו סברו כי הולכו שולל, היה עליהם להימנע מהמשך השכירות. העולה מהתכתובות שצירפו הנתבעים לתצהיר עדותם הראשית הוא, כי התובעות לא מיהרו ליידע את הנתבעים אודות מתן צו הסגירה בשל ניהול עסק ללא רישיון. מובן כי משנחתם הסכם השכירות לפני שניתן צו הסגירה, בין אם בתום לב מצד התובעות ובין אם לאו, הרי שתוצאת ההליך המשפטי שהוביל למתן הצו והחל עובר לחתימה על ההסכם, היא בגדר מידע מהותי הנוגע להסכם ולעצם קיומו ולפיכך דורש גילוי נאות מצד התובעות. מכאן, שהיה על התובעות להודיע לנתבעת 1 מיד על דבר הצו ועל העובדה שיש בידיה שהות עד ליום 1.10.2003 על-מנת לנסות ולהסדיר רישיון/היתר זמני, שאחרת תיאלץ לבטל את ההסכם. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי המידע בעניין צו הסגירה בכתב האישום כאמור הוסתר מהנתבעת 1 בכוונת מכוון לצורך מסירת החזקה בנכס לידיה כטענת הנתבעים. מה גם שהנתבעים מצדם לא ביטלו את הסכם השכירות בסמוך לאחר שנודע להם הדבר לגרסתם (חצי שנה לאחר תחילת תקופת השכירות) ואף לא לאחר שקיבלו הודעות מן המשטרה בדבר אי התאמת המבנה, אלא רק לאחר הודעתה של המשטרה בדבר סגירתו הסופית של המלון ביום 22.12.2005. לפי גרסתו של מר אלה, "השקענו בנכס השקעות רבות, בכסף ובזמן. לא מיהרנו לעזוב אותו כיוון שברור היה שאם נעזוב ירדו כל ההשקעות לטמיון. משום כך גם כשחלפו שנתיים המשכנו להחזיק במלון ולהפעילו, מתוך תקווה כי התובעות יצליחו סוף דבר להסדיר את עניין הרישיון ולכל הפחות לאפשר קבלת היתרים זמניים." (סעיף 39 לתצהירו). לא נעלם מעיני כי התובעות השכירו לנתבעת 1 מבנה בשעה שעדיין לא היה לו אישור כיבוי אש ולא ניתן היה לקבל עבורו רישיון עסק. השכרת המלון לנתבעת 1 אינה מעשה פסול כשלעצמו, אולם כאשר מתנהל במלון עסק ללא רישיון עסק כחוק, הופכת עסקת השכירות לבלתי חוקית וככזו הנוגדת את תקנת הציבור. אף אין להתעלם מכך כי התובעות גבו דמי שכירות מהנתבעת 1 עבור תקופה ארוכה בה לא היה למבנה אישור כיבוי אש, ואזכיר כי אישור (זמני) זה ניתן אך כחודשיים לפני שהנתבעת 1 שלחה הודעתה על ביטול ההסכם. ועם זאת, בנסיבות שבהן הנתבעים עצמם קיבלו על-פי ההסכם את החזקה והאפשרות להשתמש במושכר והמשיכו את הפעילות בו חרף העדרו של רישיון עסק, ולאור העובדה כי לא ביטלו את ההסכם וראו בו הסכם תקף לכל דבר ועניין, לא יהא זה צודק לפטור את הנתבעים מחובתם לשלם לתובעות את דמי השכירות שנותרו חייבים להן עד לעזיבתם את המושכר, וככל שיוכחו. התובעות טוענות כי הנתבעים מימשו את האופציה להארכת הסכם השכירות בכך שנשארו במלון והמשיכו בהפעלתו, ובלא ליתן הודעה מראש בהתאם להסכם, הודיעו ביום 27.12.2005 על ביטולו והחזרת החזקה במלון בתום אותו חודש. לשיטתן, הודעה על ביטול ההסכם עקב צו הסגירה, יכולה היתה להינתן אך במהלך 6 החודשים הראשונים שלאחר מועד החתימה על ההסכם, ומשכך, חבים הנתבעים בנוסף גם בדמי שכירות לחודשיים בעקבות אי מתן הודעה מראש והפרה יסודית של ההסכם. מאידך, טוענים הנתבעים כי זכותם לבטל ההסכם קמה להם בתום 6 חודשים מיום החתימה עליו ועמדה להם כל עוד לא הושג הרישיון, וזאת בהתאם ללשון ההסכם והיגיון מסחרי וכלכלי, שכן אין להעלות על הדעת כי שוכר יכבול עצמו למושכר שלא ניתן להשיג רישיון עבור הפעלתו כעסק. מהמסכת העובדתית והראייתית שהוצגה בפניי עולה, כי התובעות הפעילו את המלון כאשר אין בידיהן רישיון עסק ואף הגדילו לעשות והשכירו את המלון לנתבעים ללא רישיון עסק כנדרש. הנתבעת 1 קיבלה חזקה בנכס והפעילה את המלון לפני שקיבלה רישיון עסק להפעלת עסק עבורו ובידיעה שהרישיון אינו בנמצא. גם התובעות מצדן לא דרשו מהנתבעת 1 לפנות את המושכר בשל שהותה במושכר ללא רישיון עסק כחוק ואף איפשרו לה את הארכת השכירות הגם שלטענתן לא שילמה את דמי השכירות. לבסוף ולאחר שהמשטרה הודיעה ביום 27.10.2004 שלא ניתן ליתן רישיון עסק במבנה הקיים, התבשרו הנתבעים, ביום 1.11.2005, על סגירת המלון. סמוך לאחר מכן, ביום 22.11.2005, הודיעה הנתבעת 1 לתובעות על התראה לפני ביטול הסכם השכירות, וניתנה להן ארכה בת 30 יום להסדיר את כל הטעון התאמה והנפקת רישיון עסק בטרם יבוטל ההסכם (נספח 23 לתצהיר הנתבעים). בשלהי חודש דצמבר 2005, עם סגירתו הסופית של המלון, הודיעה הנתבעת 1 לתובעות על ביטול ההסכם והחזרת החזקה לידיהן בסוף החודש. אני סבור, כי לאור הנסיבות אליהן נקלעו הנתבעים, בין אם מקורן במחדליהם שלהם ובין אם לאו, פשיטא כי לא היה בסיס לדרישתן של התובעות להמשך אכיפת הסכם השכירות (נספח 27 לתצהיר הנתבעים), שהרי מדובר בהמשך ביצוע פעולה בלתי חוקית, בו אסור היה לנתבעת 1 ליטול חלק. נכון הוא כי הנתבעים לא מיהרו לבטל את ההסכם, ואף הוסיפו והאריכוהו מרצונם החופשי, ואולם ניתן לקבל את הטענה כי עשו כן מתוך ניסיון להציל את השקעותיהם במושכר. משכך, ועל אף שנפלו פגמים בהתנהלותה של הנתבעת 1 בכל הנוגע לניהולו של עסק בהעדר רישיון, דומני כי עם ביצועו של צו הסגירה שניתן בשעתו ולאור התכחשות התובעות לטענותיהם של הנתבעים, היה סיום השכירות בבחינת כורח המציאות, שלא ניתן לבצעו אלא באופן מיידי. הנזקים על-רקע התשתית העובדתית והמשפטית המפורטת לעיל, אבחן את הסעדים שביקשו התובעות. תשלום דמי שכירות שלא שולמו - הצדדים חלוקים לגבי יתרת החוב לתשלום. התובעות צירפו ריכוז חיובים לפי חודשי השכירות (נספח ו' לתצהירן), ולפיו סכום חיובי הנתבעת 1 עמד על 2,013,244 ₪ (לטענתן, על-פי הסכם השכירות, בשנה השנייה והשלישית עלו דמי השכירות ב-5% בכל שנה). לגרסת התובעות, סכום התשלומים עמד על 1,407,838 ₪, ומכאן שהחוב לשכירות עומד על 605,406 ₪. הנתבעים מצדם נסמכים על החשבונית האחרונה שהוצאה על-ידי התובעות ביום 30.11.2005 ולפיה לכאורה שכר הדירה בגין המלון והמסעדה שולם עד חודש אפריל 2005, קרי נותרו 8 חודשי שכירות לתשלום שערכם כ-546,000 ₪, ולאחריה שילמו הנתבעים עוד 150,000 ₪, ועל כן היתרה היא לכל היותר כ-396,000 ₪. חיזוק לעמדתם מוצאים הנתבעים במכתבו של ב"כ התובעות מיום 28.11.2005, שם נטען כי יתרת החוב היא 326,000 ₪, ואם מוסיפים את דמי השכירות לחודש דצמבר 2005 (כ-70,000 ₪), מתקבל כביכול אותו הסכום. לטעמי, גובה החוב השוטף הנטען לא הוכח באופן מספק, שכן המספרים שהציגו התובעות לא היו מגובים בראיות מוצקות. אציין כי כל שהובא בפניי הוא רשימה שמקורה וטיבה אינו ברור כלל ועיקר, והיא אף אינה נתמכת בקבלות/חשבוניות כלשהן או לכל הפחות בכרטסת הנהלת חשבונות מסודרת מטעם התובעות. בתצהירם של הנתבעים מודים הם בקיומה של יתרה לתשלום בסך כולל של 396,000 ₪ ואני קובע את סכום זה כחובם של הנתבעים לתובעות, ועובר לפינוי המושכר. כאמור לא ראיתי מקום לפטור הנתבעות מתשלום יתרת חוב שוטף זו. באשר לתשלום דמי שכירות/אובדן דמי שכירות לגבי החודשיים שלאחר עזיבת הנתבעת 1 את המלון ועד השכרתו מחדש - כאמור, הנתבעים פנו לתובעות טרם הפסקת השכירות על-מנת שתפעלנה להשגת רישיון עסק והתריעו בפניהן על העדר רישיון עסק דבר שיחייב הפסקת ההתקשרות. לנוכח העובדה כי ניתנה לתובעות הודעה מוקדמת טרם סיום ההתקשרות ומשקמה מניעה חוקית להפעלת עסקם של הנתבעים במושכר, אודותיה ידעו התובעות עוד קודם לכריתת הסכם השכירות, הרי שאין מקום לציפיית התובעות כי פעולה בלתי חוקית זו תימשך, דהיינו כי השכירות תכובד עד לתום התקופה, והן יהיו זכאיות לגבות דמי שכירות בגין מלוא התקופה, בוודאי כאשר ברור כי לא ניתן עוד להשתמש בנכס למטרה שלשמה הושכר עקב ביצוע צו הסגירה. לאור זאת, דין רכיב תביעה זה להידחות. תשלומי ארנונה - לתביעה לא צורפו אסמכתאות רשמיות בדבר קיומו של חוב ארנונה או קבלות המאשרות תשלום ארנונה מצד התובעות לעירייה. כמו כן, ממכתבה של סופר ג'ק בע"מ, לא עולה כי זו אכן שילמה את הסך הנטען לנתבעים. התובעות לא עמדו במאזן ההסתברויות הנדרש להוכחת קיומו של חוב, קל וחומר, חוב כזה שנדרשים הנתבעים לשלם, גם אם בהסכם השכירות הוסכם שחובת תשלום המיסים העירוניים חלה עליהם. משכך, יש לדחות גם רכיב זה של התביעה. טענות קיזוז טענות הקיזוז של הנתבעים מקורן בטענות להוצאות שהוציאו במהלך תקופת השכירות, וכן מערך הציוד שהותירו במלון. עבור תשלום לאדריכל ויועץ כחלק ממאמציה של הנתבעת 1 לקבל רישיון עסק למלון - על-פי הסכם השכירות, היו הצדדים אחראים בצוותא להשגת רישיון העסק, כך שאני מתיר קיזוז של מחצית הסכום ששולם לאדריכל ג'ילברטו (19,935 ₪ על-פי נספח 38 לתצהיר הנתבעים) וליועץ הבטיחות זרקו (16,430 ₪ על-פי נספח 39 כאמור) לצורך טיפול בענייני הרישיון, קרי סך של 18,182 ₪. הנתבעת 1 טענה כי שילמה חובות עבר, אך לא הציגה אסמכתאות מספקות ואני דוחה את הטענה לקיזוז זה, למעט חשבוניות שאכן הוצגו ולא נסתרה הטענה לקיזוז לגביהם: סך של 1,829 ₪ עבור ארונות חשמל (נספח 36 לתצהיר הנתבעים), סך של 10,929.87 ₪ עבור חשבון חשמל מחודש יוני 2003 וסך של 14,725.01 ₪ עבור חשבון חשמל מחודש יולי 2003 (נספח 37 כאמור), ובסה"כ 27,484 ₪. בהעדר אסמכתאות נוספות כלשהן, נדחית טענת הקיזוז לגבי שאר ההוצאות והתשלומים הנטענים. כן מבקשת הנתבעת 1 לערוך קיזוז בגין שווי ציוד שנותר במלון לאחר עזיבתה החפוזה ולא אוחסן או נמסר לה, בסך כולל של 276,934 ₪. בהקשר זה אציין, כי הנתבעת 1 הפסיקה לנהל את המלון בסוף דצמבר 2005 והותירה מאחוריה, לטענתה בעקבות איומים מצד מנהל התובעות, ציוד רב. לגרסת הנתבעים, פעלו התובעות בניגוד להסכם, לפי שלא הודיעו להם דבר לגבי פינוי הציוד, ותחת לאחסנו, מכרו את חלקו ואת החלק האחר השכירו לשוכר החלופי והרוויחו על גבם כסף נוסף. לגבי מיטות הברזל והמצעים (סדינים וציפיות) צירפו הנתבעים חשבוניות מהשנים 2002-2001 שהונפקו עבור החברה כולה, ללמדך כי מדובר בציוד ישן, חלקו בן למעלה מ-4 שנים, אשר נקנה עבור המלאי של הנתבעת 1, לרבות המתקן שהופעל על-ידה בירושלים ועוד בטרם נחתם הסכם השכירות. כן הוצגה כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת 1 המעידה על רכישת מקררים עבור המלון בשנת 2003. התובעות, לעומת זאת, טוענות כי על-פי ההסכם היה על הנתבעים לפנות את המלון כשהוא פנוי מכל מחזיק או חפץ שאינו שייך להם, והם התבקשו לפנותו ומשלא עשו כן, פינוי התובעות את הציוד, אשר יצר עבורן, על-פי טענתן, הוצאות וטרחה ואף מנע מהן להשכיר את המלון לשוכר אחר. כן טוענות התובעות, במידה רבה של צדק, כי עסקינן בציוד שהתבלה ונשחק במהלך השנים ואינו בעל ערך כביום קנייתו. בנוסף, אין כל הוכחה כי הציוד הנטען הוא גם הציוד שהושאר במלון בעת עזיבתו על-ידי הנתבעת 1, ולטענת התובעות, גם אם נותר בו ציוד כאמור, הרי שמדובר בציוד ישן, ללא כל ערך ושווי כספי נוכח הוצאות הפחת הגבוהות. לאחר שעיינתי בחומר המונח בתיק ושקלתי את טענות הצדדים, לעניין זה, אני מוצא בנסיבות העניין לקבל בחלקה את טענת הקיזוז לגבי שווי הציוד, ואני מעמידו על-דרך האומדנה על סך של 50,000 ₪. סוף דבר נוכח כל האמור, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות, את הסך של 300,334 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום 1/1/06 ועד ליום התשלום בפועל. כן אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות, הוצאות הדיון בעניין בסך 32,000 ₪, צמוד ונושא ריבית כחוק, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. חוזהרישיון עסקביטול חוזה