השופט ע' פוגלמן: עתירה לביטול הפקעת מקרקעין מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופתוח) 1943. רקע עובדתי 1.העותר הינו הבעלים של חלקות 23 ו-24 שבגוש 17518 הממוקמות באדמות כפר ריינה (להלן: החלקות או המקרקעין). שטחן הכולל של החלקות הינו 4336 מ"ר. על החלקות (כמו גם על מקרקעין סמוכים) חלה תכנית מפורטת ג/6784 "הנקראת דרך מס' 79 ומתאימה לשינוי 11/א לתמ"א 3", ומתווה את כביש 79 - עוקף נצרת, בקטע ציפורי - משהד - בית קשת (להלן: תכנית ג/6784). דבר אישורה של תכנית זו פורסם ברשומות ביום 1.2.96. בנוסף, חלה על החלקות (ועל המקרקעין הסמוכים) תכנית מפורטת ג/7837 "הנקראת דרך גישה מס' 6400 נצרת עילית", המתווה את כביש העליה לנצרת עילית מצפון (להלן תכנית ג/7837). דבר אישורה של תכנית זו פורסם ברשומות ביום 28.2.96. בהתאם לתכניות אלה נקבע לחלקות ייעוד של "דרך", ובתחומן עתיד להיבנות מחלף. ביום 26.3.95, עוד קודם שנכנסו התכניות האמורות לתוקף, חתם שר הבינוי והשיכון, מכוח סמכותו לפי סעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופתוח) 1943 (להלן: פקודת הדרכים), על צו אשר החיל על החלקות את הוראות פקודת הדרכים (להלן: צו ההפקעה). צו ההפקעה פורסם ברשומות ביום 25.4.95 (י"פ תשנ"ה 1389), וביום 7.5.95 נרשמו הערות אזהרה מתאימות בפנקס המקרקעין, כאמור בהוראת סעיף 3א לפקודת הדרכים. מכוח התכניות המפורטות ביצעה המשיבה 2 (מע"צ) את חלקו הראשון של הפרויקט, במסגרתו נסלל ונפתח לתנועה כביש 79 בקטע ציפורי - משהד, אשר מסתיים במעגל תנועה באזור החלקות. חלקו השני של הפרויקט (שלב ב') - במסגרתו עתיד להיסלל כביש 79 בקטע משהד - בית קשת, ובכלל זה בניית המחלף שבתחומו ממוקמות החלקות - טרם בוצע. כנטען בעתירה, נמסר לעותר מפי עובדי מע"צ כי אין כוונה לבצע את שלב ב' של הפרויקט "בשלושים השנים הקרובות". בשנת 2000 נדרש העותר לאפשר כניסת עובדי מע"צ למקרקעין לצורך ביצוע עבודות שיקום לדרך והסדרת תעלות ניקוז (להלן: עבודות תחזוקה). לאחר ביצוע עבודות התחזוקה פיצתה מע"צ את העותר בגין נזקים שנגרמו. במהלך שנת 2003 פנתה מע"צ לעותר וביקשה לרכוש חזקה במקרקעין ולשלם את הפיצויים המתחייבים. העותר סירב לכך, וביקש לבטל ההפקעה, אך בקשתו זו נדחתה. פניה נוספת שערך העותר בשנת 2004 נדחתה, וכך גם פנייה נוספת שערך באמצעות מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. בגדר פנייה אחרונה זו ביקש העותר כי תינתן לו קרקע חלופית תמורה הקרקע שהופקעה, אך בקשתו זו נדחתה על ידי מינהל מקרקעי ישראל. מכאן עתירה זו, בגדרה מבקש העותר לבטל את צו ההפקעה ואת ההערות בפנקסי המקרקעין. מהלכי הדיון בעתירה 2.העתירה הוגשה ביום 20.11.05. ביום 6.9.07 נערך דיון בבקשה למתן צו על תנאי. במהלך הדיון נמסר כי בגדרי הליך שהתנהל בבית משפט השלום בנצרת (ת.א. 4069/06) הושגה הסכמה בין העותר לבין מע"צ לפיה, בין היתר, תתפוס מע"צ חזקה בחלק מהחלקות, בשטח של 156 מ"ר, לצורך ביצוע עבודות תחזוקה. בנוסף, העלה העותר במהלך הדיון טענות שלא הוצגו בעתירה שהגיש, וניתנה לו הרשות לתקן את עתירתו בעניינים אלה. בהמשך לכך הוגשו עתירה מתוקנת ותגובות מטעם המשיבים. ביום 5.2.08 נערך דיון נוסף בעתירה. בתום הדיון הוסכם על הצדדים כי כדי לבחון אפשרות לסיים ההליך בהסכמה, יפנו המשיבים למוסדות התכנון ויבחנו עמדתם העקרונית בהתייחס לאפשרות העומדת לעותר להגיש בקשה לשימוש חורג במקרקעין, "בהתאם לחוק ובכפוף להתנגדויות ולזמן מוגבל". בתגובה שהוגשה ביום 28.5.08 נמסר כי עמדת הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון הינה כי על פני הדברים התכניות המפורטות החלות אינן מאפשרות הקמת מבנים בתחומן, במסגרת בקשה לשימוש חורג. נחזור לכך בהמשך הדברים. בהעדר הסכמה, נדרשת הכרעתנו בעתירה לגופה. טענות הצדדים 3.העותר טוען כי בהעדר כוונה לבצע את שלב ב' של כביש 79 בעתיד הנראה לעין, על המשיב לחזור בו מהפקעת המקרקעין. בכך יתאפשר לעותר לנצל את המקרקעין, בדרך של שינוי ייעודם מייעוד של דרך לייעוד של מלאכה או מתקן לשירותי דרך. עוד נטען כי נפל פגם בהפקעה, שכן זו בוצעה קודם לאישור התכניות המפורטות. נוסף לאלה טוען העותר, בהתייחס לחלקה 23, כי אף לא אחד מהכבישים המתוכננים עתיד לעבור בשטחה, ולכן אין מקום להפקיעה. העותר טוען בנוסף כי ההחלטה להפקיע את המקרקעין ולתפוס בהם חזקה אינה מידתית ואינה ראויה, שכן היא באה בתגובה לדרישתו לפיצוי בגין השימוש במקרקעין לצורך ביצוע עבודות התחזוקה. מע"צ טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי בהגשתה, מחמת קיומו של מעשה עשוי, ומשום שלא צורפו לה משיבים רלוונטיים, הם בעלי קרקעות נוספים בתוואי כביש 79 שקרקעותיהם הופקעו. לגוף הדברים נטען כי לא נפל כל פגם בהליך ההפקעה, אשר בוצעה לצורך סלילת כביש 79 ובניית המחלף. לטענת מע"צ, אין כל קשר בין ההפקעה לבין תביעת דמי השימוש של העותר, ולו משום שזו הראשונה נעשתה זמן ניכר לפני התביעה. מע"צ מכחישה את הטענה כאילו נמסר מטעמה כי אין כוונה לבצע את שלב ב' של הפרויקט בשלושים השנים הקרובות, ומדגישה כי שלב זה יבוצע בהתאם לסדר העדיפויות של הרשות. משכך, אין מקום - לטעמה - לביטול ההפקעה. בהתייחס לחלקה 23 מדגישה מע"צ כי על פי התכנון הקיים מסומנת החלקה בתשריט התכניות בייעוד של "דרך", וכי ללא החלקה האמורה לא ניתן יהיה לבצע את המחלף העתידי ואת מערכת הכבישים הסובבת אותו. הוסף כי השטחים הסמוכים לציר הכביש נועדו, בין היתר, לצורך תחזוקה או שיפור של הכבישים הקיימים והם חלק מ"הרצועה המתוכננת". עוד הודגש כי התכניות שאושרו קובעות יעוד ותכנון מנחה, ואינן בבחינת תכניות עבודה לביצוע, המגדירות במדויק את נתיבי הנסיעה. המדינה מצטרפת לטיעוני מע"צ בתגובותיה. המדינה מדגישה כי הטעם להוצאת צו ההפקעה היה התכניות המפורטות עליהן עמדנו. התשתית התכנונית הצדיקה הוצאת הצו, בגדר הוראת סעיף 3 לפקודת הדרכים. עוד מדגישה המדינה כי כביש 79 הוא "כביש מרכזי וחשוב לאזור הצפון", ואף נכלל במסגרת תכנית המתאר הארצית לדרכים - תמ"א 3 (להלן: תמ"א 3), דבר המעיד כשלעצמו על הצורך הציבורי בו. דיון והכרעה 4.סעיף 3 לפקודת הכבישים התיר - בעת הרלוונטית - לשר הבינוי והשיכון להורות על החלת הפקודה על דרך "אם נוכח שהדבר דרוש להגנת הארץ או לפיתוחה". במקרה שלפנינו, הוצא צו ההפקעה לצורך סלילת כביש 79 בהתאם לתכניות המתאר (אשר דבר אישורן פורסם ברשומות לאחר הוצאת הצו - ולהיבט זה נידרש בהמשך). לא הוצגה לפנינו כל טענה של ממש נגד התשתית התכנונית העומדת ביסוד הצו, אלא בעניין אחד, והוא כי יש להורות על ביטול ההפקעה משום שהכביש אינו עתיד להיסלל על חלקה 23. אין בידנו לקבל טענה זו. אין מחלוקת כי ייעודה של החלקה האמורה הינו "דרך". אמנם, העותר צירף לעתירתו (כנספח ב') תשריט סכמטי לפיו נתיבי הכביש המתוכנן אינם בתחום חלקה זו. לכך יש להעיר כי אין מדובר במסמך סטטוטורי וכי כפי שמציינת מע"צ, ייתכן כי שינויים בשלב התכנון המפורט יביאו לכך שנתיבי הכביש ייסללו בסופו של יום בתחום החלקה. מכל מקום, בין כך ובין אחרת, רצועת הדרך, כמובנה בתמ"א 3, כוללת לא רק את נתיבי הנסיעה, אלא גם את שטח ההפרדה, שולי הדרך ומתקני הדרך, וכן הקרקע לצמתים ולמחלפים. משסומנה חלקה 23 כדרך בתכנון התקף, לא תשמע מפי העותר - כל עוד התכנון הסטטוטורי עומד בעינו - טענה כי אין מקום להפקיעה משום שאין היא מיועדת לשימוש של דרך (נזכיר במאמר מוסגר, כי העותר לא ביקש כל סעד בהתייחס לתכניות המתאר, ואף הדגיש במפורש כי הוא "אינו מבקש לבטל תכניות שאושרו כדין", ולפיכך - אלה אינן עומדות לבחינתנו). 5.כאן המקום להידרש לטענת העותר כי נפל פגם בהליכי ההפקעה משום שאלה בוצעו עובר לאישור תכניות המתאר. טענה זו סמך העותר על פסיקת בית משפט זה בע"א 1528/05 רשות הנמלים והרכבות נ' אביגדורוב (לא פורסם, 14.9.05) (להלן: עניין אביגדורוב; בקשה לדיון נוסף נדחתה - דנ"א 9325/05 אביגדורוב נ' רשות הנמלים והרכבות - רכבת ישראל (לא פורסם, 16.1.06)). בעניין אביגדורוב נדון תוקפם של צווי הפקעה שהוצאו מכוח פקודת הדרכים לצורך הקמת כביש 531 ומסילת "רכבת הפרברים". באותו מקרה הוצאו צווי ההפקעה עוד קודם לאישורן של תכניות המתאר הרלוונטיות. הנשיא א' ברק הדגיש, כי שאלת הסמכות להפקיע מקרקעין מכוח פקודת הדרכים "אינה מותנית בייעודם של המקרקעין בתוכנית המתאר", אולם "גם אם רשאים גורמי השלטון להפקיע מקרקעין לפני השלמת הליכי התכנון, אין זאת אומרת כי תמיד ראוי לפעול כך. שיקול הדעת צריך להיות מופעל על פי עקרונות היסוד של המשפט המינהלי הישראלי" (שם, פסקות 4, 5); השופטת ע' ארבל ציינה כי "הפקעת מקרקעין על בסיס הוראות פקודת הדרכים מחייבת, ככלל, אישורה של תוכנית מתאר. יחד עם זאת ... בכך שבמועד הוצאת צווי ההפקעה לא אושרו תוכניות המתאר הרלוונטיות, אין כדי להביא, בהכרח, לבטלותם" (שם, פסקה 6). בית המשפט הוסיף ועמד על השיקולים המנחים בבחינת חוקיות הפקעה שנעשתה קודם להשלמת הליכי התכנון. "כך למשל, עשויה להיות חשיבות לשלב התכנון בו מצויים המקרקעין; להיקפו של הפרויקט הציבורי עבורו נדרשת הקרקע; למידת הנחיצות בהפקעה לפני השלמת ההליך התכנוני; לוודאות בצורך בקרקע; ולחשיבות הציבורית בהקדמת ההפקעה לתכנון" (עניין אביגדורוב, פסקה 6 לפסק דינו של הנשיא א' ברק; כן ראו פסקה 9 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; עוד השוו בג"צ 6108/03 סכאי נ' שר הבינוי והשיכון (לא פורסם, 11.3.08) פסקות ד - ח)). במקרה שלפנינו, פורסם צו ההפקעה קודם להשלמתם הסופית של הליכי התכנון בדרך של פרסום דבר אישורן של התכניות ברשומות. עם זאת, כעולה מהמידע על גבי תשריט התכניות המפורטות, ההחלטה בדבר אישורן התקבלה בועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון עוד קודם לפרסום צו ההפקעה: ההחלטה לאשר את תכנית ג/6784 התקבלה ביום 4.5.94; וההחלטה לאשר את תכנית ג/7837 התקבלה ביום 24.4.95. בנסיבות אלה, משצו ההפקעה ניתן על יסוד תכניות לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה), שהוחלט לאשרן, ובהמשך אכן דבר אישורן פורסם ברשומות והן נכנסו לתוקפן, אין עילה להתערבותנו בתקפו של צו ההפקעה (השוו: עניין אביגדורוב, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל ופסקה 6 לפסק דינו של הנשיא א' ברק). 6.העותר טען כי הפקעת המקרקעין בוצעה אך ורק כדי להתגבר על תביעתו לתשלום פיצויים, בגין השימוש שנדרשה מע"צ לעשות בחלקה לביצוע עבודות תחזוקה. טענה זו אינה יכולה להתייחס להפקעה עצמה, שנעשתה עוד בשנת בשנת 1995 עם הוצאת הצו (השוו: עניין אביגדורוב, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין 175 (מהדורה שביעית, 2008) (להלן: דיני הפקעת מקרקעין)), מספר שנים לפני שנערכה הפניה הראשונה לעותר להשתמש במקרקעין לביצוע עבודות תחזוקה. איננו רואים אפוא מקום לקבלת הטענה. נוסיף כי הלכה למעשה כוונה הטענה למחלוקת בדבר תפיסת החזקה במקרקעין. כמבואר לעיל, הגיעו הצדדים להסכמה בהליך בבית משפט השלום, אשר הסדירה את סוגיית תפיסת החזקה בשטח המקרקעין הנדרש לביצוע עבודות תחזוקה. הדיון בהיבט אחרון זה התייתר אפוא. 7.עוד טען העותר כי יש לבטל את ההפקעה שכן סלילת שלב ב' של כביש 79 אינה עתידה להתבצע בעתיד הנראה לעין. אין בידנו לקבל את טענת העותר לפיה נאמר לו שהכביש לא ייסלל ב"שלושים השנים הקרובות". הטענה נטענה בעלמא, ללא כל סימוכין, והיא אף הוכחשה נחרצות על ידי מע"צ. שאלה אחרת היא מה השלכתו של העיכוב במימוש המטרה הציבורית. נזכור בהקשר זה, כי צו ההפקעה פורסם בשנת 1995, והתכניות המפורטות עליהן עמדנו נכנסו לתוקפן בשנת 1996. אף ממועד אחרון זה חלפו עד למועד הגשת העתירה (שהוא המועד לבדיקת הטענה - ראו דנג"צ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68, 79 (1995) (להלן: עניין נוסייבה); בג"צ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(3) 757, 765 (2004) (להלן: עניין קרן קיימת לישראל)) כתשע שנים, ועד לעת הזו כשתיים עשרה שנה (וראו בהתייחס להתחשבות בנתונים המאוחרים להגשת העתירה: עניין קרן קיימת לישראל, בעמ' 757; עע"מ 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה (לא פורסם, 9.7.08) פסקה 70 (להלן: עניין הלביץ)). בית משפט זה נזקק לא אחת לדיון בשאלה זו, ברבדים שונים. ההשתהות במימוש המטרה הציבורית יכולה לבוא לביטוי באי קידום הליכי תכנון לפי חוק התכנון והבנייה, לאחר שננקטו הליכי הפקעה (השוו: בג"צ 67/79 שמואלזון נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 281 (1979)); העיכוב יכול להיות פועל יוצא של הימנעות מנקיטה בהליכי הפקעה לאחר שאושר תכנון (השוו: בג"צ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, המרכז, פ"ד מב(4) 89 (1988); בג"צ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622 (1994) (להלן: עניין טריידט)); והעיכוב יכול להיות - כמו במקרה שלפנינו - במימוש המטרה הציבורית לאחר שננקטו הן הליכי תכנון, הן הליכי הפקעה. כפי שנפסק בהקשר אחרון זה "במצב דברים זה, הרשות עוברת למימוש המטרה לשמה הופקעו המקרקעין. במסגרת זו על הרשות הציבורית לפעול בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, למימוש מטרת ההפקעה ... ביסוד הטלת החובה לפעול בשקידה ראויה עומדת חובת הנאמנות של הרשות הציבורית כלפי הציבור - ובכללו הנפקע - להגשים את הצורך הציבורי שבגינו הופקעו המקרקעין והועברו לידיה ... חובה זו מתחדדת על רקע מעמדה של הזכות החוקתית לקניין ... מעמדה החוקתי-על-חוקי של זכות הקניין של הבעלים המקוריים, אשר נפגעה בעת הפקעתה, מצדיק את ביטול ההפקעה מקום בו הרשות הציבורית לא פעלה בשקידה הראויה ובמהירות הסבירה, באופן שמעיד על העדר קיומו של צורך ציבורי ..." (הנשיא א' ברק בעע"מ 10398/02 וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון (לא פורסם, 25.5.05) פסקה 8). בבואנו לבחון את השיהוי במימוש מטרת ההפקעה בקטגוריה האמורה, עלינו להיזקק לשני פניו: הפן הראייתי והפן המהותי. "הפן הראייתי עניינו בכך שלעתים מצביע השיהוי, כשלעצמו, על זניחת מטרת ההפקעה ... הפן המהותי עניינו בכך שהפרת החובה המוטלת על הרשות לנהוג באופן סביר ובשקידה ראויה למימוש מטרת ההפקעה עלולה לעתים להקים עילה לביטול ההפקעה" (השופטת א' חיות בעניין קרן קיימת לישראל, בעמ' 764). בנפרד מהאמור וכשיקול נוסף, על בית המשפט לבחון את מאזן הנזקים: הנזק העלול להיגרם למי שזכויותיו הופקעו אם לא תבוטל ההפקעה, לעומת הנזק העלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההפקעה (עניין קרן קיימת לישראל, בעמ' 766; עניין טריידט, בעמ' 631). התשובה לשאלה מהי עצמת השיהוי שיש בה כדי להביא לביטול ההפקעה, אינה נגזרת רק מפרק הזמן שחלף מאז ביצוע ההפקעה עד למועד הגשת העתירה; כי אם תלויה באיזון עם השיקולים הנוספים עליהם עמדנו, על רקע נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. כך למשל, בעניין קרן קיימת לישראל לא בוטלה הפקעה על אף שיהוי של שלושים שנה, בין היתר, בשל התקדמות מהותית בפעולת הרשות למימוש המטרה הציבורית, ובשל עצמת הפגיעה באינטרס הציבורי אם תבוטל ההפקעה. במקרה אחר נטען כי המטרה הציבורית נזנחה בחלוף ארבעים שנה (בג"צ 9332/01 לוינהרט נ' מדינת ישראל - שר האוצר (לא פורסם, 30.10.03)). בית המשפט, שדחה את הטענה, קבע כי אין להתעלם מן העובדה שנכס זה הוא חלק קטן משטח גדול ואי אפשר לבודד את הטיפול בו מתכנונו הכולל של האזור (שם, פסקה 2). באופן דומה, במקרה נוסף (עע"מ 319/05 בונשטיין נ' המועצה המקומית זכרון-יעקב (לא פורסם, 1.2.07) השופט ס' ג'ובראן) הושם הדגש על כך שבחינת מימושה של המטרה הציבורית אינה יכולה להיעשות בהתייחס לחלקה נושא העתירה בלבד. באותו מקרה מימוש המטרה התעכב אמנם למשך פרק זמן של כשלושים שנה, אולם בית המשפט לא מצא עילה לביטול ההפקעה לאחר שנתן דעתו לכך שבהפקעות רחבות היקף, מורכבות הליכי התכנון ומימוש יעדי ההפקעה עשויים להביא לעיכוב משמעותי ביותר; ומשנמצא כי הצורך הציבורי במגרש לא התייתר עם חלוף השנים (שם, פסקות 14 - 17). לעומת זאת, במקרה בו הצביעו הנסיבות הקונקרטיות על כך שהרשות זנחה את מטרת ההפקעה, ראה בית משפט זה להורות על ביטול ההפקעה בחלוף 19 שנים (עניין הלביץ, השופט י' דנציגר). 8.מן הכלל אל הפרט: ענייננו בסלילת כביש לפי תכניות מפורטות שאושרו, הקובעות את תוואי הכביש והמחלף, ואינן כוללות זמן משוער לביצוע התכנית. מאז פרסום צו ההפקעה ועד להגשת העתירה אכן חלפו, כפי שראינו עשר שנים (וממועד פרסום דבר אישור התכניות - תשע שנים), אך הרשות פעלה לקידום מטרת ההפקעה במהלך תקופה זו. כפי שהובהר, בחינת התנהגות הרשות נעשית בפרספקטיבה של התכנית כולה, ולא של החלקה נושא העתירה בלבד. בחינה כזו מלמדת כי לצורך ביצוע שלב א' בכביש מס' 79 הופקעו חלקות רבות לאורך ציר הכביש. שלב א' של הכביש אף בוצע הלכה למעשה: הושלמה סלילת הכביש בקטע ציפורי - משהד והוא נפתח לתנועה. במקביל הוחל בהליכי ביצוע הפקעות לצורך סלילת שלב ב'. אמנם, כפי שהבהירה מע"צ, העבודות לסלילת שלב ב' של הפרויקט אינן אמורות להיות מבוצעות בזמן הקרוב, והן כפופות לסדר העדיפויות התקציבי המנחה אותה בביצוע עבודות סלילה. אין לבוא עמה בטרוניה על כך. על הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אומרת לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הציבור, במידת יכולתה, הנקבעת בראש ובראשונה במסגרת התקציב העומד לרשותה. בה במידה אין צריך לומר כי אין בידי מע"צ לסלול את כל הכבישים המתוכננים, בין בגדר תמ"א 3 ובין בתכנון מתארי או מפורט אחר, ללא התחשבות במגבלות התקציב. עליה לקבוע לעצמה סדרי עדיפויות סבירים ועניינים לביצוע מטלותיה (השוו: בג"צ 3071/05 לוזון נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 28.7.08) פסקה 25 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש; בג"צ 3472/92 ברנד נ' שר התקשורת, פ"ד מז(3) 143, 152 - 153 (1993); ע"א 247/55 סרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ ראש העיר ת"א יפו, פ"ד יא 1110, 1116 - 1117 (1957)). בנקודת הזמן הנוכחית, לא מצאנו כי פעולה לפי סדרי עדיפות תקציביים, על רקע מכלול הנתונים עליהם עמדנו, מצביעה על זניחת מטרת ההפקעה. אם ינקפו השנים ושלב ב' של הפרויקט לא יבוצע, ייתכן ותעמוד לעותר טענה. בעת הנוכחית - אין אלה פני הדברים (והשוו: בג"צ 301/78 גן חינא בע"מ נ' מחלקת עבודות ציבוריות (לא פורסם, 18.5.78)). גם מאזן הנזקים מצביע על כך שהכף נוטה לטובת האינטרס הציבורי. דרך ראשית מס' 79 הותוותה בתכנית מתאר ארצית לדרכים תמ"א/3 - שינוי מס' 11א' מחוז הצפון, כמו גם בתכניות המפורטות עליהן עמדנו, וביטול ההפקעה, באופן שלא יאפשר סלילתה - על אף התכנון התקף - יפגע פגיעה ממשית באינטרס הציבורי. לעומת זאת, לא מצאנו טעם ענייני או מעשי בבקשת העותר לבטל את ההפקעה, עם אפשרות לשוב ולהפקיע את הקרקע בעתיד פעם נוספת, כשתבקש הרשות לממש את שלב ב' של הפרויקט. יתרה מכך, לא מצאנו כי העיכוב בביצוע שלב ב' כשלעצמו (בנפרד מהפגיעה הברורה שהיא פועל יוצא של ההפקעה - השוו: דיני הפקעת מקרקעין, בעמ' 374), פגע בעותר. לעותר הוצע על ידי מע"צ עוד ביום 27.8.03 תשלום פיצויי הפקעה בסך 473,336 ש"ח, בהתאם לשומה שנערכה. לעותר, שחלק על שיעור הפיצוי, הוצע להגיש שומה נגדית, אך הוא עמד על ביטול ההפקעה . העותר אף לא ביקש לאפשר לו לעשות שימוש חקלאי במקרקעין עד לשלב בו יבוצע שלב ב' בפועל (אפשרות שניתן היה לשקול, כפי שעלה מתשובת בא כוחה המלומד של מע"צ לשאלת בית המשפט בדיון מיום 6.9.07). רצונו של העותר, כפי שהובע לפנינו על ידי בא כוחו המלומד, הינו לאפשר מתן שירותי דרך במקום, דבר שכרוך בבניית מבנים בתחומי החלקות. בקשנו התייחסותה של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון (שאינה צד לעתירה זו) להצעתו זו של העותר, וכפי שהבהירה האחרונה, התכנון המפורט עליו עמדנו אינו מאפשר הקמת מבנים בשטח המבוקש בלא אישורה של תכנית מפורטת. הפרקליטות מציינת כי העותר, שהינו הבעלים הרשום של הקרקע, רשאי להגיש למוסדות התכנון תכנית מפורטת, אשר תתיר הקמת מבנים בחלקתו. הגם שמתכנן המחוז סבור כי אין היתכנות ממשית לאישור תכנית בשל טעמים אותם הוא מפרט, הרי אם תוגש בקשה כאמור היא "תידון בפני מוסדות התכנון לגופה". רואים אנו, אם כן, כי המניעה העיקרית מ"ניצול כלכלי" של המקרקעין, כמבוקש על ידי העותר, יסודה בייעודם בתכניות המתאר ל"דרך". במצב דברים זה, האיזון שבין הנזק העלול להיגרם לכלל הציבור מביטול ההפקעה לבין האינטרס של העותר, מוביל למסקנה כי ידו של אינטרס הציבור על העליונה. הפועל היוצא הוא כי מכלול השיקולים שנבחנו - על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה - מובילים אותנו למסקנה כי לעת הזו אין עילה להורות על ביטול ההפקעה. 9.העותר הוסיף וטען כי יש לפצותו בקרקע חלופית בגין הפקעת החלקות. טענה זו עניינה בשאלת הפיצוי לו זכאי העותר, ואין מקום להידרש לה בעת הנוכחית, עת עוסקים אנו בבחינת חוקיות ההפקעה (השוו: עע"מ 1137/04 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה נ' ליבנד (לא פורסם, 24.11.05) פסקות 14 - 21). למותר לציין כי אין אנו מביעים עמדה בטענה לגופה. סיכום 10.סוף דבר - לא ראינו שקמה עילה להתערב בצו ההפקעה שניתן, ודינה של העתירה להידחות. נוכח התוצאה אליה הגענו, אין אנו נדרשים להכריע בטענות הסף שהעלתה מע"צ. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, השופט פוגלמן, במיוחד בהיבט רחב של התוכנית כולה והחשש מפגיעה ממשית באינטרס הציבורי. בשלב זה אכן אין עילה להורות על ביטול ההפקעה, שכן לא ניתן לומר כי נזנחה מטרת ההפקעה וכי הרשות לא פעלה לקידומה. כפי שציין חברי, במידה ויחלוף הזמן ומטרת ההפקעה עדיין לא תמומש יוכל העותר לשוב ולהעלות טענותיו בפנינו, שהרי זניחת מטרת ההפקעה כמו גם מחדלה של הרשות לפעול בשקידה ראויה לצורך הגשמתה עשויים להביא את בית המשפט להורות על ביטול ההפקעה ועל השבת המקרקעין לידי בעליהן המקוריים (ראו עע"ם 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה (לא פורסם, 9.7.08), וההפניות שם (השופט דנציגר); עע"מ 10398/02 וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון (לא פורסם, 25.5.05) (להלן: עניין וייס) ובהקבלה ראו גם בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) לעניין מקרה בו חדלה המטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע מלהתקיים). במקרים בהם יש מקום להורות על ביטול מעשה ההפקעה, אך המשמעויות המעשיות והציבוריות של הביטול קשות הן, עשוי בית המשפט שלא לנקוט במעשה ביטול ההפקעה, זאת אף במקרים בהם קצב התנהלות הדברים על ידי הרשות רחוק מלהשביע רצון. על מנת שלא להותיר את בעל המקרקעין נטול כל סעד, סברתי כי ראוי לבחון אפשרות להרחיב את מעגל התרופות בהן ניתן לנסות לרפא את פגיעתו של הפרט שנפגע ממעשי הרשות. כך הצעתי לבחון אפשרות של תשלום פיצוי נוסף לבעל המקרקעין המופקעים, למשל "על ידי חישוב מחדש של פיצויי הפקעת המקרקעין על פי שווי חלקת המקרקעין המופקעת במועד בו נקטה הרשות בצעדים הנחוצים הראשונים לצורך הוצאתה לפועל של התכלית הציבורית לשמה הופקעו המקרקעין לכתחילה, תוך ניכוי פיצויי הפקעה שנתקבלו אצל בעל הזכויות במקרקעין עת הופקעה החלקה במקור" (ראו דברי בעניין וייס). ציינתי באותו עניין אף את הקשיים הנובעים מהצעתי זו, אך סברתי, ועודני סבורה, כי היתרונות שבהצעה עולים על חסרונותיה. יתכן ויבוא היום ויהיה מקום לדון באפשרויות הנוספות, וזאת נשאיר לעת מצוא. כאמור, אני מצטרפת לפסק דינו של חברי, השופט פוגלמן, לפיו דין העתירה להידחות. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. קרקעותביטול הפקעההפקעהכביש