התביעה שלפני עניינה דרישת ביטול חוב ארנונה בטענת התיישנות וכן ביטול היטל אשר לטענת התובעים אינו קיים. חובות אלו בסך 1,216 ₪ וכן הוצאות גבייה בסך 483 ₪ לא שולמו והובילו לעיקול מיטלטלין התובעים מכוח ס' 4 לפקודת המיסים (גביה). הצדדים הסכימו שבית המשפט יכריע בתביעה על סמך כתבי הטענות וללא צורך בעדויות ובחקירות. טענות הצדדים הנתבעת עיקלה את חשבון הבנק של התובע על סך 1,800 ₪ וזאת בגין חוב ארנונה משנת 2004 שהתיישן וחוב על היטל שלא קיים. לטענת הנתבעת היא פעלה כדין ובאופן עקבי לגביית חובם של התובעים אשר בחרו להתעלם מהחובות ופניות הנתבעת ולפיכך דין טענת ההתיישנות לחוב הארנונה להידחות. כך, ביום 16/8/06 נשלח לתובעים מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים בגין חובות ארנונה הכוללים את שנת 2004 ואגרת שמירה אשר עמדו ע"ס 2,467.5 ₪ נכון ליום 08/08/06. עוד טוענת הנתבעת כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לאור העובדה כי הסמכות הייחודית לדון במחלוקות בענייני חיובי ארנונה נתונה בידי מנהל הארנונה וועדות הערר ועל כן אין על המשיג לפנות לערכאות אחרות מבלי למצות את הליכי ההשגה והערר המנויים בדין. הנתבעת מוסיפה כי התביעה הוגשה בשיהוי רב של 6 שנים כאשר הליכי הגביה ננקטים משנת 2006 וכל הדרישות נשלחו לתובעים לכתובתם העדכנית במשרד הפנים. בתשובה לטענות התובעים לעניין אי קיומו של חוב היטלים ע"ס 600 ₪ משיבה הנתבעת כי החוב נובע מהיטל ששולם באיחור ולפיכך נוצרו הפרשי הצמדה וריבית בהם חויבו כדין. התובע מודה כי בשכונת מגוריו נערכו שיפוצים לפיתוח הכביש והמדרכה שבגינם נוצר חוב היטלים של כ 23,000 ₪ אותו היה צריך לשלם עד 15/3/08. אך התובע בכתב התשובה טען כי בעקבות גובה החוב נערכה ישיבת מחאה מצד התושבים בעיריית הרצלייה בנוכחות ראש העירייה. התובע נעדר מישיבה זו אך עודכן על שהתרחש ע"י מר דוד ירושלמי, שכנו בבניין. השכן מסר לתובע 1 כי למיטב הבנתו, היה נראה שדרישות התשלום וגובהן יבדקו בשנית. את החוב כאמור היה צריך לשלם עד 15/3/08 אך לתובע 1 נודע על כך כשבועיים לאחר המועד באופן אקראי. לטענת התובע 1 מיד לאחר היוודע הדבר, הוא שילם את כל חובו במזומן ולכן אין סיבה לחיוב ריבית. עד כאן הטענות. כידוע, ארנונה כללית היא תשלום חובה המוטל על ידי רשות מקומית בגין נכסים המצויים בתחומיה. כאשר נישום לא משלם את אשר נדרש בשומת הארנונה, פתוחות בפני הרשות שתי דרכי פעולה: 1. הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט המוסמך (ראו סעיף 317 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות)). 2. הליך גבייה מינהלי - נפתח בהפניית דרישה לנישום לשלם את חובו לרשות (סעיף 4 לפקודת המסים (גביה); סעיף 306 לפקודת העיריות). אם לא מילא הנישום אחר דרישת התשלום, רשאי הגורם המוסמך לכך לפי דבר החקיקה הרלוונטי (פקיד גבייה לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה); ראש העירייה לפי סעיף 309 לפקודת העיריות) להרשות נקיטת צעדי אכיפה במסגרת הליך הגבייה המינהלי. הסדר הגבייה המינהלי מעניק לרשות סמכויות שונות המסייעות לה לפעול לגביית חובה. כך, למשל, מעניקה פקודת העיריות לרשות סמכות לתפוס את נכסי הסרבן ולמוכרם וכן להטיל עיקול על משכורתו (סעיפים 313-310 ו-320 לפקודת העיריות). פקודת המסים (גביה) מעניקה גם סמכות להטיל עיקול על מיטלטלין של הסרבן (ראו: רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (2010). בענייננו, בשנת 2004 נוצר לתובעים חוב בגין אי תשלום ארנונה ובהמשך גדל החוב עקב הפרשי הצמדה וריבית בגין איחור בתשלום היטלי פיתוח. בעקבות אי התשלום החלה הנתבעת בהליך גבייה מנהלי, ובמסגרתו נשלחו לתובעים מספר מכתבי התראה. משאלו לא הועילו הוטל עיקול על מיטלטלי התובעים. הנתבעת טענה כאמור לשיהוי ולהעדר סמכות עניינית. באשר לסמכות העניינית, הרי שבנושאים שונים הקשורים לארנונה, נחלקת הסמכות העניינית בהתאם לנושא ובהתאם לסעד המתבקש, וניתן להצביע על שני מסלולים. מסלול של השגה בפני מנהל הארנונה ולאחר מכן בפני ועדת הערר בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"). על החלטת ועדת הערר ניתן להגיש ערעור מנהלי. המסלול הנוסף, עבור המבקש לטעון כנגד חוב ארנונה בעילות אחרות, הינו פנייה לבית המשפט בדרך של עתירה מינהלית. בענייננו, טוענת הנתבעת כי המבקש לתקוף את חיוביו מתבקש לעבור את כל שרשרת תקיפת ההחלטות הקבועות בדין. לעניין ארנונה יש להגיש ערר על החלטות בהשגה אשר רק לאחריהן יפתחו שערי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בכפוף לעמידה במועדים הקבועים בחוק. הנתבעת סומכת על סעיף 3 לחוק הערר אשר מלמד על סמכותו של מנהל הארנונה לדון בהשגת החייבים בארנונה על חיובם. וזו לשונו: "3. השגה (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות. (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. הרשימה המפורטת בחוק הערר לעיל היא רשימה סגורה, ועוסקת בעניינים שהם במהותם טכניים -עובדתיים, כמו גודל השטח או השימוש שנעשה בנכס וסיווג השימוש, עניינים "המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בפועל, ולא מדובר בשאלות בעלות היבט משפטי מובהק, כגון הקריטריונים לקביעת ארנונה או סבירות גובה הארנונה" (עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש). הגשת השגה לפי חוק זה אפשרית רק בעילות מסוימות הקבועות בסעיף 3 לחוק, אשר טענת התיישנות אינה נמנית עמן. בענייננו, התובעים מבקשים לתקוף את חיוב הארנונה בטענת התיישנות. בפס"ד נסייר קבע בית המשפט העליון כי המסלול בו רשאי נישום לערער על חיוב ארנונה הוא במסגרת עתירה מנהלית בה הוא העותר, התובע. מכאן עלתה השאלה האם הוא רשאי להעלות טענת התיישנות, שהרי זו טענת "מגן" בלבד. נקבע כי הליך הגבייה המינהלי על ידי הרשות הינו "תביעה לקיים זכות" כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 ולפיכך ניתן להחיל את חוק ההתיישנות במסגרת הליך הגבייה המינהלי. וכך, בתביעות בענייני ארנונה מתקיימים הרציונלים העיקריים שביסוד ההתיישנות האזרחית בתביעות בעלות אופי כספי. לרשות ניתן פרק זמן של שבע שנים לממש את תביעתה; הנישום רשאי לצפות כי בחלוף התקופה לא ייחשף עוד לתביעה לתשלום הכסף. בענייננו, פעלה הנתבעת בהליכי גבייה מכוח הסמכות הנתונה לה לפי פקודת המסים (גביה), פקודת העיריות ופקודת המועצות המקומיות, וניתן לראות בפעולות שאותן נקטה הנתבעת כמקבילות להגשת תביעה לעניין התיישנות. "העובדה שהמחוקק איפשר לרשויות מקומיות "לדלג" על שלב הגשת התביעה אינה מעלה ואינה מורידה, ויש לראות פעולה זו לעניין התיישנות כפעולה שהיא שוות מעמד להגשת תביעה" (ה"פ (חי') 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, פ"מ, פסקי דין מינהליים תשס"א-2001 673, 696, 698). לאור האמור לעיל, הרי שטענתם של התובעים להתיישנות חוב הארנונה דינה להדחות מאחר שלבימ"ש זה אין הסמכות העניינית לדון בעניין. עוד טענה הנתבעת, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, בשים לב שהליכי הגבייה ננקטים עוד משנת 2006 יש בכך להצדיק את דחיית התביעה. ואכן, התובעים הגישו תביעתם ללא כל הסבר בעניין השיהוי ואף כתב התביעה עצמו לוקה בחסר. במשך 6 שנים נשלחו לתובעים מכתבי התראה ואף עוקלו מיטלטלין. התובעים לא הוכיחו כי משך תקופה זו התנגדו לתשלום הארנונה ולפיכך נוצר מצג כי הינם מקבלים החוב ואינם חולקים עליו. יחד עם זאת, אין אני נדרש להכרעה בטענת השיהוי במקרה זה, שכן ממילא תוקפים התובעים את חוב הארנונה בטענת התיישנות, אלא שטענה זו דחיתי, כאמור לעיל. בנסיבות אלו, מאחר והתובעים לא הראו כי הגישו תביעה כלשהי בה טענו כי חוב הארנונה התיישן ומאחר ולא הראו כי תקפו את שומת הארנונה במסלול השגה וערר כקבוע בדין, הרי שחוב הארנונה הינו בר תוקף, ומאחר ולא שולם חרף ההתראות, הרי שבדין הפעילה הנתבעת את סמכות העיקול, ומכאן שאין התובעים יכולים לבוא בטענות אליה. באשר לטענת התובעים בדבר חוב היטלי פיתוח, הרי שהתובעים עצמם מודים כי שילמו סך של כ - 23,000 ₪ ביום 27/4/08 בעוד סכום זה היה צריך להיות משולם ב 15/3/08. עפ"י הנספחים שצרפה הנתבעת לכתב ההגנה דרישות החוב בציון מועד התשלום נשלחו לתובעים במהלך דצמבר 2007. התובעים הסבירו האיחור בטענה כי המתינו לתשובת העירייה בנוגע לגובה ההיטל. משהגיע מועד התשלום ואף בסמוך לכך, היה על התובעים לברר היכן עומד העניין אל מול העירייה. התובעים לא יזמו אף בירור ושילמו רק לאחר שנודע להם באקראי כי שכן אחר בבניין שילם את ההיטל. התובעים צירפו מייל של אותו שכן בו הוא עצמו כתב כי: "משהגיע מועד החיוב, ניסינו לפנות למנהל מחלקת הכנסות העירייה כדי לוודא אם בקשתו לבדיקת החשבונות נענתה, ולא הצלחנו להשיגו או להיפגש איתו. אני מבחינתי ראיתי בכך סוף פסוק ושילמתי במועד את החיוב." לנוכח כל זאת לא מצאתי כל עילה כנגד הנתבעת שכן היה על התובעים לשלם את ההיטל במועד אך הם עצמם מודים כי שילמו אותו באיחור. לאור זאת כל הנאמר לעיל, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 750 ₪ בתוך 30 יום. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין. ארנונה (חובות)חובארנונה